ישראל – יומן מסע

 יום 3 יום שני הר הבית – הכנסת – רמאללה

כבכל בוקר, אני מגיע למלון מוקדם לשתות כוס קפה ולעבור על כותרות העיתונים. מאחר שהיום אבקר בכנסת ואסע עם הקבוצה לרמאללה, אני מקפיד ללבוש חולצה מכופתרת ומכנסיים בהירים המטשטשים את זהותי הישראלית. אני פוגש את הקבוצה בשעה 7:00. זאק מגיע עם מכנסי גלישה קצרים, אני שולח אותו ללבוש מכנסיים ארוכים על מנת שיוכל להיכנס לאל אקצה ושיהיה לבוש כראוי להמשך היום. שאר חברי הקבוצה מגיעים מחויטים כראוי לביקור בכנסת ולמפגש עם בכירים פלסטינים. אני מוודא עם החבורה שלאף אחד אין את הברית הישנה, החדשה או כל טקסט קודש אחר. אני מניח שאין לאיש מהם כל ספרות קודש, אך זוהי דרכי להמחיש את המגבלות שיש על הכניסה למתחם אל אקצה. אנחנו פוסעים כמה דקות מן המלון למקום שבו האוטובוס ממתין. אני מנצל את ההליכה הקצרה ללוות את כארים ולשוחח איתו. כארים גר באוטווה בירת קנדה ועובד כעורך דין. דילן מתערב ומספר שלמרות גילו הצעיר של כארים, הוא נחשב לעורך דין מבוקש. בין השאר, הוא פעיל פוליטי במפלגה הליברלית ודרכו לפוליטיקה נראית סלולה. דילן הסביר לי בהמשך שכארים אינו עוסק בכתיבה כשאר הקבוצה אבל בעקבות הרקע הערבי והפוטנציאל שלו בעולם הפוליטי, הוחלט להציע לו להצטרף.

אנחנו בדרכנו אל שער האשפות. נהג האוטובוס מקצר דרך הר ציון ושכונת סילוואן. לצד הדרך, חונה ג'יפ מסוג דפנדר בצבע לבן ממוגן מכוסה כתמי צבע שהושלך עליו וחבוט מאבנים שנזרקות עליו לעיתים קרובות. אף אחד לא שם לב אליו. הג'יפ הצבעוני הוא סמל למערכת היחסים הסבוכה בין אתר עיר דוד ועמותת אלע"ד54 לבין הפלסטינים הגרים בשכונת סילוואן הסמוכה. שכונת סילוואן היא אחת השכונות הפלסטיניות של מזרח ירושלים.

תושבי מזרח ירושלים נמצאים במעמד אזרחי ייחודי. בניגוד לערביי ישראל שהם אזרחי המדינה, ערביי מזרח ירושלים מוגדרים כתושבי קבע. לאחר מלחמת ששת הימים, סיפחה מדינת ישראל אזורים שהיו בשליטת ירדן לפני המלחמה. הסיפוח כלל את העיר העתיקה, את אזור הר הזיתים ועוד 28 כפרים מצפון, ממזרח ומדרום לעיר העתיקה. את השטח הקיפה ישראל בקו כחול וזהו שטח עיריית ירושלים. עם הסיפוח, הציעה המדינה לתושבים הערבים להתאזרח כדוגמת שאר ערביי ישראל שנמצאים בשליטת ישראל מ־1948. מאחר שתושביה הערבים של ירושלים לא הכירו בסיפוח, סירבו אלה לקבל על עצמם את האזרחות הישראלית והסתפקו בתושבות בלבד. "מה ההבדל בין תושבות לאזרחות?" שואל אריק.

לתושב קבע אין דרכון אלא תעודת זהות בלבד. תושב זכאי לבחור ברמה המוניציפלית ולא ברמה הלאומית ואם תושב יעזוב את גבולות המדינה, לא מובטח לו חידוש התושבות בשונה מאזרחות שלעולם אינה נלקחת. תושבי מזרח ירושלים מהווים 38% מאוכלוסיית העיר.55 אם היו משתתפים בפוליטיקה העירונית, יכלו ערביי העיר להחזיק כשליש מתיקי העירייה. מאחר שכקהילה הם מחרימים את עיריית ירושלים היהודית, הרי שאין לערביי מזרח העיר ייצוג כלשהו בעירייה ולראש עיר ירושלמי, אין אינטרס פוליטי בהשקעה בשכונות הערביות של מזרח העיר. בין אם ישקיע ובין אם לאו, לא יבחרו בו תושביה הערבים של העיר. האפליה והמורכבות הפוליטית של מזרח העיר נראית לעין בהזנחה של התשתיות, שטחי הציבור, מערכות החינוך והרווחה. ישנן שכונות שנמצאות מעבר למכשול הביטחון וההפרדה, שם עיריית ירושלים כמעט שכלל אינה פועלת. הניסיון של מדינת ישראל להפוך את ערביי מזרח ירושלים לישראלים, כפי שנעשה עם שאר ערביי ישראל, כשל. הזהות הפלסטינית דומיננטית ומערכת היחסים עם המדינה מורכבת.

סטפני: "אם מחר תושב ערבי ממזרח העיר ירצה לקבל אזרחות ישראלית, הוא זכאי לכך?" "כן, נכון לשנת 2019, קיימות כ־1,000 בקשות בשנה של תושבים ערבים ממזרח ירושלים לקבלת אזרחות ישראלית. הבירוקרטיה מקשה על התהליך, וללא עורך דין ממולח התהליך לוקח כשש שנים. ההנחה היא שאם התהליך יתייעל, מספר הבקשות יגבר." סטפני מוסיפה: "ויהודי אמריקאי מסן פרנסיסקו שמעולם לא ביקר בישראל יכול לקבל אזרחות באופן מיידי?" "נכון," אני עונה בפשטות.

אנחנו יורדים מהאוטובוס ותרועת שופרות מקבלת את פנינו מלווה בצלילי תיפוף קצביים. היום יום שני, ומקובל לערוך בימי שני וחמישי טקסי בר מצווה ברחבת הכותל. לידנו משפחה בעלת מראה מזרחי, מקיפה ילד בן שלוש־עשרה מבויש וגאה ההולך מתחת לחופה הנישאת בידי ארבעה צעירים. שני בחורים מזוקנים לבושים בשרוואל הודי, בחולצה לבנה אוורירית שנהוג היה למצוא בסיני ובכאפייה ערבית שכנראה יוצרה בסין מתופפים על תוף אפריקאי ושרים בכישרון את השיר "עם ישראל חי". לקול תקיעת השופרות ורעש המתופפים, הם מתקדמים לעבר הכותל. בשעות הקרובות, עשרות משפחות יגיעו לחגוג בר מצווה, וצלילי החוגגים יישמעו מכל עבר. לישראלים זוהי עוד דרך לחגוג בר מצווה, לחברי הקבוצה זה לא פחות מריטואל אותנטי וצבעוני של מקומיים שמצטלם היטב. אנחנו נכנסים דרך שער האשפות בדרכנו אל אחד המקומות הרגישים בעולם. כשלושים אנשים כבר עומדים בתור. אני מנצל את התור כדי לנסות להבהיר את המורכבות הפוליטית של אתר הר הבית, אל אקצה.

ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, הגיעו כוחות הצנחנים אל הכותל. אני מקפיד שלא להשתמש במילים: כיבוש, שחרור או איחוד. הנפת דגל ישראל עוררה התרגשות רבה ותמונת הצנחנים בכותל היא מהתמונות המפורסמות בתולדות המדינה.

היהודים חזרו אל הכותל המערבי לאחר היעדרות של תשע־עשרה שנים שבהן ירדן שלטה במקום. והפעם, לא רק שיכלו להתפלל, ללמוד ולגעת באבני הכותל, אלא אף הפכו לריבון.

השליטה במתחם הר הבית – אל אקצה, הפכה לאתגר נפיץ. שר הביטחון דאז משה דיין, זיהה את הנפיצות במתחם. דיין חשש ששליטה באל אקצה תשנה את אופיו של הסכסוך מסכסוך ישראלי־ערבי לסכסוך יהודי־אסלאמי שבו לא היה מעוניין.

לכן, הגיעה ישראל להסדר יצירתי עם הירדנים על פיו: לירדנים שליטה אדמיניסטרטיבית על המתחם. כשבפועל ארגון הווקף,56 המורכב מפלסטינים, מנהל את ענייני היום־יום ואילו לישראל סמכות ביטחונית. "סטטוס קוו" נוצר ובו, בין השאר, חל על אלו שאינם מוסלמים איסור תפילה במתחם. כיום, חל איסור כניסה למבנים על אלה שאינם מוסלמים ושעות הביקור מוגבלות. למוסלמים מותרת הכניסה בכל שעות היום והתנועה אל תוך המבנים חופשית. זוהי החלטה פוליטית. לפני שנת 2,000, עוד זכיתי להדריך בתוך המבנים. עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה בשנת 2,000, נסגר המקום למבקרים ובהמשך הותרה הכניסה לרחבה החיצונית בלבד. "אז אתה אומר שהפלסטינים שולטים באל אקצה?" קופצת סטפני בקול ספקני המנסה להוכיח דבר־מה. אני עונה בחיוך: "תלוי את מי שואלים." השליטה היום-יומית האדמיניסטרטיבית ואיסור התפילה ליהודים גורמים ליהודים להרגיש שהשליטה היא פלסטינית. לעומת זאת, השליטה הביטחונית הישראלית גורמת לפלסטינים להרגיש שהשליטה היא יהודית. "למה ישראל צריכה שליטה ביטחונית?" שואל דילן. דילן יודע את התשובה אך רוצה שאסביר לקבוצה. בפועל, קרה לא אחת, בעיקר בימי שישי, שהיו אירועי זריקות אבנים, צינורות ועוד חפצים מעופפים למיניהם ממתחם אל אקצה לעבר רחבת הכותל. היו גם מקרים של הסתה שהובילה לאלימות מחוץ למתחם. המשטרה הגבילה בעבר את גיל המתפללים לגיל מסוים, לעיתים ארבעים ומעלה, בהנחה המבוססת על הניסיון שהוכיח כי מרבית המתפרעים צעירים. הגבלת גיל המתפללים המוסלמים פוגעת בחופש הדת המוסלמית. אי־הגבלת גיל המתפללים, פוגעת בחופש הדת והביטחון של המתפללים היהודים. אין ספק שנוכחות כוחות הביטחון הישראלים על ההר מוכיחה את השליטה הישראלית במקום לטוב ולרע תלוי במתבונן.

אנחנו עוברים את הבידוק הביטחוני, הכולל מכונת שיקוף, כשכל דף נייר וספר נבדקים על מנת לוודא שאין אנחנו נושאים דפי קודש או אזכורים של המקדש. בניגוד לעמדות בידוק אחרות ברחבי העיר, השוטרים עובדים בקפדנות. לפנינו, קבוצה של שישה צעירים חובשי כיפה, פאות משני צידי ראשם, ג'ינסים מרופטים, סנדלי שורש, ציציות וחולצת טי. המראה והלבוש שלהם מסגיר את עמודותיהם הימניות, ייתכן שגם קיצוניות. החבורה יוצרת התרגשות ביטחונית. חמישה שוטרים עומדים ללוות אותם בכוונה לוודא שהם לא מתפללים, ולמנוע עימות ביניהם לבין האוכלוסייה המוסלמית שנמצאת על ההר. ברור לי שהביקור שלהם עלול ליצור דרמה לא נעימה שבה נכחתי לא אחת. אני ממתין לשאר חברי הקבוצה שיעברו את הבידוק. מאי שואלת אותי על גשר העץ הארעי שממולנו: "למה ישראל לא בונה גשר מכובד יותר?" הגשר המקורי קרס בשנת 2004, כשמדינת ישראל ביקשה לשפץ אותו ולבצע חפירת הצלה מתחתיו, פרצו מהומות והפגנות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי בטענה שאנחנו מנסים למוטט את אל אקצה. בסופו של דבר אחרי שלל גישורים בין-לאומיים, שופץ הגשר באופן זמני עד שיגיעו ימים שקטים ומתאימים לבניית גשר ראוי. נותר רק לקוות שירושלים תדע ימים ראויים לבניית הגשר המיוחל. אפשר להביט מטה וליהנות מזווית מרתקת מעל ואל עזרת הנשים של הכותל המערבי. אנחנו צועדים לעבר שער הכניסה למתחם, חולפים על פני קבוצת לוחמי מג"ב היושבים ללא מעש, לידם ציוד המיועד לפריצה אל תוך המתחם במקרה הצורך. החיילים עסוקים בשיחות אישיות ההולמות ילדים בני 19 ומקרינים שיעמום שיגרתי. אנחנו עוברים דרך פתח צנוע ונפתחת לפנינו רחבת אל אקצה. עוצמת המקום משרה אשליית שקט מדומה למרות המון האנשים המסתובבים על ההר. אני מקפיד להוריד את הכובע על מנת לחשוף את ראשי נטול הכיפה. שני אנשי ווקף שאת אחד מהם אני מכיר, מתקרבים בנחישות אל אנה ומיקי ומעירים להם על לבושם הכולל ג'ינס צמוד. הן מקבלות שתי פיסות בד שיאפשרו את הביקור. אני קובע עם סונאם בנקודה מסוימת על מנת שתוכל להיכנס למבנים. כמוסלמית, היא תיהנה מקיום המצווה המכונה "זיארה", ביקור. על כל מוסלמי, פעם בחייו לעלות לרגל למכה, ואילו הביקור באל מדינה שבערב הסעודית ובירושלים מוגדר כמומלץ אך לא מחייב.

היא שולפת עבאיה מסורתית בגוונים של סגול ולבן עם רקמה צבעונית. כשקימורי גופה מוצנעים לחלוטין ורק תווי פניה חשופים, יופי עיניה מהפנט, כשברקע אחד המבנים מן המרהיבים והחשובים בעולם. הקבוצה עסוקה לרגע בסונאם הממשיכה לבדה לכיוון הכניסה למסגד. על מנת להיכנס למבנה, היא תתבקש להוכיח לאנשי הווקף שהיא אכן מוסלמית בכך שתדקלם את שבעת הפסוקים הפותחים את הקוראן: "סורה אל פאתיחה". אני מבחין בזווית העין, שמבחן הכניסה מתארך ושהיא מוקפת בחמישה אנשי ווקף, ואני מקווה שהחוויה תהיה משמעותית וחיובית עבורה. המבנה עם הכיפה הכסופה הוא מסגד אל אקצה, עם זאת, נהוג לכנות את כל המתחם בשם אל אקצה. אני ממשיך ומתמקם מתחת לאחד מעצי הברוש הרבים היוצרים אווירת גן. אני מקרין ביטחון ונראה כבן בית. אני מהנהן לשלום לשני מדריכים שאני מכיר החולפים על פנינו. אדם כבן ארבעים מתקרב אל הקבוצה ומקשיב לי. ייתכן שהוא אחד מעובדי הווקף המקפידים על כבוד המקום ומוודא שאנחנו, המדריכים, לא מספרים על עקדת יצחק או על חוויותיו של ישו בבית המקדש. ואולי הוא סתם עובר אורח סקרן. "אהלן, הכול בסדר?" אני שואל אותו. "הכול בסדר," הוא עונה בחביבות ועוזב את המקום. "אתה מכיר את כולם," מכריזה מיקי. "חוץ מהבחור הזה, אותו לא פגשתי מעולם." הם לא מאמינים לי, קשה להם לדמיין את תחושת הזרות שלי במקום. למרות היכרותי עם תקופת המקדש שעמד במקום, עם סיפורו של ישו שהסתובב על ההר, עם קדושת המקום למוסלמים ומורכבותו הפוליטית והבלתי אפשרית, אני חווה באופן אישי את תחושת אי־הוודאות, חוסר השליטה והעוצמות של המקום. עוד אני מסביר על מוחמד, התפתחות האסלאם במכה ובמדינה ועל עמודי התווך של האסלאם, תשומת הלב מוסתת להמולה המתפתחת סביב אותה חבורה של יהודים דתיים שפגשנו בבידוק הביטחוני. שוטרים חמושים וממוגנים מקיפים את היהודים המקפידים לשמור על מבט אדיש ומתריס. איש ווקף עובר לידנו בדרך אליהם, מדבר במכשיר קשר. "הכול בסדר, אחי? יש בעיות?" אני שואל אותו. הוא עונה: "ספר להם גם על זה, איך המתנחלים באים לפה להתפלל, אין להם כבוד." הבוקר רגוע ומסתיים ללא אירועים מיוחדים. היו מקרים שבהם הקיפו את הקבוצות היהודיות ילדים ונשים שקראו לעברם קריאות כ"אַללָּהֻ אַכְּבַּר" ועוד שלל קריאות שנועדו למנוע מן היהודים חוויה רוחנית.

"מותר לצלם?" שואל כארים. "צלם," אני משיב. ״באופן כללי במהלך השבוע צלמו אלא אם כן אומרים לכם לא. ברוכים הבאים למקום בו קל יותר לבקש סליחה מאשר לקבל רשות.״

מאי שואלת: "נכון יהיה לומר שמוחמד הוא ה'ישו' של המוסלמים?" השאלה נשמעת ילדותית, אך זוהי הבורות הסינית כלפי התפיסות המונותאיסטיות. מוחמד נולד ב־570 לספירה, בן לשבט כורייש שבמכה. מוחמד שלא ידע קרוא וכתוב, עבד במסחר עבור אלמנה מבוגרת ממנו בשם חדיג'ה. נולדו להם שבעה ילדים, כולם נפטרו, מלבד בתם פאטימה. במכה, עיר הולדתו, לא יכול היה מוחמד לבסס את רעיונותיו, כדברי ישו: אין נביא בעירו. לכן נאלץ להגר ליתר'ב, לימים אל־מדינה, שהייתה עיר מפולגת לשבטים רבים, בכללם שבטים יהודיים. מוחמד ורעיונותיו החדשניים היוו גורם מאחד. בסופו של דבר, יהודים רבים נטבחו ומוחמד חזר עם ליווי מרשים במטרה לבסס את רעיונותיו במכה שאכזבה אותו בעבר. מוחמד נתן משמעות לסלע השחור והקדוש שהיה במקום. על פיו, הכעבה נבנתה על־ידי אברהם ובנו הנבחר ישמעאל, כדי להכיל את האבן השחורה שנלקחה מגן העדן לפני המבול וניתנה חזרה לאברהם.

עם מותו של מוחמד, התעוררו ויכוחים לגבי ממשיך דרכו. אילו היה למוחמד בן זכר, ייתכן שהסכסוך היה נמנע. למוחמד לא היו בנים והוא לא דאג לטפח יורש או להגדיר שיטת בחירות לאחר מותו. וכך, נוצר הקרע הסוני־שיעי, שהוא הסכסוך המשמעותי ביותר במזרח התיכון עד ימינו. הסונים מאמינים שעל ממשיך דרכו של מוחמד להיות אדם ההולך בדרכו של הנביא ואילו השיעים טענו שממשיך דרכו חייב להיות ממשפחתו של הנביא. עלי, בן דודו של מוחמד שהתחתן עם בתו פאטימה, הוא ממשיך דרכו של מוחמד ובנו חוסיין נכדו של מוחמד יהיה מנהיג האסלאם הלגיטימי על־פי התפיסה השיעית. חוסיין נרצח באכזריות, ועם חלוף השנים, הפילוג שהיה במקורו פילוג פוליטי התפתח לפילוג דתי רעיוני משמעותי. אנחנו עולים במדרגות ומתקרבים למבנה עם כיפת הזהב, המבנה האסלאמי המרשים בעולם. הערבסקות המעטרות את המבנה, הכיפה הזהובה, רצפת האבן המסנוורת והמרחב מרשימים. החבר'ה מבקשים לצלם תמונה קבוצתית, הם נעמדים מחובקים ומחויכים ואני משמש כצלם. אני מזהה איש ווקף מתקדם אלינו בעצבנות. אני מבין מייד את העצבנות שלו ומעיר להם בעדינות על כך שמגע בין גברים לנשים אסור ושהחיבוק הקבוצתי נתפס כמעשה לא צנוע ופוגע באנשי המקום. איש הווקף מרוצה מתגובתי ופונה אליי כשותף: "מה זה, אין להם כבוד? במקומות הקדושים שלהם הם גם מתנהגים ככה?" אני מדמיין את עצמי עונה לו שיש להם כבוד אך הוא מתועל לכיוונים אחרים. בפועל, אני מהנהן בשתיקה.

מקובל לשייך את בניית מסגד אל אקצה לחליף עומר בן אל־ח'טאב. החליף שהגיע למקום וחשף את הסלע הקדוש בעזרת גלימתו, הקים ככל הנראה מבנה עץ צנוע. את כיפת הזהב בנה ככל הנראה החליף עבד אל-מלכ בן השושלת האומיית שדאג לבניית המבנה בשנת 691 לספירה. המבנה שופץ כמה פעמים לאורך השנים, כולל שיפוץ בשנת 1994 שבמהלכו צופתה הכיפה החיצונית ב־80 קילוגרמים של זהב בהשקעה של 15 מיליון דולר, תרומתו האישית של חוסיין מלך ירדן.

החבורה מסתובבת לבדה כעשר דקות. כארים ניגש לדלת הכניסה של המבנה. רק מוסלמים המכירים את סורת אל פאתחה יכולים להיכנס. כארים מספר לשומר שהוא ערבי לבנוני, כשהוא מקפיד לציין שהוא נוצרי. "רק מוסלמים יכולים להיכנס, לך מפה!" מסמן לו איש הווקף עם היד בזלזול. מיקי נשארת לידי. "אני לא מצליחה להחליט אם המקום הזה מדהים או מדכא," היא אומרת. "למה?" אני שואל. היא לא עונה ואני מבין היטב, אני כנראה התרגלתי ואני אוהב את המקום. החבר'ה חוזרים. לאט־לאט אני מבחין שהם נעמדים ומביטים בפליאה במבנה במבט השמור בדרך כלל לאש, לים ולמקומות קדושים. סונאם מצטרפת ומספרת על חוויותיה בהתלהבות. היא מראה לכולנו תמונות מתוך המבנים ומספרת שיכלה לעשות פייס טיים עם ההורים והתרגשה יחד איתם.

מאי שואלת אם יש לפעמים עימותים בין היהודים לערבים, ואני מבין שהיא לא הייתה קשובה בהסברים הקודמים וייתכן שהחמיצה את מהות המחלוקת והמורכבות באתר. מאחר שכולם התאספו ואינני רוצה לחזור על דבריי, אני בוחר להסביר את מורכבות המקום דרך סיפור גלאי המתכות.

היה זה ב־14 ביולי 2017, כששלושה מחבלים ערבים־ישראלים, תושבי אזור אום אל פחם, הבריחו כלי נשק אל תוך מתחם אל אקצה ופתחו באש לעבר שוטרי המקום. שני חיילים דרוזים ישראלים נהרגו. לאור האירוע, סגרה ישראל את שערי המתחם וכשפתחה אותם שוב, הציבה בשערי ההר מצלמות אבטחה וגלאי מתכות כפי שיש בכניסה לכותל ולמקומות קדושים רבים נוספים. אנשי הווקף מחו וקראו לכל המוסלמים שלא לעבור דרך גלאי המתכות שמשרת את היהודים וקראו ליום זעם. התעורר חשש כבד מעימותים מול עמדות המשטרה סביב תפילת יום השישי שיכול היה להתפתח לגל אלימות נרחב. סביב המחלוקת החלו מהומות ועימותים ברחבי הגדה המערבית וברצועת עזה. לאחר תשעה ימים, הותקף בביתו בעזרת מברג המאבטח הישראלי של השגרירות הישראלית בעמאן. המאבטח הרג את התוקף ופצע את בעל הבית שנכח במקום ונפטר בהמשך מפצעיו. המאבטח נמלט אל השגרירות. למרות שחל איסור חקירה על עובד שגרירות דיפלומטית, הציבור הירדני רצה את דמו וירדן לא אפשרה לו לחזור לארץ כדי להיחקר. בסופו של דבר, הוא שוחרר לאחר שישראל הסירה את גלאי המתכות. בתקשורת דווח שהייתה זו עסקה שבה ישראל הבטיחה להסיר את גלאי המתכות בתמורה לשחרור המאבטח. ייתכן שהיה זה הסולם שנדרש לשני המנהיגים לירידה מהעצים שעליהם טיפסו. נתניהו צריך היה תירוץ להסרת הגלאים כדי למנוע הסלמה והמלך עבדאללה צריך היה את הסרת הגלאים כדי לשחרר את המאבטח. לשכת ראש הממשלה הכחישה שהייתה התניה ירדנית. אם היה הסכם שכזה, הווקף לא היה חלק ממנו והוא קרא ליום זעם ביום שישי שקרב ובא. ישראל הסירה את גלאי המתכות ואת כל האמצעים שהותקנו בעקבות האירוע ובכל זאת היו עימותים, אם כי בהיקף מצומצם יחסית. זוהי אחת הדוגמאות לנפיצות המקום. כמובן שלא מדובר בגלאי מתכות, אלא במאבקי שליטה שבין הפלסטינים ובין מדינת ישראל, ובמאבקים פנים ערביים ופנים פלסטיניים על אותה שליטה. בנוסף על הניסיון של ישראל, ירדן והווקף הפלסטיני לנהל את הנעשה על ההר, קיימת גם מעורבות גוברת של גורמים חיצוניים. טורקיה, בהנהגתו של ארדואן, משקיעה מאמצים וממון כדי להשפיע על העשייה באל אקצה ובירושלים. אפשר להבחין בכך בהשקעות נדל"ן ברחבי העיר העתיקה, ובעיקר בצמוד למתחם אל אקצה. זאת, במימון הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וארגונים מקומיים נוספים. גם ערב הסעודית מחפשת דריסת רגל במקום הקדוש, ככל הנראה בתמיכת ישראל. רב הנסתר על הגלוי והפוליטיקה המקומית משקפת את הנעשה במזרח התיכון. חברי הקבוצה מביטים בי במבט סתמי, ספק מיואש. בליבי אני מקווה שהסיפור האחרון על גלאי המתכות לא העיב על החוויה הרוחנית של סונאם. אנחנו מסיימים את הביקור וחוזרים אל סמטאות העיר העתיקה.

אנחנו מזדרזים דרך שוק הכותנה הציורי ופונים שמאלה לכיוון הכותל שעל פניו אנחנו חולפים בזריזות וחוזרים דרך שער האשפות אל האוטובוס. מכאן נמשיך לכנסת. המעברים בטיול מסוג זה הם חדים. מהיסטוריה לאקטואליה, מסיפורי קודש לתרבות עכשווית ומכל נושא לפוליטיקה.

סמיר הנהג מקבל אותנו בחיוך כובש. "יאללה, מיכאל, לכנסת. כל הליצנים מחכים לכם," הוא אומר בקלילות. סמיר עושה רושם שהוא שבע רצון מהחיים. אצטרך להקדיש זמן לשיחה יותר מעמיקה איתו בהזדמנות הקרובה.

הנסיעה אל משכן הכנסת במערב העיר, לאחר ביקור במתחם הר הבית, היא כמסע בזמן.

אנחנו מגיעים לאזור קריית הממשלה וחולפים על פני מוזיאון ישראל. משמאלנו בנייני הממשלה האפורים. אנחנו יורדים מן האוטובוס, משמאלנו גן הוורדים ומימיננו בניין הכנסת. שוטר במדים מתעניין אם מישהו מאיתנו חמוש. לאחר חמישים מטרים, שוטר נוסף מתעניין אם למישהו מחברי הקבוצה יש נשק, ספריי פלפל, סכין, גרזן או משהו שנראה כמו נשק. הקבוצה צוחקת, השוטר לא מבין מה מצחיק ובפרצוף כעוס הוא מחלק מדבקות, אני מזהה את החבורה לאיש הביטחון השלישי, ואנחנו עוברים ביקורת נוספת וניגשים לכניסה הראשית.

הכנסת מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת המייצגים מגוון מפלגות, חלקן אידאולוגיות וחלקן סקטוריאליות.

המבנה הפוליטי בארץ שונה בתכלית מדמוקרטיות אחרות. החלוקה הפוליטית היא סקטוריאלית, ולא גאוגרפית. מדינת ישראל קטנה, אך בעלת מגוון דמוגרפי מורכב, ולכן קבוצות שונות מיוצגות על־פי זהותן ולא על־פי מקום מגוריהן. הכנסת נקראת על שם הכנסת הגדולה שהתאספה בחצר בית המקדש השני ועסקה בענייני חוקה ובבעיות הליבה של החברה היהודית. על־פי התלמוד הבבלי היו בה בתחילת דרכה 120 חברים. היה מי שחשב, עם קום המדינה, לשחזר את מבנה הכנסת ושהמודל שעבד לפני כ־2,500 שנים יהיה ראוי ומתאים למדינת ישראל. לאחר הבחירות, חברי הכנסת פונים לנשיא וממליצים על ראש מפלגה עם מרב הסיכויים להרכבת ממשלה. על מרכיב הממשלה ליצור קואליציה של מפלגות שתשיג רוב של 61 חברי כנסת. המתח במהלך תהליך הבחירות הוא לא רק לגבי זהות המפלגה המובילה, אלא לגבי גודל הגוש. האם המנצח יהיה גוש השמאל או גוש הימין או שתקום ממשלת מרכז. החלוקה בארץ לשמאל ולימין אינה עוסקת בנושאים כלכליים או חברתיים אלא עוסקת במחלוקת שבין המחנה הניצי לבין המחנה היוני, וכיום גם במובן מסוים מחלוקת שבין הליברליות לבין הזהות הדתית המסורתית. החלוקה אינה מדויקת. אפשר למצוא אנשים רבים המגדירים את עצמם כדתיים שמאלניים, אם כי מרבית הציבור הדתי מצביע לאחת המפלגות מגוש הימין. גם השימוש במילה "ליברלי" עלול להקשות. נציין שהשר הגאה הראשון בישראל הוא השר אמיר אוחנה. אוחנה, איש ימין מובהק ממפלגת הליכוד המזוהה כמקורב לראש הממשלה נתניהו. גם השימוש במונחים של יונים וניצים שונה בישראל, לדוגמה: בין מובילי מחנה המרכז שמאל עומדים שלושה רמטכ"לים בדימוס.

המחלוקת בישראל בין הימין המובהק לבין השמאל המובהק היא נוקבת. כל אחד מן הצדדים רואה באחר סכנה קיומית לעתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית.

לטענת השמאל: יש לעשות כל מאמץ כדי להגיע להסדר עם הפלסטינים על מנת שתקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. המצב הקיים אינו מוסרי ומסכן את מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית. אם לא תקום מדינה פלסטינית, נמצא עצמנו בבוא היום עם מדינה אחת המשתרעת בין הירדן לבין הים ובעלת רוב ערבי, ואז נצטרך לוותר על רעיון המדינה היהודית או לחלופין, לוותר על שלטון דמוקרטי שכן מיעוט ישלוט על רוב פלסטיני. אפשרויות אלה יהיו סוף עידן הציונות והמדינה היהודית. על כן, הימין מהווה לא פחות מאיום קיומי על עתיד מדינת ישראל.

מנגד, טענת הימין היא: נכון לשנת 2020, מצבה הביטחוני של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. יש לשמור על הסטטוס קוו, לספח את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, הגדה המערבית. ולגבי הפלסטינים, יש לבחון חלופות של אוטונומיה פלסטינית או קונפדרציה ירדנית. ישנם קולות בימין הקוראים למדינה אחת עם שני פרלמנטים וצבא אחד. הנחת הימין היא שהקמת מדינה פלסטינית, ללא נוכחות צבאית ישראלית, תוביל לעליית החמאס ולמציאות הדומה למציאות העזתית. בנוסף, לישראל זכות מוסרית היסטורית להתיישבות בגדה המערבית הכוללת בתוכה את מרבית אתרי המורשת היהודית. לכן השמאל והקמת המדינה הפלסטינית יביאו להשמדת ישראל כמדינה יהודית בטוחה לתושביה.

למרות הקיטוב, קיים רוב מוחלט הנמצא במרכז המפה הפוליטית. אם נביט בתוצאות הבחירות בשנת 2019, הרי שלשלושת המפלגות המגדירות את עצמן כמרכז – כחול לבן, ליכוד, ישראל ביתנו – יש רוב מובהק והסקרים מצביעים על רוב בציבור הישראלי התומך בעקרון שתי המדינות.57 תוצאות הבחירות משקפות שאותו הרוב, במקביל, מאמין שהפתרון לא ישים ועלול לסכן את ביטחונו.

אי אפשר לעסוק בפוליטיקה הישראלית בשנת 2020, בלי להזכיר את שמו של בנימין נתניהו. נתניהו כיהן כראש ממשלה יותר שנים מכל ראש ממשלה אחר. נתניהו כיהן 14 שנים, מהן 11 שנים ברציפות. בקרוב יהיו בחירות נוספות. בשנים האחרונות, לשיקולים האידיאולוגיים של הבוחרים התווספו שיקולי תמיכה או סלידה מנתניהו. גם יריביו הפוליטיים יעידו שהוא פוליטיקאי מוכשר ויוצא דופן. בעוד שהוא מעורר סלידה בקרב מתנגדיו, הוא מעורר הערצה ונאמנות השמורה למלכים בקרב תומכיו. מתנגדיו יציינו את הקיפאון המדיני הארוך שבו ישראל נמצאת, תומכיו יראו זאת כיציבות. תומכיו יציינו את יחסי הקרבה עם דונלד טראמפ, פוטין ומדינות ערב המתונות, מתנגדיו יציינו את המרחק ההולך וגדל בין ישראל למדינות המערב והעולם הליברלי. בעוד שמתנגדיו יציינו את חשדות המרמה, הפרת אמונים ושוחד שבהם הוא מואשם, תומכיו יראו זו כמזימה של השמאל להפסיק את כהונתו בזכות מערכת המשפט ולא בזכות המערכת הדמוקרטית. בעוד מתנגדיו יראו את ניסיונותיו ואת ניסיון הממשלה הנוכחית להחליש את מערכת המשפט, תומכיו יראו זאת כאיזון כוחו של בית המשפט העליון אל מול רצון העם. השנים 2019 ו-2020 הן שנים של אי־יציבות פוליטית. את האתגר הפוליטי אסביר על־פי תוצאות הבחירות של 2019:

גוש השמאל אינו מגיע לרוב הנדרש על מנת להקים ממשלה ללא מפלגת ישראל ביתנו והמפלגות הערביות. המפלגות הערביות לא מסכימות לשבת בממשלה מאחר שהן אינן מכירות בזכותה של ישראל להגדיר את עצמה כמדינה יהודית ובטח לא ישבו עם מפלגת ישראל ביתנו הנחשבת ניצית. גוש השמאל לא יכול להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות כי מפלגת כחול לבן חרטה על דגלה את נשיאת השוויון בנטל ויאיר לפיד, שאותו נפגוש בקרוב, הוא ממובילי המאבק בסטטוס קוו עם הקהילה החרדית וגם ישראל ביתנו נחשבת למפלגה אנטי חרדית. על כן גוש השמאל אינו מצליח להרכיב ממשלה.

לגוש הימין עם המפלגות החרדיות, אין רוב ללא מפלגת ישראל ביתנו. מפלגת ישראל ביתנו בהנהגת איווט ליברמן מסרבת לשבת בממשלה אחת עם המפלגות החרדיות ללא שינוי הסטטוס קוו. לכן גוש הימין אינו מצליח להרכיב ממשלה.

אפשר ליצור גוש מרכז עם מפלגת כחול לבן, הליכוד וישראל ביתנו. אך הנהגת כחול לבן מסרבת להקים ממשלה עם הליכוד, כל עוד בראשה נתניהו שנגדו הוגשו שלושה כתבי אישום.

נשאלות שאלות רבות על כתבי האישום, אך אנו ממהרים דרך מסדרונות הכנסת אל פגישה עם חבר הכנסת יאיר לפיד.

אנחנו מובלים לאחד מחדרי הוועדות וממתינים ליאיר לפיד, ראש מפלגת יש עתיד. הפגישה עם לפיד נקבעה עם שתי קבוצות נוספות הכוללות כ-100 סטודנטים מאוניברסיטת הרווארד וכ-55 סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה.

לפיד הוא חבר כנסת, סופר, משורר, עיתונאי לשעבר, מנחה טלוויזיה, תסריטאי, מחזאי, פזמונאי, בעל חגורה שחורה בקרטה, שר האוצר לשעבר. הוא נכנס במראה מוקפד, נראה טוב, עושה רושם שהוא מורגל בהתרגשות מסוימת כשהא נכנס לחדר. הקבוצה לא מכירה אותו. אי־הבנה וריבוי מארגנים ואיש לא הציג אותו בפני הקבוצה. הוא פותח ואומר: "אני רואה שאף אחד לא מציג אותי אז אציג את עצמי." הוא מבקש 33 מתנדבים שיעמדו, יש הרבה מתנדבים המגיבים בתמיהה. הם לא ציפו משר האוצר לשעבר להתנהל כמו מדריך בתנועת הנוער. הוא בוחר את 33 הנבחרים ומבקש מהם לעמוד זה ליד זה ואז מבקש מתנדב נוסף, עדיף שיהיה יהודי נמוך קומה ורזה. הוא מעמיד אותו מתנדב שפוף למול הקבוצה הגדולה של ה־33. ואז הוא אומר: "קבוצת השלושים ושלושה זה טקסס, הבחור היחיד זה ישראל. אפשר להכניס את ישראל לתוך טקסס שלושים ושלוש פעמים. זה כל מה שאתם צריכים לדעת. כל השאר, אלה פרטים שוליים שעליהם אפשר לדון. תודה, אתם יכולים לשבת."

לפיד מנתר על הבמה ומקרין ביטחון בימתי. מבחינים מייד שהוא מגיע מעולם הפרזנטציה. הוא בוחר לפתוח בסיפורו של אביו טומי לפיד.

בחורף 1945, הובילו הנאצים שיירה של 600 יהודים מתוך גטו בודפשט על מנת להורגם על שפת נהר הדנובה. לפתע, מטוס רוסי הנמיך טוס ויצר בלבול בקרב הגרמנים שהחלו לירות לעבר השמיים. אימו של טומי לפיד ניצלה את ההמולה ודחפה אותו לתוך בית שימוש ציבורי צבוע בירוק ואמרה לו להשתין. באותו רגע זה היה קשה, אך טומי היה ילד טוב ועשה את מה שאימו אמרה. לאחר כעשר דקות, השיירה כולה נורתה והושלכה אל הדנובה ומתוך אותם 600 יהודים היו שני ניצולים. טומי ואימו. כשיצאו מתא השירותים, העולם כולו היה פתוח בפניהם. טקסס, מדבריות אוסטרליה, מרחבי אסיה ואפריקה. אבל לא היה להם לאן ללכת, אז הם חזרו לגטו. שנים מאוחר יותר, נסע יאיר עם אביו למסע שורשים. יאיר מספר: "אבי היה איש שמן, כך שאת רוב הזמן בילינו כשאני מביט בו אוכל. יום אחד, בעוד אנחנו מטיילים, החל אבא שלי לבכות ואמר לי, 'תראה, יאיר, תראה!' אני לא ראיתי דבר מלבד בית שימוש ציבורי קטן צבוע בירוק. המבנה עדיין עומד שם, ביקרתי בו שוב לא מזמן. למיטב ידיעתי, אני האדם היחיד בעולם שעולה לרגל לתא שירותים ציבוריים. כשאבא נרגע הוא אמר, 'יאיר, פה, בבית השימוש, לא רק אני נולדתי מחדש ואתה נולדת, אלא פה הבנתי שאני מוכרח שתמיד יהיה לי מקום ללכת אליו, פה נולדה לי הציונות.׳

יאיר לפיד עונה על שאלות הקהל בחן, בפשטות, כמו פוליטיקאי ללא חדשנות. למרות שהוא ממובילי הביקורת על הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, אל מול הקהילה הבין-לאומית הוא נשאר ממלכתי.

עם סיום הפגישה בכנסת, אנחנו חוצים את הכביש אל גן הוורדים. החבר'ה מדברים בינם לבין עצמם ואני מנסה לצותת. הפגישה עם יאיר לפיד עומדת במרכז השיחה. מאי: "מדהים שבפגישה עם פוליטיקאי ליברלי בישראל, הוא בוחר לדבר על היסטוריה..." סטפני: "ברגע שהוא פותח עם השואה, כבר אי אפשר לשאול אותו שאלות נוקבות, אני לא הבנתי למה היה צריך לספר על אבא שלו." אריק: "הסיפור על אבא שלו היה מדהים, הרי זה סיפור שהסביר את האידיאולוגיה שלו, של הישראלים ושל הפוליטיקה היהודית. אי אפשר להתעלם מההיסטוריה..." כארים: "ציפיתי שכמנהיג הוא ייקח יותר אחריות על דברים שקורים פה." סטפני: "אל תהיה נאיבי, כארים, למה שהוא יעשה כזה דבר?" מיקי: "תאמינו לי, הוא נוקב ולרוב ברור, יש לו מצע שלם המפרט אידאולוגיה ותוכנית פעולה. חוץ מזה, הוא הפוליטיקאי הכי חתיך בישראל..." השיחה נמשכת ואנחנו מגיעים לגן הוורדים. שם אנחנו מקבלים את ארוחת הצוהריים ארוזה. זו ארוחה חלבית איכותית ממשק המגדיר עצמו כמשק בר־קיימא המקפיד לגדל עיזים אלפיניות במדבר, לחלוב, להכין את האוכל, למכור במסעדותיו ולשנע אלינו ארוחת גבינות משובחת. יש לנו כשעה על הדשא עד שיגיע אוטובוס חלופי שיסיע אותנו אל רמאללה. במהלך הביקור, אני אוחלף על־ידי מדריך פלסטיני מקומי, נשמע דוברים פלסטינים שישתפו אותנו בנקודת מבטם ויעסקו בנושאים שונים שלקבוצה אין בשלב הזה רקע מספק כדי להבינם. לכן, אנצל את השעה הקרובה בכוונה לתת רקע מתאים לביקור ברמאללה.

חלוקת הגדה המערבית לאזורי ABC.

© שאול אריאלי

כפי שהוסבר בשיחת הפתיחה: השטח הנמצא בין נהר הירדן לים התיכון, מכונה ארץ ישראל בפי העם היהודי ופלסטין בפי העם הפלסטיני. השטח היה תחת שלטון בריטי עד 1948. במהלך המלחמה, ירדן חצתה את נהר הירדן וכבשה – שחררה שטחים נרחבים ממערב לגדת הירדן, ולכן השטח נקרא הגדה המערבית. במקביל, מצרים כבשה שטח בדרום מערב הארץ הידוע כרצועת עזה. בתום המלחמה, לאחר משא ומתן, הוסכם על קו שביתת נשק. טוש בצבע כחול שימש לסימון הקו ומאחר שבהדפסת המפות הראשונות, צבע הקו יצא ירוק, אנחנו משתמשים במונח הקו הירוק. במהלך המלחמה, מספר רב של ערבים משטח מדינת ישראל החדשה, הפכו לפליטים כשהם בורחים אל הגדה המערבית שהפכה לשטח ירדני במהלך המלחמה. כמו כן, ברחו הפליטים אל מדינות ירדן, סוריה, לבנון ורצועת עזה שעליה השתלטה מצרים. לגבי נושא הפליטים הפלסטינים, נשאלות שתי שאלות: בכמה אנשים מדובר, ומה גרם להם להפוך לפליטים. על־פי הספר "פלסטינים: עם בהיווצרותו"58 איש אינו יודע בדיוק כמה מקרב 1,400,000 הפלסטינים היו לפליטים. אומדנים יהודיים העריכו 520,000-650,000, פלסטינים העריכו 849,186, אומדן הבריטים הוא 711,000. נראה שאומדני האו"ם בדבר 726,000 עקורים ופליטים הם הקרובים ביותר למציאות. למה הפכו אותם ערבים מקומיים לפליטים, לשאלה זו כמה תשובות: הם גורשו, הכוחות היהודיים המליצו להם לעזוב, מקרי האלימות הקשים כאירועי לוד ודיר יאסין59 שאף נופחו ותוארו כמזוויעים יותר משהיו, דרבנו את האנשים, לעיתים כפרים שלמים, לברוח ולהפוך לפליטים או שכוחות ערביים כצבאו של קאוקג'י, המליצו לחלקם לעזוב עם ציפייה לקבל אדמות נוספות כשיישובו אחרי המלחמה. לרוב, נעלו המשפחות את ביתן ובתום המלחמה לא הורשו לחזור. על כן הפך המפתח לסמל השיבה הפלסטיני. מספר הפליטים הפלסטינים ב־1948 הוא למעשה קטן ממספר הפליטים היהודים ממדינות ערב.60 ההבדל המשמעותי הוא: שבעוד שהיהודים קיבלו אזרחות בארצם החדשה, הפלסטינים נותרו ללא מולדת כשהפליטות מהווה מרכיב זהות משמעותי עבור האוכלוסייה הזו. על מנת לקבל מושג לגבי האלימות שסבבה את אירועי 1948, נביא בחשבון שהאוכלוסייה היהודית איבדה אחוז מאוכלוסייתה. מן הסתם, האלימות הייתה הדדית.

בארץ נשארו כ־155,000 ערבים תחת שלטון מדינת ישראל, ולאחר תקופה ממושכת הפכו לאזרחי מדינת ישראל. בערבים אזרחי מדינת ישראל, נעסוק בהמשך הטיול. ב־1967, במלחת ששת הימים שעליה אספר בהרחבה בהמשך, ישראל כבשה – שחררה – איחדה את רמת הגולן, הגדה המערבית בכללה מזרח ירושלים, רצועת עזה וחצי האי סיני. חצי האי סיני הוחזר למצרים ב־1982 בעקבות הסכם שלום שנחתם ב־1979. רצועת עזה נשארה בשליטה ישראלית, כמו גם הגדה המערבית. ישראל מעולם לא סיפחה שטחים אלה, להוציא את שטח מזרח ירושלים. לאחר 1967, חיו הפלסטינים תחת ממשל צבאי, ללא אזרחות, כשהם מתפרנסים בעיקר מעבודה בישראל. הארגון לשחרור פלסטין הידוע כאש"ף, שאף לנהל ולייצג את העם הפלסטיני. הארגון פעל באותם הימים מחוץ לגבולות ישראל. עד 1970 פעל אש"ף מירדן, בהמשך פעל מלבנון ולאחר מבצע שלום הגליל באוגוסט 1982 עבר לפעול מתוניסיה.

בשנת 1987, פתחו הפלסטינים בהתקוממות הידועה כאינתיפאדה הראשונה. התקוממות זו כללה לרוב יידויי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה, בעיקר ברחבי הגדה המערבית. המציאות האלימה הובילה את מרבית הציבור הישראלי לתמוך בעיקרון שתי מדינות לשני העמים כפתרון לסכסוך. הממשלה, בראשותו של יצחק רבין, הובילה תהליך הנקרא אוסלו. מחד גיסא, הסכמי אוסלו קרסו בשנת 2,000, ומאידך גיסא המציאות העכשווית עדיין מושפעת מאותם הסכמים. חלוקת הגדה לאזורי A, B ו־C, הייתה תהליך זמני שאמור היה להימשך חמש שנים ולהסתיים עם הקמתה של מדינה פלסטינית.

בשנת 2000, הציע ביל קלינטון נשיא ארצות הברית, מתווה כולל להקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית. המתווה כלל פינוי של ההתנחלויות ברצועת עזה, פינוי מרבית ההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית מלבד גושי התנחלויות, חלוקת ירושלים, ואת חוק השבות הפלסטיני שייושם אל תוך שטחי המדינה הפלסטינית שתקום כשישראל תתיר לכמה אלפי פליטים לשוב לשטחם באופן סמלי. יאסר ערפאת, שעמד בראש העם הפלסטיני, סירב להצעה ופתח באינתיפאדה השנייה. כארים מעיר: "אני הבנתי שהאינתיפאדה השנייה החלה בעקבות הביקור של אריאל שרון באל אקצה." כארים צודק. ביקורו של שרון במתחם הר הבית, אל אקצה, היה האירוע שהצית את המהומות. אריאל שרון היה באותם ימים ראש האופוזיציה והוא רצה לממש את זכותו לבקר בהר הבית על־פי הסכמי הסטטוס קוו. על פניו, היה זה ביקור לגיטימי. עם זאת, הפלסטינים ראו בביקור איום על הסטטוס קוו הקיים והוא הצית את אש המרד. אריאל שרון, מנהיג גוש הימין, הנתפס כאחד מאויביו ההיסטוריים של העם הפלסטיני, עלה באותו בוקר כדי להביע את הבעלות והריבונות הישראלית בהר הבית. החברה הפלסטינית תססה ונשאלה השאלה באיזו מידה יזם ערפאת את האינתיפאדה או שאולי הוא הצטרף למתרחש ברחוב הפלסטיני. כך או כך, ערפאת לא פעל כדי למנוע או כדי למתן את הרחוב הפלסטיני, אלא הצטרף ואף הוביל את האינתיפאדה שבה נהרגו מעל 1,000 ישראלים ומעל 4,000 פלסטינים. סטפני: "למה ערפאת סירב למתווה קלינטון והאם הישראלים קיבלו את המתווה?"

הישראלים קיבלו את המתווה כבסיס למשא ומתן. יש להניח שאהוד ברק היה צריך לרוץ עם המתווה הזה לבחירות, אך בפועל הוא קיבל אותו. הפלסטינים הגישו רשימת הסתייגויות, כשבפועל הם לא קיבלו את המתווה. ישנו פער קשה לגישור לגבי נקודת הפתיחה של המשא ומתן.

ייתכן שערפאת כלל לא רצה לסיים את הקונפליקט אלא העדיף לסיים את חייו כלוחם ולא כפשרן.61 ייתכן שערפאת, שהאמין שמאבק האינתיפאדה הוביל את ישראל לוויתורים, חשב שלחץ נוסף יגרום לישראל לוויתורים נוספים. בפועל, בניגוד לנשיא מצרים אנואר סאדאת שקנה את ליבם ואת אמונם של הישראלים, אמון שהוביל להסכם השלום עם מצרים, הרי שהאינתיפאדה גרמה לציבור הישראלי לאבד אמון בערפאת, בעם הפלסטיני ובתהליך השלום. כך, אפשר לראות את גוש השמאל נע ימינה ואת היווצרותו של המרכז הפוליטי. אני מציע להפנות את השאלה למדריך או לאחד הדוברים הפלסטינים שנפגוש בהמשך.

בין אוקטובר 2000 לבין שנת 2004, המציאות הביטחונית בישראל הייתה בלתי נסבלת: גל טרור קטלני, פיגועי ירי ומחבלים מתאבדים על אוטובוסים הפכו לשגרה. הימין הפוליטי, שהבטיח שעמידה איתנה ושמירה על סטטוס קוו יובילו לשלום המיוחל, נראה לרבים לא רלוונטי כי המצב הקיים היה בלתי נסבל. ואילו השמאל, שדגל בפשרה טריטוריאלית, התקשה לעכל שאותה פשרה טריטוריאלית שהוצעה לפלסטינים נתקלה בסירוב. כאמור, סיפוח אינו אפשרי מאחר שסיפוח יצריך את ישראל לבחור בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. משום כך, צריך היה רעיון חדש ומקורי. רעיון זה הוליד את תוכנית ההתנתקות.

את תוכנית ההתנתקות הוביל ראש הממשלה אריאל שרון, בשנת 2005. שרון שנתפס כמנהיג ניצי, גיבור מלחמת יום הכיפורים ושר בטחון שנוי במחלוקת שסיבך את ישראל במלחמת לבנון הראשונה, הוביל תהליך פינוי של שבע־עשרה התנחלויות, 8,600 מתנחלים וסיום הנוכחות הצבאית ברצועת עזה. כל זאת בפעילות חד־צדדית, ללא הסכם עם הצד השני. רבים הסתייגו מהפינוי. רבים כינו את התהליך "גירוש", אחרים ביקרו את הפעילות החד־צדדית ללא הסכם, אך מרבית הציבור הישראלי תמך בהתנתקות. כמה חודשים לאחר ההתנתקות, קיבל אריאל שרון שבץ מוחי ומחליפו אהוד אולמרט הלך לבחירות כשהוא מבטיח לבוחריו שאם ייבחר ימשיך בתהליך שאותו כינה "התכנסות" באופן חד־צדדי בגדה המערבית. אהוד אולמרט זכה בבחירות באופן מובהק עם 29 מנדטים והפך לראש הממשלה. מכך אני מסיק, שבשנת 2006 הציבור הישראלי, שהתייאש מתהליך השלום שקרס והתייאש מהסטטוס קוו האלים בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, תמך ברובו בהתנתקות חד־צדדית. הציבור הניח שעזה תהיה מודל שאותו יהיה אפשר לבחון לאורך זמן ולהעתיק אותו בהמשך לגדה המערבית או לפחות לחלקה. ושוב, הציבור נחל אכזבה כשלאחר ההתנתקות, כמות הטילים הממוצעת שנורתה מעזה לעבר יישובי עוטף עזה גברה באופן משמעותי, טווח הטילים גדל והחייל גלעד שליט נחטף בידי החמאס. מלחמת לבנון השנייה נגד החיזבאללה והסתבכותו המשפטית של ראש הממשלה החלישו את ממשלת אולמרט, וההתכנסות המתוכננת החלה מתרחקת והפכה ללא רלוונטית. אנשי מרכז הארץ יכלו לחיות עם טילים הנופלים באופן קבוע על יישובי עוטף עזה, אך אותו טווח הטילים אם ישוגרו מתחומי הגדה, יכלול את תל אביב רבתי, מערב ירושלים, שדה התעופה ואת עורקי החיים הישראליים. אולמרט וציבור בוחריו הבינו שהוא לא יכול ליישם את התוכנית, וישראל שוב מצאה עצמה מתמודדת עם ניהול הקונפליקט ולא עם פתרונו.

בשנת 2006, כשאין ולו דמוקרטיה ערבית אחת במזרח התיכון, קיימו הפלסטינים בחירות דמוקרטיות חופשיות. למרות אזהרות השב"כ ובקשת אנשי הפת"ח לדחיית הבחירות, התעקשו ארצות הברית וישראל על קיום הבחירות במועדן המתוכנן. ואכן, בניגוד לציפיות המערביות, החמאס ניצח. ארצות הברית וישראל לא קיבלו את רצון העם הפלסטיני, גם אבו מאזן לא קיבל את רצון הבוחר וסירב להעביר לחמאס את כוחות הביטחון. כעבור שנה, בשנת 2007, פתח החמאס בהפיכה שבה הוא גירש את אנשי הפת"ח מרצועת עזה ובמקביל פעילויות החמאס נאסרו על־ידי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. "זו בעצם לא הפיכה," אומרת סטפני, בצדק. "חמאס ניצחו בבחירות." סטפני צודקת. בפועל, אנחנו רואים מציאות הדומה יותר לשלוש מדינות לשני עמים. המחלוקת המרכזית שבין החמאס לבין הפת"ח, היא סביב מאפייני המשטר והחברה הפלסטינית. חמאס מעונין להקים מדינה פלסטינית אסלאמית בין הירדן לבין הים, ואילו הפת"ח מעונין להקים מדינה ערבית פלסטינית חילונית. לגבי גבולות אותה מדינה פלסטינית חילונית, קשה לומר אם העמדה הרשמית שבה המדינה תתפרס בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, היא מטרתה הסופית של תנועת הפת"ח או צעד טקטי בדרך אל מדינה פלסטינית בין הירדן לים. אני מסיים את השיחה מאחר שהאוטובוס לרמאללה הגיע.

בחורה בשם יסמין, לבושה בחולצה גברית משובצת, בחצאית ולרגליה מגפיים על־פי צו האופנה האמריקאי מתקופת המערב הפרוע, מגישה לנו תה צמחים משובח ותמרים מהערבה.

אנחנו עולים על האוטובוס החלופי ואני מציג את הנהג יוסוף שילווה אותנו היום. יוסוף הוא נהג פלסטיני תושב מזרח ירושלים. אנחנו נוסעים לכיוון מחסום קלנדיה לפגוש את נידאל המדריך הפלסטיני. אני מציץ בהיתר של מפקד פיקוד המרכז לכניסה לעיר רמאללה שנשלח אליי במייל. בתחתית ההיתר מצוין בהדגשה: "יובהר כי כניסת ישראלים לאזור A הינה מסוכנת ואינה מומלצת וכוחות הצבא לא יאבטחו את שהייתכם באזור זה. הכניסה לאזור A הינה על אחריותכם בלבד." כחובב ענפי ספורט אתגריים, אני מכיר את תחושת חוסר הביטחון המשולבת בהתרגשות ובצורך להתקדם. אני נותן למיקי את האישור שקיבלתי גם עבורה, היא מביטה בו בחשש. מיקי ואני שוחחנו רבות על הנושא לפני הטיול, היא תהתה וחששה לקראתו.

אני מבהיר לקבוצה, שיש בידי אישור המאפשר לי ללוות אותם אל שטחי הרשות. כניסת ישראלים יהודים לשטחים אלה אסורה והיא מצריכה את אישור אלוף הפיקוד בהיותה יוצאת דופן. אותם שטחי A כדוגמת: ג'נין, שכם, רמאללה, בית לחם וחברון הם בשליטה פלסטינית מלאה הכוללת שליטה מנהלית וביטחונית. שטחי B נשלטים מנהלית בידי הפלסטינים ואילו ביטחונית על־ידי ישראל ושטחי C הם בשליטה ישראלית מלאה למרות שישראל לא סיפחה אותם.

חל איסור על ישראלים להיכנס לשטחי A ומומלץ לישראלים שלא להיכנס לשטח B. המציאות, על כל פנים, חזקה מהחוק ומכתיבה את שיטת העבודה. ישראל מרשה לעצמה מדי פעם לפעול צבאית בשטחי A בניגוד להסכם, ולעיתים קרובות תוך שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית. לרשות הפלסטינית אסור לפעול מחוץ לשטחי B. בפועל, היא פועלת בשטח, ואף בשטחי מזרח ירושלים. לגבי כניסת הישראלים לשטח A, החוק לא מבדיל בין יהודים לערבים. ולכן, החוק מתייחס לכלל הישראלים ומיושם לגבי היהודים בלבד, כשערביי ישראל יכולים לנסוע לכל מקום. כך, האנשים היחידים שיש להם חופש תנועה בין הירדן לבין הים אלה ערביי ישראל ותושבי מזרח ירושלים הערבים. זו הסיבה בשלה הנהג שלנו הוא תושב מזרח ירושלים. הנהג הקבוע שלנו סמיר יכול היה להיכנס איתנו, אך חברת האוטובוסים שבה הוא עובד אינה מבוטחת בשטחים הפלסטיניים.

אני מנצל את הנסיעה למחסום קלנדיה כדי לתת מבוא לנושא גדר ההפרדה. נידאל המדריך הפלסטיני יתחיל את סיורו בסמוך לחומה, מצידה הפלסטיני. אני מכנה אותה באנגלית Security Barrier, מכשול הביטחון, ואילו נידאל יקרא לה החומה או חומת ההפרדה. ברחבי העולם הוא מכונה בשלל שמות: גדר, חומה, גדר נגד טרור, גדר ביטחון, החומה, חומת האפרטהייד וכיוצא באלה. מה הוא אם כן אותו מכשול ואיך הוא נקרא.

המכשול ברובו נראה כגדר. 30 קילומטרים בנויים כחומת בטון מתוך מכשול בנוי באורך 465 קילומטרים.62 אם כך, פחות מ-10% מן המכשול בנוי כחומה. מיקי מספרת שהצטרפה בעבר לסיור שבו נאמר לה שהחומה מהווה רק 5% מן המכשול. ייתכן שחישבו 5% מאורך התוואי שהיה מתוכנן – 708 קילומטרים.

באזורים שבהם יש גדר, יהיה זה למעשה מכשול רחב הכולל גדר תיל המונעת מאנשים להתקרב לגדר אלקטרונית, שלאחריה שביל עפר. לאורכו של שביל העפר, כביש סלול ועוד גדר תיל מעכבת. הגדר היא אלקטרונית ולא מחשמלת כפי שפורסם במקומות שונים. כלומר, נגיעה בגדר גורמת לסגירת מעגל חשמלי המפעיל התראה שמופעלת בבסיס הסמוך וסיור יישלח למקום. אם הייתה זו גדר בלבד, אפשר היה לקרוע אותה ובתוך דקות ספורות להיות בתוך בתי גילה או בכל יישוב אחר. לכן, צריך היה לבנות מערכת מעכבת שכוללת כמה גדרות, לעיתים תעלה, ושביל שבו אפשר להבחין בעקבות החודרים ובציר הגישה שלהם. כל זה יוצר מכשול ברוחב של בן כ-60-40 מטרים. במקומות עם בנייה צפופה כמו באזור ירושלים, בניית מכשול ברוחב של עשרות מטרים הייתה מחייבת הריסת בניינים ושכונות שלמות. לכן, בחרו בבניית מכשול שרוחבו 15 מטרים, וזוהי החומה. ישנם מקומות מסוימים, ביניהם לאורך כביש 6, שבהם, מחשש לירי דרך הגדר, נבנתה חומה. לגבי הסמנטיקה: מרבית המשתמשים במונח חומה, רוצים להעצים את חומרת המכשול שכן המילה חומה נשמעת מאיימת. לעומתם, את הפלסטיני הגר בסמוך לחומת הבטון לא מעניינות הסמנטיקה וההסברה. הוא קם בבוקר ורואה למול עיניו חומה ולא גדר, ולכן בעיניו זוהי חומת ההפרדה.

למכשול מתנגדים רבים: הפלסטינים הגרים בגדה המערבית מהם מונע המכשול כניסה לישראל, ערביי מזרח ירושלים שעבורם המכשול מקשה על הקשר עם הגדה המערבית, ערביי מזרח ירושלים הגרים מצידו הפלסטיני של המכשול המתקשים להיות בקשר עם ירושלים המערבית. המתנחלים היהודיים מתנגדים גם הם מאחר שהם נשארו מצידו האחר של המכשול. הימין הישראלי חושש שהמכשול יהפוך לקו גבול עתידי, השמאל הישראלי מתנגד למכשול מתוך אמפתיה לעם הפלסטיני מאחר שהמכשול אינו בנוי רק לאורך הקו הירוק, אלא מתפתל אל תוך השטח הפלסטיני.

פלסטינים רבים מצאו עצמם בין המכשול לבין הקו הירוק כשגדר או חומה מפרידה בינם לבין מקום עבודתם, שדותיהם, בתי הספר וכיוצא באלה. במקרים רבים, עתרו פלסטינים לבג"ץ ובמקרים רבים פסק בג"ץ לטובת הפלסטינים בטענה שהפגיעה בחופש התנועה שלהם אינה מידתית. בעקבות כך, הצבא נאלץ להעתיק ולשנות את התוואי. לעיתים, התבקש הצבא על־ידי בג"ץ לפתוח שער מעבר לאותו תושב, דרכו יוכל לעבור בתיאום מראש.

לאור ההתנגדות הנרחבת, נשאלת השאלה למה נבנה המכשול בעלות עצומה ותחת ביקורת בין-לאומית.

לשם כך יש להבין את המציאות הישראלית בין השנים 2000-2004. היו אלה שנים שבהן היכה הטרור מכל עבר. מחבלים התאבדו ברחובות הערים, בתחבורה הציבורית, בבתי הקפה ובשווקים מדי יום. החודש הקשה ביותר נודע כמרץ השחור 2002, שבמהלכו נרצחו 135 ישראלים. מבין שלל פעולות הטרור, זכור היטב הפיגוע שהתרחש ב־27 במרץ במלון פארק בנתניה, שבו במהלך סדר פסח נרצחו 30 אנשים. אם נבחן את המספרים באחוזים, נגלה ש־135 הרוגים מתוך אוכלוסיית ישראל באותה שנה הם כמו 6,700 הרוגים מתוך אוכלוסיית ארצות הברית. באופן יחסי לאוכלוסייה, הרי שזה כמעט כפול מאסון התאומים, ומדובר בחודש מרץ 2002 בלבד. הציבור הישראלי דרש מעשה והמכשול נבנה.

השאלות הן: האם אותו מכשול הפרדה שיפר את ביטחון האזרחים והאם הוא מיועד לביטחון בלבד. האם ייתכן שהביטחון משמש כתירוץ פוליטי להפרדה דמוגרפית. עובדתית, מספר פיגועי הטרור קטן באופן משמעותי. לראיה, אנחנו מסיירים במקום באופן חופשי. את הטענות כנגד היעילות הביטחונית של המכשול נשמע מן הסתם בצד הפלסטיני.

אנחנו מגיעים למחסום קלנדיה, את נידאל המדריך הפלסטיני, אני מכיר כבר כמה שנים. הוא אדם חם, אביו היה פעיל בפת"ח בשנות ה־80 והפך לאיש אקדמיה. מעבר לעובדה שאנחנו באמת מכבדים זה את זה, חשוב לשנינו להראות לקבוצה את החיבה שבינינו בסתירה למערכת היחסים העכורה שבין העמים. אנחנו בדרך לפגישה עם ג'יבריל רג'וב, כיום יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ובעבר, ראש הביטחון המסכל בגדה.

האווירה מחוץ לאוטובוס ובתוכו משתנה בין רגע. נידאל מדבר בקול רם ותקיף, סביבנו המון רב של אנשים וצי של מוניות פלסטיניות צהובות. נידאל מתייחס לחומת ההפרדה שמשמאלנו, חומת בטון גבוהה ומכוערת. הקבוצה מצלמת את ציורי הגרפיטי המרשימים שמופיעים על החומה מן הצד הפלסטיני. בכללם ציור ענק של מרואן ברגותי63 ועוד מגוון ציורים וסיסמאות המשקפים שנאה עזה לישראל. מיקי ואני מחליפים מבטים. איש לא מעלה על דעתו את תחושת ההתרגשות וחוסר הביטחון הממלאת את מיקי. אני עם הזמן התרגלתי לאותה הרגשה. מיקי ואני מרגישים אחוות ישראלים. נידאל מספר על עצמו ועל החיים ברמאללה. הוא מציין את פקק התנועה אל מחסום קלנדיה מהצד הפלסטיני ומתאר את התסכול הפלסטיני כשהם עומדים מדי יום במחסום וממתינים לעבור לישראל. מגדל השמירה מפוחם מבקבוקי תבערה שנזרקו לעברו. התחושה היא של ארץ אחרת. עברנו מחסום צבאי – השפה, התרבות, ההרכב הדמוגרפי, ניקיון הכבישים והאווירה השתנו. הקבוצה מתפלאת לשמוע שאנחנו עדיין בתחומי ירושלים. זוהי ירושלים שמעבר לחומה. עיריית ירושלים לא יכולה לספק שירותים מוניציפליים ללא ליווי צבאי כבד. התושבים הערבים המזרח ירושלמים לא לוקחים חלק בתהליך הבחירות העירוניות, ולכן העירייה מזניחה את 90 אלף האנשים שלא מנצלים את זכות הבחירה שלהם. הציבור הישראלי לא מודע ולא מתעניין בנעשה. נידאל מסביר שהחומה לא מעניקה ביטחון לישראלים, אלא שהיא נבנתה לטובת הפרדה פוליטית. הוא זוקף את השקט הביטחוני היחסי לשיתוף הפעולה הביטחוני שבין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית. לדבריו, מאחר שמדינת ישראל לא מספקת שירותים מוניציפליים והרשות הפלסטינית מנועה מלהיכנס למקום, האזור נשלט בידי משפחות פשע מקומיות. בין השאר, מפעילות משפחות הפשע את מערכת ההברחות שמעל החומה. הסולמות המונחים משני עברי החומה משמשים כאלטרנטיבה למעבר מתסכל במחסום ומספקים הכנסה מכובדת לאותם העוסקים בהברחות. אם אפשר לקפוץ מעבר לחומה בקלות יחסית, זוהי לא חומת ביטחון. נידאל מוסיף שאם מישהו רוצה לפגע, הוא יכול לעבור במחסום, ובצד הישראלי לרכוש סכין מטבח ולדקור עוברים ושבים. אם היא לא מונעת טרור, היא לא חומת ביטחון, מסביר נידאל.

בהמשך מאי תשאל אותי לדעתי על המכשול. האם הוא בטחוני או פוליטי, תשובתי תהיה גם וגם. הביטחון נשמר על־ידי התיאום הביטחוני, מכשול ההפרדה ועבודת מודיעין אינטנסיבית של כוחות הביטחון. נכון שאפשר לעבור את המכשול במספר רב של מקומות וחלקו אף לא בנוי, אך המכשול מקשה על העוברים אותו ומחבל נדרש לשתף פעולה עם גורמים שונים שעליהם כוחות הביטחון והמודיעין יכולים לפקח. בימים של מתח ביטחוני, יכולים כוחות הביטחון להגביר את הסיורים ולמנוע חדירות, בניגוד לתקופת הטרום חומה שבה עשרות אלפי פועלים עשו את דרכם באופן חופשי וללא פיקוח. לכן התשובה היא גם וגם.

המילה "כיבוש" נאמרת כפעמיים בדקה. נידאל מתאר מבצעים ומעצרים ליליים של הצבא הישראלי, את הטון המזלזל שבו משתמשים החיילים במחסום, ואת המתנחלים שעושים את מה שעולה על רוחם. הוא מספר על שחיתות הרשות הפלסטינית ומגנה את החמאס. מניסיוני, מרבית הדוברים הפלסטינים בבואם לדבר עם הקהילה הבין-לאומית חוסכים בביקורת עצמית ומתרכזים בגינוי ישראל. ייאמר לזכותו של נידאל שהוא לא חסך מכל המעורבים בזירה הפלסטינית ביקורת. הוא מצביע על תמונות וציורי קיר של האסירים המוחזקים בבתי הכלא הישראליים. מיקי שולחת לי וואטסאפ ממרחק שני מטרים: "אני לא יכולה לשמוע את המילה אסיר, הם מחבלים!" הוא מספר על השהידים שתמונותיהם מעטרות את רחובות העיר. רמאללה עצמה נראית כמו כל עיר ערבית אחרת, בה שכונות מצוקה, בתים למעמד הביניים ווילות מנקרות עיניים. גדר ההפרדה והניתוק של רמאללה מירושלים ומבית לחם החלישה את מזרח ירושלים וחיזקה במובן מסוים את רמאללה. הגבלות הבנייה הישראליות בשטחי C מחייבות את הפלסטינים לבנות לגובה והבנייה לגובה משנה את המבנה הכפרי והמשפחתי של אנשי רמאללה. את תנופת הבנייה המסיבית אפשר לראות בכל מקום. לאורך הציר שבו אנחנו נוסעים, אפשר להבחין במסחר ובתנועה ערה של אנשים. רמאללה נחשבת לעיר ליברלית יחסית לערים אחרות בגדה כדוגמת חברון. עם זאת, נידאל מתאר מציאות קשה שבה בעקבות הכיבוש, התנועה בין ערי הגדה מוגבלת, הכלכלה חלשה, השחיתות השלטונית והתסכול מהיעדר אופק מדיני שולטים בכול. לדבריו, הפלסטינים נוטים להאשים את הכיבוש בכל העוולות הקיימות, בין אם מדובר בכאב שיניים, בפשיטת רגל, במחלה או בפנצ'ר, האשם הוא תמיד הכיבוש הישראלי. אנחנו בדרכנו למרכז הספורט שבו נפגוש את ג'יבריל רג'וב. דגל פלסטין מעטר את הכניסה לבניין. קבוצת צעירים מתקהלת סביבנו, אין הם קשורים לביקור אך עושה רושם שהם נרגשים מן האינטראקציה עם זרים שכמותנו. כארים הדובר ערבית נהנה להיות החוליה המקשרת ומתרגם את השיחה. מרצדס שחורה ומרשימה מפלסת את דרכה בינינו. "אבו ראמי, אבו ראמי," מתלחששים ביניהם הצעירים. מהמכונית יוצאים שני מאבטחים מרשימים ואחריהם ג'יבריל רג'וב. נידאל מסמן למיקי ולי שלא לדבר בחוץ בעברית, בתוך הבניין אין בעיה. כ־15 אנשים לבושים בחליפות עומדים לאורך גרם המדרגות ומכוונים אותנו לעבר הקומה השנייה. אנחנו מתיישבים. נידאל מציג את רג'וב כאבו ראמי. לרג'וב קול נמוך, צרוד, סמכותי וייחודי.

הוא סוקר את מצב הכדורגל ומתגאה בצדק שארגון פיפ"א היה לאחד הארגונים הבין-לאומיים הראשונים שהכיר בפלסטין כמדינה לטובת הכדורגל.

לדבריו: "היהודים באמת סבלו בעבר. מה שהם עברו בשואה הוא נורא. אבל אנחנו הפלסטינים לא אשמים. העולם ניקה את מצפונו על הגב שלנו. ואז, הם באו והקימו מדינה פשיסטית, גירשו אותנו מהאדמות שלנו וממשיכים להרוג, להגביל ולמרר לעם הפלסטיני את החיים, והעולם לא נוקף אצבע לטובת העם הפלסטיני. אנחנו מאמינים שהגיע הזמן שנשב יחד, כי אין לנו פתרון אחר מלבד הידברות. אנחנו צריכים להגיע לפתרון פוליטי שהוא שתי מדינות לשני העמים. מדינה פלסטינית שמזרח ירושלים היא בירתה ומדינת ישראל שמערב ירושלים בירתה. הגבולות יהיו פתוחים ועלינו לכבד זה את זה. לשם כך, דרוש מנהיג אמיץ כמו רבין. הישראלים צריכים להבין שקיומה של ישראל תלוי בקיום של מדינה פלסטינית. "אני מזהה בזווית העין את סטפני ומאי מהנהנות, הן אוהבות את דבריו. רג'וב ידוע כדובר מתון בשפה האנגלית והעברית. כשהוא מתראיין בשפה הערבית הוא נשמע אחר לחלוטין. זכור במיוחד ריאיון שנתן במאי 2013, לרשת הטלוויזיה אל מיאדין המקורבת לחיזבאללה, שבו אמר: "עד עכשיו אין לנו נשק גרעיני. אבל בחיי אללה, אילו היה לנו, עוד הבוקר היינו משתמשים בו." מיקי אוזרת אומץ ושואלת: "איך החמאס משתלב בחיי היום־יום של האנשים ברמאללה? האם יש אנשי חמאס בנבחרת?" רג'וב עונה לה בעברית: "את יכולה לשאול גם בעברית, למדתי עברית בכלא שלכם." ואז הוא חוזר לדבר באנגלית: "אני הקמתי את כוח הביטחון המסכל הפלסטיני. אני נלחמתי בחמאס ומתנגד לחמאס. אבל אני אומר לכם בצורה ברורה: מי שאומר לכם שאפשר להוציא את החמאס מהחברה הפלסטינית, לא יודע על מה הוא מדבר. אנחנו שישה אחים במשפחה, שלושה בפת"ח ושלושה בחמאס. החמאס הוא חלק בלתי נפרד מהחברה הפלסטינית וצריך לחיות עם זה."

אני נאלץ לצאת החוצה לדבר עם נידאל על המשך התוכנית ועל שעת החזרה לירושלים ואנחנו נגררים לשיחה על המשפחות שלנו. לנידאל תעודת תושב בירושלים ובבעלות המשפחה דירה שקנו לפני כמה שנים בעיר "למה אתה לא גר בירושלים?" אני שואל. "אתה לא מעדיף לחיות בישראל?"

"לא, יש לי שלושה ילדים קטנים, יותר טוב לנו פה ברמאללה." מהתשובה הפשוטה הזו אני מסיק על מצבה העגום של מזרח ירושלים. נידאל נכנס חזרה לאולם ומסמן לרג'וב שעליו לסיים. רג'וב מסמן לו לשבת, ברור שהוא היחיד שיחליט מתי לסיים את השיחה. לאחר כעשר דקות נוספות הוא מסכם: "אל תאמינו למה שמראים לכם בישראל, תהיו הוגנים. ובפעם הבאה, תבלו את חצי מהזמן שלכם בפלסטין." הקבוצה מצטלמת איתו והוא עוזב את החדר בליווי המאבטחים. החדר נראה ריק בלעדיו, החבר'ה שקטים והם מביטים בי באי־נוחות. אנה ניגשת ושואלת: "מיכאל, איך אתה מרגיש? זה בטח לא קל לשמוע את הדברים האלה." זה בהחלט לא נעים, אבל אני רגיל לשמוע את הצד הפלסטיני.״

אנחנו ממשיכים ומבקרים בבניין משרדים בלב שכונת מגורים מטופחת, פוגשים בכמה יזמים שמנסים לפתח את תעשיית ההיי-טק המקומית. הם נשמעים ונראים כמו כל תושב תל אביבי ממוצע. כשסטפני שואלת לגבי העתיד המדיני, עונה צעיר בשם בשאר, "אנחנו, הצעירים, כבר לא מאמינים למנהיגים הישראלים וגם לא למנהיגים שלנו. מבחינתנו שתהיה מדינה אחת בין הירדן לים ושתהיה זו מדינה דמוקרטית שיש בה שוויון מלא. נכון להיום, בארץ שבין הירדן לים יש 14 מיליון אנשים. חצי יהודים חצי פלסטינים. לפלסטינים אין את הזכויות וההזדמנויות שיש ליהודים, זה אפרטהייד! אנחנו מבינים את החשש של ישראל מטרור ואת צורכי הביטחון של הישראלים. אבל הביטחון מהווה תירוץ להקשות עלינו. במציאות, כל חפץ אלקטרוני וכל שבב מידע בנושא תקשורת מפוקח בידי ישראל, מייקר לנו את העלויות, מעכב אותנו ומקשה עלינו להתפתח." מאי שואלת: "אם היית יכול לחולל שינוי במציאות שסביבכם, במה היית מבקש להתחיל?" בשאר מתמהמה כמה שניות ועונה בחיוך כאוב, "הייתי רוצה שהישראלים יתייחסו אלינו כאל בני אנוש. אני מרגיש שהם לא רואים אותנו כבני אדם. החומה עוזרת להם להתעלם מקיומנו. אפילו במחסום, החיילים עושים כל מאמץ כדי שלא להסתכל לנו בעיניים. הם בודקים מסמכים, את הרכב, אבל לעולם לא מסתכלים לנו בעיניים. אם היו מביטים, היו רואים בני אדם ולא היו מתייחסים אלינו כפי שהם נוהגים." בסיום השיחה, כולם נפרדו מבשאר בחיבוק. סטפני ובשאר הבטיחו להישאר בקשר.

הקבוצה נראית מותשת.

אנחנו נוסעים לבית לחם שנמצאת מדרום לירושלים.

במהלך הנסיעה, שואלת סטפני את נידאל: "למה לא קיבלו הפלסטינים את מתווה קלינטון בשנת 2000?" נידאל משיב: "פלסטין היא השטח שבין הירדן לבין הים. כשקלינטון הציע לפלסטינים %96 מהשטח, הכוונה היתה ל-96% מהגדה המערבית. הגדה המערבית היא 22% מפלסטין והדרישה מאיתנו היא להתפשר על 22% שכוללים גם את העיר העתיקה." זאק לוחש למאי שיושבת לידו: "הם מעולם לא הסכימו על נקודת הפתיחה של המשא ומתן. איך יסיימו אותו?"

סטפני ממשיכה ושואלת: "למה הפלסטינים בחרו בחמאס?" נידאל נאנח בכבדות ועונה:

"בשבילכם חמאס זה ארגון טרור, בשבילנו זו תנועה אידאולוגית העוסקת ברווחה ובסיוע לחלשים, ומנהיגי החמאס אמינים יותר מהנהגת הפת"ח המושחתת."

רוב הקבוצה נרדמת. נידאל ואני מדברים על עבודה, על סוכני התיירות, על החברות שאיתן הוא עובד, על המדריכים הפלסטינים האחרים ועל ההנהגה ברמאללה בעידן שאחרי מחמוד עבאס.

קיימות כמה דרכים לעקוף את המחסומים בדרך לבית לחם. מורי הדרך היהודים והפלסטינים שפיתחו שיטות עבודה במציאות המורכבת, נוהגים להיפגש מחוץ למלון הנקרא אוורסט שבשכונת בית ג'אלה שבפאתי בית לחם. הביקור המסורתי בבית לחם כולל את כנסיית המולד והאתרים הנוצריים הקשורים בלידתו של ישו. במקרה שלנו, נבקר במלון של בנקסי, נסייר לאורך חומת ההפרדה ובמחנה הפליטים אל אעידה.

בנקסי, מאומני הגרפיטי הפוליטי הבולטים בעולם, פתח את מלון Walled Off Hotel, משחק מילים בשמה של רשת מלונות הפאר וולדורף. זהו מלון הזוי, שכל כולו מחאה אומנותית לחומה הסמוכה ולכיבוש הישראלי. המלון נמצא במרחק מטרים ספורים מן החומה עצמה ומתגאה בתואר המלון עם הנוף הגרוע בעולם.

בכניסה למלון, בובת שימפנזה כבולה בשלשלות לבושה כנער מעליות ולידה עומד המדריך שלנו לשעה הקרובה, בחור בשם מרואן. מרואן לבבי, לוקח על עצמו את תפקיד המארח ומזמין אותנו להיכנס למלון וליהנות מיצירות האומנות המעטרות את קומת הכניסה. קומת הקרקע, כשאר המלון, עמוסה ביצירות אומנות עצובות ונוקבות: רימון גז תלוי המשמש כעציץ, תמונת פרחים כלואים מאחורי סורגים, קיר המציג לראווה שלל מצלמות מעקב, רוגטקות, פטישים ואביזרי מהומות. בדלפק הקבלה, שלט עם המילה Rejection במקום Reception, הנוף משקיף אל חומת הבטון ומגדלי השמירה. מרואן מציע שנשתה קפה, אך אנחנו קצרים בזמן. מרואן מציג את עצמו כפליט ממושב זכריה. כפליט פלסטיני, הוא נולד ליד בית לחם, אביו היה נער ערבי שהפך פליט מהכפר זכריה שליד העיר בית שמש. ב־1948, מרבית תושביו הערבים של הכפר הפכו לפליטים, והשאר גורשו אל ירדן ב־1950. כיום, יש במקום מושב יהודי. מרואן עובד כמדריך של סיורי החומה ומחנה הפליטים.

אנחנו צועדים לאורך החומה. השיח על שם המכשול: האם גדר, האם חומה, לא רלוונטי. אנחנו הולכים בצמוד לחומת בטון מאיימת עטורה באלפי ציורי גרפיטי, בכללן יצירות אומנות המשלבות הומור, ביקורת, תקווה ועצב. חלקן יצירות אומנות עשויות היטב וחלקן יוזמה של עובר אורח. בין יצירות האומנות, ציור ענק של לילה חאלד. לילה חאלד הייתה בעבר מחבלת בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. כיום, היא חברה במועצה הלאומית הפלסטינית. חאלד ידועה בכך שהייתה אחת מחוטפי מטוס TWA ב־1969 והייתה לאחת משני חוטפים שניסו לחטוף מטוס אל־על ושנעצרו בידי צוות המטוס והנוסעים תוך כדי ניסיון החטיפה. כיום, חאלד היא גיבורה לאומית, סמל למאבק בישראל ולפמיניזם ערבי. בהמשך, ציור ענק וצבעוני של פניה של הנערה עהד תמימי. תמימי התפרסמה בעקבות צילומים שבהם היא נראית מכה חיילי צה"ל והפכה גם היא לגיבורה פלסטינית ולסמל למאבק בישראל. גילה הצעיר, תלתליה הזהובים ועיניה הכחולות יוצרים הזדהות בקרב העולם המערבי. תמימי הפכה לאורחת ולמרצה מבוקשת בפורומים אנטי־ישראליים ברחבי העולם.

בהמשך החומה כתובות: Free Palestine, Fight war not wars, Destroy power not people ועוד מגוון היגדים המתנגדים לישראל, לכיבוש, לחומה או למלחמה באשר היא. בהמשך, שחקן הכדורגל ליונל מסי חבוש כאפייה, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חבוש כיפה, שני ילדים בדמות מלאכים בעלי כנפיים המנסים לפרק את חומת הבטון, חייל צה"ל בודק תעודות לחמור. כמוזיאון עמוס ביצירות אומנות, אפשר להביט שוב ושוב בקטע הזה של החומה ולמצוא יצירות שלא שמנו לב אליהן בעבר.

מרואן מספר על ירי שרירותי של חיילי צה"ל אל עבר מחנה הפליטים, מצביע על סימני פגיעת כדורים בבניינים שלידנו ומוביל אותנו לאורך החומה אל תוך בית הקברות. מרואן, מפנה את תשומת ליבנו אל הפסולת עם כיתוב עברי שהושלכה ממגדלי השמירה של צה"ל הצופים בנו מעל. הוא מראה לנו שני קנקני פלסטיק זרוקים ומספר שהחיילים במגדלי השמירה עושים את צרכיהם בבקבוקים ומשליכים אותם לעבר בית הקברות. מן הפסולת עם הכיתוב הערבי הוא בוחר להתעלם.

אנחנו ממשיכים לשער הכניסה למחנה הפליטים אל אעידה. בראש השער ניצב מפתח ענק. המפתח מסמל את מפתחות הבתים שאותם נעלו הפליטים הפלסטינים ב־1948. בעוד הבתים והכפרים נחרבו בידי ישראל, מפתחות הבתים נשארו כסמל לנכבה ולשיבה עתידית.

המחנה הוא למעשה שכונת מצוקה צפופה. אני שומע את מאי אומרת לסטפני: "אני חשבתי שמחנה פליטים יהיה עם אוהלים או מבנים מאזבסט. זו נראית שכונה קשה, אבל ראיתי בדרום אמריקה, בהודו, בפקיסטן ובתאילנד גרועים ממנה." סטפני משיבה: "נכון, אבל פה יש חומה שלא מאפשרת להם ללכת לים או לשאר חלקי הארץ שהם מאמינים שהיא שלהם."

משמאל אני קורא את השלט:

UNRWA: AIDA & BEIT JIBRIN CAMP.

SERVICE OFFICE

אני מצלם את השלט ושולח לחברים שלי מהקיבוץ. הם עונים לי בתגובה: "משוגע, מה אתה עושה שם? שמור על עצמך." אני גר ומגדל את ילדיי בשלווה בקיבוץ בית גוברין שהוקם ב־1949 על אדמות הכפר בית ג'יברין שתושביו הפכו לפליטים.

אינני אומר דבר. מרואן ממשיך לספר על הצפיפות ועל הקשיים במקום. בדבריו אין זכר לחמאס או למורכבות המציאות. על־פיו יש שני צדדים – האחד רשע, כובש ופוגע והאחר נפגע, חלש וצודק.

מיקי מגיעה אליי ולוחשת: "מיכאל, אני רוצה לעוף מפה." כתובות הקיר ברחבי המחנה מלמדות טוב יותר מהמדריך. ציורים של פלסטין מן הירדן לים, היגדים כ: We will win, right of return for all generations, we will return מעטרים את המחנה. מרואן מספר שבלילות מגיעים חיילים, עוצרים אנשים ולוקחים אותם לחקירות. אנחנו מגיעים לאוטובוס שממתין ומרואן מסכם. "חשוב לי שתיראו איך אנחנו חיים. אנחנו מאמינים בשלום ובשוויון בין אנשים. אני לא מצפה מישראל לאפשר לי לחזור לבית סבי שבזכריה, אני מבין שזה בלתי אפשרי עבורה. אבל אם ישראל רוצה שלום אמיתי, עליה להכיר במדינה פלסטינית ולאפשר לפליטים לחזור לבתיהם. ואז, אני מבטיח לכם שיהיה פה שלום אמיתי." אנחנו נפרדים ממרואן ובאחד הצמתים אנחנו נפרדים גם מנידאל וממשיכים בנסיעה שקטה וקצרה חזרה לירושלים.

נפרדתי מהקבוצה במלון. מסתבר שבערב, מיקי הייתה צריכה קצת חופש מהקבוצה ויצאה לבלות עם חברות שלה. כארים, סטפני וסונאם נסעו חזרה לרמאללה ויצאו לבלות עם אחד מאנשי ההיי-טק הפלסטינאים ועם חברים שלו. אריק יצא לבלות עם חברו החדש שפגש בהוספיס האוסטרי, זאק יצא עם מישהי שהכיר דרך הטינדר, אנה ומאי יצאו לשוטט באזור מרכז העיר ודילן נשאר במלון עם קלקול קיבה.

מחר ניסע לעוטף עזה ונמשיך לעסוק בנושא.

54 עמותת אלע"ד היא עמותה השנויה במחלוקת פוליטית. העמותה פועלת לביסוס נוכחות יהודית ותיירותית בעיר דוד וסביבתה. כמו כן, היא עוסקת ברכישת בתים וקרקעות מפלסטינים באזור סילוואן סביב עיר דוד

55 מיכל קורח ומאיה חושן, על נתונייך ירושלים מצב קיים ומגמות שינוי, 2018, עמוד 13. הוצאת מכון ירושלים למחקר ומדיניות

56 המונח "ווקף" הוא הקדשת נכס למטרה דתית חברתית. על־פי החמאס וארגונים אסלאמיים: כל פלסטין היא אדמת וקף. נהוג להשתמש במונח "ווקף"" לתיאור הגוף האדמיניסטרטיבי האסלמי האחראי על הר הבית

57 מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה. הלוקר האירי דוקטור קולין ארווין בשיתוף עם מכון דחף סקרים משותפים בין המכון הישראלי לדמוקרטיה 2009

PCPSR - Palestinian Center for Policy and Survey Research

58 ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו: למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית, 1999, עמוד 134. הוצאת כתר, ירושלים

59 במהלך כיבוש הכפר דיר יאסין, באפריל 1948, נהרגו לפי הערכות שונות כ-120-80 מתושביו. פורסם שבמקום התבצע טבח. הסיפור שימש כתעמולה נגד ישראל. החשש מטבח דומה גרם לפינוי משפחות ערביות רבות

60 כ־850 אלף פליטים יהודים ממדינות ערב

61 דניס רוס בריאיון הפרדה שהעניק לניו יורק טיימס. בתוך: קלייד הברמן, "Dennis Ross's Exit Interview", 25.1.2001https://www.nytimes.com/2001/03/25/magazine/dennis-ross-s-exit-interview.html

62 שאול אריאלי, כל גבולות ישראל: מאה שנים של מאבק על עצמאות, זהות, התיישבות וטריטוריה, 2018, עמודים 211, 226. ספרי עליית הגג, תל אביב

63 מרואן ברגותי היה מנהיג התנזים וארגון חללי אל אקצה שנידון על־ידי בית המשפט הישראלי לחמישה מאסרי עולם ולארבעים שנות מאסר על מעשי רצח וטרור. הוא נחשב לאחד מסמלי המאבק בישראל