ישראל – סיפור הצלחה (אדם רויטר, נגה קינן)

פרק 1

מדינה יהודית

עם חדש, אדם חדש

דב קהתי לא קיבע מזוזה. לא עזרו ניסיונות שכנוע, בקשות והפצרות. שיח ושיג של כעס היה לו עם אלוהים, שאיפשר את השמדת משפחתו ועמו בשואה. הוא לא שם מזוזה, סירב לדבר יידיש והתרכז בנטיעת עצים בהר הכרמל, במאבקים אידיאולוגיים ובבניית משפחתו. הוא לא היה חריג. רבים מהחלוצים, בני העלייה השנייה ואלו שאחריה, שמו חיץ בינם לבין היהדות. בינם לבין מסורת הדורות היהודית. הם בנו ארץ חדשה, עם חדש ואדם חדש. שיהא פועל או איכר, שרירי וחסון, לוחם ובעל הדר. רק בשעת ערב, כשהיה עייף מבנייתו את כל החדש הזה, ומשחשב שאיש לא שם לב, היו מתגנבות אל לבו מנגינות עתיקות, זמירות חסידיות מבית המדרש שבו למד והיה עילוי.

וכמו אותן זמירות, גם הערכים היהודיים התגנבו בחשאי למדינה החדשה. תופעות חברתיות יהודיות בנות מאות רבות של שנים התמזגו אל תוך התופעות הישראליות החדשות, בנות עשרות השנים בלבד, ויצרו משהו חדש.

* * *

היהודים מפוזרים גיאוגרפית, אך מקיימים ביניהם קשרים ממקומות מושבם הרחוקים זה מזה. בנימין מטודלה תיאר את הפזורה היהודית במסגרת מסעותיו במאה ה־12. הוא טבע את המונח "היהודי הנודד" בהקשר גיאוגרפי, ללא ארץ בסיס אחת מסוימת. הגירושים התדירים ממקומות מושבם לימדו את היהודים גמישות, כפו עליהם חיפוש מתמיד אחרי מקורות מחיה חדשים, לימוד והיכרות של השווקים המקומיים, מה ניתן לייצא, מה לייבא, הם התמחו במסחר. עוד מתקופות קדומות עברו שיירות מסחר בארץ ישראל. הרדהנים, לדוגמה, היו גילדה של סוחרים, בחלקם הגדול יהודים, שמילאו תפקיד חשוב במסחר בין האימפריה המוסלמית לארצות הנוצריות של ימי הביניים. הם דיברו שפות רבות ורשת המסחר שלהם כיסתה את מרבית אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון, מרכז אסיה וחלקים מסין. מה שהחל עוד אז, התחזק ככל שהשתכללו מערכת התעבורה והמסחר הכלל־עולמיים.

היהודי הנודד הוא מאפיין משמעותי בחברה הישראלית. אני (א"ר) לא צריך ללכת רחוק כדי לשמוע סיפורים על סוחרים יהודים מצליחים במדינות ניכר שסחרו עם עמים זרים במקומות מבודדים ולעתים מסוכנים. סבי מצד אבי, יעקב רויטר, השתחרר מצבא הצאר הרוסי לאחר שחווה לא אחת פגיעות על רקע אנטישמי. הוא נדד דרומה, חצה את הגבול והתיישב בצפונה של סין, במנצ'וריה. שם הוא הכיר את סבתי אלנה, בת למשפחה יהודית שמוצאה אף הוא מרוסיה. במהלך הזמן הקים בית מסחר גדול לממכר חומרי צביעה. את החנות הראשונה הקים בעיר הסינית חרבין, ולאחר מכן גם בעיר טנזין. הוא עשה זאת בשנות העשרה של המאה הקודמת, ומשנת 1931 עד סיום מלחמת העולם השנייה ב־1945 תחת הכיבוש היפני. סבי לא הסתפק בלקוחות הסינים שלו, ועם אחיו מיתיה עסקו גם במכירת צבעים וקוביות סוכר ללקוחות מונגולים. את הסחורה הם העבירו בשיירות ארוכות על גבי גמלים דו־דבשתיים במסעות שארכו שבועות, באקלים המונגולי הקיצוני, עד עיר הבירה המונגולית אולן בטור. פעם אחת אפילו חצו את מדבר גובי בטיסה. המונגולים, בתמורה, סיפקו להם עורות, פרוות ומעיים של כבשים, עזים ופרות. את העורות והפרוות היו מוכרים לסינים, ואת המעיים מייצאים לתעשיית הנקניקים של קליפורניה. סבי ואחיו קנו ומכרו הכול. זו היתה פרנסתם.

הפתיחות לעולם מאפיינת גם את ישראל עכשיו. בסקר של איביי הצהירו 95% מהישראלים כי רכשו מוצרים באינטרנט במהלך שנת 2016. מדובר בשיעור הרוכשים הגבוה בעולם. לשם השוואה, שיעור הרוכשים באינטרנט בגרמניה במהלך שנת 2016 עמד על 81%, בארצות הברית — 77%, בצרפת — 72% ובספרד — 62%.1 סקר פייפאל מ־2015 מצא את ישראל במקום השלישי בהיקף הרכישה באתרים בינלאומיים, אחרי אירלנד ואוסטריה.2

הגלובליות היהודית היא המנוע החזק שמאחורי מסעות חובקי עולם שישראלים רבים מבצעים. משיט סירות מהירות על המקונג ועד שיט נינוח בנהרות אירופה, מטראק בנפאל למסע אופניים בארץ האש, מהצגות ענק בסין לשיט על הדנובה. בכל מקום ובכל אתר ניתן לשמוע עברית. ניתן לראות ישראלים.

מסלול ההתבגרות הישראלי כולל נסיעה למחנות ההשמדה בפולין במהלך בית הספר התיכון, מבחני בגרות, שירות צבאי ויציאה לטיול של כמה חודשים בהודו או במדינות דרום אמריקה. הישראלים הצעירים נחשפים לתרבויות שונות בתכלית ממה שהכירו בשכונה, ומאמצים יכולת הסתגלות זו כאשר הם נוסעים, שנים אחר כך, למפגשים עם משקיעים בניו יורק, לנהל חוות במדינות נחשלות או לתת שירותי תמיכה טכנית ללקוחות של חברות התוכנה הישראליות. התפיסה הגלובלית של המורשת היהודית מאפיינת את הישראלים וטבועה בהם.

עם של מהגרים

"קיבלנו שולחן מעולה (נ"ק) ממש ליד הבמה. המוזיקה היתה מלאת שמחה פנימית וסערה רגשית כמו שרק מוזיקה רוסית יכולה להיות. על השולחן היו שפע של סלטים, ומחוסר מקום, הושמו הצלחות אחת על השנייה במין פירמידה מוזרה המאיימת ליפול. היינו היחידים במסעדה שאינם דוברי רוסית. זרים. ליד השולחנות האחרים ישבו משפחות שלמות, מבבושקות (סבתות ברוסית) ונכדיהן עד לנשים צעירות ובחורים לבושים בבגדי נשף נוצצים. המוזיקה הרקידה, הוודקה זרמה, השירה בקעה: ׳הוי אודסה,׳ שרו כל הרוקדים עם זמרי הלהקה, ׳להשתכר מלילות מוסקבה הקסומים,׳ וגם שיר אהבה ל׳אוטקה׳, ברווז ברוסית. הבבושקות והנכדים והנשים הסקסיות והגברים עם הכרס והעלמים החתיכים, כולם רקדו ושרו. וגם אנחנו הצטרפנו ושרנו, ׳חרשו בודייט חרשו,׳ ולכמה רגעים ידענו שטוב, טוב, הכול טוב. שתויים ועייפים, פתחנו את דלת המסעדה לצאת לרחוב, אנחנו לא באודסה ולא במוסקבה, אנחנו בטיילת בבת ים. מצד שמאל היתה הפיצוצייה של רחמים, ומצד ימין עמדו שלושה יוצאי אתיופיה — חיילים במדים. מאז המקום האהוב עלינו לבילוי היה המסעדות הרוסיות. היינו באשדוד ובנתניה, בתל אביב ובבאר שבע. לא שאנחנו מבינים רוסית, ולא שאנחנו עולים מרוסיה, אבל שמחת חיים — אנחנו אוהבים."

* * *

בשנים הראשונות של המדינה הגדילה העלייה מאירופה וממדינות האסלאם את האוכלוסייה היהודית ביותר מפי שניים. לאלו נוספו עוד כ־2.4 מיליון מאז ועד שנת 2017, סך הכול כ־3.1 מיליון עולים.3 קצב העלייה לישראל עומד על ממוצע של יותר מ־20 אלף בחמש השנים האחרונות, כאשר העולים מהווים כרבע מאוכלוסיית ישראל וכשליש מכוח העבודה שלה.

מאז קום המדינה ועד 2010 נמצא כי כ־40% מהעולים הנם יוצאי ברית המועצות לשעבר; 25% יוצאי מדינות ערב והאסלאם; 20% יוצאי אירופה; 3% עולים מארצות הברית ו־3% יוצאי אתיופיה. עוד הגיעו לישראל עולים מדרום אמריקה, מהודו וממקומות אחרים.4 ניתוח של שנת 2015 מראה שעיקר העלייה מאירופה היא של יהודי צרפת. העלייה מארצות הברית שילשה את עצמה בשנה זו.5

הגיוון האנושי על יתרונותיו הרבים נתמך גם ביתרון ההשכלה. מנתוני 2015 עולה כי רמת ההשכלה של העולים גבוהה. 65% הנם בעלי 13 שנות לימוד ומעלה, ל־67% מהם יש משלח יד אקדמי.

כיום כ־97% מהיהודים חיים ב־15 מדינות. 80% חיים בשני ריכוזים גדולים: ישראל וארצות הברית. אחריהן רוסיה וצרפת, הנמצאות בתהליך מזורז של איבוד היהודים החיים בהן עם התגברות האנטישמיות והאלימות כלפי יהודים. בשנת 2010 הפכה ישראל למקום המשכן הגדול ביותר של יהודים, וארצות הברית ירדה למקום השני. מעריכים6 שכבר בשנת 2025 יחיו יותר מ־50% מיהודי העולם בישראל, והיהודים יהוו קרוב ל־780% מכלל התושבים. פוטנציאל העלייה לישראל עדיין גדול למדי.

במניין זה אנו כוללים מאות אלפי בנים ובנות, נכדים ונכדות לאבות ולסבים יהודים ולאימהות ולסבתות מדתות אחרות, אשר על פי ההלכה אינם יהודים, ולכן בסטטיסטיקות הרשמיות בישראל רשומים, באופן מבזה, כ"אחרים", אף שהם היו זכאים להגיע לישראל לפי חוק השבות, והם בשר מבשרו של העם היהודי.8

שבעה מתוך שנים־עשר ראשי הממשלה של ישראל לא נולדו בה. העולים החדשים, ובעיקר הוותיקים מביניהם, היוו לאורך השנים את השדרה המרכזית של מרקם החיים בישראל.

מחקרים רבים מוכיחים כי מדינות, הנהנות מהגירה חיובית של אוכלוסייה משכילה ועובדת שברצונה להתערות ולהשתלב, זוכות לעמדה כלכלית טובה יותר. דוגמאות מובהקות לכך הן ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. זה אינו מפתיע ולו רק משום שהמהגרים מביאים עמם ביקושים למגורים, לחינוך, לשירותי בריאות, עובדים לפרנסתם, ובמקרה של ישראל — משתלבים גם בשירות הצבאי. בכל הנוגע לעליות לישראל, רבים מן העולים הביאו עמם מיומנויות והשכלה שעוזרות לפיתוח המשק.

בריאיון9 עם העיתונאי והסופר האמריקאי, אריק ויינר, מחבר הספר "הגיאוגרפיה של הגאונות",10 הוא מסביר כי מחקרים מראים שבהתמודדות עם בעיה בתחום מוכר — קל יותר למצוא פתרון בקרב קבוצה הומוגנית של אנשים, אבל בפתרון בעיה מתחום חדש ולא ידוע יש יתרון ברור לקבוצות הטרוגניות עם מגוון נקודות מבט. "כיום המדינות שבהן צומחות גאונות ויצירתיות הן בדרך כלל מדינות עם מערכת הגירה פתוחה ונכונות לשאול או לגנוב רעיונות ממקומות אחרים. זה מה שעשתה אתונה, ש'שאלה' רעיונות מהפיניקים, מהמצרים ומהבבלים, כמו גם עמק הסיליקון, הממגנט אנשים מכל העולם. הרבה מאוד רעיונות לא נולדים שם, אבל הם לומדים ללכת שם. הם מגיעים דווקא לשם, מתפתחים שם וצומחים." בסופו של דבר, מסביר ויינר, מהגרים מוכשרים, המביאים עמם רעיונות ויוזמות, הם כוח מניע כלכלי ותרבותי עצום.

דין קית סימונטון, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה־דייוויס ומבכירי החוקרים בעולם בתחום היצירתיות, שעוסק בנושא מאז 1973, אומר ש"אחד הדברים העיקריים שחברה שרוצה לעודד את היצירתיות ולטפח גאונים יכולה לעשות הוא לטפח את ההטרוגניות התרבותית ולהעצים את החופש של אנשים לנצל את ההטרוגניות הזאת".

ישראל לא קלטה עולים בגלל הטוב והשפע שהביאו עמם. היא קלטה אותם בגלל ייעודה כבית לעם היהודי. אולם אגב כך היא נהנית מהנכסים המשמעותיים שהעולים הביאו עמם. הם הביאו הבנה בתרבויות העולם, קשרים עם האוכלוסייה במדינות המקור וידע נרחב בשפות. פרופסור לשפות מארצות הברית, ששהה כמה שבועות בישראל, הביע את תדהמתו מהיכולת של הישראלים לתקשר בשפות כה רבות. "הייתי בעשרות מדינות בעולם, אך מעולם לא נתקלתי במדינה שבה לא משנה באיזו שפה תדבר, מישהו ברחוב ידע לדבר בשפה הזאת..." לנכסים אלו יש תרומה משמעותית לכלכלת ישראל, שלה קראנו בספר זה — היתרון הגלובלי.

לא ניתן להתעלם מן העובדה שהעולים, עם כל היתרונות האדירים שסיפקו, הביאו עמם חיכוכים לא מעטים בינם ובין אוכלוסיות ותיקות יותר. זה חיכוך שמתקיים בכל מדינת הגירה. לעתים, כמו בישראל, כשהם לא מטופלים דיים, נותרים משקעים שלא מתפוגגים גם מקץ עשרות שנים.

מחקר11 של ה־12OECD והאיחוד האירופי משנת 2015, באשר להשתלבותם של מהגרים במדינות הקולטות, קובע שבישראל נמצאת אחת מאוכלוסיות המהגרים הגדולות ב־OECD, כאשר הדור הראשון של מהגרים (עולים חדשים) מהווה 23% מסך האוכלוסייה. רק בשתי מדינות שיעור המהגרים דור ראשון גבוה יותר: שווייץ — 27% ואוסטרליה — 26%. אם מוסיפים לנתון זה את הדור השני של המהגרים, משמע ילדיהם, ישראל קופצת למקום השני ברשימה — 37%, אחרי שווייץ — 39% ולפני אוסטרליה — 36%.

המחקר המקיף מצא שישראל היא בין המדינות היחידות שבהן שיעור ההשתתפות של המהגרים בכוח העבודה גבוה משל הוותיקים; שיעור ילידי חו"ל המשתתפים בכוח העבודה ביחס לאוכלוסייה המקומית הוא הגבוה ביותר ב־OECD; שיעורי האבטלה בקרבם נמוכים. המחקר מלמד שבישראל קיים השיעור הנמוך ביותר של מהגרים המעוניינים לעבוד אך אינם מוצאים עבודה. זו המדינה שבה מהגרים חשים פחות מופלים במקומות עבודתם ביחס למדינות OECD אחרות.

שיעור העוני בקרב העולים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המפותח. רק בגרמניה ובאירלנד שיעורי העוני בקרב המהגרים נמוכים יותר (בישראל העוני שכיח דווקא בקרב אוכלוסיות ותיקות, דוגמת הערבים והחרדים). בהשוואה בינלאומית, 33% מהמהגרים החדשים במדינות ה־OECD נמצאים מתחת לקו העוני.13 בישראל השיעור נמוך יותר, 25%.

הושוו גם תנאי המחיה של המהגרים ב־OECD, ונמצא שבישראל שיעור העולים החדשים החיים באזורי עוני גבוה אך במעט (5%) מזה של כלל האוכלוסייה, זאת לעומת ממוצע של כ־15% ב־OECD וכ־18% באיחוד האירופי.

אפילו בכל הנוגע לשיעור הבתים שבבעלות עצמית, התברר שהעולים החדשים בישראל נמצאים במצב מצוין, עם שיעורי החזקה של יותר מ־60%. מקום שמיני מקרב המהגרים במדינות ה־OECD.

אינדיקטור נוסף שנבדק הוא שיעור מקבלי האזרחות מהמדינה הקולטת לאחר שהות בה של 10 שנים לפחות. באופן לא מפתיע, בישראל, שבה קיים חוק השבות, קבלת אזרחות היא כמעט אוטומטית, ולכן היא נמצאת במקום הראשון, כשכמעט כל עולה מקבל מהר מאוד תעודת אזרח, לעומת תהליך ארוך של שנים רבות במדינות אחרות. גם שיעורי ההשתתפות בהצבעה בבחירות לכנסת גבוה מאוד לעומת מהגרים במדינות אחרות, והוא כמעט זהה לשיעור ההצבעה של התושבים הוותיקים.

כך גם במערכת החינוך. המחקר מצא כי היכולת האוריינית (יכולת קריאה וכתיבה) של ילדי העולים קרובה מאוד לזו של ילידי הארץ, והיא השלישית ברמתה אחרי ילדי מהגרים בצרפת ובארצות הברית וטובה בהרבה מאשר ממוצע ה־OECD. גם שיעורי הנשירה של העולים מבית הספר הם מהנמוכים ביותר, ורק בקנדה, באוסטרליה ובבריטניה נושרים פחות ילדי מהגרים.

אחד הקשיים העיקריים של המהגרים במדינות השונות הוא שליטה בשפה והתערות בתרבותה של המדינה הקולטת. בישראל נקלטים העולים ב"אולפן". עולים חדשים זכאים לפטור משכר לימוד באולפנים, ואלה נמצאים בערים, בקיבוצים ובאוניברסיטאות. באולפן בסיסי נלמדות כ־500 שעות לימוד במתכונת בוקר וערב. נלמדת בו עברית ברמה המאפשרת קיום שיחה, קריאה והבנה בסיסית של טקסט. כמו כן אולפנים רבים מלמדים גם נושאי תרבות ישראלית, היסטוריה וגיאוגרפיה. במהלך השנים סיימו את האולפנים יותר מ־1.3 מיליון עולים.

כמו כן קיימים מנגנונים העוזרים לעולים החדשים במציאת עבודה, ולאלו מביניהם המתמחים במקצועות החשובים לצמיחת המשק עוזרת המדינה במימון של חלק משכר העבודה שלהם בשנה הראשונה במקום העבודה החדש.

ישראל מתבלטת אפילו בין מדינות ההגירה הגדולות, כי היא מעניקה לעולים מרגע עלייתם זכויות השוות לזכויות הוותיקים. לעתים כדי לקדם עלייה, היטיבה ישראל עם העולים באופן שגרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה הקולטת.

כל עלייה יצרה אתגרים מיוחדים לקליטתה. הגירה היא תמיד תהליך טראומתי עבור המהגר, תהליך שכרוך בשינויים דרמטיים בכל תחומי החיים.14 יש לסייג ולציין כי אף שישראל היא מדינת מהגרים, קיימת בה, בהיקף כזה או אחר, גם שנאת זרים המופנית כיום בעיקר כלפי עולי אתיופיה. ייחודם בצבע עורם, בתרבותם ובמבנה החברתי שלהם, דחק אותם לשולי החברה בישראל.15 אתגר גדול, חשוב ומוסרי שעדיין לא הושלם, הוא קליטתם הבלתי מסויגת, אימוצם והטמעתם במרקם החברתי.

באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת התגברה תופעת הישראלים ה"יורדים" מן הארץ. הרקע היה בעיקר כלכלי — ישראל סבלה באותן שנים מהיפר־אינפלציה, מצמיחה נמוכה ומאבטלה מתגברת. אז עזבו את הארץ בעיקר צעירים ומשכילים שקיוו לעתיד טוב יותר, לרוב בארצות הברית. כה רחבה היתה התופעה, עד כי היו שציינו במרירות ש"האחרון יכבה את האור".

שנים רבות, ולמעשה מאז קום המדינה, קינן חשש בקרב הישראלים מפני עזיבת תושבי הארץ בהמוניהם בשל משברים כלכליים או מלחמות קשות. לחשש זה היה על מה להתבסס. מתוך כ־25 אלף עולי העלייה הראשונה שבאו מרוסיה, מרומניה ומתימן, נשארו בארץ רק כ־5,000 איש, מחציתם עולי תימן.16 בן־גוריון העיד שמתוך 10,000 עולי העלייה השנייה, נשארו בארץ לא יותר מ־10%.17 מובן שלאחר השואה, ולאחר התבססותה של מדינת ישראל וכלכלתה, המספרים השתנו — אך היורדים עדיין נתפסו כבוגדים. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין כינה אותם, "נפולת של נמושות", ועורר סערה גדולה.

ישראלים לא מעטים היגרו מאז קום המדינה לחו"ל. משרד הקליטה אומד את מספרם הכולל, עם צאצאיהם שנולדו בניכר ובניכוי אלו שנפטרו שם, ב־700 אלף נפש, רובם חיים בארצות הברית ובקנדה.

נכון לעשור השני של המאה ה־21, הישראלים חשים פחות מאוימים מגלי עזיבה. גם כי לא קיימים כאלה, גם כי יש תנועה של ישראלים חוזרים וגם כי גלי העלייה מפצים על האובדן.

מאז המשבר הכלכלי של 2008 ירד מספר היורדים הממוצע מישראל באופן מהותי ועומד על כ־15 אלף בשנה. רבים מהיורדים הם עולים חדשים שהתקשו להיקלט בישראל. הם מהווים בין שליש למחצית מן היורדים בכל שנה נתונה, והדבר לא צריך להפתיע: בכל מקום המהגרים החדשים שזה עתה הגיעו הם גם רוב־רובם של העוזבים בשל קשיי היקלטות. גם בישראל.

לעומת היורדים, שבים לישראל בכל שנה בממוצע כ־9,000 תושבים חוזרים, כאלו שהיו אזרחי ישראל. משמע מאזן ההגירה נטו של תושבים ישראלים הוא כ־6,000, מספר זניח לחלוטין בהתייחס לעובדה שבישראל חיים 8.5 מיליון תושבים. בכל מקרה, על אלו יש להוסיף כ־25 אלף עולים חדשים בממוצע. זהו מאזן הגירה חיובי של קרוב ל־20 אלף בשנה, נכון לשנים 2014–2016.

* * *

סיגי יאול גולדשטיין, ישראלית החיה זה שנים רבות באטלנטה, הגיעה לביקור מולדת ערב ראש השנה תשע"ז וכתבה בווטסאפ לחבריה באטלנטה: "כותבת כרגע מהצד השני של העולם — כה נרגשת ומתאהבת בארץ מחדש בכל פעם. מתיישבת לי בארומה בשישי אחה"צ, צופה ומשתלבת בינות חבורות של אנשים שלהם ריטואל קבוע של קבלת השבת. נפעמת מהחדות הישראלית שגורמת לך להתעורר. להתחדד בעצמך. מתפעלת מלגלות מחדש את מושג הסחבקיות שאין שני לה בעולם. באוויר מסתנן לו ועוטף אותנו אווירו של חודש חגיגי. והחג, ללא כל מאמץ, פשוט מגיח מכל עבר בשיא הטבעיות ואין צורך להתאמץ לייצר אותו, להרגיש אותו או להזכיר לילדים מי אנחנו..."

שואה ותקומה

"השואה איננה הסיבה להקמתה של מדינת ישראל. היהודים עלו לארץ ישראל לאורך כל שנות גלותם. הציונות מתבססת על ההיסטוריה של העם היהודי, שבארץ ישראל — נוצר וגובש לעם", כותב העתידן פרופ' דוד פסיג בספרו, "2048".18

השואה קידמה את ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. המדינות המנצחות התקשו לשאת את פניהן לשארית הפלטה. אבל השואה גם חיסלה מיליוני גברים, נשים, ילדים ותינוקות שהיו פוטנציאל לבנייתה של מדינת ישראל.

האוכלוסייה היהודית בעולם נאמדת כיום ב־14.2 מיליון נפשות. אם מוסיפים לאלה עוד כמיליון המזדהים כ"יהודים חלקית" וכן את זכאי העלייה לישראל, שאינם יהודים על פי ההלכה (לשתי הקבוצות אין דת אחרת), המספר הכללי מתקרב למספר היהודים ערב השואה, 18 מיליון.

לפי פרופ' סרג'ו דלה פרגולה, המומחה לדמוגרפיה של קהילות יהודיות בעולם, מהמכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית — בשנת 1000 לספירה הנוצרית חיו בעולם כמיליון יהודים. להערכתו, בתחילת שנת 2014 הגיע מספר היהודים בעולם (על פי ההגדרה ההלכתית) ל־14.2 מיליון. עם אלה שנולדו לאב יהודי ואינם יהודים בעצמם, המספר מגיע ל־17.2, ועם אלה שהם דור שלישי ליהודי או ליהודייה (ולכן נכללים בחוק השבות), הוא מזנק ל־22.9 מיליון יהודים. להערכתו, אלמלא התרחשה השואה, מספר היהודים בעולם היה עשוי להגיע עד 32 מיליון. הפסד אדיר לעם קטן כל כך.

* * *

סא"ל אריה עוז (אז הארי קלאוזנר) הוחבא כילד בשואה בעליית הגג של משפחה הולנדית. "באחד הימים שמעתי קולות מוזרים שלא הכרתי. רצתי לצוהר והנה להקת מטוסים חולפת בדיוק מעל הבית. במהירות ספרתי — תריסר מטוסים... רק עשרה חזרו. מאז שמעתי עוד מטוסים רבים ובדמיוני ישבתי עם הצוותים במטוסים והייתי חלק מהם. באחד הלילות הביאו לאסם החווה טייס בריטי שמטוסו הופל. אף שנשאר בחווה זמן קצר בלבד עד שנאסף על ידי אנשי המחתרת, מראהו ומדיו נשארו חרותים בזיכרוני עד עצם היום הזה. ידעתי, ללא ספק, שגם אני אהיה טייס כמוהו. לא טייס בריטי או אמריקאי, אלא טייס יהודי, חופשי, שלא מפחד יותר, שלא מתחבא יותר, אלא מתגלגל בשמים חופשי, חופשי כמו הציפורים שחלפו ליד אשנבי בגג הבית... 'אני אהיה טייס,' אמרתי וצעדתי זקוף וגאה בפעם הראשונה מבעד לדלת הכניסה".19

"זו התקומה האמיתית מהשואה," אומר אליעזר (צ'יטה) כהן, יוזם הפרויקט "מתקומה לשחקים", איש חיל האוויר וחבר כנסת לשעבר.

* * *

"עד לפני שלוש־ארבע שנים לא היה לי עבר, לא רציתי את העבר, לא הייתי בשל להתמודד עם הטראומה הזאת," הם מספרים בסרט "שם וכאן". הסרט הוא סיפורם של ארבעה ילדים שורדי־שואה, טייסים בחיל האוויר של מדינת ישראל, היוצאים למסע בעקבות ילדותם האבודה, נערותם המושתקת וחייהם כטייסים. הם עלו לארץ כל אחד בדרכו; באקסודוס לעתלית, ליפו, לעין חרוד ולכפר הנוער הדסים. הם רצו להיות כמו כל הישראלים. הצברים, לא כמו אלו "שהלכו כצאן לטבח". בשנות החמישים היו 350 טייסים — מתוכם 138 ניצולי שואה. הם היו סמל הישראליות וקצת יותר.

סטאשו פורצלינה, לימים אל"מ שעיה חרסית, נווט בחיל האוויר הישראלי, נולד בוורשה. בהיותו בן חמש נקטעה ילדותו המאושרת והפכה לסאגה של בריחה, רעב, עוני ומלחמת הישרדות בלתי פוסקת בערבות ברית המועצות. לאחר המלחמה עלתה משפחתו על האונייה "אקסודוס" בדרכה לארץ ישראל: 4,554 פליטים מהתופת, גברים ונשים, זקנים וטף. בני הנוער שעל האונייה שרו שירים למולדת העתידית. רק ישראלים מסוגלים להבין את האוקסימורון המובנה שבביטוי הזה, "מולדת עתידית". מעל האונייה התנוסס דגל כחול לבן, וכולם שרו את "התקווה" שהיתה "הנשק הסודי שלהם, תרופת הקסם". יומיים לפני ההגעה לנמל חיפה, בשתיים וחצי בלילה, עטו על האונייה הצפופה בפליטים שתי משחתות בריטיות ונגחו בה בכל הכוח. לאחר מאבק מר נכנעה האונייה החבולה, נגררה לנמל חיפה, והפליטים הועברו לאוניות הגירוש שהחזירו אותם, לא בלי מאבק, לנמל המוצא בצרפת, ומשם, כשסירבו להתפנות, למקור התופת — לגרמניה. רק לאחר קום המדינה, ומשהגיע תורם לעלות, עלתה משפחת פורצלינה ארצה על סיפונה של האונייה "מאלה".

שעיה חרסית הגיע למולדת כעולה חדש "משם". אך הוא רצה להשתרש. מהר. להיות כמו ילידי הארץ. "צבר". "רציתי לדמות להם בכל נפשי ומאודי", כותב שעיה חרסית בספרו,20 "וכדי להיות בשר מבשרם היה עלי להשיל את עורי שלי, לוותר על החוויות שלי, על זהותי הנפרדת. אם חברי קיפלו את מכנסי ה'שיבר' שלהם שני קיפולים, אני קיפלתי שלושה, אם חברי לבשו את הברטים שלהם מאחורי הראש, אני הדבקתי את שלי לצוואר, אם הם היו חבר'המנים ונועזים, אני השלכתי את נפשי מנגד". בקורס טיס, ובכל שנותיו כלוחם בצוות האוויר לאחר מכן, חרסית שתק. "אך לא רק אני שתקתי", הוא כותב, "כל החבורה המופלאה הזאת שתקה. כולם הרגישו זרים להווי הישראלי וכולם התאמצו לשכוח את העבר, להידמות לחבריהם ולהתמזג בישראליות". אל"מ חרסית השתחרר משירותו הצבאי לאחר מלחמת יום כיפור, ולאחר שהשלים את השינויים המבניים שנדרשו להתאמת החיל לדרישות העתידיות. במהלך שירותו הצבאי נישא לציפי, נולדו להם שלוש בנות, וכיום הוא סב לתשעה נכדים. חרסית הוא אחד מאלו שניצחו את השואה, גם אם הוא עדיין נושא אותה כצלקות נצח בנפשו.

* * *

שלושה מטוסי F15 של חיל האוויר הישראלי עם מטוס תדלוק צמוד יצאו לטיסה של ארבע שעות מישראל לפולין. את השתתפותו ביריד האווירי בראדום, פולין, התנה חיל האוויר בקיומו של מטס מיוחד מעל אושוויץ בירקנאו. טיסה אחת לזכר כל אלו שהושמדו בשואה, לזכר כל אלו שהפצצה אחת של בעלות הברית על אושוויץ — היתה יכולה להציל. היה זה כבר לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, ולמרות הניצחון שכבר היה שלהן, בחרו בריטניה וארצות הברית שלא להפציץ את מחנות ההשמדה ואת מסילות הברזל המובילות לטבח מיליוני יהודים. "הַפציצו את מסילות הברזל שמובילות לאושוויץ," דרשו יהודי ארצות הברית — ולשווא. בכל יום שנדחה, עוד 12 אלף יהודים נרצחו. גברים, נשים, ילדים וזקנים ועוללים על שדי אמם. עד היום אין הסבר מניח את הדעת להחלטה הנוראה ההיא.

את המטס, שהתקיים ב־4 בספטמבר 2003, הוביל אמיר אשל, לימים מפקד חיל האוויר. שלושת הטייסים ושלושת הנווטים הרעידו את ההיסטוריה והזכירו לכולם כי בזמן הנכון, "לא היתה שם ולו טיסה אחת בשבילנו."21 ממאי עד סוף נובמבר 1945 התקיימו 2,800 טיסות של בעלות הברית מעל אושוויץ. בתקופה זו נרצחה כל יהדות הונגריה. המטוסים היו שם, מעל תאי הגזים, מעל הקרמטוריומים. הם היו באוויר, ולא הפסיקו את הרצח.

"אנו טייסי חיל האוויר הישראלי, בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל," אמרו הנכדים שטסו מעל אפר סביהם וסבותיהם ובני עמם.

"והעולם שתק" — קרא אלי ויזל לספרו על אושוויץ. בתדהמה ובאי־יכולת להבין. איך זה שהעולם שתק? אבל הלכה למעשה — הוא שתק. במסמכים מאותה תקופה נאמר במפורש שאחד השיקולים שלא להתערב ברצח העם היהודי — שהיה ידוע בשעה זו היטב למנהיגי העולם המערבי, ובכללם צ'רצ'יל ורוזוולט — נבע מהדילמה, מי ידאג לכל היהודים האלה? איזו מדינה תקלוט אותם? אף אחד לא רצה בהם. מדינת ישראל עדיין לא היתה קיימת.

"מעשה נעלה," קרא אלי ויזל למטס. ואילו הכלכלן והסופר היהודי אמריקאי תומס פרידמן הגדיר את מדינת ישראל בעקבות מטס זה, "יד ושם עם חיל אוויר".

* * *

עם פלישת הגרמנים לפולין ברח הנער בן ה־17, דוד עזריאלוביץ' (לימים: עזריאלי), מביתו שבעיירה מקוב שבפולין. עם תום המלחמה גילה עזריאלי שהוריו, אחיו ואחותו הצעירים נרצחו בשואה. בברית המועצות הצטרף לצבא אנדרס22 בכוונה להגיע לארץ ישראל. המסע היה ארוך — דרך אוזבקיסטן, איראן ועיראק.

"בחודשי שירותי בצבא אנדרס התגבשה מחויבותי כלפי הציונות, בין שאר דברים בשל האנטישמיות ששררה בו," מספר עזריאלי23 בזיכרונותיו על שירותו בצבא אנדרס. הם היו שלושה יהודים ביחידה. הוא התחבר במיוחד לאדם פוגיֶיל, והשניים נעשו חברים קרובים. יחד התמודדו עם האנטישמיות הקשה שבחיי הצבא הפולני. "עד מהרה למדנו להשגיח זה על זה בתוך הסביבה העוינת; באוהל המגורים היינו ישנים גב אל גב ורובה טעון מונח בינינו. חששנו מן הסכנה שנשקפה לנו מן החיילים האחרים יותר משחששנו משדה הקרב."

משפחה יהודית בעיראק נרתמה לעזור לעזריאלי לברוח מצבא אנדרס בדרכו לארץ ישראל. "הלבישו אותי בבגדי איכר ערבי עני — חולצה ישנה, מכנסיים תפוחים וסנדלים. הוחלט שאעמיד פנים שאני חירש ואילם, כדי למנוע תקלות בגלל חוסר ידיעת השפה והמנהגים. בעת הפרֵדה התאספה סביבי כל המשפחה... אבי המשפחה החליק לידי שלושה מטבעות כסף והסביר בקריצה שאלה נועדו לשמן את ידיהם של עושי הצרות... באותם ימים חיו יהודי עיראק בפחד מפני אלימותם האנטישמית של הערבים, ולא היה ספק בלבי שאם אתפס יהרגוני במקום. אבל לא נעלם ממני שגם היהודים המסייעים לי מסכנים את חייהם ומתגברים על פחדם, ועד היום עודני אסיר תודה להם מקרב לב על אומץ לבם ועל עזרתם הנדיבה."

עזריאלי הביא לשינוי בהרגלי הצריכה בישראל כאשר הקים בה את הקניון הסגור הראשון, קניון איילון. בשנת 2007 הושלם המגדל השלישי בקומפלקס גורדי השחקים הקרוי על שמו — מרכז עזריאלי. הבניינים העגול, המרובע והמשולש טבעו את חותמם בקו הרקיע של תל אביב. ב־2010 השלים עזריאלי את הנפקת הקבוצה בבורסות בתל אביב ובלונדון. היתה זו ההנפקה הגדולה ביותר עד אז של חברה פרטית בישראל, שבמסגרתה נמכרו 25% מהמניות תמורת 2.5 מיליארד שקלים.

גם בתו דנה, דור שני לשואה, עזבה את ביתה במונטריאול בגיל 17 ועלתה לארץ, תחילה כמתנדבת בקיבוץ זיקים ואחר כך בקיבוץ אורטל. לאחר לימודיה החלה לעבוד כעורכת דין במשרד גורניצקי ושות'. לפני כ־18 שנה יצאה עם אביה לטיול שורשים בפולין, ואז היתה זו היא שכתבה את הביוגרפיה שלו. "היה לי חשוב לספר את הסיפור שלו, על נער בן 17 שנשאר אופטימי ומשתמש במזל שלו ובחיבורים לאנשים הנכונים כדי לברוח מפני הנאצים ולשרוד. זה היה סיפור שהשפיע על תפיסת העולם שלו וגם על חיי כדור שני. אני לא דור שיש לו תחושה של 'מגיע לי', אני מרגישה שיש לי המון מזל. הסיפור הזה נתן לי את המסגרת והפרופורציה שהכול יכול להתהפך ביום אחד. זה חלק מהחינוך שקיבלנו — להיות צנוע, לא לקנות כל דבר רק כי אפשר, אלא לראות אם כדאי, אם זה נכון".24

דנה עזריאלי מכהנת כיום כיושבת ראש הדירקטוריון של אחת הקבוצות המובילות והחזקות במשק, הבעלים והמנהלת של 15 מרכזי קניות ומסחר בישראל. דוד עזריאלי נפטר ביולי 2014, מוקף בבני משפחתו. בן 92 היה במותו. אהוב, נאהב ומצליח. לא כפי שהנאצים תיכננו עבורו.

* * *

חברת סנו — מפעלי ברונוס בע"מ נוסדה בשנת 1965 על ידי ברונו לנדסברג. החברה הונפקה לראשונה בבורסה לניירות ערך בתל אביב בשנת 1982, והיא החברה המובילה בישראל בייצור מוצרי צריכה שאינם מזון, ובכלל זה טואלטיקה ומוצרי היגיינה, מוצרי ניקוי לשוק התעשייתי, המוסדי והביתי. נכון לשנת 2016, סנו מעסיקה כ־1,600 עובדים, ומחזור המכירות שלה עומד על 1.5 מיליארד שקלים.

לנדסברג נולד בצ'רנוביץ'. לאחר שאביו נפטר עברה המשפחה לבוקרשט, ועם הכיבוש הנאצי ברח עם אחיו הצעיר מזרחה, חזרה לצ'רנוביץ'. שם הוא הכיר את רעיה, אשתו לעתיד, שעמה נמלט מאימת הנאצים לברית המועצות. ברונו למד באוניברסיטה בברית המועצות, ומשם היגר עם משפחתו לבוכרה, שבה נולד בנם בכורם — אלכס. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה חזר לבוקרשט וסיים את לימודיו. הוא הצטרף למחתרת הקומוניסטית ואף קיבל אות הוקרה על השתתפותו במאבק האנטי־פשיסטי. במרס 1952 עלה עם אשתו ובנו לישראל.

"מי שגידל אותי היתה אמי אווה, בת למשפחה עשירה שירדה מנכסיה במלחמת העולם הראשונה. למרות הקשיים הכלכליים והיעדר האב היא השקיעה המון בי ובאחי, שהיה קטן ממני בשנתיים," מספר לנדסברג בריאיון לרון גרנות וגלי ברגר,25 ומוסיף, "אמא תמיד היתה לצדי, אבל היו לנו שתי פרדות קשות. ב־1940, כשהייתי בן 20, ברחנו אחי ואני מהנאצים ועברנו את הגבול מרומניה לצד הסובייטי. השמחה הגדולה ביותר שלי היתה כשקיבלתי איגרת שאמא העבירה דרך הצלב האדום, ובה כתבה שהיא נמצאת בבוקרשט. נפגשנו רק אחרי המלחמה. הפרדה השנייה היתה ב־1952. אמא כבר סבלה ממחלת לב, ואני קיבלתי אישור עלייה לישראל והייתי חייב לנצל אותו. היא לא קיבלה אישור, וכשהגעתי לכאן לא יכולתי אפילו להתקשר אליה. לקחתי את הכסף המועט שהיה לי ושלחתי לה מברק. כתבתי שאני מרגיש שלא טוב לה, ושתדע שאני חושב עליה. כעבור זמן קצר האמא הזאת, שכל כך אהבתי, נפטרה. לא עברו יום ולילה שלא בכיתי."

בתחילה שהה בקיבוץ, אחר כך עבד במשרד הביטחון, ולבסוף, ב־1958, מישכן את ביתו, שיעבד את רכושו והקים את "החברה הדרומית לשיווק". בשלבים הראשונים נקלע העסק לקשיי נזילות, ולנדסברג שקל לסגור את החברה. לפרנסתו הרצה אז בנושאי שיווק וניהול מכירות, בעקבות הרצאותיו אלה זכה במלגה של חמישה חודשים להתמחות בשיווק בינלאומי באוניברסיטת הרווארד. ב־1961 חזר מארצות הברית והקים במפעל קטן בבת ים חברה בשם סנו, שהתמחתה בייצור אירוסולים ומוצרי ניקוי. היום עומד אלכס בנו בראש החברה, והנכד יובל — מנכ"ל. דור שני ושלישי. "אני איש אופטימי," אמר לנדסברג, "לולא זה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. תמיד הייתי לוחם, תמיד העזתי לעשות דברים ותמיד חשבתי שאצליח." ובנו אלכס אומר עליו: יזם. יזם בלתי נלאה.

* * *

אי־שם, בבור קטן, בחשכה מוחלטת חי במשך 17 חודשים הנער פליקס זנדמן. הוא הסתתר עם דודו סנדר פרידוביץ' ושלושה יהודים נוספים מתחת לביתה של אישה פולנייה אמיצה בשם אנה פוחלסקי. שם בבור לימד אותו דודו מתמטיקה ופיזיקה. בלחש. בעל פה. בחושך. "סנדר היה מתמטיקאי מצוין ובעל זיכרון מתמטי בלתי רגיל," מעיד עליו זנדמן.26 האלגברה והגיאומטריה, הנוסחאות והתיאוריות המתמטיות הפכו למרכז חייהם ולדיאלוג בלתי פוסק ששמר על שפיותם בבור צר שאותו חלקו עם שלושת הניצולים הנוספים. שלושה שכבו על הקרקע, אחד בין רגליהם של השוכבים, והחמישי ישב על דלי הצרכים שלהם. בכל שעתיים החליפו מקומות כדי למנוע כיווצי שרירים ועוויתות. כך במשך 17 חודשים. יום ולילה.

לימים ייסד ד"ר פליקס זנדמן את חברת ווישיי (Vishay), אחת מיצרניות הרכיבים האלקטרוניים הגדולות בעולם שהעסיקה, נכון ל־2012, 21 אלף עובדים ב־70 מפעלים ברחבי העולם, שישה מתוכם בישראל, ובמחזור מכירות של כ־2.6 מיליארד דולר.

במוזיאון המדע בוושינגטון, סמיתסוניאן, מוצגת המצאה של זנדמן כאחת מ־18 ההישגים המדעיים הגדולים ביותר של המאה ה־20. מדובר בפטנט שסלל את הדרך למזעור כל מכשירי החשמל והאלקטרוניקה. המצאה אחרת שלו, הפוטו־סטרס — מאפשרת בדיקת חוזקן של מתכות, ועד היום היא הבסיס לבנייתו של כל מטוס. על המצאה זו זכה זנדמן לאות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית. את המצאותיו הגאוניות תירגם זנדמן לאימפריה תעשייתית חובקת עולם. השם המיוחד ״ווישיי״ הוא שמו של הכפר הקטן בליטא שבו גדלה וחיה סבתו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אולם "הניצחון הסופי" של ד"ר זנדמן היה ברכישת הקונצרן הגרמני טלפונקן, שאת חברת האם שלו AEG ייסד אמיל רתנאו, אביו של שר החוץ היהודי היחיד בגרמניה — ולטר רתנאו. בזמן מלחמת העולם שיתפה החברה פעולה עם הנאצים, העסיקה עובדי כפייה וסיפקה תשתיות לאושוויץ. כשזנדמן, הילד היהודי מהבור, קנה את המפעל הגרמני, דגל ישראל התנוסס מעליו. ברגע החתימה הוציא כיפה מכיסו, כיסה את ראשו וחתם מול בכירי התעשייה הגרמנית.

אז אולי ישראל היא בכל זאת לא רק "יד ושם" עם חיל אוויר, כפי שטען תומס פרידמן בעקבות מטס חיל האוויר מעל אושוויץ.

הפליטים הנסתרים

הם לא פליטים. מעולם לא ראו את עצמם כפליטים אף שגורשו בכוח ממדינות שבהן חיו מאות בשנים, ואף שכל רכושם נגזל. יהודי מדינות ערב והאסלאם עלו לארץ אבותיהם, בנו בה את ביתם, את משפחותיהם ואת עתידם. ההשוואה בינם ובין הפליטים הפלסטינים מעוררת השתאות.

פליטות יכולה להתקבע גם כמצב קיומי כרוני אם קורבנותיה וסביבתם מתעקשים על שימור פליטותם. הפלסטינים הם אלופי העולם בקבלת תרומות לנפש. על כל אזרח פלסטיני ניתנת תרומה של כ־1,000 דולר בשנה בממוצע. יותר מ־60% מהתוצר הגולמי של הרשות הפלסטינית מגיעים מתרומות מרחבי העולם.27

בשנים 2009 ו־2010 קיבלה הרשות הפלסטינית תרומות בהיקף כולל של כארבעה מיליארד דולר בשנה. מאז 2005 היקף התרומות לפלסטינים הכפיל את עצמו ואף יותר. אם צוברים את כל הכספים שהפלסטינים קיבלו מכל המקורות ומכל הצינורות — וזה רק בשנים 2005 עד 2015 — מגיעים לסכום שמתקרב ל־25 מיליארד דולר. היקף הסיוע לנפש לפלסטינים מאז 1995 ועד היום גבוה פי 25 ממה שקיבלו אזרחי אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.28

כיום, כ־70 שנה אחרי גירוש רוב יהודי ערב והאסלאם ממדינותיהם,29 חיים היהודים הפליטים לשעבר בגאווה ובהצלחה אישיות ולאומיות, ואילו הפליטים הפלסטינים עדיין סובלים ומתענים במחנות פליטים ברחבי העולם הערבי וחיים על תמיכה שהם מקבלים ממוסדות בינלאומיים.

לאורך כל ההיסטוריה הפלו מדינות האסלאם לרעה פרטים וקהילות שאינם מוסלמים, בכלל זה את היהודים. ברוב המקומות הוגדרו היהודים כאנשי חסות, ולפיכך היו זכאים להגנות מסוימות בכפוף לחוק או לרצונם של השליטים, אך תמיד נתפסו כ"בני מוות". עם הגדלת המעורבות של המעצמות האירופיות במדינות האסלאם, זכו היהודים ליתרון מובנה שנבע בעיקר מהשכלתם ומקשרי המשפחה והקהילה שלהם. הביקוש הגובר לבנקאים, למנהלי מסחר וכספים, לעמילי מכס, לסוחרים וכו' איפשר ליהודים הזדמנויות להתפתח, והם ידעו לנצל אותן. הקהילות גדלו ושיגשגו, מוסדות יהודיים נבנו, ויחידים ומשפחות התעשרו.

הגירוש, הפרעות, הלאמת הרכוש והפיטורים גרמו לבריחה מהירה ונואשת של היהודים ממדינות אלו. רכוש יהודי רב הושאר במדינות המוסלמיות עם גירוש היהודים משם. הקונגרס האמריקאי30 וגם ממשלת ישראל31 מכירים ביהודים שגורשו או ברחו ממדינות ערב כפליטים, ובשנים האחרונות נערכת ממשלת ישראל לביצוע הערכת שווי הרכוש היהודי שהולאם על ידי מדינות ערב ומוערך במיליארדי דולרים רבים.

אין הערכות אחידות לשווי הרכוש היהודי שהולאם או נתפס. ראשית, מכיוון שספירה כזאת לא בוצעה מעולם, ושנית, בהיעדר הגדרה מקובלת ומוסכמת מהו רכוש יהודי בר־פיצוי. הארגון העולמי של יהודים ממדינות ערב העריך רכוש זה בשווי של כ־300 מיליארד דולר.

ההערכות של הקונגרס האמריקאי, כמו גם של החוקרים, הן כי מספר הפליטים היהודים ממדינות האסלאם עומד על כ־850 אלף נפש.

* * *

במצרים היתה קהילה יהודית עתיקה ומפוארת עוד מימי ירמיהו הנביא, לאחר חורבן בית המקדש הראשון. הקראים, פילון האלכסנדרוני, תרגום השבעים, רב סעדיה גאון, הרמב"ם — כל אלו ואחרים הם ציוני דרך מרשימים בקהילה מפוארת זו. בתחילת המאה ה־19, בהנהגתו של מוחמד עלי פאשא וצאצאיו ובהשפעה אירופית, עברה מצרים תהליכי מודרניזציה ותיעוש, ובכלל זה ייסודה של מערכת חינוך מודרנית, פתיחת תעלה סואץ, רפורמות כלכליות וחקלאיות. כל אלו הביאו גם לפריחתה של הקהילה היהודית במצרים, במיוחד על רקע היכרותם את שתי התרבויות, הערבית והאירופית — קשרי מסחר שכבר היו להם בשני האזורים, קשרי משפחה וקהילה חוצי־גבולות. הקהילה היהודית במצרים באותה תקופה כללה כ־60 אלף נפש. הם גם היו אלו שעסקו בבנקאות בינלאומית.

בשנות השלושים של המאה ה־20, בעקבות תעמולה פשיסטית מחד גיסא והתעוררות מצרית־מוסלמית מאידך גיסא, השתנתה האווירה כלפי מיעוטים קופטיים, יווניים ויהודיים. תעמולה ייחודית ואכזרית במיוחד התקיימה נגד היהודים וכללה גם תרגומים לערבית של מסמכים נאציים ואנטישמיים והפצתם. ההסתה גרמה להתפרצות מהומות נגד היהודים בשנת 1938 ואחר כך ב־1945. החלטת החלוקה של האו"ם והקמת מדינת ישראל היו עילה לפרעות חדשות.

ממשלת מצרים היתה שותפה להתנכלות ליהודים. בליל הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב לשטחה של ישראל עצרה המשטרה המצרית יהודים ברחבי מצרים, כלאה אותם במחנות מעצר ושיחררה אותם רק לאחר שנה וחצי. היהודים הואשמו באופן גורף בתמיכה בציונות. מאות חנויות וחברות עסקיות של יהודים הופקעו. לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת השחרור גברו ההתנכלויות ונמשכו חודשים רבים. רק ביולי 1948 לבדו נפגעו כ־250 יהודים. חוסר הביטחון הניע רבים מהם לעזוב. לאחר עליית נאצר לשלטון נסגרו מוסדות הקהילה היהודיים, ובכלל זה בתי ספר ובתי חולים. בנובמבר 1956 בוצעו פיטורים המוניים של יהודים והוגברו ההפקעות, שהתחילו עוד ב־1948, של רכוש יהודי על ידי הממשלה.

בעקבות הרדיפות נאלצו כ־30 אלף מיהודי מצרים לעזוב. הממשלה החרימה את כל רכושם, והם אולצו לחתום על הצהרה שאין להם תביעות ממצרים ולא יחזרו אליה לעולם. יהודים רבים נאלצו לחתום על הצהרה שהם "תורמים" את רכושם לממשלת מצרים. אלפי יהודים קיבלו הוראה מהרשויות לעזוב, והותר להם לקחת איתם תיק יד וסכום מזומנים קטן בלבד.

פרוץ מלחמת סיני ב־1956 הביא לגירושם המוחלט כמעט של יהודי מצרים. צווי גירוש הוצאו כנגד אלפים, רכוש רב הולאם על ידי הממשלה, בוצעו מעצרים ופיטורים. היהודים חיפשו דרך להימלט, ואלפים מתוכם עזבו בספינות שהושכרו מהצלב האדום למטרה זו. בספטמבר 2014 כללה הקהילה היהודית במצרים אנשים ספורים.

* * *

עם נסיגת צרפת מאלג'יר וחקיקת חוק אזרחות חדש, שמנע מלא־מוסלמים לקבל אזרחות, עזבו כמעט כל היהודים את המדינה. מוסדות יהודיים רבים הופקעו על ידי שלטונות אלג'יר, ואפילו בית הכנסת הגדול הוחרם והפך למסגד.

בשנת 1967 הודיעה ממשלת לוב שעל היהודים לעזוב אותה באופן זמני. כל אחד מהם היה יכול לקחת עמו רכוש בשווי של 50 דולר בלבד. היתר הושאר מאחור. ב־1970 חוקקה ממשלת לוב חוקים נוספים, שנועדו להפקיע את כל הרכוש היהודי שנותר במדינה.

* * *

קהילת מרוקו היתה הגדולה שבקהילות היהודיות במדינות האסלאם. תמיד היתה עליית רבנים ומנהיגים ממרוקו לארץ ישראל. עם העולים האלה של המאה ה־19 ניתן למנות, נוסף על רבים אחרים, את חיים אמזלג, שהיה ממייסדי נווה צדק והשתתף ברכישת אדמות בראשון לציון ובפתח תקווה; משפחת מויאל ומשפחת שלוש, שהיו ממקימי השכונות הראשונות בתל אביב.

בשנת 1948 היו כ־205 אלף יהודים במרוקו. גם לפני עצמאותה התחוללו במרוקו פרעות, רצח יהודים, וביזה. 42 יהודים נרצחו באוג'דה ובג'ראדה בשנת 1948. עוד ארבעה יהודים ובכללם ילדה בת 11, נרצחו בפרעות אוג'דה ב־1953. שנה אחרי כן היו פרעות בפטיז'אן, שבהן נרצחו שבעה יהודים וגופותיהם עברו התעללות קשה. שנה לאחר מכן התפרצו מוסלמים ובזזו עשרות בתים במזאגאן. בתי יהודים נשרפו. 1,700 יהודים מצאו מחסה בחלק האירופי בעיר. 200 נותרו ללא קורת גג. בפוגרום אחר נרצחו משפחה שלמה של חמש נפשות ושני יהודים נוספים.

לאחר עצמאות מרוקו, בשנת 1956, הוטלו איסורים על הגירה יהודית ממנה ועל הוצאת רכוש יהודי. משנת 1961 ואילך התירו השלטונות המרוקאיים עזיבת יהודים תמורת תשלום מישראל עבור כל עולה. ליהודים הותר להוציא כ־60 דולר לאיש בלבד. רכוש רב הושאר מאחור.

* * *

מכל קהילות היהודים, דומה שקהילת בבל היא הראשונה שהוקמה. "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון". בעיראק, במנדט הבריטי, היה מעמדם המשפטי של היהודים זהה למעמד המוסלמים. על פי שיעורם באוכלוסייה, ניתנו להם חמישה מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מוסדות חינוך ודת באופן עצמאי וכן להתקבל למשרות בשירות הממשלתי. מעמדם זה נשמר גם כאשר עיראק קיבלה עצמאות ב־1921, בשלטון המלך פייסל הראשון. בתקופה זו אף כיהן יהודי, יחזקאל ששון, כשר האוצר.

היה זה שר אוצר שני למשפחת ששון בעיראק. הראשון, דוד ששון, היה שר עוד בשנת 1817. למשפחת ששון היו קשרי מסחר ענפים, שקישרו את האימפריה הבריטית להודו ולמזרח הרחוק. היו בין בניה שקיבלו תוארי אצולה בריטיים, היו שרחובות ומוסדות בעיר כלכותה שבהודו נקראו על שמם. אחד מהם, בנימין ששון, משפטן בוגר אוניברסיטת אוקספורד, עלה לישראל וכיהן כחבר בכנסת השנייה. בנו של בנימין, עו"ד פרופ' דוד ששון, היה יועץ משפטי בבנק העולמי בוושינגטון, כתב ספרי משפט והיה לוחם חריף למען "האזרח הקטן" בישראל. בגלל הונה הרב של המשפחה ופעילותה הפילנתרופית דבק בהם הכינוי "הרוטשילדים של המזרח", ונכתבו עליהם שפע ספרים ומאמרים.32

בשנת 1933 עלה לשלטון גאזי, מלך עיראק, וחזרו אפליית היהודים וההתנכלויות להם. תעמולה אנטישמית ואנטי־ציונית של הנאצים וחאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, חדרה לשלטון כמו גם ללבבות ההמונים המוסתים. בשנת 1941 פרצו פרעות הפרהוד, שבמהלכן נרצחו 180 יהודים, 240 נפצעו, 586 חנויות ובתי עסק יהודיים נבזזו, ו־99 בתי יהודים נהרסו. פרעות אלו סימנו את תחילת סופה של הקהילה היהודית בעיראק. תנועת הבריחה לישראל גברה. ממשלת עיראק החליטה שכל יהודי יכול לעזוב את המדינה בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. גם ממשלת עיראק רצתה להיבנות כלכלית על רכוש היהודים, ואף עשתה זאת. במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, שהחל באפריל 1950, ברחו לישראל יותר מ־120 אלף יהודים. גם בשנים אחרי כן המשיכו התנכלויות שלטון הבעת' ליהודים, נמנע מהם חופש התנועה ורכושם הוחרם. כ־50 יהודים נרצחו בתלייה. הבריחה מעיראק נמשכה כל השנים, עד כי לא נותרו בה יהודים.

* * *

יכולותיהם המרשימות של היהודים פליטי מדינות האסלאם, אשר בכוחותיהם ובתעצומותיהם האישיים והקהילתיים, ובמחויבותה של מדינת ישראל הקולטת, הצליחו למשוך את עצמם בציציות ראשם ולהגיע להצלחות המתוארות בהמשך, מציגות תמונת ראי בפני מדינות ערב. אילו רצו, היו קולטות את הפליטים הפלסטינים ומונעות צער וכאב מהם, מילדיהם ומנכדיהם. אלו יכלו להשתקם, כפי שעשו פליטי מדינות ערב עם בואם לישראל. כך גם בנוגע לערביי ישראל שהמדינה נותנת להם קרש קפיצה שאינו קיים במדינות ערב (מלבד מדינות המפרץ). יש ערבים ישראלים שעשו זאת, יש ערבים ישראלים הנמצאים בתהליך. "די להתבכיינות. זמן להתארגנות," אומרת ד"ר דליה פדילה, ראש מכללת אלקסאמי להנדסה ומדע בבקה אל־גרביה.33

וכולם נוגעים זה בזה

ערבות הדדית היא מונח יהודי עתיק יומין שחז"ל קבעו ככלל מוסרי והלכתי — כל ישראל ערבים זה לזה. משמעותו המקורית היא כי כל יהודי נושא באחריות לקיום המצוות של חברו, אך בעת החדשה רווח הביטוי במשמעות שונה, שלפיה כל יהודי אחראי לשלומו של חברו ולרווחתו. הישראלים הביאו ערך זה לקיצוניות מוחלטת, כאשר ערכו של חייל ישראלי אחד בשבי או סיוע לתייר ישראלי אחד באזור אסון — אינם יודעים גבול.

הערבות ההדדית היא ביסודה של מדינת ישראל ובליבתה. בעצם, לשם כך היא נוסדה. לשמש בית לאומי לעם היהודי. כל יהודי בעולם החש מאוים מוזמן לעלות לישראל ולקבל אזרחות. זו מהותה של מדינת ישראל וזו מטרת קיומה. היא "תעודת הביטוח" של כל יהודי העולם.

מעבר לשונוּת הרבה, החברה הישראלית קטנה מאוד, וחלים בה כל הכללים של "עולם קטן". כך מגלים הישראלים בתוך כמה דקות שהם מכרים משכבר הימים.

המשורר יהודה עמיחי כתב:34

איזו תסבוכת בארץ הקטנה הזאת,

איזה בלבול! הבן השני של הבעל הראשון

יוצא למלחמתו השלישית, הבית השני

של האל הראשון נחרב כל שנה.

הרופא שלי מטפל במעיו

של הסנדלר המתקן את נעליו של האיש

שהגן עלי במשפטי הרביעי.

במסרקי שיער לא לי ובמטפחתי זעה קרה

וזיכרונות של אחרים נדבקים בי...

וכולם נגועים זה בזה וכולם

נוגעים זה בזה ומשאירים

טביעות אצבעות ...

החברה הישראלית היא כאמור רשת צפופה מאוד, המאופיינת בקשרים רבי־עוצמה בין הפרטים, גם בזכות תחושת גורל משותפת בשל הימצאות המדינה תדיר באיום קיומי. הרשת הצפופה מתוגברת עוד בגלל המפגש המשמעותי ב"צבא העם", שבו נדון בהמשך.

הצפיפות הפיזית הרבה, העם הקטן ורשת הקשרים הצפופה, יצרו תופעות מיוחדות של אכפתיות רבה, חום אנושי והתגייסות רבתי לעזרה הדדית בין הישראלים. אחד הבולטים שבין המקרים הללו היה התגייסותם הספונטנית של אלפי ישראלים והתייצבותם בהלווייתו של חייל בודד שעלה לישראל "לעשות צבא", בהשאירו את כל משפחתו — שם. מקרה בולט אחר היה המלחמה הציבורית להשבתו של החייל השבוי גלעד שליט תחת הסיסמה "הוא הילד של כולנו".

ראו זאת גם בהתגייסות למען תושבי היישובים שביתם נשרף בנובמבר 2016, בגל שרפת היערות. רבים מהנפגעים שרואיינו בכלי התקשורת הדגישו את העזרה הרבה שהושטה להם מכל עבר. גם רשויות המדינה התגייסו. בגל שרפות זה, בניגוד ל"אסון הכרמל" ב־2010,35 כבר היו לישראל 14 מטוסי כיבוי שעזרו למערך לוחמי האש. היה זה פן נוסף של התרבות הישראלית שיודעת להציף בעיות, ולכן הן מטופלות. מומחים ציינו שללא מטוסי כיבוי אלו היה המצב עלול להיות חמור בהרבה.

יש לה גם חסרונות, לרשת הצפופה. לעתים זו תחושת מחנק שגורמת לאנשים צורך במרחק פיזי, זמני או קבוע. לעתים זו התערבות יתרה זה בחיי זה. לעתים אלו ההסתכלות וההשוואה המתמידות בין הישגי האחד לשני.

בישראל קיימת תופעה יוצאת דופן של קשרים בין־דוריים. העזרה של הורים לילדיהם היא משהו המוטבע עמוק בדנ"א של העם היהודי. ידועה היא הדמות של האמא היהודייה, הדואגת עד־אין־קץ לילדיה. ממחקר שנעשה על עזרה בין־דורית, שצוטט על ידי מכון במחקר קהלת,36 נמצא שהאוכלוסייה המבוגרת היא מקור מרכזי להעברות בפועל למשקי הבית, למשל "העברות זמן". יותר מ־60% מהמבוגרים בישראל מספקים שירותי שמרטפות לנכדים מדי שבוע לפחות, זאת לעומת כ־45% ב־OECD. כמו כן בישראל העברות כספים כתמיכה כלכלית בין־דורית הן הגבוהות ביותר מקרב 12 המדינות המפותחות שנבדקו במחקר: 78% לעומת 65% (הנתונים שנבדקו: כספים לשם מימון צרכים בסיסיים, קניית דירה ושיפוצה, רכישה גדולה, אירוע משפחתי ולימודים).

אך הערבות ההדדית היא גם זו שגורמת לתופעות מרהיבות של תרומה בין זרים. היטיב לתאר תופעה זו מחקר רחוב שהתפרסם בתחילת 2016.37 מורן קלפר, כתב תוכנית הטלוויזיה "הבוקר של קשת", יצא לבדוק אם הישראלים מושיטים יד לאחר בעת צרה או מפקירים אותו לגורלו. קלפר התחזה לאדם עיוור, יצא לרחוב וביקש מהעוברים והשבים עזרה בפריטת שטר של 20 שקלים, אך לכאורה נתן להם בטעות שטר של 200 שקלים. כמה עזרו לו? התוצאות מפתיעות אפילו את הישראלים — כולם עזרו לו. "עצרנו עשרות אנשים," מספר קלפר, "הפרענו להם בשגרת היום שלהם והם לא רק עזרו לי עם פריטת הכסף (כאשר הם מפנים את תשומת לבי ל"טעות שלי"), אלא גם הציעו עזרה בלחצות את הכביש." מתוך כל עוברי האורח שפגש בניסוי, כולם ללא יוצא מן הכלל הושיטו יד לעזרה.

נביא כאן רק ארבע דוגמאות מתחומים שונים, שבאות להמחיש את הערבות ההדדית העמוקה שמקורה בקהילות היהודיות בפזורה — כפי שהיא מוצאת את ביטויה בחברה הישראלית: מתנת חיים — לתרומות כליה; חיבוק ראשון לתינוקות נטושים; ארגון השומר החדש להגנה, ואופנים — המלמדת ילדים בפריפריה הרחוקה.

מתנת חיים: באותו הבוקר התקשר ליאור פרישמן לאחותו שרית ואמר לה בשקט שהוא תרם כליה. היא זוכרת שהיא צחקה ואמרה לו, "תפסיק לעבוד עלי," וניתקה. לאחר כמה דקות של מחשבה, מהיכרותה את אחיה, היא הבינה שהוא לא צוחק. היא חזרה אליו במהירות וביררה פרטים. הוריו לא ידעו. חוץ מאשתו ומחבר קרוב, אף אחד לא ידע. ליאור, דתי לאומי בן 23 באותה עת וכבר אב לילד, הפך לתורם האלטרואיסטי הצעיר ביותר בישראל. הוא החליט לעשות זאת, לדבריו, לאחר שנחשף לנושא: "בדקתי את זה מבחינה רפואית ומבחינת ההלכה היהודית," הוא מספר ומוסיף, "באנגלית יש פתגם שאומר שלכל אדם יש ברֵכה שהוא צריך למלא אותה בחסד."

רבים נרתעים כאשר מדובר בתרומת איברים מגופם, אפילו לאחר מותם. לא מעטים נרתעים אפילו כשמדובר בתרומת איברים לקרוב משפחה הזקוק לכך. לתרום איבר בחיים ועוד לזר גמור, זה מעשה נדיר. מאוד נדיר. הוא מצריך תעצומות נפש. ובכל זאת, עמותת "מתנת חיים", שהחלה לפעול בשנת 2009, הצליחה לרתום את פרישמן וכן יותר מ־320 ישראלים שעשו מעשה אלטרואיסטי אולטימטיבי כזה ותרמו כליה לישראלים אחרים, זרים גמורים מבחינתם. פרישמן, מיד לאחר שתרם כליה, החליט לצאת למסע אישי של יחסי ציבור במסגרת "מתנת חיים". שלושה אנשים שהוא מכיר תרמו כליה בעקבות היחשפותם לסיפורו.

את העמותה הקים הרב ישעיהו הבר, יהודי חרדי וראש ישיבה בירושלים, שבעצמו היה זקוק לתרומת כליה. הוא עבר טיפולי דיאליזה קשים וראה עשרות חולים כמוהו סובלים, ממתינים בתור ומקווים להשתלה שלעתים אינה מגיעה. הוא הזדעזע בעיקר ממותו של בחור בן 19, בן למשפחה שכולה, שהמתין לתרומת כליה אך לשווא. בעקבות זאת החליט להקדיש את חייו לעידוד אנשים לתרום כליה והקים לשם כך את העמותה. פרישמן מציין שבכל נקודת זמן יש כ־1,000 אנשים בישראל הזקוקים להשתלה, וכ־100 מתוכם מתים מדי שנה כי לא נמצא להם תורם. הם סובלים כאבים קשים, נאלצים לעבור דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, ובכל זאת לא יודעים אם יקומו בבוקר.

מאז החל את פעילותו הצליח הרב הבר לחבר בין עשרות תורמים לחולים, תוך ליווי כל השתלה באופן אישי. תרומתו להשתלות בישראל ולהעלאת המודעות לתרומת כליה יוצאת דופן בקנה מידה עולמי. לפי פרישמן, ישראל הפכה בתחום זה אור לגויים: "מגיעים חוקרים שהם רופאים וחוקרי מדעי ההתנהגות ומנסים לפצח את התופעה הישראלית הייחודית הזאת. אנו במקום הראשון בתרומת איברים מן החי בטבלה העולמית."

מתברר שקיים קשר חזק ביותר בין תרומת הכליה לאמונה. כ־70% מהתורמים הם יהודים מהמגזר הדתי־לאומי, והשאר, כמעט כולם מהציבור החרדי. ברמת המדינה קיים גם פן כלכלי חשוב: כל תורם כליה חוסך למדינת ישראל בין 3.5 ל־5 מיליון שקל, שנחסכים מטיפולי דיאליזה ומאשפוזים. כלומר, עמותת "מתנת חיים" כבר חסכה למערכת הבריאות בישראל בשבע שנות פעילותה כ־1.25 מיליארד שקלים.

חיבוק ראשון: "זו עבודת קודש. זה לא פשוט מבחינה נפשית, בכלל לא פשוט. לא כל אחת מסוגלת להתמודד עם זה," מספרת רינה ולחלוחית בעיניה. בחיי היומיום היא מנהלת תפעול וגבייה קשוחה בחברה פיננסית גדולה, המתמודדת עם גביית חובות ממאות חברות ועם ספקים ולקוחות דעתנים שלא ממהרים לעמוד בהתחייבויותיהם. רוב העובדים בחברה שבה היא עובדת לא מכירים את סיפור ההתנדבות שלה. היא עושה זאת בצנעה. "לחבק תינוק זה הדבר הכי מדהים בעולם, אבל לחשוב שנטשו אותו ואין לו אף אחד, זה נורא קשה."

"לוקח זמן עד שמוצאים משפחות מאמצות. לא שחסרות כאלו בישראל, התור ארוך מאוד, אבל תהליך הבדיקה ארוך עוד יותר, ובינתיים התינוקות מחכים לבית קבוע ואנחנו מחבקות אותם. בתורנות."

מדי שנה ננטשים כ־300 תינוקות במחלקות היילודים. על תינוקות אלה נגזרת בדרך כלל שהות ממושכת בבית החולים, ללא טיפול הורי מסור. הצוות הרפואי המופקד על חדר עמוס תינוקות דואג לטיפול הפיזי בתינוקות ולבריאותם, אך עקב העומס היומיומי הרב הצוות אינו מסוגל לרוב לדאוג למלוא צורכיהם הרגשיים.

עמותת "חיבוק ראשון" הוקמה בשנת 2004 על ידי מיכל קוריאט, מנכ"ל ובעלים של חברת טרנסקום גלובל. מתנדבות "חיבוק ראשון" דואגות לבלות עם התינוק כמה שעות בכל יום, להעניק לו חום, אהבה ומגע, וכן לשחק, לשיר שירים ולהקריא סיפורים. בדרך זו מבטיחים שהתינוק לא ייחשף לדמויות רבות מדי, ויוכל לזהות את הדמויות הטיפוליות בדומה לבני משפחה. כמו כן דואגים ליצור לתינוק סביבה ביתית ככל האפשר בעזרת מוביילים, ספרי תמונות וצעצועים. "אין מחסור במתנדבות," מציינת רינה, "יש מספיק נשים טובות."

ארגון השומר החדש: באזורים החקלאיים של המדינה, במושבים, בקיבוצים ובחוות הבודדים, הפכו הגנבות למגפה. חקלאים ובוקרים כמעט התמוטטו משגרת חיים, שכללה עבודת אדמה מהנץ החמה ושמירה והגנה על רכושם מפני הגנבות בלילות. המדינה לא מצאה פתרון למכת הגנבות.

כצפוי, הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי. הוקם גוף התנדבותי לחלוטין שנקרא "ארגון השומר החדש", על שם ארגון "השומר" המיתולוגי שפעל בארץ ישראל בתחילת המאה ה־20 והיה בעל מטרה זהה. מדובר במתנדבים שקראו בעיתונים על המצוקה הרבה והחליטו לעשות מעשה. הארגון הוקם בשנת 2007 על ידי קבוצת פעילים אוהבי הארץ בראשות יואל זילברמן ואון ריפמן כדי לסייע לחקלאים, לבוקרים ולכלל אזרחי המדינה בשמירה, בעבודה חקלאית ובהחזקת השטחים הפתוחים בנגב ובגליל, מתוך תפיסת ערבות הדדית ואחריות משותפת.38

משנת 2007 אלפי מתנדבים וסטודנטים פועלים בשמירה ובעבודה חקלאית בכ־200 אלף דונמים בנגב ובגליל. דור צעיר של אזרחים שמגלים מעורבות, שותפות ואחריות ויוצרים בקרב החברה הישראלית מודעות לקשיים של חקלאי הארץ עקב גל הגנבות שפוגע בפרנסתם.

אופנים: "הייתי בן 14, הרביעי מלמעלה מתוך עשרה אחים ואחיות, ההורים שלי הגיעו ממרוקו והמשפחה גרה בבאר שבע, אבא שלי היה פועל בניין ואמא שלי עבדה במרכז קהילתי כטבחית," כך פותח את סיפורו ד"ר חיים דהאן, יזם הייטק סדרתי ובעל תואר שלישי בהנדסת מחשבים.

כנער בגיל העשרה הוא נפגש באופן מקרי עם פרופ' ברגמן מאוניברסיטת בן־גוריון, שהחליט לחשוף אותו לעולם המחשבים. "אחרי אותן פגישות הבנתי שאני חייב ללמוד מחשבים. זה כל מה שרציתי."

"האחים שנולדו לפני, לא פחות חכמים ממני, פנו למקצועות בסיסיים. האחים שנולדו אחרי, הם כולם בעלי תואר שני. הבנתי שאני חייב להחזיר לחברה ולתת לילדים עם רקע דומה לשלי את מה שברגמן נתן לי, אבל רציתי לעשות את זה בהיקף הרבה יותר גדול." וכך נולדה "אופנים". "רציתי להביא את המחשבים אל הילדים במקומות מרוחקים," מספר ד"ר דהאן.

"אופנים" מקבלת אוטובוסים ישנים, מוציאה את כל המושבים ומתקינה במקומם עמדות מחשבים. פעילויות ההעשרה מתבצעות תוך הגעה אל מקום המגורים של הילדים, המרוחקים ממרכזי הערים, באמצעות מעבדות אוטובוסים אלו ומדריכים צמודים. פעילות "אופנים" נפרשת כיום על פני יותר מ־40 נקודות יישוב בפריפריה. המשתתפים בפעילויות מגיעים בדרך כלל מחתך סוציו־אקונומי נמוך וכן מקרב המגזר הערבי והבדואי.

מחויבים לחברה

החברות העסקיות נתפסות ככאלה המחויבות ל"שורה התחתונה" בלבד. מה להן ולתרומה לקהילה? ב"עולם הישן" נתפסה הוצאה כספית שאיננה מניבה כפגיעה בחברה, במטרותיה ובערך המובטח לבעלי מניותיה. ואמנם, עד סוף שנות התשעים בוצעה הפעילות החברתית בישראל בעיקר על ידי עמותות וארגונים התנדבותיים הממומנים מכספי המדינה, תרומות חד־פעמיות של עסקים ופילנתרופים.

בסוף שנות התשעים חלו שינויים פוליטיים וסוציאליים, אשר בעקבותיהם הגיעה תפנית משמעותית בתפיסה של הקהילה העסקית את אחריותה החברתית.39 תהליכי ההפרטה, הליברליזציה, הסרת הפיקוח והגלובליזציה נשאו עמם את בשורת השתחררות התאגידים מהרסן המדינתי. עם הזאת, התכווצותה של מדינת הסעד והתגברותו של האי־שוויון גרמו לחברות עסקיות רבות להכיר בצורך החברתי הגובר מסביבן. תהליכים אלו הובילו להסטת תשומת הלב של ארגוני חברה אזרחית ופעילים חברתיים שונים אל עבר פעילותם החברתית של התאגידים העסקיים ולהתגברות הדרישה להרחבת החובות החברתיות המוטלות עליהם. כך התפתח "שדה פעילות חדש המעוגן סביב רעיון האחריות החברתית של עסקים".40

השינוי הראשון היה עם התיקון לחוק החברות התשנ"ט 1999, שבו נקבע כי, "מעבר לפעילות המיועדת ליצירת רווחים, חברות עסקיות רשאיות לתרום גם למטרות ראויות, וזאת גם במקרים שבהם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים". שינוי זה איפשר לראשונה לחברות לתרום בלא לחשוש מתביעות של בעלי עניין. השינוי השני היה התיקון לחוק ניירות הערך,41 שבו נקבע כי על התאגידים הציבוריים הישראליים להוסיף לדיווחים הכלולים בדוחותיהם הכספיים גם תיאור של היקף תרומותיהם.

חוקרים שונים, אשר סקרו את התפתחות תחום האחריות החברתית בישראל,42 טוענים כי "בשונה מהאופן שבו התפתח תחום האחריות החברתית בצפון אמריקה ובאירופה, התפתחותו של תחום האחריות החברתית בישראל לא היתה תולדה של מאבקים חברתיים ותביעה ציבורית להרחיב את אחריותן החברתית של החברות העסקיות". לא היתה כפייה בישראל, חברתית או חוקית, לגלות אחריות חברתית, כספית או אחרת. המנהלים אימצו את הנורמות החדשות בהתלהבות רבה ובתחושת שליחות אמיתית. כשהמחאה החברתית הגיעה לישראל בקיץ 2011, כבר היתה האחריות החברתית של החברות מבוססת היטב בתודעה ובביצוע.

עד 2011 היה העולם פשוט וקל לחברות ולמנהליהן. תרומה חברתית נתפסה כדבר טוב וחשוב לחברה העסקית ולסביבה שבה היא פועלת. המחאה החברתית שינתה לחלוטין את כללי המשחק. הדרישה מראשי החברות לא היתה עוד של תרומה, התנדבות והתגייסות למען החברה בישראל, אלא למשהו מורכב בהרבה, שכלל מאפיינים שונים ולעתים מנוגדים זה לזה. הורדת מחירי המוצרים נוסף על תשלום שכר הוגן לעובדים, תרומה לקהילה בלי להקטין רווח למוסדיים, תנאי רווחה לעובדים בלי להעלות מחירים הנובעים מתוספת עלויות אלו, התייעלות בלי פיטורים ועוד ועוד דרישות סותרות אחרות. הפרדיגמה השתנתה.

"קמתי בבוקר ופתאום הייתי האיש הרע," אומר ציון בלס,43 מנכ"ל שטראוס ישראל, "אני מגיע מבית של מעמד ביניים עם נימה סוציאליסטית," אביו של בלס היה מזכיר מועצת הפועלים של רמת גן, "מעולם לא חשבתי שאני האיש הרע. פתאום קמתי בבוקר והנה אני כזה, ומה אתה עושה עם זה? מחברה שאהבו לאהוב, הפכנו לחברה שאוהבים לשנוא. זה היה מעבר חד ומתסכל. נדרשו לי כמה ימים לעכל, ואז נזרעו הזרעים של תוכנית השכר של היום. במבט לאחור, אחד היתרונות של המחאה הוא שהיא הגדירה מחדש, בעיני לפחות, מהו תפקיד המנכ"ל במונחים של אחריות חברתית," מספר בלס, שהעלה את שכר העובדים בחברה. "אבל לצד הרצון להיטיב עם העובדים, יש לי אחריות גם כלפי בעלי המניות. מדובר בצעד שיעלה עשרות מיליוני שקלים בשנה, ותפקידי לדאוג שהוא לא יפגע ביציבות הפיננסית של החברה ובשיעור רווחיותה. לשם כך נדרשו תהליכי התייעלות, שיצרו את העודפים למימון ההטבות."

אם בוחנים את דוח הקיימות החברתית של שטראוס,44 ניתן לראות שהפרדיגמה השתנתה. שטראוס אמנם תורמת לקהילה סכומים ניכרים הצומחים מדי שנה, מ־10.2 מיליון שקל בשנת 2012 ל־11.7 בשנת 2015, אך אלה רק שוליו של דוח מורכב מאוד, המייצג תפיסת עולם חדשה, שכוללת שותפות אסטרטגית עם מגוון המעגלים שבהם פועלת החברה. בנוגע לעובדים, מתייחס הדוח לגיוון עובדים ומנהלים (ערבים, חרדים, נשים וכו'), לפיתוח עובדים, לבטיחותם של העובדים ולרווחתם. בנוגע לצרכנים, מנסה שטראוס להבין את העדפותיהם השונות של הצרכנים ולתת להם מענה כמו גם לקדם תזונה הולמת לאורח חיים בריא. בנוגע למחויבותה של שטראוס לסביבה ולקהילה, מדווח הדוח על השפעות סביבתיות ומניעת זיהום, כמו גם השאיפה "להעמיק את הקשרים שלנו עם הספקים כדי להבטיח שהם מבינים ומקיימים סטנדרטים אחראיים בכל הקשור לזכויות אדם, לזכויות בעבודה ולאחריות סביבתית".

חברות עסקיות רבות בישראל מוציאות את הדוח החברתי, ובו תיאור של מחויבותן החברתית, הרבה מעבר לתרומות. כך לדוגמה, כותב בנק דיסקונט, שהיה הבנק הראשון לפרסם דוח חברתי עוד בשנת 2005, כי "הדיווח החברתי מושתת על תפיסה הגורסת שתאגיד חייב דין וחשבון לחברה ולסביבה שבמסגרתן הוא פועל, ולא רק לבעלי מניותיו. אימוץ גישה זו מביא להרחבה בהיקף הדיווח, מתוך התייחסות למגוון רחב של נושאים, מתוך שאיפה להתייחס למכלול הנושאים החברתיים, הסביבתיים והכלכליים המעסיקים את כל מחזיקי העניין (Stakeholders) של התאגיד המדווח. 'מחזיק עניין' הוא כל מי שבנק דיסקונט משפיע עליו או מושפע ממנו: לקוחות, עובדים, ספקים, בעלי מניות, הקהילה והסביבה... הדוח החברתי משלים את הדוח הכספי של התאגיד. בעוד האחד מציג את ביצועיו הכלכליים של התאגיד, השני מציג את הדרך שבה נעשים הדברים, את מידת החשיבות שהתאגיד מייחס לשאיפות מחזיקי העניין שלו, ואת מאמציו לפעול לקידום נושאים הטעונים שיפור".45

בשנים 2015-2013 דיווחו החברות הציבוריות על תרומה כוללת לקהילה בסך 2.3 מיליארד שקלים, כאשר בשנת 2015 דיווחו החברות על תרומה כוללת של כ־792 מיליון ש"ח, 60 מיליון ש"ח יותר מאשר בשנת 2014.

מערכת הבריאות המחויבת לקדושת החיים

לקדושת החיים יש משמעות ביהדות. במשנה, במסכת סנהדרין, נאמר: "וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". הומניזם הוא ערך בסיסי ביהדות, והיהודים עשו כברת דרך ארוכה יותר מכל עם אחר בניסיונות להציל חיים.

מטייל ישראלי הלך לאיבוד באמזונס. בתוך כמה שעות תתארגן משלחת שתטוס לאתֵר ולחלץ אותו. למשפחתו ולו עצמו אין מושג מי המצילים, מאין הגיעו ומי שלח אותם. ישראל תהיה הראשונה לשלוח משלחת הצלה מצוידת לכל מוקד אסון על פני כדור הארץ.

* * *

את הזקנה במסדרון פגשתי בקור של אמצע ינואר (נ"ק). היא שכבה מכוסה במעילה ומחוברת לעירוי של מורפיום לשיכוך כאביה. לשאלתי למה היא מכוסה במעיל קיבלתי את התשובה הכועסת של אחות הלילה: "נגמר לנו התקציב לחימום, וגם השמיכות נגמרו כולן. זה מה שיש." בית החולים היה בפריז. החולה היתה דודתי האהובה.

קדושת החיים שטבועה בה היא אולי הסיבה המרכזית להישגיה של מערכת הבריאות בישראל. מהנתונים ומההערכות הבינלאומיים, עולה תמונה חד־משמעית ביחס להישגיה. "ישראל היא מס' 4 בעולם באיכות מערכת הבריאות", מעידה סוכנות בלומברג,46 "לישראל יש אחת ממערכות הבריאות המעוררות קנאה ביותר בין מדינות ה־OECD", מעיד דוח ההשוואה של הארגון,47 "תמותת תינוקות בישראל היא השנייה הנמוכה ביותר מבין 34 מדינות ה־OECD", נכתב בדוח הסי־איי־אֵי.48

ד"ר מרק בריטנל הבריטי, שסקר מערכות בריאות בעולם, פירסם בסוף 2015 ספר בשם "בחיפוש אחר מערכת הבריאות המושלמת",49 ובו מסקנותיו מהחיפוש: "אם הייתי צריך לבנות את מערכת הבריאות הטובה בעולם, הייתי בוחר בכיסוי הרפואי האוניברסלי הבריטי, בחופש הבחירה הצרפתי אצל מי לקבל טיפול, ברפואה המונעת הנורדית, במחקר ובפיתוח האמריקאיים, בטיפול בקשישים היפני, במערכות המידע הסינגפוריות, במערכת בריאות הנפש האוסטרלית ובקופות החולים הישראליות".

ואמנם, התקדמות הרפואה, השיפור באיכות החיים, הטמעתה של רפואה מונעת, חינוך לתזונה נכונה ולפעילות גופנית, אבחון מוקדם של מחלות רבות והשיפור בזמינות של שירותי הרפואה והטיפול התרופתי — כל אלו הביאו לתוצאה המרשימה של תוחלת החיים הגבוהה בישראל. המציאות גם הפכה את שירותי החירום הרפואי של ישראל, המתורגלים ומאומנים תדיר במצבי חירום ביטחוניים, לטובים במיוחד. במקרים רבים מצליחים הרופאים הישראלים להציל אנשים ולהחזיק אותם בחיים היכן שברוב העולם כבר היו מתייאשים.

רוני גמזו, מי שהיה מנכ"ל משרד הבריאות, וכיום מכהן כמנכ"ל בית החולים ע"ש סוראסקי בתל אביב, מגדיר את מערכת הבריאות הישראלית בין המתקדמות שיש. זה כולל את בתי החולים ואת קופות החולים. "בטח שיש מקום לטענות ולתלונות ולשיפורים, אבל הישראלי מקבל שירותי בריאות נאותים," מעיד גמזו, "השירותים הרפואיים הציבוריים שעומדים לרשותם של אזרחי ישראל הם מהמתקדמים שיש בהשוואה בינלאומית."

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי,50 ישראל נמצאת במקום השמיני בתוחלת החיים, כאשר זו של הגברים עומדת על 80.6 שנים וממוצבת במקום החמישי בעולם, ותוחלת החיים של נשים בישראל עומדת על 84.3 שנים וממוצבת במקום התשיעי.

דוח הלמ"ס,51 שמשווה בין שיעורי התמותה מהסיבות השכיחות — סרטן, מחלות לב איסכמיות ומחלות כלי דם במוח — מציין ששיעורי התמותה בישראל נמוכים יחסית למרבית מדינות ה־OECD. עיבוד המבוסס על נתוני הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן מראה כי ישראל מדורגת במקום הראשון בעולם בסיכויי ההישרדות של חולי סרטן.52

תוצאות טובות כאלו מופיעות גם בתחומי רפואה אחרים: ניתוח קיסרי הוא ניתוח מסוכן, שמעדיפים להימנע ממנו במידת הניתן. שיעור הניתוחים הקיסריים בישראל הוא השני הכי נמוך בין מדינות ה־OECD, ועומד על 15% בלבד53 מכלל לידות החי. בטורקיה, למשל, מבוצעים 50% ניתוחים קיסריים מכלל לידות החי.

לעומת תוצאות מעודדות אלו, שיעור התמותה מסוכרת בישראל גבוה מאוד יחסית למדינות ה־OECD, שיעור התמותה מסרטן השד בישראל גבוה מהממוצע, כמו גם שיעור התמותה ממחלות כליה וממחלות זיהומיות.

אין בישראל מחסור ברופאים. מספר הרופאים בישראל, 3.3 רופאים על כל אלף תושבים גבוה מהממוצע ב־OECD, העומד על 3.1. עם זאת, פיזור הרופאים בין המרכז לפריפריה אינו עונה על צורכי הפריפריה. בישראל יש מחסור ניכר באחיות ובמיטות אשפוז. מספר האחיות הוא 4.8 על כל אלף תושבים לעומת 9.1 ב־OECD. מספר מיטות אשפוז כללי בבתי חולים הוא 1.8 לאלף תושבים לעומת 3.3 ב־OECD.

על אף נתונים בעייתיים אלה, מתפקדת מערכת הבריאות ברמה גבוהה. הכיצד? חלק מן ההסבר נעוץ בכך ששירותי הבריאות הקהילתיים מצליחים להקטין באופן ניכר את העומס בבתי החולים, בעקבות סינון מוקדם של החולים בין אלו הזקוקים לאשפוז לאלו שיכולים לבלות את ימי המחלה במיטה בביתם.

ד"ר חנן מידן ועמיתיו היו ממובילי מחקר54 שבדק את התנודות במספר ימי האשפוז במחלקות הפנימיות בבתי החולים בישראל בין השנים 2000 ל־2012. הנתונים שנבדקו מתייחסים אך ורק לאשפוזים במחלקות פנימיות, הרלוונטיים במיוחד לגיל המבוגר. נתוני המחקר מוכיחים שעל אף גידולה המואץ של האוכלוסייה המבוגרת עקב העלייה בתוחלת החיים, ביחס להרחבת התשתיות של בתי החולים — מחלקות, רופאים, אחיות — המערכת מצליחה למנוע גידול ניכר במספר האשפוזים הכולל. "זה נובע מדגש חזק שמושם בישראל ברפואה בקהילה — כלומר, קופות חולים שנותנות לחולים את המענה ללא צורך באשפוז," אומר ד"ר מידן.

משך האשפוז בישראל הוא מהקצרים בעולם. בישראל מאושפזים שוהים בממוצע כ־4.3 ימים בבתי החולים, לעומת ממוצע של כ־6.5 ימים במדינות ה־OECD. על אף זמן האשפוז הקצר, גם שיעור האשפוזים החוזרים הנו מהנמוכים ביותר.55

הרפואה הקהילתית ניתנת במרפאות גדולות ובמימון טוב יותר יחסית למדינות אחרות, ועקב כך שירותי הבריאות יכולים לאפשר ניהול חוץ של מחלות כרוניות כגון סוכרת, שבישראל שכיחותה גבוהה אך מספר האשפוזים הנובעים ממנה הוא מהנמוכים ביותר. גם יעילות בתי החולים גבוהה יחסית, אולי בלית בררה: תפוסת מיטות האשפוז עומדת על 98% לעומת 75% ב־OECD.

שירותים נוספים שקופות החולים נותנות ושמפחיתים את הלחץ על בתי החולים הם שירותים דוגמת "ביקור רופא" ו"טרם", שמאפשרים לחולים לראות רופא במהירות מבלי להתפנות לבית חולים. באזורים עירוניים גדולים יש "חדרי חירום", המאפשרים לנפגעים להגיע בשעות הערב לבדיקות ראשוניות דחופות, כגון קיבוע שברים, בדיקות דם, לחץ דם ורנטגן. צוות רפואי בודק באופן מיידי אם יש לאשפז את הנפגע או אם קיימת אפשרות לטפל בו ולשחררו לביתו. באופן זה יורד העומס מחדרי המיון של בתי החולים בשיעורים של עד 20%. הסיבה לפתרון זה היא כלכלית: קופות החולים משלמות פחות, מכיוון שטיפול בחדר מיון יקר יותר מהטיפול הדחוף שהן מציעות למטופליהן. כמה מקופות החולים אפילו נותנות שירותי הוספיס ביתיים, כאשר חולים סופניים שאינם מעוניינים להתאשפז מקבלים תרופות וביקורי צוות רפואי בביתם.

שירותי בריאות כללית הם ארגון הבריאות הוותיק בעולם, והשני בגודלו בעולם, שמשרת כ־4.4 מיליון מבוטחים. אלי דפס, מנכ"ל כללית, אירח את פורום ראשי החברות1 לדיון בסוגיה של "המלחמה על המצוינות במערכת הבריאות", והמעבר מחברה "הסתדרותית", מסורתית ולא יעילה, לאחת מהמובילות בעולם בהנגשת שירותים רפואיים ללקוחות. "ניהול כלכלת בריאות שונה מכלכלה אחרת," הסביר דפס, "כאשר במערכת הבריאות העלאת ההיצע רק מעלה את הביקוש. עקב כך מתקצבת המדינה בחסר עמוק את מערכת הבריאות ובולמת את ההיצע." תורים הם הבלם הראשון, אבל חסרונם הבולט הוא בכך שהם מגדילים את הבריחה למערכת הרפואה הפרטית, המגדילה את האי־שוויון בתחום בסיסי זה של בריאות, ולעתים גם של חיים או מוות.

1 פורום ראשי החברות לעידוד הצמיחה והתעסוקה הוא ארגון המאגד בעלים, יו״רים ומנכ״לים של החברות המובילות במשק. הארגון נוסד ומנוהל על ידי נגה קינן.

אחד הנכסים של מערכת הבריאות הישראלית הוא מאגר הנתונים ארוך השנים ורחב היריעה שקופות החולים מחזיקות. אין עוד מדינה בעולם היכולה להציג נתונים היסטוריים של עשרות שנים על היקפי טיפולי בריאות, תחלואה ודפוסי התנהגות כמו קופות החולים בישראל, המבטחות את כלל תושבי ישראל במשך עשרות שנים. על בסיס זה ניתן גם לפתח מערכות מידע ניהוליות כמו גם מחקריות־רפואיות.

בשיחה עמו מספר דפס על מערכת המידע שפותחה בשירותי בריאות כללית ואומצה על ידי משרד הבריאות כמערכת לאומית, שמחברת את כל בתי החולים וכל מרפאות הקהילה ומאפשרת על ידי כך, בזמן אמת, למנוע מתן טיפול שגוי או מיותר. את המערכת הנידונה "אופק" פיתחה החברה הישראלית DBmotion. משרד הבריאות אימץ אותה כמערכת לאומית. "אופק" נחשבת לאחת המערכות המתקדמות מסוגה בעולם.

פרופ' רן בליצר, מנהל "מכון כללית למחקר", מסביר ש"חדשנות ורפואה דיגיטלית הן לא בגדר 'נחמד שיש', אלא צורך קיומי הכרחי לארגוני בריאות כיום. עם העלייה המתמדת בתחלואה כרונית, עד כדי הפיכתה לנורמה, נדרשות גישות חדשות של רפואה יוזמת ומונעת כדי להתמודד עם האתגרים החדשים. שימוש חכם במידע רפואי הכרחי כדי לאפשר גישות חדשות מסוג זה."

פרופ' בליצר מביא כמה דוגמאות לתובנות שהושגו: "ישנה בכל העולם תופעה נפוצה של אשפוזים חוזרים של אוכלוסייה מבוגרת, החוזרת תוך 30 יום משחרורה מהאשפוז. טרם המחקר הנחנו שהמצב בישראל בתחום זה גרוע, שכן משך האשפוז בישראל הוא מהקצרים בעולם. אחרי מחקר הופתענו לגלות שהכללית נמצאה בנקודת פתיחה טובה מהעולם בהיקף האשפוזים החוזרים למרות הזמן הקצר של האשפוז. זה קורה בשל האינטגרציה הייחודית בין בתי החולים לקהילה. רצינו לנבא מי יגיע לאשפוז חוזר, והצלחנו בעזרת אלגוריתמי ניבוי להבין מי יגיע ומי לא — לאשפוז חוזר. מרפאות הקהילה ובתי החולים יצרו תוכנית התערבות על בסיס ניבוי זה, וכך הבאנו לצמצום אשפוזים חוזרים. בסופו של דבר," הוא מספר, "הגענו למצב של צמצום האשפוזים החוזרים בהיקף של 5% בתוך תקופה יחסית קצרה."

ניסים אלון, מנכ"ל לאומית שירותי בריאות, מתייחס לשלושה מדדים מרכזיים לבחינה של מערכת בריאות: צדק, שוויון ויעילות. "הצדק," הוא מסביר, "משמעו, בין היתר, הוא מה רמת הכיסוי הביטוחי. האם הוא מכסה את כלל האוכלוסייה או רק את חלקה? בישראל הכיסוי אוניברסלי, וכל אזרחי מדינת ישראל וכל תושבי הקבע מבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי. בארצות הברית, למשל, 50 מיליון איש לא היו מבוטחים טרום 'אובמה־קייר'." גם הסל הרפואי בישראל הנו מהרחבים ביותר: "יש מדינות ב־OECD שהכיסוי שלהן אינו כולל תרופות..." הוא מסביר ומוסיף גם את חופש הבחירה: "לישראלים ישנה גם היכולת לבחור מי הקופה שתבטח אותם ולהחליף קופה בכל עת, וכנ"ל מי יהיו הרופאים שלהם. זה לא קיים בהרבה מקומות."

המרכיב השני, שוויון. "שלם כפי יכולתך וקבל שירותים רפואיים כפי צרכיך. זה מנגנון שבו עשירים ובריאים מסבסדים את העניים והחולים, וזו בדיוק הערבות ההדדית שלנו כעם."

המרכיב השלישי, יעילות. "ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל היא 7.6% מהתל"ג, מהנמוכים ב־OECD, אשר הממוצע בו עומד על 9.4%. זהו חיסכון ממוצע של כ־20 מיליארד שקל לתל"ג מדי שנה," הוא מדגיש. "ועדיין אנו נחשבים לאחת ממערכות הבריאות הטובות בעולם. בארצות הברית מוציאים 18% מהתל"ג על בריאות, ותוצרי הבריאות שלנו טובים יותר משלהם."

הצלחות נוספות קשורות הן למערכת הרפואית והן למאפיינים תרבותיים. הרצון ללדת ילדים הוא בעל חשיבות רבה במיוחד בקרב ישראלים. לא פלא אם כן שכ־4.1% מילדי ישראל נולדים מטיפולי הפריה — מקום ראשון ובפער עצום מהעולם.

גם תיירות המרפא לישראל מפותחת בזכות שירותי הרפואה המעולים שבה. מרחבי העולם מגיעים אליה תיירים עשירים, בעיקר ממדינות עולם שלישי, לצורכי ניתוחים וטיפולים מורכבים. תופעה זו מצריכה, כמובן, שמירה על איזון בין ההכנסות שהיא מביאה עמה לבין היקף הקצאת משאבי הבריאות, רופאים, מיטות אשפוז וכו' לרפואה הציבורית.

לסיום, ראוי לציין כי קיימים הסברים נוספים לתוחלת החיים הגבוהה של הישראלים, ואלו אינם קשורים ליכולות של מערכת הרפואה. קיימת תיאוריה הטוענת שעמי הים התיכון בריאים יותר עקב התזונה הים תיכונית. נוסף על ישראל גם ספרד ואיטליה נמצאות בעשירייה הפותחת של המדינות בעלות תוחלת החיים הגבוהה ביותר לגברים ולנשים יחד. קפריסין ויוון נמצאות בעשירייה השנייה. התזונה הישראלית היא ים תיכונית ביסודה. יותר מכך, הישראלים נמצאים במקום הראשון בעולם באכילת ירקות לנפש. ישראל מגדלת שלל עצום של ירקות (ופירות), חלק ניכר בחממות, ורוב הירקות בישראל זמינים כל השנה, יפים למראה, טעימים מאוד, ובעיקר זולים מאוד יחסית למחירם ברוב מדינות ה־OECD, ולפיכך שווים לכל נפש.

מחקר של מרכז טאוב56 שהתפרסם בדצמבר 2016, המתבסס על מדגם הכולל יותר מ־130 מדינות, מצא באופן פרדוקסלי־משהו, כי שירות צבאי מוסיף יותר משלוש שנים לתוחלת החיים של הגבר הישראלי. בהתחשב במאפיינים המשפיעים על תוחלת החיים בכל מדינה — כולל רמות העושר וההשכלה, מאפייני מערכת הבריאות והפרופיל הדמוגרפי הכללי — היתרון הישראלי גדול יותר, ואף מתרחב עם הזמן. אישוש לתוצאות המחקר אפשר למצוא בפער שבין אורך החיים הממוצע של גברים ונשים בישראל וב־OECD: ב־34 מדינות ה־OECD נשים חיות בממוצע 5.5 שנים יותר מגברים, ואילו בישראל, שבה השירות הצבאי של הנשים קצר יותר ולרוב דורש מאמץ גופני פחוּת, הפער עומד על שלוש שנים בלבד. בשלוש מבין ארבע המדינות שנהנות מתוחלת החיים הגבוהה בעולם בקרב גברים, נהוגה חובת שירות צבאי. מבין חמש המדינות המובילות במדד ב־OECD רק באחת (יפן) לא היה שום סוג של גיוס חובה ב־30 השנים האחרונות.

אך אולי אלו הגנים היהודיים בכלל? יש הטוענים שבארצות הברית היהודים הם בעלי תוחלת חיים גבוהה יותר מקבוצות המשתייכות לדתות אחרות. חיזוק לטענות אלו ניתן למצוא לכאורה בעובדה שתוחלת החיים של הגברים הערבים בישראל אמנם גבוהה מאוד במונחים בינלאומיים, אך היא נמוכה בכארבע שנים משל הגברים היהודים ועומדת על 77 שנים. לאלו שחושבים שמדובר באפליה המתקיימת במערכת הבריאות הישראלית, כדאי לעכל את הנתון הבא: תוחלת החיים של גברים ערבים במדינות ערב נעה בין 79 שנים בקטאר העשירה ל־76 שנים באיחוד האמירויות העשירה לא פחות, דרך סעודיה — 74 שנים, ירדן — 72, מרוקו ומצרים — 69, עיראק — 66, ובאופן לא מפתיע, תוחלת החיים של הגברים הסורים עומדת על 62 שנים בלבד. באופן ממוצע, תוחלת החיים של גברים במדינות ערב היא 69 שנים. משמע, הגברים הערבים בישראל יכולים ליהנות מתוחלת חיים שגבוהה בשמונה שנים מאחיהם במדינות ערב.

* * *

אג"ח חברתי הנו מכשיר מימון חדשני, שיודע לחבר בין שני תחומים שמעולם לא התחברו קודם לכן: התחום החברתי שלא יודע לייצר החזר על השקעה ומודד את עצמו במונחים של תשומות ולא תוצאות, ומשקיעים עסקיים המחפשים החזר ותשואה. האג"ח החברתי מגייס כסף ומבצע באמצעותו פרויקטים חברתיים תוך הצבת מדדים ברורים להצלחה. העיקרון הוא שאם הפרויקט עומד במדדים, המדינה תשלם למשקיע את השקעתו בתוספת תשואה העולה ככל שההצלחה החברתית/סביבתית עולה. היכולת של הממשלה להחזיר למשקיע מבוססת על כך שצומחת לה תועלת כלכלית, אם במניעת הוצאות ואם ביצירת הכנסות. האג"ח החברתי הראשון יצא בסוף שנת 2010 באנגליה ואחר כך בארצות הברית. המדינה השלישית בעולם שהצטרפה למהלך חדשני זה היתה ישראל, כשסר רונלד כהן נענה ליוזמתו של ירון נוידרפר להקמת הקרן Social Finance Israel, במחצית 2013.

"האג"ח החברתי הוא מכשיר חדשני," אומר נוידרפר, "באשר הוא עושה ארבעה דברים. ראשית, השגתו של כסף חדש לנושאים חברתיים, שעד היום היו בידי הממשלה והפילנתרופיה בלבד. עוד גורם האג"ח החברתי ליצירתם של כלי מדידה לתחום החברתי, מביא חדשנות בטיפול שתאפשר את השגתן של תוצאות מעל ומעבר למקובל עד אותו הזמן, וכך הממשלה נדרשת לשלם רק על תוצאות מוצלחות כאלה. בכך מעביר האג"ח החברתי את הסיכון ממשלמי המסים — למשקיעים." מכל אלו עולה כי זה מכשיר מתאים במיוחד למניעה — ניתן לשלם בהווה סכומים קטנים החוסכים כספים רבים בעתיד.

הטיפול בסוכרת הוא דוגמה טובה לכך. סוכרת מוגדרת כאחת המגפות הטורפות של המאה ה־21. כולם מחפשים לה פתרונות, עד כה ללא הועיל. בישראל יש על פי הערכות 600 אלף חולי סוכרת, ומספר דומה של פרה־סוכרתיים הנתונים בסיכון לחלות במחלה, ורובם חסרי מודעות למצבם. חשוב לדעת שככל שמטפלים בסוכרת בשלבים מוקדמים יותר, כך ניתן למנוע את הסיבוכים הקשים של המחלה היכולים להגיע גם לכדי קטיעת גפיים ועיוורון.

השנה הנפיקה הקרן אג"ח חברתי למניעת סוכרת, שבמסגרתו, במהלך שבע השנים הקרובות, יאותרו 2,000 איש פרה־סוכרתיים בסיכון גבוה, ותיעשה התערבות אינטנסיבית להקנות להם הרגלי חיים מונעים. תוכנית ההתערבות כוללת את כל המרכיבים הידועים: פעילות גופנית ותזונה נכונה. אך החדשנות היא בשימוש במכשירים טכנולוגיים מתקדמים לניטור, למעקב ולהתערבות בחיי היום־יום של המשתתפים, להגברת המוטיבציה והביצוע של שינוי אורח חיים. לדוגמה, המשתתפים עונדים צמידי ספורט המעבירים את נתוני הביצוע בפועל של הפעילות הספורטיבית בעת ביצועה. לכל משתתף מוצמד מנהל תיק, שעוקב אחרי ביצועיו. אם, לדוגמה, משתתף מסוים לא ביצע פעילות ספורטיבית היום, מנהל התיק יכול להתקשר אליו, לשאול מה קרה ולהצמיד לו למחרת אימון אישי להשלמת החסר. ההתערבות האינטנסיבית כוללת גם 54 מפגשים בשנה עם מומחה תזונה אישי, מאמני כושר וכו', שקצתם גם מגיעים לבתיהם של המשתתפים.

הנחת העבודה של הפרויקט טוענת כי בעוד בקבוצת הביקורת, שלא כוללת כל התערבות, עתידים לחלות בסוכרת 80%-60%, הרי בקבוצת הפרויקט יחלו רק מחצית מזה. מעבר לכאב ולסבל, הרבה כסף נחסך בכך גם ברמה הפרטנית וגם ברמת מערכת הבריאות. לפיכך האג"ח החברתי פונה לקופות החולים ולביטוח הלאומי בהצעה שישלמו רק חלק מתוך מה שייחסך להם. 50% מניעה מביאה למשקיע תשואה של 6%. זוהי תוצאה שבה כולם מרוויחים: החולה, המדינה והמשקיע.

במדינת ישראל, כמו במדינות אחרות, מעט מאוד מתקציב הבריאות מוקדש למניעה, והוא עומד על 0.5%. הסיבות להשקעה המועטה במניעה הן בעיקר לחצים ציבוריים להפניית כספים למקומות "בוערים", כמו "הזקנה במסדרון", תרופות מצילות חיים, הקטנת תורים וכו'. האג"ח החברתי הוא למעשה דרך להתמקד במניעה.

ישראל היא המדינה הראשונה שפיתחה אג"ח חברתי למניעת סוכרת. כיום מתייעצות עם הקרן הישראלית מדינות רבות כדי ליישם אצלן תהליך דומה. למשל, קנדה, צרפת, אוסטרליה, הולנד ואחרות. תחת מטר הטילים של צוק איתן ישבו אנשי הקרן כדי לייעץ לפלסטינים איך ליישם פעילות זו גם אצלם.

הנפקת האג"ח למניעת סוכרת היא הנפקה פרטית, שבה לקחו חלק 50% ישראלים ו־50% זרים, מוסדיים ופרטיים, בנקים וקרנות פילנתרופיות. היקף הגיוס עומד על 21 מיליון שקל.

"הקרן שוקלת את הנפקתם של אג"חים חברתיים בנושאים נוספים, ובכללם שיקום אסירים, הגברת לימודי חמש יחידות במתמטיקה, צמצום נשירה ממכללות טכנולוגיות והגברת השירות האזרחי אצל בנות ערביות," מסכם נוידרפר.

ואכן, בניגוד למשתקף מהתקשורת, לפי הסקר החברתי של הלמ״ס מיולי 2016, שיעורי שביעות הרצון של הציבור מרוב הפרמטרים של שירותי הבריאות בישראל נעים בין 90%-80%. כן, יש לישראל מערכת בריאות מפוארת, אך אסור לשקוט על השמרים. יש להעמיק את התייעלות המערכת, לקצר תורים, להקטין את הפערים בין המרכז לפריפריה ולהגדיל את רווחת החולים.

פחות מתים בכביש

הנתון הזה מפתיע כמעט כל ישראלי: מספר ההרוגים בתאונות דרכים לנפש בישראל הוא במקום השישי הכי נמוך בעולם. זאת על אף העלייה במספר ההורים בתאונות בשנים האחרונות.57 בישראל שיעור ההרוגים בתאונות דרכים נמוך מכל מדינות אירופה, מלבד הסקנדינביות, הולנד ובריטניה. שיעור ההרוגים בתאונות דרכים בישראל נמוך בהרבה מאשר בקנדה, בה שיעור ההרוגים הוא כמעט כפול, ובארצות הברית בה השיעור עומד על כמעט פי ארבעה. כדי להבין את המשמעות, ניתן לקחת למשל מדינה דוגמת אוסטריה, עם אוכלוסייה שמספרה כמעט זהה לישראל. בשלוש השנים האחרונות נהרגו באוסטריה, בממוצע שנתי, כ־450 אנשים בתאונות דרכים. בישראל המספר הוא 330.58

כמיליון ורבע אנשים נהרגים מדי שנה בתאונות דרכים ברחבי העולם. כמעט בכל המדינות בעלות הכנסה גבוהה לנפש שיעורי התמותה בתאונות דרכים נמצאים בירידה מתמדת, ואילו ברוב המדינות בעלות ההכנסה הנמוכה שיעורים אלו נמצאים בעלייה. המדינות בעלות רמת ההכנסה הממוצעת לנפש נמצאות בראש רשימת המועדות לקטל בדרכים, עם יותר מ־20 מקרי מוות בממוצע לשנה לכל 100 אלף תושבים. הסיבות לכך הן שאלו מדינות ששיעורי הבעלות על רכבים בהן נמצאים בעלייה מתמדת, אך תשתית הכבישים והשילוט בהן עדיין אינם מספקים, רבים מהנהגים חדשים, וקיים מחסור בשירותי החירום ובמיומנויות רפואיות לטיפול בנפגעים. השיעור הנמוך ביותר של מקרי מוות בתאונות נמצא במדינות אירופה, עם ממוצע של 10.3 מקרי מוות על כל 100 אלף תושבים (בישראל המספר הוא 4.1 ל־100 אלף), כאשר הממוצע העולמי עומד על 18.0 על כל 100 אלף תושבים (נתוני שנת 2014).

בישראל מראים נתוני הלמ"ס כי ב־30 השנים האחרונות גדלה הנסועה השנתית כמעט פי ארבעה, שטח הכבישים גדל ב־102%, אך אורכם גדל ב־55% בלבד. לפיכך חל גידול דרמטי בצפיפות בכבישים ובעומס על תשתיות התחבורה (נסועה לק״מ כביש).

רוב הנהגים הישראלים חושבים שהם נוהגים טוב יותר מאחרים. הם רואים בנהג האחר נהג אגרסיבי הנוהג בפראות, אינו נותן זכות קדימה ומצפצף על חוקי התנועה. "זו הסיבה לריבוי תאונות הדרכים הקשות, והלוואי שהיינו יותר דומים למדינות המתוקנות במובן הזה," אומרים הישראלים בינם לבין עצמם.

זהו טיעון לוגי לכאורה, כי בהתייחס למדינות המפותחות, ודאי מדינות אירופה וצפון אמריקה, הישראלים נחשבים ליותר אגרסיביים, יותר חוצפנים, לוקחים פחות ברצינות חוקים שהם עצמם חוקקו, מתחכמים, מאלתרים וכן הלאה. אך מתברר שלוגיקה, תחושות בטן ואפילו חוכמת המונים לא תמיד מתיישרות עם המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי בסטטיסטיקה היבשה. והסטטיסטיקה היבשה אומרת דבר מאוד פשוט: מספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה הוא מהנמוכים בעולם. זוהי עוד עובדה סטטיסטית, שאפילו הישראלים עצמם אינם מודעים לה ונדהמים כשהם שומעים אותה.

במיוחד מפתיעים נתונים אלה על רקע הצפיפות בכבישים כפי שתיארנו אותה קודם. הצפיפות עלתה, ולעומתה היתה ירידה מ־13 הרוגים למיליארד ק״מ נסועה בשנת 2000 ל־7 הרוגים בשנת 2010. בהשוואה רב־שנתית למספר כלי הרכב בכבישים, הנתונים עוד יותר דרמטיים: בשנת 1980 נהרגו בישראל בתאונות דרכים כ־79 אנשים על כל 100 אלף כלי רכב. בשנת 2013 היו רק כ־10 הרוגים בתאונות דרכים על כל 100 אלף כלי רכב.59 ירידה של 87%.

משערים כי אחת הסיבות לתופעה זו היא העובדה שבמדינות רבות יותר אנשים שנפצעים קשה בתאונות דרכים מתים לבסוף, כי שירותי החירום האמונים על העזרה והטיפול בהם אינם מספקים. בהקשר זה ניתן לראות את ההיחלצות המהירה של נהגים ישראלים לעזרת הנפגעים בדרכים, את המיומנות, הקיימת במידה גבוהה מאוד יחסית לעולם, באשר לידע טיפולי במצבי חירום רפואיים (בעקבות השירות הצבאי) ואת המהירות שבה מגיעים שירותי ההצלה. הפצועים מקבלים טיפול רפואי מהיר על ידי רופאים מיומנים. ייתכן שמספר הישראלים הנפגעים באופן קשה בתאונות דרכים אפילו גבוה מאשר הממוצע במדינות אירופה, אך כאן כבר אין סטטיסטיקות מדויקות.

השערה נוספת היא ששיעורי האלכוהוליזם בישראל נמוכים ביחס למדינות אחרות. על אף העלייה בצריכת האלכוהול בישראל, היא עדיין אחת מארבע המדינות ב־OECD שבהן צריכת האלכוהול השנתית נמוכה מחמישה ליטרים לאדם.

אך מעבר לנתוני ההצלה, מתברר כי גם הנהג הישראלי משתפר והולך. וכך למרות הגידול בצפיפות על הכבישים, נמצא כי בשנים האחרונות יש ירידה דרמטית גם במספרן של תאונות הדרכים. בשנים 1970-1961 אירעו בממוצע שנתי 429 תאונות ל־100 אלף תושבים, ואילו בשנת 2016 אירעו 146 תאונות ל־100 אלף תושבים, ירידה של כ־66%.

כמו כן חלה ירידה בשיעור מרבית סוגי עברות הנהיגה בין השנים 2000 ל־2013. סוג העברה השכיח ביותר במהלך כל השנים הוא אי־שימוש באביזרי בטיחות. שיעור העברות מסוג זה ל־100 אלף מורשים לנהוג היה 6.6 בשנת 2002. השיעור ירד עם השנים והגיע ל־3.8 ב־2013.

גם אם לא נתייחס לנתונים על הירידה בהיקף עברות התנועה — שאותה ניתן לתלות בהגדלת היקף פעולות משטרת התנועה; גם אם לא נתייחס לירידה בתמותה בתאונות דרכים — שאותה ניתן לייחס לאיכות שירותי ההצלה והרפואה; וגם אם לא נתייחס לעבודות תשתית בכבישים האדומים ולהפרדות מפלסיות ששיפרו את המצב, הרי את הנתון של הירידה במספר תאונות הדרכים על רקע העלייה בצפיפות על הכביש אי אפשר להסביר אלא בשיפור דרמטי באיכות הנהיגה של הנהגים הישראלים ובאופן התנהגותם בכביש.

ועוד נקודה אופטימית במיוחד לסיום. מתברר שכשהממשלה רוצה, היא יכולה להביא לתוצאות. המלחמה בתאונות הדרכים היא מאמץ מתמשך המאגד עשייה של גורמים רבים. אולם לפי נתוני הלמ"ס, שתי נקודות קריטיות בזמן שינו את מגמת העלייה של הגרפים. בשנת 1991 החלה הירידה במספר תאונות הדרכים עם נפגעים, ובשנת 2001 החלה הירידה במספר ההרוגים בתאונות דרכים. והנה, בחיפושינו אחר הסברים מצאנו שבשנת 1991 בדיוק הוקמה משטרת התנועה.

המאבק על הורדת מספר ההרוגים בתאונות דרכים דרש זמן רב יותר וטיפול ממשלתי נחוש. עד אשר בשנת 2005 הוקמה ועדה ציבורית בראשותו של הכלכלן יעקב שיינין. היעד המרכזי שוועדת שיינין הציבה היה להגיע בתוך 10 שנים לרמת הבטיחות של המדינות המובילות בתחום. נדמה שמדינת ישראל בדרך להשגתו של יעד זה. לאט מדי, בוודאי, אך בדרך הנכונה.

מכורים לפיתוח טכנולוגיה מצילת חיים

האתר Information is Beautiful הבריטי פירסם לכבוד סיום שנת 2016 מפת עולם חדשה ומרתקת, המדגימה במה מתאפיינת כל מדינה על פני הגלובוס יחסית למדינות אחרות.60 המידע הסטטיסטי נאסף בעבודת מחקר מעמיקה, שכללה ליקוט מידע און־ליין בנושאים שונים, נתונים מהבנק העולמי ואפילו מספר השיאים של גינס. במפה יש שפע של נתונים, קצתם מפתיעים וקצתם אפילו מוזרים. פורטו ריקו ראשונה בצריכת רום, יוון במספר אוכלי הגבינות, נמיביה במספר תאונות הדרכים וארגנטינה בכמות בשר הסוסים למזון. לפעמים מתברר שסטריאוטיפים נאמנים למציאות: צפון קוריאה ראשונה במספר אנשי הצבא יחסית לגודל האוכלוסייה, פרו היא אכן ממלכת הקוקאין והונדורס היא מלכת הרציחות. באופן לא מפתיע, דרום אפריקה ניצבת בראש הטבלה בייצוא פלטינה, וצ'ילה בייצוא עופרת. מבין כ־200 מדינות, ספורות בלבד קיבלו ציון על היותן במקום הראשון בתחום שהוא לא יותר מקוריוז. תחום שבאמת חשוב לאנושות. כאן ניצבות להן בדד טיוואן במספר הפטנטים, קרואטיה בהשתלות כליה, שווייץ בחדשנות, קובה במספר הרופאים לנפש, וישראל הניצבת במקום הראשון בעולם בכל הקשור למחקר רפואי.

תקצר היריעה מלהביא את כל הפיתוחים הישראליים בנוגע להצלת חיים. מצאנו מאות פיתוחים בתחומי הרפואה, ומפאת חוסר מקום נאלצנו להביא כאן ספורים בלבד. איננו מתייחסים לערכן הכלכלי של היזמויות הללו, אלא למוטיבציה הערכית של פיתוח טכנולוגיה רפואית, שהפכה את ישראל לאחד המרכזים המובילים בעולם בהתמחות בתחומים אלו.

רן פוליאקין הוא ממייסדי "פאוארמט", שפיתחה פטנט עולמי לייצור משטחים, המאפשרים טעינת מכשירים ניידים באמצעות השראה אלקטרומגנטית. אך פוליאקין, שהוא ממציא בנשמתו, מעורב בלפחות שלושה פרויקטים ייחודיים שמוקדשים להצלת חיים. אחד מהם הוא QinFlow. זהו סטארט־אפ שמספק פתרון יחיד במינו לבעיה רפואית קריטית. השילוב הקטלני של טראומה בעקבות היפותרמיה ידוע ומתועד בהרחבה. כאשר הטראומה מתרחשת בסביבה לא־רפואית, מתחיל השעון לתקתק. הנפגע חייב להגיע במהירות רבה למרכז רפואי קרוב שבו יוכל לקבל עירוי של דם ונוזלים אחרים. אך עירוי יעיל ולעתים קרובות מציל חיים אפשרי רק עם נוזלים המחוממים לטמפרטורת הגוף. בשטח, בגלל זמן החימום הממושך, מתן דם או פלזמה כמעט בלתי אפשרי, ויש לכך לעתים קרובות השלכות קטלניות. QinFlow מאפשרת חימום נוזלים באופן מיידי לטמפרטורה של עד 37 מעלות צלזיוס. במכשיר השתמשו עד כה בהצלחה פרמדיקים, צוותי טיפול נמרץ ומרכזי טראומה, ועזרו להציל בעזרתו נפגעי רעידות אדמה, מפולות שלגים ותאונות.

פרויקט נוסף של פוליאקין הוא Wellsense, שבנתה מערכת הקרויה M.A.P, שעושה שימוש ראשון בטכנולוגיית טקסטיל חכמה כדי למנוע פצעי לחץ בקרב מאושפזים בבתי חולים ובבתי אבות. על ידי הצבת שמיכת M.A.P "חכמה" עם חיישני לחץ מובנה על המשטח שעליו שוכב החולה, השמיכה מזהה, מנטרת ומתריעה מהסכנה הפוטנציאלית של פיתוח פצעי לחץ. היא גם מתריעה בפני המטפלים כאשר מניחים את החולה בתנוחה חדשה שעלולה ליצור בעיות. המערכת כבר נמצאת בשימוש במוסדות רפואיים בכמה מדינות, וייתכן שתחסל בעתיד את הבעיה האיומה הזאת.

שורה של ארגונים בינלאומיים מקדישים הון עתק לספק פתרונות גישה למים ראויים לשתייה, והעבודה שהם עושים מצילה חיים רבים מספור (אולי המוכרת והידועה מביניהם היא קרן ביל ומלינדה גייטס). אבל לפי Water.org, יותר מ־50% מהפרויקטים בתחום המים ברחבי העולם נכשלים. פחות מ־5% מהפרויקטים נבדקים ומפוקחים, ופחות מ־1% מאלו שהושלמו אי־פעם מנוטרים לאורך זמן, כך שאם ישנן תקלות, הן לעתים רחוקות מתוקנות. הפרויקט השלישי שבו מעורב פוליאקין קרוי Years of Water, ומטרתו להציל את העולם השלישי ממחסור במים נקיים. החברה יצרה מכשיר נייד המכונה "פיל המים" (מכל בגודל של כחמישה ליטרים), מנורת לֶד הפולטת אור אולטרה־סגול חזק של 16 ואט שמחסל חיידקים, וירוסים ופרוטוזואה בתוך שמונה שניות מרגע שהמתקן בא במגע עם מים מזוהמים. החשמל למתקן מופק באמצעות כננת יד המבטלת את הצורך בכימיקלים, בחשמל, במים זורמים, במסננים או בפריטים יקרים אחרים. מתקנים אלו כבר נמצאים בשימוש בחלקים של ניגריה, ונבדקים כעת גם לשימוש בדרום אפריקה ובאקוודור. ״פיל המים״ פותר את בעיית המים הטריים ברמת משק הבית, וכך מייתר את הצורך של גופים ממשלתיים או גופים תורמים פרטיים לתחזק בכפרים בארות קהילתיות ופתרונות אחרים. יחידת ״פיל מים״ אחת יכולה לייצר יותר מ־30 אלף ליטר של מים מטוהרים, כלומר לספק עד שלוש שנים של מים נקיים למשק בית.

ממציאים ישראלים אחרים פועלים באינספור חברות. "ארלי־סנס" (EarlySense) פיתחה טכנולוגיה חלוצית שמטרתה לקדם את ההשגחה הטיפולית והמניעתית בבתי חולים ולשפר את מצבם הרפואי של המטופלים. המוצר מותקן מתחת למיטה שבה שוכב החולה, מודד את הדופק, קצב הנשימה והתנועתיות. המערכת מותקנת כיום בכ־50 בתי חולים בארצות הברית, באירופה ובאסיה. לפי נתוני החברה, ב־2015 חסכה המערכת 27 אלף ימי אשפוז, מנעה 583 נפילות של חולים ומנעה 415 החייאות הודות לזיהוי מוקדם של תסמינים בקרב חולים.

"גיוון אימג'ינג" המפורסמת עוסקת בפיתוח, בייצור ובשיווק של אמצעי בדיקה חזותית של מערכת העיכול האנושית. הטכנולוגיה מבוססת על מצלמות זעירות, הממוקמות בקפסולות הניתנות לבליעה, ליצירת אנדוסקופיה באמצעות גלולה. לגיוון יש גלולות לדימות של הוושט, המעי הדק והמעי הגס. כמו כן פיתחה החברה גלולת RF, הבודקת שאין חסימות במעיים העשויות לגרום לגלולת הדימות להיתקע. החברה הוקמה על בסיס פטנטים של ד"ר גבריאל עידן מרפא"ל. ד"ר עידן החל את מחקרו עוד ב־1981 כמחקר פרטי ליישום הטכנולוגיות שפיתח ברפא"ל לשימושים רפואיים. המחקר התעכב בשל בעיות של גודל וניצול אנרגיה. בשנת 1993 מצא ד"ר עידן פתרון לבעיות אלו, ואת ניסויי ההיתכנות עשה על בשר עוף שנרכש במכולת. לאחר שהוכיח היתכנות, פנה ד"ר עידן ל־RDC, חברת היישום של רפא"ל, שבה הוחלט להמתין עד קבלת אישור לבקשות הפטנט. לאחר שהאישור התקבל, הסמיכה RDC את ד"ר גבריאל מרון לבצע מחקר היתכנות עסקי. זה לקח לא מעט שנים, אך בשנת 1998 הוקמה "גיוון אימג'ינג" בהובלת ד"ר מרון. "גיוון אימג'ינג" היתה החברה הראשונה בעולם שפיתחה טכנולוגיה של אנדוסקופיה באמצעות גלולה.61

חברת "BrainsGate" פיתחה טכנולוגיה מהפכנית, המאפשרת לפתוח זמנית את המחסום הכימי המונע כניסת תרופות למוח (Blood-Brain-Barrier). מדובר במנגנון המונע מחומרים שונים, ובהם תרופות, להגיע למוח דרך מחזור הדם. החברה פיתחה את מכשיר ה־NeuroPath System הפועל באמצעות אלקטרודה שהושתלה בחך. אותות חשמליים מהמכשיר מגרים דרך האלקטרודה את המרכז העצבי וגורמים לו להרחיב את כלי הדם בעוצמה ולמשך זמן הנשלט על ידי האותות החשמליים. על ידי כך ניתן לפתוח את "שער המחסום" לתקופה מוגבלת ולהעביר תרופות למוח, דוגמת תרופות נגד סרטן או תרופות לטיפול במחלות עצביות, כמו פרקינסון ואלצהיימר. עם סיום מתן התרופות מתחלף משטר האותות החשמליים שהמכשיר מפיק, והמחסום נסגר וממשיך להגן על המוח מפני חומרים מזיקים.

"אינסייטק" מפתחת חדר ניתוח — ללא ניתוח, מעיד ד"ר קובי וורטמן, מנכ"ל החברה:62 "הטיפול מבוסס על הדמיה מגנטית, ההופכת את הגוף ל'שקוף', ועל אלומת גלי קול ממוקדת, שמשמידה גידול על ידי חימום מבלי לגרום לנזק סביבתי." "אינסייטק" היא החברה היחידה בעולם בעלת אישור ה־63FDA לשימוש בטכנולוגיה הזאת. החברה זכתה עד כה בפרסים ובציונים לשבח רבים, ובכללם בחירת החברה והטכנולוגיה כ"פורצות דרך טכנולוגית" על ידי הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס.

"ביוסנס" היתה החברה הראשונה שהקים ומכר הקרדיולוג פרופ' שלמה בן חיים, שפיתח שיטה לנווט בתוך עורקי הלב, כך שניתן להגיע במדויק לנקודה בתוך הלב כדי לצרוב אותה באופן שיאזן הפרעות בקצב הלב. הליך צריבת הלב היה אז בראשית התפתחותו והוא סבל מחסם — שכן הרופא לא ידע איפה בדיוק הוא צורב. הרופאים ניחשו את המקום, אבל לא יכלו לדייק. בשנת 2000 נמכרה החברה ל״ג'ונסון אנד ג'ונסון״ תמורת 427 מיליון דולר והפכה לחברת ההייטק היקרה בישראל באותו מועד, עד האקזיט הענקי של "כרומטיס". החברה, שמעסיקה היום יותר מ־200 עובדים ביקנעם, אוחדה בהמשך עם פעילות הקתטרים של חברת־האם. החברה רושמת מכירות של יותר ממיליארד דולר בשנה, והיא יחידה עצמאית אשר שותפה בפיתוח האסטרטגיה הכללית של ג'ונסון בתחום הקרדיולוגי.

למדענים ולאנשי ההייטק בישראל יש חלק במלחמה בסרטן ובמחלות ניווניות וכרוניות. הקופקסון נגד טרשת נפוצה, הידוע בזכות הכנסות של מיליארדי דולרים שהניב לחברת "טבע" במהלך השנים, הוא רק אחד הפיתוחים. חברות ומדענים רבים מישראל הם מובילים עולמיים. בין הבולטים ניתן לציין את הננו־שלדים להשמדת תאים סרטניים של פרופ' מחלוף, ואת האזילקט למחלת הפרקינסון של הפרופסורים יודעים ופיינברג, כולם מהטכניון; האקסלון לטיפול בשיטיון של הפרופסורים וינשטוק־רוזן, חורב ותא־שמע, הדוקסיל לטיפול בסרטן של הפרופסורים ברנהולץ וגביזון, כולם מהאוניברסיטה העברית; גם פטנטים יוצאי דופן דוגמת ה"סניפון" של פרופ' חאיק מהטכניון, לאיתור מהיר של סרטן באמצעות דגימת הבל הפה; עבודות מחקר דוגמת הבנת התאים האחראים למחלות ניווניות והשימושים הטכנולוגיים בהם של פרופ' גזית, ד"ר אדלר־אברמוביץ, לוין וארנון מאוניברסיטת תל אביב, שיטה חדשה להפעלת תאים חיסוניים לטיפול בסרטן של פרופ' אשחר מהאוניברסיטה העברית, ועוד.