כאב (צרויה שלו)

המעלית הנפתחת אל תוך הסלון יוצרת תחושה מנוכרת של חדר מדרגות, משווה נופך דרמטי לכל כניסה, וגם הערב כשמוסטות דלתות הנירוסטה והיא נכנסת אל ביתה היא חשה לרגע כאורחת, אורחת לא קרואה שטעתה ביום או בשעה, שהרי איש לא ממתין לה, והיא בוחנת באי–נוחות את חדר המגורים המרווח. הם התרחקו ממרכז העיר כדי לזכות בעוד כמה מטרים רבועים, בחדר נפרד לכל ילד, בחדר שינה גדול עם פינת עבודה, בבניין דירות סתמי בשכונה חדשה חסרת חן, והפרטיות אמנם הושגה, אבל דווקא את החלל המשותף לא הצליחו למלא, וכשהיא סוקרת עכשיו את חדר המגורים, את הספה הגדולה והספה הקטנה ושתי הכורסאות ושולחן הקפה שבתווך, את החלונות המזמינים פנימה נוף עירוני עם שמץ אבק מדבר, את המטבח הבהיר הנקי, על הכיריים המצוחצחות שני סירים, היא תוהה לרגע אם אנשים אמיתיים גרים בבית הזה, כי נדמה לה לפתע שהוא ריק, שהעיקר חסר.

שאלות של עיצוב מעולם לא העסיקו אותה וגם לא את מיקי — רק שיהיה נעים ונוח, שיהיה שקט בעיניים. ממילא הם חוזרים מאוחר, ואחרי ארוחת הערב עם הילדים היא עוד יושבת שעות מול המחשב לכתוב מיילים למורים, להורים, ליישב סכסוכים, לקבוע פגישות וישיבות, לתכנן את דבר המנהלת השבועי שלה, אז מה כבר משנה ריצוף כזה או אחר, ריפוד כזה או אחר, העיקר שיהיה מקום להניח את הגוף העייף.

דלת חדרו של עומר נפתחת והיא כבר שולחת אליו חיוך מאומץ, אבל לא הוא מגיח משם אלא נערה דקה כתומת שיער בגופייה צמודה ותחתונים זעירים, ממהרת נבוכה אל השירותים, ואיריס עוקבת אחר האגן הגמיש באנחת רווחה. כל כך הרבה חששות ליוו את גידולו של עומר והנה נדמה שהתבדו, והנערה הזו היא עוד הוכחה לכך, ובצאתה היא מנסה לזהות את פניה מאחורי וילונות השיער הארוך, האם ראתה אותה כבר בעבר? בחודשים האחרונים כשהיא מעירה אותו בבוקר צומחת מדי פעם נערה מתוך מיטתו, גם אם במו עיניה ראתה שעלה על יצועו בודד, כאילו הנביט את עצמו בלילה.

בקורת רוח היא מלווה את צעדיה הנבלעים בחדרו של עומר ופונה אל המטבח. היא חייבת לאכול משהו, ולוּ רק כדי שתוכל לבלוע עוד כדור. אורז לבן מהביל ושעועית כתומה כשׂער הנערה ממתינים לה בסירים. בזמן האחרון היא מבקשת מהעוזרת לבשל להם מדי פעם. עומר רעב כל הזמן, ולמי יש כוח עוד לעמוד ולבשל אחרי העבודה. איזה תענוג למצוא על הכיריים שני סירים מלאים, להיפטר מעול ההאכלה שאין לו סוף, אבל מאז שנעשה האוכל קל להשגה דומה שהשתנה טעמו, ובעיקר התחזקה אותה תחושת זרות עמומה, כאילו זו מסעדת פועלים צנועה, מלון סתמי, הכול רק לא בית.

איזה הבלים, היא מגחכת, איזה הבלים תוססים בראשה מהבוקר כמו אשפה בחמסין. כן בית לא בית, מה זה משנה בכלל? העיקר שלא רעבים, העיקר שיש קורת גג, שיש עבודה, שהילדים בסדר פחות או יותר, רק שיניח לה העינוי הזה, כי שוב היא בולעת זוג כדורים, שיהדפו את גלי הכאב. כמו צירים הם באים מדי דקה או שתיים, מלפפים את גופה, מנסרים את כלוב האגן עצם אחרי עצם, והיא משתרעת על הספה באנחה כבדה. רוח חמה מאיימת של ראשית הקיץ מנשבת בתוך הבית, אבל לה קר כל כך כשעצמותיה נגרסות מתחת לעורה. נדמה שתכף יתפזרו שבבי העצמות עם הרוח, אולי אז יחלוף הכאב. היא תוותר עליהן, ולא רק עליהן, על כל האיברים הכואבים היא תוותר ובלבד שיחלוף, גופה ילך ויתרוקן. היא לא יכולה להרשות לעצמה לעצור, יש לה הודעות לכתוב, משברים לפתור, היא תכף תקום ותגרור את עצמה לפינת העבודה, תשב מול המחשב, תשנס מותניים, והיא תוהה על הביטוי הזה, שנוצר כנראה עבורה, כי בדיוק שם מתחיל הכאב, במותניים שהיו פעם דקים כמותניה של הנערה הנכנסת עכשיו אל המטבח, עטויה משום מה בתחתוני הבוקסר המנומרים של עומר, האם יופיע הוא בתחתוניה הזעירים שלה?

מבעד לעפעפיה הסגורים היא מציצה בו בחשש נושן, מאז ומעולם היה בלתי צפוי. "כבוד המנהלת!" הוא קורא לעברה ומשום מה מצדיע, והיא מבחינה בהקלה שהוא לובש מכנסי התעמלות קצרים, ומצב רוחו מצוין, נראה שאם יישבר כאן איזה לב לא יהיה זה לבו, והיא בולשת אחריהם כשהם סועדים זה מול זו בפינת האוכל, ממלאים שוב ושוב את צלחותיהם. "טעים!", הם נוהמים בפה מלא, כמחמיאים זה לזו, לועסים ומצחקקים, והיא מופתעת כמה מעט הם מדברים. האם נוכחותה משתיקה אותם, או שאינם זקוקים למילים כדי לחוש קרבה?

כמה הם שונים מכפי שהיינו אנחנו, היא חושבת. אני הייתי בדיוק בגילו של עומר היום, ואיתן היה מבוגר ממנו מעט, ולא הפסקנו לדבר, וכל כך מעט צחקנו. הרבה על מה לצחוק לא היה אז, כשאמא שלו הלכה ודעכה, ואיתן שהיה בנה היחיד טיפל בה במסירות, שעות על שעות ישב ליד מיטתה בבית החולים ומשם היה בא לביתה שלה, גבוה וכחוש, עיניו הבהירות בוערות בתימהון עצוב, והיא הייתה מאכילה אותו, מנחמת אותו, מרגיעה אותו באהבתה.

מה הם מבינים, היא מתקוממת, משקיפה באיבה פתאומית על בנה וחברתו הלועסים זה לעומת זו ומגחכים, מחטטים במקרר ושבים לשולחן עם עוד משהו טעים, "ממש טעים," הם מנסים לדייק, אצבעותיהם מרחפות זו על זו, ואיריס מסיטה את מבטה. מדוע המראה המשמח מעורר בה בחילה כזו? ואולי אין קשר, הרי מאז הבוקר מלווה אותה הבחילה. חלילה, עינה לא צרה בבנה, להפך, היא אסירת תודה על כך שנחסכים ממנו ייסוריו של איתן, וייסוריה שלה לאחר שנטש אותה, כי מיד עם תום שבעת ימי האבל על אמו, אחרי שעזב המנחם האחרון את הבית ועוד לפני שעלו לקברה, הוא הודיע לה ברהיטות ובקור, כאילו הכול תוכנן מראש, כי הוא מתכוון להתחיל עכשיו חיים חדשים, חיים ללא כאב, ולה אין חלק בהם.

"זה לא אישי, איריסים," הוא הוסיף בנדיבות, "פשוט נמאס לי מהכובד הזה," כמו הייתה זו היא שהכבידה עליו, בשעה שרק ביקשה להקל. "תביני אותי, אני עוד לא בן שמונה–עשרה, אני רוצה לחיות," הוא אמר, "אני רוצה לשכוח את השנה האיומה הזאת, ואַת חלק ממנה," והיא התחלחלה, שנים אחר כך עוד הייתה נזכרת בו בשיניים נוקשות, איך נעו לסתותיו ללא היסוס מתחת ללחייו החלקות.

"אני לא מאמינה, אתה מעניש אותי על זה שהייתי אתך, על זה שתמכתי בך כל השנה הזאת?" היא סיננה בקול המום, והוא אמר, "זה לא עונש, איריסים, זה כורח המציאות. אם הייתי פוגש אותך עכשיו, הכול היה שונה. הייתי בטוח מתאהב בך והיינו ביחד, אבל נפגשנו מוקדם מדי. אולי פעם תהיה לנו עוד הזדמנות, אבל עכשיו אני חייב להציל את עצמי."

"להציל את עצמך ממני?" היא שאלה, נדהמת, "מה עשיתי לך?" והוא אחז בידיה, לרגע נדמה היה שהוא מוכן להשתתף בצערה, להתעצב יחד איתה על כורח המציאות הזה, אבל מיד אסף את חמלתו ואת ידיו, ועל כך לא סלחה לו עד עצם היום הזה, לאיתן רוזנפלד, אהבתה הראשונה, ובמידת–מה גם האחרונה, כי מאז לא עלה בידה לחוש את אותו רגש מוחלט שאין עליו עוררין. עד עצם היום הזה לא סלחה לו על כך שלא הצטער עליה ולא על אהבתם, ולא על הפרידה האכזרית שכפה עליהם, כי גם אם הייתה הכרחית לדידו — היה עליו להתאבל לצדה ולא להותיר אותה כך, לבדה עם הגזֵרה שגזר עליה, לבדה עם אובדן הטעם והתכלית, התקווה, האמון, הנעורים, אובדן שהיה שקול בעיניה לאובדנה של אמו עבורו, אובדן שבקושי רב התאוששה ממנו.

"מה עובר עלייך, אימוש?" עומר מתקרב אליה, כנראה שוב נאנקה מבלי משים. "מה את שוכבת כמו בטטה? יש איזה שביתה שלא שמעתי עליה?" חזהו צר ומוארך, אסוף וחלק, וגם לחייו כמעט חלקות עדיין, כלחייו של איתן. "שביתה פרטית," היא אומרת, "נורא כואב לי, תביא לי כדור מהמגירה וכוס מים, עוֹמֶרי," היא מבקשת, הרי אם ייפסק הכאב ייפסק גם הזיכרון. הרי שנים לא הרשתה לעצמה לחשוב על איתן, שנים גם לא רבצה כך על הספה באפס מעשה, והנה בינתיים בנה כבר כמעט הגיע לגילו מבלי שהבחינה, וחברתו מציצה בה באותו מבט סקרן שנתנה היא באמו כשראתה אותה לראשונה, שוכבת על הספה בסלון דירתם הקטנה.

הוא היה בנה היחיד של אם חד־הורית בעלת שד אחד. כשהיה ילד קטן חלתה אמו ונותחה, והיא זוכרת את הפליאה שבעיניו למראה הסימטריה המדויקת של פלג גופה העליון כשהפשיט אותה לראשונה. היא זוכרת גם כיצד הייתה מציצה בחשאי במחשוף חולצת הפיג'מה המרופטת של אמו כשהייתה יושבת לצדו ליד מיטתה בבית החולים. המכתש המצולק שהתגלה כשרכנה אליהם לא דמה לשום מראה שראתה אי–פעם, וגם לא הגולגולת הגדולה הירחית התלויה מתנודדת על צוואר דק. היא אהבה לבוא אליו לשם, ללטף את ידו הפנויה, כשהשנייה אוחזת בידה של אמו. היא אהבה את השקט במחלקה, שקט קדוש של מאבק איתנים, של ציפייה לנסים, של חיים שהתקלפו שכבה אחר שכבה עד שנותר מהם רק הגלעין הפנימי החשוף הרועד, ענבל צלול המסרב להיפרד, תמצית הקיום. היא דימתה את עצמה פוסעת לצדו הלוך ושוב ביער של עצי חיים ההולכים וקמלים, הולכים ונשברים, כיצד יכלה להעלות בדעתה שדווקא ההתמסרות אליו ואל מצוקתו תעורר בו רתיעה כזו? עבורה היו אלה שעות של שליחות קדושה, של ייעוד, של ייחוד — הוא והיא יחדיו, נער ונערה בעולם, מנסים להפחית סבל. הוא את סבלה של אמו והיא את סבלו שלו. חודשים ארוכים חשה ששם ביתה, לצד מיטתה של האישה החולה אצילת הנפש, שזו משפחתה האמיתית. לא האם התובענית, הנוקשה, אלמנת המלחמה שנתנה מעט וציפתה להרבה, לא האחים התאומים שנולדו ארבע וחצי שנים אחריה ומילאו את הבית בהמולה, אלא אליהם היא שייכת — אל האישה הענוגה המתייסרת בדממה, ואל בנה היחיד המסור לה כל כך. אבל אילו הייתה מתערבבת פחות בכאבם, שומרת על נבדלותה, לא הייתה ננטשת, שכן עד מהרה למדה לדעת כי הנטישה הקיצונית היא פרצופה השני של ההתמסרות הקיצונית.

כי באחד מימי ראשית הקיץ היא באה לשם שוב אחרי בית הספר, בתיקה תפוח עץ חמוץ ושקית שוקו עבורו, ולפני שנכנסה לחדר ראתה מבעד לווילון את הגולגולת החלקה מתנודדת אנה ואנה במין מרדנות תוקפנית שמעולם לא הבחינה בה, ואיתן יצא אליה חיוור ואמר, "תבואי אחר כך, איריסים, זה לא מתאים עכשיו," והיא עמדה קפואה בפתח המחלקה, יודעת שלא תשוב לשם עוד, מתקשה להיפרד.

היא ראתה שתי אחיות ממהרות אל החדר, ושמעה קול נורא, חייתי, עולה משם, והיא התקשתה להאמין שבקע מגרונה של העדינה בנשים. בחרדת קודש עקבה אחר המתרחש מעבר לפרגוד, כמו הייתה ניצבת מול התגלות אלוהית, מול מראה פלאי שלא כדרך הטבע, מאלה שלומדים עליהם בשיעורי התנ"ך, סנה בוער, מתן תורה, עד שאחת האחיות סגרה את הדלת בפניה, והיא התרחקה משם בצעדים רעועים והתיישבה על ספסל בפתח הבניין, בשטח ההפקר שבין ארץ החולים לארץ הבריאים, ואכלה את התפוח שהביאה לו בנגיסות זעירות, עד שירד הערב, ואיתן יצא משם בכתפיים שחוחות, מבטו כבוש במרצפות המחוספסות של רחבת הכניסה, לא מופתע למצוא אותה שם, והם פסעו לאט, כפי שיפסעו למחרת אחרי גופתה העטופה בסדין לבן, כמו התייתמו שניהם.

כך גם פסעה לצדו בשבעת ימי האבל, היא הייתה אשתו בת השבע–עשרה המקבלת את פני המנחמים, אפילו את פני אמה ואחיה. בלילות ליטפה את גבו עד שנרדם ובבקרים קמה לפניו והכינה את הדירה ליום חדש של אבל, ובעצם ראתה כך את עתידם, כשבעה שאין לה סוף, המולה מרגיעה, מכאיבה ולרגעים מאושרת של אבל, המתיך אותם זה אל זו ומצמיח אותם יחדיו, כשני שתילים שנשתלו בעציץ אחד, על מצע אחד.

זו הייתה לידתה השנייה, יתמותה השנייה, והיא בחרה להיוולד ולהתייתם לצדו, ועל כן היא אמו ואחותו ואשתו ואם ילדיו, כי גופה הצעיר בער מרוב תשוקה ללדת לו תינוקת ולקרוא לה על שם אמו, ובלילות כשהיה מתייפח מתוך שינה הייתה חשה את הגולגולת הקירחת בוקעת מבין רגליה. רק היא תוכל ללדת אותה מחדש, לתת בה סימנים, רק היא תוכל לנחם אותו, אבל כשתמו ימי השבעה מצאה את עצמה לא רק יתומה, לא רק אלמנה, אלא גם שַכּולה מכל חלומותיה.

היא אספה את חפציה מביתו בשתי שקיות אשפה גדולות וצעדה נוקשה וזקופה אל תחנת האוטובוס, בלי להביט לאחור. היא עלתה לקו הנכון וירדה בתחנה הנכונה והגיעה לביתה ונכנסה למיטתה בבגדיה, שקיות החפצים לצדה, ושכבה שם בעיניים פקוחות ויבשות עד שהגיעה אמה. היא לא ענתה על שאלותיה כי לא שמעה אותן, ולא נענתה להפצרותיה לקום לאכול או להתקלח. מתחת לעיניה היבשות קפא גופה ונותר באותה התנוחה ימים על ימים. "הייתי פעם משותקת מרוב צער," סיפרה למיקי זמן קצר לפני שנישאו, "הייתי משותקת כמה שבועות, אבל אני בסדר וזה לא יחזור."

מיקי כמובן ביקש לשמוע יותר, אבל היא אכזבה אותו גם בכך. רק אמה הייתה מפטפטת מדי פעם, מסגירה פרט זה או אחר, ולא הועילו המבטים מזרי האימה שהייתה נועצת בה. "כן, היה משבר, למי אין משבר אהבה בגיל שבע–עשרה?" הייתה מסכמת כדי להמעיט בערכו של הזיכרון, גם בינה לבינה, מתרכזת יותר בבגידתה של אמה מאשר בעצם העניין. ומהו עצם העניין? הייתה תוהה מדי פעם. שכמעט נספתה במחלת האהבה? ומה מפתיע יותר, מחלתה או הבראתה? העובדה שהצליחה בסופו של דבר לבחור מחדש בחייה, להיוולד מחדש יחידה ובודדה, אל תוך רִיק שהתמלא לאִטו?

כשבגרה בתה והפכה לנערה ליוותה במתח את חיי האהבה שלה, חרדה ממשבר דומה, אבל עלמה הסתפקה עד כה בקשרים קצרים, שטחיים, וגם בכך אפשר כמובן למצוא סיבה לדאגה, אבל לא באותה המידה, וממילא אינה נוטה לשתף אותה, ובנה נראה רגוע ונינוח מול הנערה הלובשת את תחתוניו, ונדמה שהאיום הזה אינו עתיד להתממש בקרוב והיא יכולה להפסיק לעקוב אחרי הזוג הצעיר המתהווה לנגד עיניה. הכאב שכך מעט בינתיים, מותיר את גופה המום. היא חשה בו צופה בה ממרחק, מניח לה לקום לאִטה מן הספה ולהתיישב מול המחשב כמדי ערב, לכתוב את דבר המנהלת השבועי שלה, לצד ההודעות וההוראות, השאלות והתשובות. על מה תכתוב הערב? אולי תנסה להפיח חיים בשבועות האחרונים של השנה, בין יום הזיכרון לחג השבועות, התקופה העייפה שאחרי חלק הארי אבל עוד לפני הסוף, תקופה שהיא גורלית בהרבה מכפי שנדמה, כי אם משהו יכול עוד להשתנות, שם הוא ישתנה, במתח שבין זיכרון והתחדשות.