כבר לא זרים

היא ישבה לה בצד השני של הקרון, רק כמה מושבים לפניי, והביטה מהחלון על העולם שבחוץ.

שמש הבוקר האירה את לחייה המנומשות. המראה הלם אותה.

שערה, חום בהיר עם נגיעות של זהב, היה אסוף גבוה על ראשה וקווצות שיער סוררות השתלשלו על צווארה. גם המראה הזה הלם אותה.

על המושב לידה היה מונח תיק בצבע כחול דהוי, ומתחת לזרועה היא החזיקה ספר עבה ובלוי בכריכה רכה.

עצבנית.

הבחורה הייתה עצבנית.

הבחורה גם הייתה יפה.

שוב ושוב שיחקה עם אצבעותיה שהיו מונחות על ברכיה ופיתלה אותן. יכולתי לשמוע את נשימותיה המהירות גם כשהרכבת שרקה והחלה בנסיעתה אל מחוץ לתחנה.

אחרי תשע שנים רצופות של נסיעה יום־יומית, כבר הכרתי את המסלול בעל־פה. הכרתי את שדרת עצי האלון אחרי גשר סאנידייל. הכרתי את שלט החנות הפינתית בקאלו רואד, שעליו הופיעה כותרת חדשה מהעיתון בכל בוקר. הכרתי את חמשת השערים האדומים לאורך תחנת וונטון – אפילו את זה עם פס הצבע החסר.

הכרתי את האנשים שחייהם, כמו גם חיי שלי, התנהלו כמו שעון. את האישה שעולה על הרכבת בתחנת איסטוורת' ותמיד מקלידה בטלפון שלה, תוך כדי התעלמות מהעוברים והשבים. את האיש בעל הזקן הבלונדיני הפרוע שעולה בתחנת ניוסטון, ותמיד מקלל מתחת לשפם כשהוא מנסה למצוא את הכרטיס שלו. את האישה המבוגרת בצ'רצ'לי, תמיד עם אותו מבט זועף ועם אותו צעיף צעקני שהיא עוטה כבר שנים, שקשור בצורה עקומה מתחת לסנטרה.

לא בירכתי אותם לשלום במהלך הנסיעה, אף לא פעם אחת. לא חייכתי, לא נופפתי בידי, שלא לדבר על מלמול ברכת בוקר טוב. בקושי הסתכלתי לכיוון שלהם.

ובכל זאת, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. על הבחורה שעלתה לרכבת באותו בוקר.

היא זינקה אל הקרון בתחנת אדינגטון, לחייה היו סמוקות, אף שנשארו שתי דקות תמימות עד שהרכבת תעזוב את הרציף. היא צנחה על המושב ופלטה נשיפה ארוכה. בשלב זה הייתי בדרך כלל שולף ספר מתיק המנהלים שלי, אך לא הפעם.

לא יכולתי להוריד את עיניי מהבחורה שהוציאה את הספר מתחת לזרועה ופתחה אותו באמצע. הסימנייה שלה הייתה בצבע ורוד דהוי. היא תחבה אותה בין ברכיה ואני הספקתי להציץ בכריכה.

חלף עם הרוח מאת מרגרט מיטשל.

מעניין.

הופתעתי לראות רומן קלאסי בידיים צעירות כל כך. זו הייתה צרות אופקים ושיפוטיות מצידי והייתי צריך להתבייש בעצמי. ממרומי ארבעים־ואחת שנותיי, ציפיתי שאהיה אדם טוב יותר.

הסתכלתי עליה שוב, הפעם בלי דעות קדומות, וחיפשתי סימנים לטעמה הספרותי, אבל לא היה שום דבר שבלט לעין. היא נשארה אותה נערה מנומשת בתחילת שנות העשרים לחייה, שהקפיצה את רגלה בעצבנות ברכבת המזדחלת לכיוון לונדון.

תהיתי לאן מועדות פניה ומה יש לה לחפש בעיר לפני שמונה בבוקר.

שאלתי את עצמי מדוע היא עצבנית כל כך.

רציתי לדעת מה שמה ואם אראה אותה שוב, על אף שזה לא היה אמור להיות לי אכפת כלל.

לונדון התקרבה.

אנשים הלכו ובאו, התחלפו מתחנה לתחנה. הקרון התמלא, אנשים עלו וירדו אחרי תחנה או שתיים מוכנים להתחיל את יומם. ורק היא נשארה לשבת, בדיוק כמוני.

עד שהגענו להארו.

הרכבת עצרה בתחנה הקבועה שלי וכמו תמיד אותם אנשים ירדו מהקרון. הרמתי את התיק שלי והתכוננתי לעבור ממש לידה בדרכי החוצה, רק כדי לראות אותה מקרוב. אבל הבחורה קמה מהר יותר מכולנו, זרקה את התיק שלה על כתפה, דחפה את הספר לכיס צדדי, ואז זינקה כמו כלב רוח לאורך המעבר, בלי להביט לאחור.

היא לא הבחינה שהשאירה את הסימנייה הוורודה והחבוטה שלה על הרצפה מאחוריה.

רק אני, שהבטתי על המושב הריק שלה, הבחנתי ברגע העצוב הזה.

הרמתי אותה.

היא הייתה עשויה מעור ישן ובלוי. הפכתי אותה וראיתי שם חקוק באותיות זהב.

קלואי.

אם כך, שמה של גברת ספר בלוי הקטנה היה קלואי.

עקבתי אחריה אל התחנה כדי להחזיר לה את הסימנייה, אבל היא כבר נעלמה במעלה גרם המדרגות הראשי, מדלגת על שתי מדרגות בכל פעם. נזכרתי בארנב הלבן של אליס בארץ הפלאות. כמוהו גם היא הייתה ארנבת לבנה, תמיד ממהרת.

קלואי.

הכנסתי את הסימנייה אל הכיס הפנימי של מעילי וצפיתי בה ממהרת אל היציאה מהרציף, בצד השני של המסילה.

היִי שלום, קלואי.

הנחתי שלא אראה אותה שוב.