כוחה של משמעות

1 משבר המשמעות

ביום סתיו בשנת 1930, בשעה שההיסטוריון והפילוסוף ויל דוראנט גרף עלים בחצר ביתו בלייק היל, ניו יורק, ניגש אליו גבר לבוש היטב.1 האיש אמר לדוראנט שבכוונתו להתאבד, אלא אם כן יצליח הפילוסוף המפורסם לתת לו "סיבה אחת טובה" לחיות.

דוראנט ההמום ניסה להגיב בדרך שתנחם את האיש, אבל האיש נותר אדיש: "הצעתי לו למצוא עבודה — אבל היתה לו עבודה; לאכול ארוחה טובה — אבל הוא לא היה רעב; ניכר שדברי לא השפיעו עליו כלל."

דוראנט, סופר ואינטלקטואל שמת בשנת 1981 בגיל 96, מפורסם בעיקר בזכות ספריו שהביאו את הפילוסופיה וההיסטוריה לציבור הרחב. סיפורה של הפילוסופיה, שראה אור בשנת 1926, היה לרב מכר. את סדרת הכרכים סיפורה של התרבות כתב יחד עם רעייתו, אריאל דוראנט, על פני 40 שנה; העשירי בסדרת הכרכים הזאת, רוסו והמהפכה, זיכה את הסדרה בפרס פוליצר. במהלך חייו היה דוראנט הוגה שהתעניין בתחומים נרחבים. הוא היטיב לכתוב בנושאי ספרות, דת ופוליטיקה, ובשנת 1977 זכה באחד מעיטורי הכבוד הגבוהים ביותר שמעניק הממשל האמריקאי לאזרחים, מדליית החירות הנשיאותית.

דוראנט גדל כקתולי, למד באקדמיה ישועית, והתכוון להצטרף לשורות הכמורה, אבל במהלך לימודיו בקולג' הפך לאתאיסט לאחר שקרא את רעיונותיהם של צ'ארלס דארווין והרברט ספנסר; על קריאתו את ספריהם כתב דוראנט שהיא "המסה את התיאולוגיה שירשתי". לאחר שאיבד את אמונתו הדתית, המשיך דוראנט "לדגור" במשך שנים רבות על שאלת המשמעות, אבל מעולם לא מצא לה תשובה מספקת. כפילוסוף אגנוסטי עם נטיות אמפיריות, עם הזמן התחוור לדוראנט שלא ברור לו מה נותן לאנשים טעם להמשיך לחיות אפילו כשהם מיואשים. אף על פי שהיה החכם בדורו, לא עלה בידו להציע תשובה משכנעת לגבר שניגש אליו ורצה להתאבד בשנת 1930 — השנה שלאחר התמוטטות הבורסה שבעקבותיה התחיל השפל הגדול.

דוראנט החליט אפוא לכתוב למאוֹרוֹת הגדולים של העת בספרות, בפילוסופיה ובמדע — ממוהנדס גנדי ומרי א' ווּלִי ועד ה' ל' מֶנְקֶן ואדווין ארלינגטון רובינסון — ולשאול כיצד מצאו הם חשיבוּת וסיפוק בחייהם במהלך התקופה הסוערת ההיא בהיסטוריה. "האם תואילו להפסיק את עבודתכם לרגע ולשחק עמי במשחק הפילוסופיה?" כתב דוראנט בפתח מכתבו. "אני מנסה להתמודד עם שאלה שנראה שדורנו, אולי יותר מכול דור אחר, נכון תמיד לשאול, ושלעולם אינו מסוגל להשיב עליה — מה משמעותם או ערכם של חיי אדם?" את התשובות שקיבל ערך בצורת ספר, על משמעות החיים, שראה אור בשנת 1932.

מכתבו של דוראנט מבקש לגלות מדוע אנשים רבים בזמנו חשו שהם חיים ברִיק קיומי. הרי במשך אלפי שנים האמינו בני אדם בקיומה של ממלכה טרנסצנדנטית ועל־טבעית, שבה דרים אלים ורוחות, המצויה מעבר לעולם היומיומי הנתפס בחושים. הם תמיד חשו את נוכחותה של ממלכת הרוח הזאת, והיא נסכה בעולמם היומיומי משמעות. אבל הפילוסופיה והמדע המודרני הראו שהאמונה בעולם כזה — עולם שאי־אפשר לראותו או לגעת בו — היא במקרה הטוב אמונה נאיבית, ובמקרה הגרוע אמונה תפלה ותו לא. כתוצאה מכך, התפוגג עבור רבים הקסם ששרה בעבר על העולם.

במכתבו מסביר דוראנט מדוע אובדן מקורות המשמעות המסורתיים הוא כה טרגי. "אסטרונומים אומרים לנו שהדברים הממלאים את עולמם של בני אדם הם רק רגע במסלולו של כוכב," כתב. "גיאולוגים אומרים לנו שהתרבות היא רק אירוע קצרצר ושברירי בין עידני קרח; ביולוגים אומרים לנו שהחיים כולם מלחמה, מאבק על הקיום בין פרטים, קבוצות, אומות, בריתות ומינים; היסטוריונים אומרים לנו ש'קדמה' היא אשליה שכל הישגיה המפוארים סופם להתפורר; פסיכולוגים אומרים לנו שהרצון וה'אני' הם מכשירים חסרי השפעה בידי התורשה והסביבה, ושהנפש, שפעם היתה נצחית, היא רגע חולף של אור במוח." את הפילוסופים, שהתקדמו בינתיים לעבר האמת בנתיב השכל וההיגיון, הובילה דרכם לָאמת שהחיים חסרי משמעות: "מנקודת הראות הטוטלית של הפילוסופיה, הפכו החיים לשטף של חרקי־אדם על פני האדמה, למחלת עור עולמית שאפשר שבקרוב תתרפא."

בספרו, מספר דוראנט את הסיפור הישן על שוטר שמנסה למנוע מאדם להתאבד בקפיצה מגשר. השניים שוחחו, ולאחר מכן קפצו שניהם מעל למעקה. "זאת הדרך שאליה הובילו אותנו המדע והפילוסופיה," אומר דוראנט. במכתבו להוגים הדגולים ביקש דוראנט תשובה לניהיליזם של התקופה — תשובה לזָר המיואש שהותיר אותו בלא מילים. דוראנט ביקש מהם תשובה לשאלה בזכות מה כדאי לחיות — מה דוחף אותם קדימה, מה נוסך בהם השראה וכוח, תקווה ונחמה.

*

חשיבותן של השאלות של דוראנט רבה כיום מאי־פעם. לא רק שחוסר התקווה והאומללות גברו אלא שהם הגיעו לממדי מגפה. בארצות הברית, שיעור הסובלים מדיכאון עלה דרמטית משנת 1960,2 ואילו בין השנים 1988 ו־2008 עלה השימוש בתרופות נוגדות דיכאון ב־400 אחוזים.3 את המספרים האלה אי־אפשר לייחס רק לנגישות משופרת לשירותי בריאות הנפש. לפי ארגון הבריאות העולמי, שיעורי ההתאבדות זינקו ב־60 אחוזים מאז מלחמת העולם השנייה, ויש אוכלוסיות מסוימות שבהן הסיכון לכך גבוה במיוחד.4 בארצות הברית, שיעור ההתאבדות בקרב צעירים בני 15 עד 24 גדל פי שלושה במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים.5 בשנת 2016 הגיע שיעור ההתאבדות לשיא של כמעט 30 שנה באוכלוסייה הכללית, ובקרב מבוגרים בגיל העמידה נרשמה עלייה בשיעור של 40 אחוזים בשיעורי ההתאבדות מאז שנת 1999.6 כל שנה מתאבדים 40 אלף אמריקאים,7 ובעולם כולו מתקרב מספר המתאבדים למיליון בשנה.8

מה קורה?

מחקר משנת 2014 שערכו שיגהירו אויישי מאוניברסיטת וירג'יניה ואד דינר מ"מכון גאלופ" מצביע על תשובה לשאלה זו.9 המחקר היה אמנם עצום בממדיו — הוא כלל כמעט 140 אלף איש ב־132 מדינות — אבל גם פשוט למדי. כמה שנים קודם לכן שאלו חוקרים מ"גאלופ" את המשתתפים אם הם מרוצים מחייהם, ואם הם חשים שיש לחייהם תכלית או משמעות חשובות. אויישי ודינר ניתחו את הנתונים. הם פילחו אותם לפי ארצות, וחיפשו התאמה בין דרגות האושר והמשמעות לבין משתנים כמו רווחה כלכלית, שיעורי התאבדות וגורמים חברתיים אחרים.

הממצאים היו מפתיעים. אנשים באזורים עשירים יותר, כמו ארצות סקנדינביה, דיווחו שהם מאושרים יותר מאשר תושבי אזורים עניים, כמו ארצות אפריקה שמדרום לסהרה. אבל כשהגיעו לשאלת המשמעות, התמונה היתה שונה. במקומות עשירים כמו צרפת והונג קונג נמצאו רמות המשמעות הנמוכות ביותר, ואילו רמות המשמעות במדינות העניות טוגו וניז'ר היו בין הגבוהות ביותר — אף על פי שדרגות האושר בקרב תושביהן היו בין הנמוכות ביותר שנמצאו במחקר. אחד הממצאים המטרידים ביותר היה בנוגע לשיעורי ההתאבדות. התברר שבאומות העשירות יותר שיעורי ההתאבדות היו גבוהים בהרבה מאשר במדינות העניות יותר. לדוגמה, ביפן, שבה התוצר הגולמי המקומי לנפש היה 34 אלף דולר, שיעור ההתאבדות היה יותר מפי שניים מאשר בסיירה לאון, שבה התוצר הגולמי המקומי לנפש היה 400 דולר.10 על פני הדברים נראתה המגמה הזאת חסרת היגיון. אנשים במדינות עשירות יותר נוטים להיות מאושרים יותר, ותנאי המחיה שלהם הם ממש גן עדן לעומת תנאי המחיה במקומות כמו סיירה לאון, מדינה הסובלת ממחלות ומעוני קשה, והשרויה בחורבן בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה בה. אז איזו סיבה יש להם לשלוח יד בנפשם?

את היחס המשונה הזה בין אושר להתאבדות אישר עוד מחקר.11 במדינות מאושרות כמו דנמרק ופינלנד יש גם שיעורי התאבדות גבוהים. יש חוקרים המאמינים שהסיבה לכך היא שלאנשים שאינם מאושרים קשה במיוחד להתמודד עם מצוקתם במדינות שבהן רבים חיים באושר; חוקרים אחרים העלו את האפשרות ששיעורי האושר במדינות אלה מנופחים, כיוון שהפחות מאושרים מבין תושביהן מרחיקים את עצמם מכלל האוכלוסייה.

אבל מהמחקר של אויישי ודינר עולה הסבר אחר. ניתוח המספרים גילה מגמה מפתיעה: אושר או העדר אושר כלל לא ניבאו התאבדות. המשתנה שניבא התאבדות היה אחר — משמעות, או ביתר דיוק — חוסר משמעות. במדינות עם שיעורי המשמעות הנמוכים ביותר, כמו יפן, היו גם שיעורי ההתאבדות מן הגבוהים בעולם.

הבעיה שבפניה ניצבים רבים מהאנשים האלה היא אותה בעיה שעמה התמודד האדם שניגש לדוראנט יותר מ־80 שנה קודם לכן, האיש שעמד להתאבד וביקש מדוראנט טעם להמשיך לחיות. התנאים שבהם חי היו בסך הכול טובים, אך הוא בכל זאת האמין שאין טעם לחייו. כיום יש מיליוני בני אדם השותפים לאמונה זו. ארבעה מכל עשרה אמריקאים אינם מוצאים תכלית מְסַפֶּקֶת לחייהם.12 וכמעט רבע מהאמריקאים — כ־100 מיליון בני אדם — אינם יודעים בבירור מה מקנה לחייהם משמעות.

מובן שהפתרון לבעיה זו אינו שארצות הברית תהפוך להיות דומה יותר לסיירה לאון. המודרניוּת אמנם יכולה לרוקן את החיים ממשמעות, אבל יש לה יתרונות. אך כיצד יכולים אנשים החיים בחברות מודרניות למצוא סיפוק של ממש? אם לא נגשר על הפער שבין חיים עם משמעות לבין החיים המודרניים, נמשיך לשלם מחיר כבד על היטלטלותנו אנה ואנה ללא תכלית של ממש. "כל אחד וכל אחת מוצאים עצמם לפעמים שואלים אם יש טעם בחיים, שאלה שכמותה כשאלה אם יש טעם להמשיך לחיות כאשר החיים נהיים קשים," כתב חוקר הדת יוסטון סמית.13 "מי שמגיעים למסקנה שאין בכך טעם — מוותרים; אם לא אחת ולתמיד על ידי התאבדות, אזי אט־אט, על ידי כניעה לריקנות הגוברת בחלוף השנים" — במילים אחרות, על ידי כניעה לדיכאון, ללאות ולייאוש.

זה מה שקרה לסופר הרוסי המפורסם לב טולסטוי.14 בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה בערך כשהגיע לגיל חמישים, נקלע טולסטוי לדיכאון קיומי חריף ומתיש עד כדי כך, שאחז בו רצון בלתי פוסק לשלוח יד בנפשו. הוא הגיע למסקנה שחייו ריקים מכל משמעות, ומחשבה זו מילאה אותו באימה.

למישהו מן החוץ, יכול היה דיכאונו של הסופר להיראות משונה. טולסטוי היה בן אצולה ולא חסר לו דבר: הוא היה עשיר, הוא היה מפורסם, הוא היה נשוי ואב לכמה ילדים, ושתי יצירות המופת שלו, מלחמה ושלום ואנה קרנינה, גרפו שבחים כאשר ראו אור בשנים 1869 ו־1878, בהתאמה. טולסטוי נודע ברחבי העולם כאחד הסופרים הגדולים של זמנו, והוא עצמו היה די בטוח שיצירותיו עתידות להיכנס לקנון הספרותי העולמי.

רוב בני האדם היו מסתפקים בהרבה פחות. אבל בשיא תהילתו, טולסטוי הגיע למסקנה שהישגים אלה לא היו אלא קישוטים ריקים לחיים חסרי משמעות. בעיניו הם היו לא כלום.

בשנת 1879, כשהיה שרוי בייאושו, התחיל טולסטוי לכתוב את וידוי — חיבור אוטוביוגרפי שעסק במשבר הרוחני שלו. הוא מתחיל את וידוי בתיאור חיי השחיתות וההוללות שלו בימיו כסטודנט באוניברסיטה ולאחר מכן כחייל. "שקרים, גנבה, הפקרות מכל סוג, שכרות, אלימות, רצח — לא היה פשע שלא ביצעתי," כתב, אולי במידת מה של הגזמה,15 "אך למרות כל זאת, שיבחו אותי, וחברי חשבו עלי אז, ועדיין גם היום, כעל אדם מוסרי יחסית." במהלך תקופה זו של חייו התחיל טולסטוי לכתוב. לטענתו, מניעיו לכתיבה היו "יוהרה, אנוכיות וגאווה" — הרצון לצבור תהילה והון.

עד מהרה מצא עצמו מעורה בחוגים הספרותיים והאינטלקטואליים של רוסיה ואירופה, שבהם נבנתה מעין כנסייה חילונית סביב רעיון הקִדמה. טולסטוי הפך תחילה לאחד מחסידיה, אבל שתי חוויות דרמטיות שעבר גילו לו כמה חלולה האמונה ביכולת להביא את האדם ואת החברה לידי שלמות. הראשונה היתה הוצאה להורג של אדם שהיה עד לה בפריז, בשנת 1857. "כאשר ראיתי כיצד ניתק הראש מהגוף ושמעתי את החבטה העמומה של כל חלק כאשר נפל לתיבה," כתב, "הבנתי, לא בשכלי אלא בכל ישותי, ששום תיאוריות רציונליות על הקיום או הקִדמה לא יוכלו להצדיק מעשה כזה." החוויה השנייה היתה מותו חסר הטעם של אחיו, ניקולאי, ממחלת השחפת. "הוא סבל במשך יותר משנה," כתב טולסטוי, "ומת בייסורים בלא שהבין אי־פעם מדוע הוא חי, ועוד פחות מזה מדוע הוא מת."

אירועים אלה זעזעו את טולסטוי, אבל לא ריסקו אותו. בשנת 1862 הוא התחתן, וחיי המשפחה הסיטו את תשומת לבו מספקותיו. כמותם הסיחה את דעתו גם כתיבת מלחמה ושלום, שעליו התחיל לעבוד זמן קצר לאחר חתונתו.

טולסטוי תמיד התעניין בשאלה מה מקנה לחיים משמעות — נושא שעובר כחוט השני ביצירותיו הספרותיות. לוין, שרבים מאמינים שהוא ייצוג אוטוביוגרפי של טולסטוי, מתחבט בבעיה זו ברומן אנה קרנינה, וכידוע, בסופו של דבר מגיע למסקנה שחייו אינם חסרי תכלית: "חיי עכשיו, כל רגע בחיי, ולא משנה מה עוד יקרה לי — חיי כבר אינם חסרי משמעות כמו בעבר, אלא יש בהם משמעות שאינה מוטלת בספק: הטוב שיש בידי הכוח לנסוך בהם."

אבל זמן קצר לאחר שהשלים טולסטוי את כתיבת אנה קרנינה, התקדרה השקפתו. שאלת המשמעות הטילה צל על כל מעשיו. קול בתוך ראשו התחיל לשאול — מדוע? מדוע אני כאן? מה תכליתם של כל מעשי? מדוע אני קיים? ובחלוף השנים, הקול הזה הלך והתחזק ונעשה עיקש מיום ליום: "כדי שאוכל להעסיק את עצמי באחוזתי שבסמרה, בחינוך בני, או בכתיבת ספרים," כתב בווידוי, "הייתי חייב לדעת מדוע אני עושה את הדברים האלה." במקום אחר בווידוי הציג את השאלה בצורות אחרות: "מה יֵצא ממה שאעשה היום ומחר? מה יֵצא מכל חיי (…) מדוע שאחיה? מדוע שאקווה לדבר מה או אעשה דבר מה? או אם לומר זאת אחרת: האם יש בחיי משמעות כלשהי, שמותי הקרב והבלתי נמנע לא יהפוך אותה לאַיִן?" כיוון שלא עלה בידו למצוא תשובה ל"מדוע" של קיומו הגיע טולסטוי למסקנה שחייו חסרי משמעות.

"טוב ויפה," כתב, "תהיה מפורסם מגוֹגוֹל, מפושקין, משייקספיר וממולייר; מפורסם מכל הסופרים בעולם — אז מה?" טולסטוי חש כמו הנביא קהלת שכתב: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן, לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת." האמת היחידה שאנו יכולים לדעת בוודאות, האמין טולסטוי, היא שהחיים נגמרים במוות ושהם זרועי סבל וייסורים. אנו וכל היקר לנו — אהובינו, הישגינו, זהויותינו — כל הדברים האלה סופם כליה.

בסופו של דבר מצא טולסטוי את דרכו אל מחוץ לניהיליזם. תחילה חיפש אנשים שחיו את חייהם בשלום כדי לבדוק היכן הם מצאו משמעות. לדבריו, רוב האנשים בסביבה שהוא עצמו חי בה — אצילים והאליטה הספרותית — חיו חיים שטחיים ולא ידעו דבר על משמעות החיים. לכן הפנה טולסטוי את מבטו אל מחוץ לחוגים החברתיים שלו, והופתע לגלות שנראה שמיליוני אנשים רגילים סביבו מצאו פתרון לבעיה שכרסמה בו. "האנשים הפשוטים", כפי שקרא להם טולסטוי, האיכרים הנבערים, שאבו משמעות מהדת — מאמונתם באלוהים וביסודות הנצרות.

טולסטוי עצמו אמנם נטש את הדת עוד כשהיה סטודנט באוניברסיטה, אבל החיפוש שלו אחר משמעות באמצע חייו הוביל אותו בחזרה לדת. האמונה שהיתה כה חשובה לאיכרים עניינה אותו, והוא התחיל ללמוד מסורות דתיות ורוחניות שונות, בכללן אסלאם ובודהיזם. במהלך המסע הרוחני הזה התחיל טולסטוי לחיות כנוצרי. תחילה מצא בית בכנסייה הרוסית האורתודוקסית שעל ברכיה גדל, אבל בסופו של דבר עזב אותה והתחיל לחיות לפי גרסה מפושטת משלו של הנצרות, אשר התמקדה בהיצמדות לתורה שלימד ישו ב"דרשה על ההר".

טולסטוי הגדיר "אמונה דתית" באורח מעורפל: בעיניו, פירושה ידיעה לא רציונלית מיסודה של משמעות החיים האנושיים. אבל ברור שטולסטוי האמין שהאמונה הדתית קושרת את הפרט לדבר מה גדול יותר, או אפילו "אינסופי", המצוי מעבר ל"אני". "תהיה אשר תהיה התשובה שמעניקה לנו דת נתונה כלשהי," כתב, "כל תשובה דתית נותנת משמעות אינסופית לקיומו הסופי של האדם, משמעות שסבל, מחסור ומוות אינם מכלים אותה." טולסטוי אמנם לא האמין בנסים ובסקרמנטים של הכנסייה, אבל מצא משמעות ב"חיים כפי שהתכוון אלוהים שנחיה אותם", כפי שניסח זאת אחד הביוגרפים שלו. בכך התכוון טולסטוי להתמסרות לזולת, במיוחד לעניים, כמו ישו עצמו.

חיפוש המשמעות של טולסטוי לא תם עם השלמת כתיבתו של וידוי. החיפוש שלו נמשך בעשורים האחרונים של חייו. הוא אימץ אורח חיים פשוט, ויתר על אלכוהול ובשר, דחה את תוארי האצולה שלו ולמד את מלאכת הסנדלרות, מתוך אמונה שעבודת כפיים היא מידה טובה. הוא הקדיש הרבה מזמנו להקלת מצוקתם של האיכרים בסביבתו ואף ניסה לתת את רכושו לעניים (תוכנית שרעייתו דחתה בתוקף). הוא גם התבטא בזכות רעיונות מתקדמים כמו ביטול הרכוש הפרטי, פציפיזם, ותורת ההתנגדות הבלתי אלימה. עם האמונות האלה משך טולסטוי קבוצה של תלמידים שהלכו בעקבות רעיונותיו כמו תלמידיו של גורו.

עם זאת, שנותיו האחרונות לא היו קלות. ניסיונותיו לחיות חיים בעלי משמעות הרסו את חייו. הממשלה הרוסית הוקיעה אותו בתור רדיקל; הכנסייה הרוסית האורתודוקסית נידתה אותו, ונישואיו נהרסו. כוחותיו הלכו וכלו, הוא רב ללא הרף עם רעייתו, ובה בעת לא הפסיק לחתור לחיים רוחניים יותר ויותר, ובסופו של דבר, באוקטובר 1910, נמלט טולסטוי מאחוזתו ונסע ברכבת לקווקז. הוא קיווה לחיות את השנים שנותרו לו בבדידות דתית, אך זה לא קרה: הוא מת מדלקת ריאות במהלך הנסיעה. רעיונותיו לעומת זאת המשיכו להדהד בעולם — ולא רק דרך הרומנים שלו. תורת ההתנגדות הבלתי אלימה היתה מקור השראה לפעילותו הפוליטית של גנדי בהודו; והיא, בתורה, עזרה להתעוררותה של תנועת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג בארצות הברית.

בעיני טולסטוי, משמעות החיים מצויה באמונה הדתית. אבל רבים אינם מאמינים באלוהים, או אינם מתרשמים מתורות דתיות. אחרים, שיש להם אמונה דתית, עדיין מחפשים תשובות לשאלה כיצד לחיות חיים שיש להם משמעות כאן על פני האדמה. אנשים כאלה לפעמים אינם מסתפקים בדת לבדה. בפרפרזה על השאלה של טולסטוי — האם אפשר למצוא משמעות בחיים מבלי להישען על אמונה בדבר מה אינסופי המקנה משמעות לקיומנו הסופי? — עבור רבים כיום זאת השאלה.

טולסטוי היה כנראה משיב בשלילה. אבל אולי יש דרכים אחרות למשמעות, דרכים שיכולות להשלים את אלה שמציעה הדת, או לעזור לחסרי אמונה למצוא להן תחליף. אולי ניתן לחיות חיים בעלי משמעות גם אם כל הדברים שאנחנו עמלים עליהם, כל מי ומה שאנחנו אוהבים, וכל דבר שהיינו ושאנחנו מקווים להיות — כל המורשת שלנו — ייעלמו ביום מן הימים, ויישכחו. זה מה שניסה להוכיח הסופר והאינטלקטואל הצרפתי אלבר קאמי במסה המיתוס של סיזיפוס.16

קאמי כתב את המסה הזאת כשהיה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, והימשכותו לשאלת המשמעות אינה מפתיעה. בשונה מטולסטוי, קאמי לא נולד למשפחה עשירה. אביו, לוסיין קאמי, עבד בחווה. אמו, קתרין, היתה כבדת שמיעה, שלא ידעה קרוא וכתוב ושבמהלך מלחמת העולם הראשונה עבדה במפעל, ולאחר מכן כעוזרת בית. השניים נישאו בשנת 1910, שנת מותו של טולסטוי, וכעבור שלוש שנים ילדה קתרין את אלבר בעיר החוף הקטנה מוֹנְדוֹבִי (כיום זרעאן) באלג'יריה. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לוסיין לצבא הצרפתי. הוא לא נלחם זמן רב. חודש לאחר גיוסו הוא נפצע בקרב העקוב מדם על המארן, וכעבור זמן לא רב מת מפצעיו. אלבר קאמי היה בן פחות משנה כשנהרג אביו במלחמה.

16 שנים מאוחר יותר שוב הופרע מהלך חייו של קאמי. בשנת 1930 הוא אובחן כחולה שחפת, מחלה שבסביבה הענייה שחי בה באלג'יריה, פירושה היה לעתים קרובות מוות. כבר כנער בשנות העשרה לחייו נאלץ קאמי להתחבט בשאלת מותו הצפוי ובשבריריותה השרירותית של הישארותנו בחיים. כששכב חולה במיטתו קרא קאמי את הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס, אשר הרהר לעתים קרובות על נושא זה: "לא מהמוות או מהכאב עלינו לפחד, כי אם מהפחד מפני הכאב או המוות," כתב אפיקטטוס. כשהחלים, ניסה קאמי למצוא משמעות כלשהי במה שעבר עליו. הוא הגיע למסקנה שהצד החיובי של מחלתו היה שהיא הכינה אותו לסוף הבלתי נמנע הצפוי לו ולכולנו.

כשחזר קאמי ללימודים כבר גיבש לעצמו את הדעה שלחיים אין משמעות. את העמדה הזאת ביטא בסיפור אוטוביוגרפי שפרסם בכתב עת ספרותי בשם Sud: "אין לי עוד דבר, איני מאמין בדבר, ואי־אפשר לחיות כך, לאחר שהמתתי בתוכי את המוסר. כבר אין לי תכלית, שום טעם לחיות, ואני עתיד למות." לאחר שהתחיל ללמוד באוניברסיטת אלג'יר כתיבתו השתפרה, והוא המשיך לחקור את שאלת המשמעות דרך לימודי הפילוסופיה. הוא סיים את לימודיו בשנת 1936. באביב של אותה השנה כתב ביומנו הערה על התעניינותו בכתיבת "חיבור פילוסופי" על "האבסורד".

קאמי התחיל לכתוב את המיתוס של סיזיפוס בזמן שאירופה החלה להידרדר למלחמת עולם חדשה. הוא חי בפריז כאשר מטוסים גרמניים הפציצו את העיר, בתחילת יוני 1940. באמצע החודש צעדו כוחות גרמניים לתוך הבירה, ובמשך ארבע שנים הטילו על צרפת את צל הכיבוש הטוטליטרי. קאמי נמלט ימים ספורים לפני הגעתם. הוא עבד על המסה שלו במהלך החורף הקר של שנת 1940 בדירה ללא חימום בעיר ליון. חלקים מהספר נכתבו "באצבעות קפואות ופצועות מקור", כפי שתיאר זאת אחד הביוגרפים שלו. הוא השלים את הכתיבה בשנת 1941.

התעניינותו של קאמי במשמעות היא אמנם חלק ממסורת ארוכה בפילוסופיה ובספרות, אך בתקופה שחי בה נלוותה דחיפות מיוחדת לחיפוש אחר משמעות.17 נוכח הכאוס של הימים ההם — התמוטטותה של צרפת, פחדנותה של ממשלת וישי, והניצחונות המוקדמים של הפשיזם ברחבי אירופה — נראה העולם חסר משמעות ואבסורדי. המיתוס של סיזיפוס עוסק בשאלה כיצד לחיות בעולם כזה. הוא נפתח במילים המפורסמות: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה." קאמי מעיר בסרקזם שאיש עוד לא מת למען הטיעון האונטולוגי (אחת ההוכחות לקיום האל) אבל שרבים מתים בשביל משמעות: חלקם מתאבדים מפני שהם מחליטים שאין ערך לחייהם, בעוד שאחרים מקריבים את חייהם למען האידיאלים שלהם. אם יש לחיים משמעות — מבין כל השאלות ששאלה הפילוסופיה וניסתה למצוא לה תשובות — רק שאלה זו היא שאלה של חיים ומוות, ולכן היא השאלה החשובה מכולן.

כפי שכותב קאמי, אנו משתוקקים להסברים רציונליים של העולם, ומבקשים סדר ואחדות, אבל העולם כאוטי, חף מסדר וחסר טעם והיגיון — אין בו "עיקרון רציונלי והגיוני". אנחנו תוהים מדוע אנחנו קיימים, כיצד החל קיומנו ומהי תכליתו — והעולם משיב בשתיקה. אנחנו יכולים לנסות לספק את כמיהתנו בקפיצה לאלוהים, לדת, או למקור משמעות טרנסצנדנטי אחר, שנקבל כעניין של אמונה. אבל אם אנו מוכנים לקבל כאמיתי רק את מה שידוע לנו באורח מוחלט, אזי יש אמנם כל מיני "אמיתוֹת", כפי שקורא להן קאמי, אבל לא אמת אחת.

בעיני קאמי, העובדה שבני אדם מחפשים משמעות ללא הרף, אבל אינם מוצאים אותה בשום מקום בעולם, הופכת את החיים לאבסורד. כל דבר נראה חסר טעם — מאירועים היסטוריים גדולים ועד למאמציו של כל אחד מאיתנו לחיות את חייו. ההכרה שאין מקור משמעות חיצוני, שאין שום טעם או תכלית גבוהים יותר לשום דבר שאנחנו עושים, ממלאת אותנו "בחילה", אם להשתמש במילה שבחר מי שהיה זמן מה ידידו של קאמי, הפילוסוף ז'אן־פול סארטר.

מובן שאין צורך להיות אקזיסטנציאליסט צרפתי, וגם לא סופר רוסי, כדי לחוש את כובד האבסורד המעיק. בשנת 2013 תיאר הקומיקאי לואי סי קיי בתוכנית הטלוויזיה של קונאן או'בריאן כיצד הוא חווה משהו דומה לבחילה של סארטר, לאבסורד של קאמי, או לאימה של טולסטוי. כמו כל הקומיקאים הגדולים, לואי סי קיי הוא פילוסוף מחופש לאיש מצחיק: "הדבר הזה נמצא מתחת לכל דבר בחיים," אמר לאו'בריאן, "הריק הזה — תמיד ריק. הידע שהכול לשווא, ושאתה לבד. זה נמצא עמוק בתחתית. ולפעמים, כאשר דברים מתבהרים, אתה לא צופה בשום דבר, אתה במכונית שלך, ואתה מתחיל לחשוב, 'הו, לא, הנה זה בא. שאני לבד.' זה מתחיל לחזור. העצבות הזאת. החיים עצובים נורא — פשוט בגלל שאנחנו נמצאים בהם."

כאשר טולסטוי לא מצא נחמה והגיע לנקודה כזאת במחשבותיו, מסקנתו היתה שהתאבדות היא הדרך ההגיונית היחידה להימלט מהאבסורדיות של החיים. מובן שבסופו של דבר הוא הלך בדרך אחרת ומצא משמעות בדת. אבל קאמי דוחה הן את האמונה מהסוג הדתי והן את ההתאבדות כפתרונות לבעיית חוסר המשמעות של החיים. בעיני קאמי, אי־אפשר לדעת אם אלוהים קיים, או אם האמונות שאנחנו מקבלים כעניין של אמונה הן נכונות. בהינתן התנאים האלה, עלינו ללמוד לחיות חיים עם משמעות בלי להישען על אלוהים או על אמונות דתיות. התאבדות תהיה כניעה לכוחותיו העיוורים של עולם חסר משמעות — כניעה לאבסורד, אשר לפיכך תעצים אותו.

הדברים עשויים להישמע די קודרים, אבל קאמי טוען שהאבסורדיות של החיים אינה מובילה באורח בלתי נמנע לייאוש, אלא יכולה לפתוח הזדמנויות חדשות. "אפילו בתוך גבולות הניהיליזם," כותב קאמי, "אפשר למצוא את האמצעים להמשיך אל מעבר לניהיליזם." כאשר אין עוד שום מקור חיצוני הכופה עלינו משמעות, אנו חופשיים ליצור אותה בעצמנו. כפי שכותב סארטר, "לחיים אין משמעות א־פריורי... עליך מוטל לתת להם משמעות; והערך אינו אלא המשמעות שאתה בוחר."18

קאמי ממחיש את הנקודה הזאת כשהוא מסיים את המסה שלו בדברי הלל לגיבור היווני העתיק סיזיפוס. האלים דנו אותו לשאת לפסגתו של הר סלע, שתמיד מידרדר בחזרה למטה לפני שהוא מגיע לפסגה. הוא מתמיד במשימה חסרת התוחלת הזאת לנצח. קשה לדמיין קיום חסר משמעות יותר מזה של סיזיפוס. אבל קאמי רוצה לגרום לנו לראות שבחייו של סיזיפוס יש ערך עצום — עד כדי כך שהם משמשים כדגם לכולנו.

קאמי סבור שכדי לחיות חיים בעלי משמעות יש לאמץ גישה מתריסה לעומת האבסורד, בדיוק כמו גישתו של סיזיפוס. האלים הענישו את סיזיפוס על כך שניסה להוליך אותם שולל ולהתחמק מהמוות, והוא אינו מבכה את גורלו או מקווה לחיים טובים יותר, אלא בז לאלים הרוצים לענותו. בכך מתגלמות בו שלוש התכונות המגדירות חיים שראוי לחיותם: מרד, להט וחירות.

בכל פעם ששב סיזיפוס אל מרגלות ההר, ניצבת בפניו הברירה: לוותר או להמשיך במאמציו. סיזיפוס בוחר להיאבק. הוא מקבל את תפקידו ומטיל עצמו לעבודה המפרכת, לנשיאת הסלע במעלה ההר. הבוז שלו לאלים הופך אותו לאדון לגורלו. "הסלע שלו הוא שלו," כפי שניסח זאת קאמי — הוא מה שנותן לחייו משמעות ותכלית. מאמציו עלולים להיראות חסרי טעם, אבל סיזיפוס ניגש לעמלו כמנצח, וגישה זו מקנה לו משמעות. "המאבק על הפסגות," כותב קאמי, "די בו לבדו כדי למלא את לבו של אדם. יש לדמיין את סיזיפוס מאושר."

המאבק כשלעצמו. כאשר הוא מבקש מאיתנו לדמיין את סיזיפוס מאושר, קאמי אינו מתכוון לאושר במובן של סתם הרגשה נעימה. הוא מתכוון לגאווה ולסיפוק שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו מקדישים את עצמנו למשימה קשה אך בעלת ערך, כזאת שכדאי להתאמץ בשבילה. קאמי רוצה להראות לנו שכמו סיזיפוס, גם אנחנו יכולים לחיות חיים מלאים אם נקבל ברצון את המאמץ בצורה שתכבד אותנו, אם נקבל את "אומללותו וגדולתו של העולם", כפי שביטא זאת במחברותיו.

קאמי ציית לציווי הזה בחייו שלו. בזמן שעבד על המיתוס של סיזיפוס בפריז, בשנת 1940, כתב מכתב לידיד וביטא בו את הלך רוחו: "מאושר? בוא לא נדבר על זה... אבל אפילו אם חיי מסובכים, לא הפסקתי לאהוב. כעת אין מרחק בין חיי לבין עבודתי. אני עושה את שניהם בעת ובעונה אחת, ובאותה להיטות." אם טולסטוי מצא משמעות באינסופי, קאמי מצא אותה בסופי, בעצם קיום חיי היומיום. בתחילת המיתוס של סיזיפוס מופיעות מילותיו של המשורר היווני פינדרוס: "הו נפשי, אל תשאלי לך חיי אלמוות, מצי עד תום את גבולות האפשרי."

במקום לוותר על העולם, אנו יכולים להתייצב לעומתו ישירות ובלהט, וליצור לעצמנו משמעות מתוך התמודדותנו עם כאב, עם אובדן ועם קשיים. אוליבר טוד, הביוגרף של קאמי, כתב: "על השאלה כיצד לחיות בלי אלוהים, היו לקאמי שלוש תשובות: לחיות, לפעול ולכתוב."

כפי שהסלע של סיזיפוס היה "דבר" שנתן לחייו משמעות, ה"דבר" של קאמי היה כתיבתו. הוא האמין שכל אחד צריך "דבר" — פרויקט או מטרה, שהוא בוחר להקדיש להם את חייו. זה יכול להיות סלע גדול, או ורד קטן. חשבו על סיפור הילדים האהוב הנסיך הקטן, המפליא לבטא את התובנה הזאת.19 הנסיך חי על כוכב לכת זעיר ומקדיש את זמנו לטיפוח הצמחים והפרחים שבגנו. "זוהי מלאכה משעממת למדי, אך קלה מאוד," הוא אומר. יום אחד הוא מבחין שעל הקרקע צומחת שושנה — פרח שכמותו לא ראה מעולם על פני כוכב הלכת שלו. הנסיך מתאהב בשושנה המסתורית. הוא משקה אותה במסירות ומגונן עליה מפני הרוח. אבל השושנה יהירה ותובענית; היא הולכת ומייגעת את הנסיך, ובסופו של דבר הוא מחליט לעזוב את כוכב הלכת שלו ולחקור את היקום הרחב.

הנסיך יוצא למסע חיפוש אחר ידע וחוכמה, ורואה במהלכו הרבה מראות משונים. לאחר שהוא מבקר בכמה כוכבי לכת אחרים מוצא הנסיך את דרכו לכוכב הלכת ארץ, ושם הוא נתקל בגן שושנים. הנסיך אמנם השאיר את השושנה שלו על הכוכב שלו, אבל הוא ממשיך לדאוג לה, ולמראה השושנים האחרות הנסיך נעצב אל לבו. הוא חשב שהשושנה שלו היתה פרח יחיד במינו ביקום, ועכשיו הוא רואה שיש מאות כמותה.

בשעה שהנסיך שרוי בייאושו מופיע שועל חכם ומדבר אליו. השועל מלמד את הנסיך הרבה דברים, אבל החשוב מכולם נוגע לשושנה שהשאיר הנסיך על כוכב הלכת שלו. הוא מלמד את הנסיך שהשושנה שלו אינה סתם אחת כמו רבות אחרות, ושהיא מיוחדת בגלל מה שהנסיך העניק לה: "הזמן שהקדשת לשושנתך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה (…) כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו. ערב אתה לשלום השושנה שלך."

כאשר חוזר הנסיך לגן השושנים, הוא מביא עמו את חוכמתו של השועל ומדבר אליהן: "הנכן יפות, אך ריקניות," הוא אומר. "וכלום כדאי להקריב את החיים למענכן? בעיני הזר העובר לתומו אין השושנה שלי שונה ונבדלת מכן. אולם בעיני אני הרי היא חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום־יום; רק אותה שמתי תחת פעמון־זכוכית, אך שכותי עליה בפרגוד מפני הרוחות העזות. רק למענה הרגתי את הזחלים (חוץ משניים-שלושה, שהשארתים בחיים למען יהיו לפרפרים); רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי…"

במילים אחרות, השושנה של הנסיך היתה מיוחדת בזכות הזמן, הכוח והטיפול שהנסיך הקדיש לה — וזה מה שהקנה משמעות ליחסים ביניהם.

אלה לא הגיגים ספרותיים או פילוסופיים ותו לא. גם חוקרים במדעי החברה מצאו שכאשר אנחנו מקדישים מאמץ לבנייתו של דבר מה, אנו נוטים לייחס לו יותר ערך — תופעה שפסיכולוגים מכנים "אפקט איקאה".20 אנשים שמרכיבים בעצמם רהיטי איקאה אוהבים אותם יותר, ואת מה שנכון לגבי רהיטים שוודיים זולים אפשר ליישם בחיים בכלל. כאשר אנו מקדישים את עצמנו למשימות קשות אך שטמון בהן ערך — בין שהן טיפוח שושנה או חתירה למימוש תכלית נעלה כלשהי — אנחנו חשים שיש לחיינו יותר חשיבות.

מובן שגם ההפך נכון. החלקים החשובים ביותר של חיינו תובעים עבודה קשה והקרבה. זהו לקח שרבים מאיתנו לומדים כילדים, כשאנו מנסים בפעם הראשונה להשתתף בפעילות ספורטיבית, או מתקשים בשיעור מסובך, או לומדים לנגן בכלי נגינה, או מגלים כיצד לטפח ולשמר ידידות קרובה. למרבה הצער, כאשר אנחנו מתבגרים, אנו נוטים לשכוח את כל זה. בחיינו העסוקים כבוגרים, פתרונות קלים ופשוטים לבעיות הקשות של החיים נראים מפתים. אבל כדי לחיות היטב, עלינו לאמץ ברצינות את החוכמה שאנו לומדים בגיל צעיר יותר: רק התמודדות ישירה עם האתגרים תאפשר לנו למצוא באמת משמעות בחיינו.

*

גם אם משמעות החיים עצמם נותרת בעלטה, כולנו יכולים, וצריכים, למצוא מקורות משמעות משלנו בתוך חיינו. זאת היתה התובנה החשובה של ההוגים האקזיסטנציאליסטים הגדולים, כמו קאמי. עשור לפני שהמיתוס של סיזיפוס ראה אור, זו היתה גם המסקנה שאליה הגיע ויל דוראנט. לאחר שקרא את התשובות למכתב ששלח לידידיו ולעמיתיו, הוא גילה שכל אחד מהם מצא משמעות בדרכו שלו. גנדי כתב שהוא מצא משמעות "בשירות לכל חי". הכומר הצרפתי ארנסט דימנֶה מצא אותה כשהביט אל מעבר לאינטרסים האישיים שלו. "אתה שואל מה החיים עשו בשבילי? — הם נתנו לי כמה הזדמנויות להיחלץ מהאנוכיות הטבעית שלי, ואני אסיר תודה על כך." הקולנוען קארל למלי, אחד ממייסדי אולפני "יוניברסל", הזכיר את ילדיו: "אתה שואל, 'היכן בסופו של דבר נמצא האוצר שלי?' — אני חושב שהוא נמצא ברצון כמעט מטורף לראות את ילדי ואת ילדיהם של ילדי מטופחים ומאושרים." אוֹוֶּן מידלטון, אשר ריצה עונש מאסר עולם, מצא משמעות פשוט בהיותו חלק מהעולם: "אני לא יודע לקראת איזה סיום כביר מוביל אותנו ייעודנו, וגם לא כל כך אכפת לי. הרבה לפני הסוף הזה, התפקיד שלי במחזה עתיד להסתיים, השורות שלי כבר יושמעו, אני כבר לא אהיה פה. הדבר היחיד שחשוב לי הוא כיצד אני מגלם את תפקידי. הנחמה, ההשראה והאוצר הפרטי שלי טמונים בידיעה שאני חלק מתנועה כבירה ונהדרת מעלה, התנועה המכונה 'חיים', וששום דבר — לא מגפה, לא מגבלה גופנית, לא דיכאון, וגם לא הכלא — אינם יכולים ליטול ממני את חלקי בה."

בשנת 1930, השנה שבה ניגש אל דוראנט בחצר ביתו האיש שחשב להתאבד, כתבו אליו כמה אחרים שהביעו אף הם רצון להתאבד. דוראנט כתב להם תשובות, והסביר כמיטב יכולתו מדוע הוא מאמין שכדאי לחיות. מאוחר יותר הוא שילב את תשובותיו לכדי גילוי דעת יחיד המסיים את הקובץ על משמעות החיים.

בעיני דוראנט, המשמעות צומחת מתוך חריגה מגבולות ה"אני". "אם, כפי שאמרנו בהתחלה, יש לדבר מה חשיבות רק דרך התייחסותו לשלם גדול יותר כחלק ממנו, אזי אף על פי שאיננו יכולים לתת משמעות מטפיזית ואוניברסלית לכל החיים בכללותם, אנו יכולים לומר על חייו של יחיד שמשמעותם טמונה ביחס לדבר מה גדול מהם עצמם," כתב. דוראנט האמין שככל שהקשר והתרומה שלנו לדבר ההוא גדולים יותר, יש לחיינו יותר משמעות. עבור דוראנט ה"דבר" הזה היה עבודתו ומשפחתו.

חלק מהאנשים שכתבו לדוראנט, כמעט בוודאות, איבדו את עבודתם כתוצאה מהשפל הגדול. הם לא היו חסרי המזל היחידים. שיעור האבטלה הרקיע שחקים בתקופת השפל הגדול. בשנת 1933 הוא הגיע לשיאו ועמד על 25 אחוזים.21 באותה תקופה גם הגיע שיעור ההתאבדות בארצות הברית לשיא של כל הזמנים. חוקרים מצאו שבכל ההיסטוריה, שיעורי ההתאבדות תמיד נטו לעלות עם עליית האבטלה,22 וקל להבין מדוע: בני אדם מוצאים בעבודה מקור חשוב לזהות, לערך ולתכלית.23 היא נותנת להם משהו לעשות בזמנם, תחושת ערך עצמי והזדמנות לתרום לחברה ולתמוך במשפחותיהם. כאשר אנשים מאבדים את עבודתם הם מאבדים לא רק את פרנסתם אלא גם מקור חזק של משמעות.

דוראנט יעץ לאנשים שלא האמינו שיש משמעות לחייהם למצוא עבודה מסוג כלשהו, אפילו עבודה בחווה בתמורה למזון ולקורת גג, עד שיזדמן להם משהו טוב יותר. פרודוקטיביות ושירות לזולת הם צעד ראשון לעבר השתלבות מחדש בחיים. "וולטר העיר פעם, שלפעמים הוא עלול היה להתאבד אם לא היתה לפניו עבודה כה רבה," כתב דוראנט.

בשנת 1988, בערך 50 שנה אחרי שספרו של דוראנט ראה אור, ערך המגזין "לייף" פרויקט דומה.24 העורכים פנו ליותר מ־100 דמויות משפיעות בתקופה — מהדלאי לאמה, רוזה פארקס, וד"ר רות ועד לג'ון אפדייק, בטי פרידן וריצ'רד ניקסון, ושאלו אותם על משמעות החיים. עורכי המגזין למדו על הפרויקט של דוראנט רק כשכבר היו בעיצומה של עבודת האיסוף והעריכה של התשובות. אבל כמו דוראנט, הם מצאו שהמשיבים שאבו משמעות ממגוון רחב של מקורות.

הפסיכולוגית וביולוגית התא ג'ואן בּוֹרִיסֶנְקוֹ, לדוגמה, סיפרה את סיפורה של אחת המטופלות שלה, שגילתה את משמעות חייה במהלך חוויה שעברה כשהיתה על סף מוות. היא ראתה את הרגעים החשובים בעברה חולפים לפניה כמו סרט. "היא נדהמה שלהישגיה כמשפטנית לא היתה כמעט משמעות," כתבה. "הרגע המרכזי ביותר ב'סרט' הזה היה פגישה מקרית שהיתה לה שנים לפני כן עם נער בגיל העשרה, שקנה מצרכים בסופרמרקט. כשראתה את הצער בעיניו של הנער, היא טפחה על ידו ולחשה לו כמה מילות עידוד. עיניהם נפגשו באמפתיה, לרגע נשכחה מהם האשליה שהם זרים, ונוצר ביניהם רגע משותף של קשר עמוק." עבור המשפטנית, את המשמעות הציתו ניצוצות של אהבה, חמלה והבנה בתור לקופה.

ג'ייסון גָאֵס, נער בן 12 חולה בסרטן, שלח הסבר נוגע ללב על מה שמקנה משמעות לחייו. "בעבר תהיתי מדוע אלוהים נטפל אלי ונתן לי סרטן. אולי זה בגלל שהוא רצה שאהיה דוקטור שמטפל בילדים עם סרטן, כדי שכאשר הם יגידו, 'ד"ר ג'ייסון, לפעמים אני כל כך מפחד למות,' או, 'אתה לא יודע כמה מוזר להיות הילד הקירח היחיד בכל בית הספר,' אוכל להגיד, 'דווקא כן. כאשר אני הייתי ילד קטן גם לי היה סרטן. ותראה עכשיו את כל השיער שלי. יום אחד גם השיער שלך יצמח מחדש.'" ההתמודדות של גאס עם המוות עזרה לו לגלות את תכלית חייו.

אצל הסופרת מדֵלֵין ל'אנְגֶל באה המשמעות מתוך הסיפורים שכתבה, שבהם לקחה חוטים של חוויות אנושיות וטוותה מהם נרטיבים קוהרנטיים. במילותיה הדהד הרעיון של קאמי: "הוודאות היחידה היא שאנחנו כאן, ברגע הזה, ב'עכשיו' הזה. אנו אלה שצריכים להחליט לחיות את החיים במלואם, ולחוות כל רגע, באורח מודע, בתשומת לב ובקשב. אנחנו כאן, כל אחד מאיתנו, כדי לכתוב את הסיפור של עצמנו — והסיפורים שנוצרים הם סיפורים מרתקים!"

הרב וולף קֶלְמָן כתב על הצעדה ההיסטורית של התנועה לזכויות האזרח מסֶלְמָה למונטגומרי בשנת 1965. מרטין לותר קינג צעד לפניו, וכאשר הקבוצה הגדולה חצתה את גשר אדמונד פטוס בסלמה, המשתתפים שרו יחד. "הרגשנו מחוברים בשירתנו לטרנסצנדנטי, לבלתי ניתן להבעה," כתב קלמן ל"לייף". "זאת היתה הרגשת ניצחון וחגיגה. חשנו שהדברים משתנים לטובה, וששום דבר לא חקוק באבן. זאת היתה חוויה רוחנית מחממת, טרנסצנדנטית. המשמעות, התכלית והייעוד היו מעבר למה שניתן לבטא בדיוק במילים: המשמעות היתה ההרגשה, השירה, רגע המימוש הרוחני המהמם. חווינו את מה שכינה [הרב אברהם יהושע השל] 'המשמעות שמעבר למסתורין.'"

כל אחת מהתשובות למכתב של דוראנט ולסקר של "לייף" היתה שונה ומיוחדת, ושיקפה את האישיות, את החוויות ואת הערכים המיוחדים והנבדלים של המשיבים. אבל נושאים מסוימים שבו ועלו בהן פעם אחר פעם. כאשר אנשים מסבירים מה מקנה משמעות לחייהם, הם מתארים היווצרות קשרים עמוקים וחיוביים עם בני אדם אחרים. הם מדברים על מציאת עיסוקים שהם רואים טעם להקדיש להם את זמנם. הם מזכירים טווייה של נרטיבים שעוזרים להם להבין את עצמם ואת העולם. הם מדברים על חוויות מיסטיות שבהן מתפוגג ה"אני".

במהלך התחקיר שלי לקראת כתיבת הספר הזה, אלה היו ארבעת הנושאים ששבו ועלו פעם אחר פעם, הן בשיחותי עם אנשים שחיו חיים עם משמעות, והן עם כאלה שעדיין חיפשו משמעות. הקטגוריות האלה נמצאו גם בהגדרות החיים המשמעותיים שהציעו הן אריסטו והן הפסיכולוגים שהזכרתי בהקדמה, אשר טענו, בדרכים שונות, שמשמעות צומחת מתוך יחסינו עם אחרים; מתוך קיומם של מטרה, ייעוד או שליחוּת הקשורים בתרומה לחברה; מתוך נרטיבים המקנים פשר לחוויותינו ונוגעים לזהותנו; ומתוך קשר או חיבור עם משהו גדול יותר מה"אני". את אותן הקטגוריות מצאתי בספרות המחקר המצטברת במדעי החברה על החיים המשמעותיים ועל הדרכים שבהן יכולים בני אדם להגיע אליהם. ומצאתי אותן גם ביצירות פילוסופיות, ספרותיות ודתיות ובתרבות הפופולרית — ברעיונות בודהיסטיים, בטרנסצנדנטליזם האמריקאי, ברומנים ובקולנוע.

אלה אפוא ארבעת יסודות המשמעות: השתייכות, תכלית, סיפור וטרנסצנדנטיוּת.

אצל למלי והמטופלת של בוריסנקו, למשל, הופיעה המשמעות מתוך אהבה של אחרים ומתוך קשר של חמלה ואמפתיה עמם. אצל גנדי, כמו אצל ג'ייסון הצעיר, חיים עם משמעות היו כרוכים בעשיית דברים טובים למען העולם, כדי לאפשר לאחרים לחיות חיים טובים יותר. בשביל לֵ'אנְגֶל, המשמעות היתה טמונה בהבנת החיים כסיפור. ואילו הרב קלמן ומידלטון מצאו משמעות בהתמזגות בדבר מה גדול מהם — דבר שיכול להיות ממשות רוחנית או במסתורין של העולם המוחשי עצמו.

היסודות האלה ממלאים תפקיד מרכזי בדתות ובתורות רוחניות, והם הסיבה לכך שבעבר (ועד היום) הקנו מסורות אלה משמעות לחייהם של בני אדם. היסודות האלה שייכו את היחיד לקהילה; הם נתנו לו תכלית לחתור לעברה (כמו הגעה לגן עדן, להתקרב לאל או לשרת אחרים); הם הסבירו לבני אדם מדוע העולם הוא כפי שהִנו, ומדוע הם עצמם כפי שהִנם; והם העניקו לבני אדם הזדמנות לחרוג אל מחוץ לעצמיותם במהלך מעשי פולחן וטקסים. כל אחד מהיסודות האלה נוכח בחייהם של הסוּפים שהכרתי, וזאת הסיבה לכך שהיתה בחייהם כל כך הרבה משמעות.

אבל היופי ביסודות האלה הוא שהם נגישים לכל אחד. הן מתוך הדת והן מחוצה לה יכולים בני אדם לשלב ולטפח כל אחד מהיסודות האלה בחייהם. מקורות משמעות אלה נוגעים לכל היבט של קיומנו. אנו יכולים למצוא שייכות בעבודה ובתוך המשפחה, או חוויות של חריגה אל מעבר לעצמנו בעת טיול בפארק או בביקור במוזיאון לאמנות. אנחנו יכולים לבחור בקריירה שתעזור לנו להיטיב עם אחרים ולשרת אותם, או לכתוב את סיפור חיינו כדי להבין איך הגענו להיות כפי שאנחנו. אולי נעבור מעיר אחת לאחרת, נחליף מקומות עבודה ונאבד קשר עם חברים בחלוף השנים, אך תמיד נוכל למצוא משמעות בנסיבות חיינו החדשות אם נרתום לשירותנו את היסודות האלה בדרכים חדשות. אם לא נשכח אותם, נוכל למצוא משמעות אפילו במקומות הכי פחות צפויים — בנסיעה לעבודה או בכלא, בפסגת הר במערב טקסס או באי בלב מפרץ צ'ספיק.