כוכב ים

יום שישי. הזמנתי את שלומי לארוחת ערב. בזמן האחרון זה קורה לעיתים קרובות. הוא כבר לא נוסע הרבה לאחיו.

אנחנו גרים בפנימייה, שלומי ואני, במגורי הצוות, כמובן. כל אחד מסיבותיו שלו.

כשאני מזמינה את שלומי, גם דביר מצטרף. הוא לא רוצה לחזור הביתה בסופי שבוע, ומבקש להישאר עם שלומי. זה לא תקין. אני יודעת שזה לא תקין. אבל דביר, קשה איתו. לחזור הביתה לאמא שלו הוא לא רוצה, וגם למשפחה מארחת הוא לא רוצה. שלומי נעתר לו. הוא לא רוצה להכריח אותו.

שאול, מנהל הפנימייה, לא יודע. אנחנו, המדריכים, שומרים על זה בסוד. זה לא בסדר, גם את זה אני יודעת. אבל את דביר אי אפשר להכריח. התגובות שלו בלתי צפויות.

ושאול אטום. ומעצבן. שלומי מוותר לדביר, ולטובת הילד, מוטב כך.

אז ביום שישי הם באו לארוחת ערב. הדלקתי נרות כמו שאני רגילה, ובישלתי את האוכל שאני מבשלת תמיד. מזל ששלומי אוהב אוכל פשוט, כי אני לא בשלנית גדולה. הכנתי שניצלים, תפוחי אדמה וסלט ירקות. לקינוח אפיתי עוגת תפוחים. אכלנו ושתינו והיה נחמד מאוד.

אחרי הארוחה עברנו לספה לאכול את הקינוח, ואז דביר שאל אותי פתאום למה אני לא נשואה ואין לי ילדים.

היה רגע של שתיקה. שלומי אמר לו, "דביר, זאת שאלה ממש לא מנומסת. לא שואלים שאלה אישית כזאת. וחווה לא חברה שלך."

דביר הסמיק. אני לא רציתי שיתפתח עניין שלם שיעכיר את האווירה. הרגעתי את שלומי שזה בסדר, ולדביר אמרתי: "הייתי נשואה. בעלי נהרג במלחמה. לא הספקנו להוליד ילדים."

דביר השפיל את העיניים אל צלחת העוגה שלו, ושלומי קם וניגש לפטיפון והתחיל לדפדף בין התקליטים.

"לא ראיתי פה איזה תקליט של אריק איינשטיין?" הוא שאל.

"כן, יש שם, תחפש טוב," עניתי.

"הלוואי שהייתם אבא ואמא שלי," דביר פלט פתאום. הוא הוריד שוב את הראש והמשיך לאכול את העוגה שלו.

שלומי שלח לעברי מבט במין פרצוף ספק תמה ספק נבוך. אני לא יודעת מה הוא חשב. אני יודעת מה אני חשבתי. הלוואי שהיינו אמא ואבא של מישהו, הוא ואני יחד.

קצת אחר כך הם הלכו.

ראיתי אותם שוב בשבת מתישהו, נדמה לי שבצהריים. הם הלכו לכיוון המכונית של שלומי. שלומי הלך קדימה בצעד נמרץ, ודביר השתרך אחריו עם התיק שלו. שיערתי ששלומי הצליח איכשהו לשכנע אותו לנסוע לבקר את אמא שלו. לפחות לכמה שעות.