כוכב עולה

id="Star-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1 יום רביעי, 9 באפריל 1919

לפחות הבגדים שלו היו יפים. חליפה, עניבה וכל השאר. אם כבר להיות קורבן רצח, עדיף להיראות הכי טוב שאפשר.

השתעלתי, כי הסירחון קרע לי את הגרון. בעוד כמה שעות הריח יהיה בלתי נסבל – אפילו הרוכלים בשוק הדגים של כלכתה לא יעמדו בו. שלפתי חפיסת קַפּסטֶן, הוצאתי סיגריה בנקישה קלה, הדלקתי אותה ושאפתי את העשן המתוק, שיטהר לי את הריאות. באזורים הטרופיים המוות הרבה יותר מסריח. כמו רוב הדברים האחרים.

נער שליחויות צנום גילה אותו באחד הסיבובים שלו. נשמתו של המסכן כמעט פרחה מרוב בהלה, כך שגם כעבור שעה עדיין רעד כולו. הוא מצא אותו שוכב ברחוב צדדי חשוך – סמטה ללא מוצא שבניינים רעועים מקיפים אותה משלושה צדדים, וכדי לראות את השמים צריך לעקם את הצוואר ולהסתכל ישר למעלה. בטח היו לו עיניים חדות, לנער השליחויות הזה, אם הוא ראה את הגופה באפלולית. אבל יכול להיות שהוא פשוט הלך אחרי הריח.

הגופה היתה מונחת בצורה מעוותת, עם הפנים למעלה, חצי שקועה בתעלת ביוב פתוחה. גרון משוסף, גפיים בכל מיני זוויות משונות, וכתם דם גדול וחוּם על חולצת כפתורים לבנה כשלג. כמה אצבעות כבר נעלמו מהיד המרוסקת, ואחת העיניים נוקרה מארובתה – פרי עמלם של עורבים גדולים ומגושמים, שגם עכשיו המשיכו לתצפת בכעס מראשי הגגות מעל. בקיצור, לא מוות מכובד במיוחד לבּארָה סאהיבּ – אדון חשוב, לבן.

אם כי אני כבר ראיתי דברים יותר גרועים.

והיה גם פתק. חתיכת נייר מוכתמת בדם, מקומטת לכדור, שמישהו דחף לו לפה, כמו פקק לבקבוק. תוספת מעניינת, חידוש מבחינתי. נחמד לגלות שרוצח עדיין מסוגל להפתיע אותך, כשנדמה לך שכבר ראית הכול.

***

קהל של מקומיים התקבץ מסביב. אוסף מגוון של רוכלים, רכלנים ועקרות בית. הם נדחקו, נדחפו והצטופפו, להוטים להעיף מבט בגווייה. השמועה התפשטה במהירות. ככה זה במקרים כאלה. רצח הוא עניין מרתק בכל מקום בעולם, וכאן, בעיר השחורה, אפשר למכור כרטיסים אם מזדמן לראות סאהיב מת. הסתכלתי מסביב בזמן שדיגבּי נבח על כמה שוטרים מקומיים שימתחו סרט הפרדה מסביב. הם מצדם צעקו על הנדחפים, שענו להם בלגלוג והטיחו בהם עלבונות בשפות שלא הבנתי. השוטרים קיללו, הניפו את הלאתי שלהם – אלות החזרן הארוכות – וחבטו על ימין ועל שמאל, עד שהאספסוף נהדף בהדרגה.

החולצה נדבקה לי לגב. בקושי תשע בבוקר, אבל החום כבר היה מעיק, למרות הצל שבסמטה. כרעתי ליד הגופה ומיששתי אותה בטפיחות קלות. על החזה היתה בליטה - משהו מהכיס הפנימי של הז׳קט. תחבתי יד והוצאתי את התכולה: ארנק עור שחור, מפתחות וכמה מטבעות. את המפתחות והמטבעות שמתי בשקית ראיות, והתמקדתי בארנק: ישן, רך ובלוי. בטח עלה לא מעט כשהיה חדש. בתוכו מצאתי תצלום של אישה, מקומט בקצוות ומהוה מרוב שנים של משמוש. האישה נראתה צעירה, בת עשרים ומשהו כנראה, ולפי הבגדים שלבשה הנחתי שהתצלום ישן. הפכתי אותו. בחותמת שמאחור היו מוטבעות המילים פֶריס ובניו, רחוב סוֹקיהוֹל, גלאזגו. תחבתי את התצלום לכיס שלי. אבל חוץ מזה הארנק היה ריק. לא מזומן, לא כרטיסי ביקור, רק כמה קבלות. שום דבר שיעיד על זהותו של האיש. סגרתי את הארנק, צירפתי אותו אל הפריטים האחרים בשקית, ועברתי לבדיקת כדור הנייר בפה של הקורבן. משכתי את הנייר בעדינות כדי לא להזיז את הגופה, אבל הוא נשלף בקלות. נייר עבה, איכותי, כזה שאפשר למצוא במלון יוקרתי, לדוגמה. יישרתי את הדף. שלוש שורות היו משורבטות עליו. בדיו שחורה. באיזשהו כתב מקומי.

קראתי לדיגבי. הבחור הזה היה בן האימפריה הבריטית בכל רמ״ח איבריו – שיער זהוב, גו דק ושפם צבאי שופע – והתנהג כאילו נולד לשלוט בעולם. הוא גם היה פקוד שלי, אם כי לא תמיד היה קל להבחין בזה. בזכות עשר שנות ותק במשטרת האימפריה הוא נחשב מומחה, לפחות בעיני עצמו, למגעים עם המקומיים. הוא ניגש אלי ותוך כדי כך ניגב את כפות ידיו המזיעות בז׳קט המדים הארוך.

״די חריג שסאהיב נרצח בחלק הזה של העיר,״ הוא אמר.

״חשבתי שזה חריג בכל מקום בכלכתה.״

הוא משך בכתפיו. ״תתפלא, ידידי.״

הושטתי לו את פיסת הנייר. ״מה זה אומר לך?״

הוא בחן בהפגנתיות את הנייר משני צדדיו. ״נראה לי בֶּנגָלית... המפקד.״

את המילה האחרונה הטעים בסלידה קלה. יכולתי להבין אותו. לא קל כשמקדמים מישהו אחר במקומך, וקשה עוד יותר כשמדובר בזר שהרגע הגיע בספינה מלונדון. אבל זאת היתה בעיה שלו. לא שלי.

״אתה יכול לקרוא את זה?״ שאלתי.

״ברור שאני יכול לקרוא את זה. כתוב פה, ׳אזהרה אחרונה. דם אנגלי יזרום ברחובות. צאו מהודו!׳״

הוא החזיר לי את הפתק. ״פעולה של טרוריסטים, כנראה,״ אמר. ״אבל אפילו יחסית אליהם זה קיצוני מאוד.״

שיערתי שהוא צודק, אבל לא רציתי להסיק מסקנות חפוזות לפני שיש לי עובדות ביד. ובעיקר לא אהבתי את נימת הקול שלו.

״אני רוצה חיפוש מלא באזור,״ אמרתי. ״ואני רוצה לדעת מי הנרצח.״

״אני יודע מי הנרצח,״ הוא ענה. ״קוראים לו מֶקוֹלי. אלכסנדר מקולי. הוא נחשב תותח ברַייטֶרס.״

״איפה?״

דיגבי נראה כאילו בלע משהו לא טוב. ״בית הממשל, המפקד. משם מנהלים את כל בנגל וחלק גדול מהודו. מקולי הוא אחד הבכירים שם. היה, ליתר דיוק. אחד העוזרים של הנציב, לא פחות ולא יותר. מחזק את ההשערה שזה רצח פוליטי, נכון, ידידי?״

״נתחיל בחיפוש וזהו,״ נאנחתי.

״כן, המפקד,״ השיב והצדיע. הוא סקר את הסובבים, עד שמבטו נתקל בסמל הודי צעיר, שעמד והביט למעלה, אל אחד החלונות שמשקיפים על הסמטה. ״סמל בַּאנֶרג׳י!״ צעק. ״בוא הנה, בבקשה.״

ההודי הסתובב, עבר לדום מתוח, מיהר אלינו והצדיע.

״פַּקָד וינְדְהַם,״ אמר דיגבי, ״תרשה לי להציג לפניך את סמל סֶרֶנָדה באנרג׳י. אחת התוספות המשובחות ביותר למשטרת האימפריה של הוד מלכותו, כך מתברר, וההודי הראשון שהגיע לאחד משלושת המקומות הראשונים בבחינות הכניסה.״

״מרשים,״ אמרתי, גם מפני שהנתונים היו מרשימים וגם כי נימת קולו של דיגבי העידה שהוא מסתייג מהם. הסמל נראה נבוך.

״אנשים כמוהו,״ המשיך דיגבי, ״הם פרי מדיניותו של הממשל הנוכחי להגדיל את מספר הילידים בכל ענפי המִנהל, אלוהים ישמור.״

פניתי אל באנרג׳י. ברנש קטן ורזה עם פנים דקים, שייראה כמו נער גם כשיהיה בן ארבעים. לא פרצוף טיפוסי של שוטר. מראה תמים אבל נחוש, שיער שחור חלק, מסורק הצדה בקפדנות, ומשקפי מתכת עגולים של תולעת ספרים – משורר יותר מאשר שוטר.

״סמל,״ אמרתי, ״אני רוצה שיבצעו חיפוש מדוקדק בשטח, כולל טביעות אצבעות.״

״כמובן, המפקד,״ ענה במבטא אנגלי שהגיע ישר ממגרש גולף במחוז סארי שבאנגליה. הוא נשמע יותר אנגלי ממני. ״דבר־מה נוסף, המפקד?״

״רק דבר אחד,״ אמרתי. ״למה הסתכלת למעלה, אל החלון?״

״ראיתי אישה, המפקד.״ הוא מצמץ. ״היא הסתכלה עלינו.״

״יש פה מאה אנשים שמסתכלים עלינו,״ אמר דיגבי וזקר אגודל לעבר הקהל.

״כן, המפקד, אבל הגברת הזאת היתה מבוהלת. היא קפאה כשהיא ראתה אותי, ומיד נעלמה בפנים.״

״טוב,״ אמרתי. ״תן הוראה שיתחילו בחיפוש, ואתה ואני ניגש לשם וננסה לנהל שיחה קצרה עם החברה שלך.״

״שמע, ידידי, אני לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך,״ אמר דיגבי. ״כדאי שתדע כמה דברים על הילידים והמנהגים שלהם. הם עלולים להגיב בצורה די משונה כשמנסים לחקור את הנשים שלהם. אתה מתכוון להתפרץ לשם כדי לחקור איזו אישה, ולפני שתבין מה קורה, תצטרך לטפל במהומה שלמה. אולי עדיף שאני אטפל בזה.״

באנרג׳י התפתל באי־נוחות.

פניו של דיגבי קדרו. ״רצית להגיד משהו, סמל?״

״לא, המפקד,״ אמר באנרג׳י בהתנצלות. ״פשוט נדמה לי שאף אחד לא יחולל מהומות אם ניכנס לשם.״

קולו של דיגבי רטט בסלידה. ״ומאיפה הוודאות הזאת?״

״ובכן, המפקד,״ אמר באנרג׳י, ״אני די בטוח שהבית הזה הוא בית בושת.״