כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי

השלג המפתיע שירד בתחילת 1950 כיסה את כל עמק יזרעאל במעטה של לובן רך. אפילו מחטי האורנים בחורשה מול צריף המגורים שלנו הלבינו.

בבוקר לא היו לימודים. הלכנו קבוצה של בנים ובנות אל הר גבעת המורה, בוססנו בשלג עד מעל לקרסוליים, ומשכנו איתנו קרשים להחליק על השלג. בתצלום שהצטלמנו למזכרת על רקע הלובן הצח נשקפת אלי דמותי של אז, קטנה מכולם באמצע שורת העומדים מאחור, מחייכת חיוך מאושר. בסתיו מלאו לי חמש־עשרה, כל־כך רציתי כבר לחדול להיות ילדה, אבל כמעט דבר לא השתנה. והנה השלג הנדיר והלא־צפוי שעטף לפתע את העולם ביום ההוא כאילו הבטיח שפתאום הכל יכול להיות אחרת.

הקיץ שהגיע לקיבוץ מרחביה היה שוב לוהט, אך הקור הזוהר של השלג נמסך בחורף אל הגפנים, ויבול הענבים של אותה שנה היה מבורך במיוחד.

פגרת הקיץ היתה בעיצומה, ואנחנו, ילדי הקיבוץ, נקראנו לסייע בבציר. לגלות מוקדם בבוקר אשכול מתחבא בין העלים הרחבים, לזמור אותו במזמרה ולהניח בזהירות בסל העץ הרבוע - תענוג. כל בוקר עבדתי שעתיים בבציר, ובערב היתה לי משמרת במטבח ובחדר־האוכל של הקיבוץ, סדר־יום שהשאיר לי את רוב היום לקריאת ספרים, תאוות נפשי.

היה יום שישי הראשון של אוגוסט. לפנות־ערב ירדתי מגבעת המבצר הצלבני העתיק, שעליה נבנו במעגל בתי המגורים של חברי הקיבוץ. באחד מהם היה בית הורי - חדר עם מרפסת פתוחה ללא שירותים וללא ברז מים - דירה שאליה הייתי באה מדי יום שישי אחר־הצהריים לפגוש את אבי שחזר הביתה מעבודתו בתל־אביב. באוויר הכבד של בין־הערביים הידהדו קריאות הילדים ששיחקו על המדשאה הגדולה בחזית חדר־האוכל, ואני חלפתי כמעט במרוצה על המדרכה הצרה, מיהרתי למשמרת הערב. אבל לפתע עצר אותי משהו.

נער שנראה כגבר – גבוה, רחב־כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו, עמד שם לא רחוק מחבורת נערים ונערות ממחנה העבודה של השומר הצעיר בתל־אביב, שישבו על הדשא. עמד וגבו אליהם, כמתבדל בכוונה בעמידת סירוב, והִקשה את עורפו מול איש צעיר שניסה לדבר אליו.

לא קלטתי דבר ממה שנאמר ביניהם כשעצרתי שם במרחק - אולי לחצי דקה, אולי לנצח - מרותקת לעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו.

מאוחר יותר באותו ליל־שבת - במפגש חגיגי של הקיבוץ עם המנצח האורח של הפילהרמונית, דין דיקסון (אחד המנצחים האפרו־אמריקנים הראשונים, שבא לנצח על הפילהרמונית הישראלית, והגיע לשַׁבָּת בקיבוץ, מתוך סקרנות) - ראיתי אותו שוב. הוא התיישב לו עם אותה חבורה, מאחורֵי שורת הכיסאות שבה ישבתי אני עם חברתי נעמי. בדיוק מאחורַי ישב, השתובב כילד, שיעשע בדיבוריו את בני חבורתו, שר בהתלהבות סוחפת את "ג'ריקו", שהמנצח האורח לימד את כל הקהל, ודפק ברגליו בקצב על רגלי כיסאי שלפניו. עצרתי את נשימתי במבוכה.

למחרת נפגשנו שוב. הפעם בערב ריקודים עם האורחים מגדוד מרכז תל־אביב. כמעט לא ידעתי את נפשי כשהוא נכנס בין נעמי לביני במעגל השלישיות, תפס בחוזקה בידינו וטילטל אותן במרץ. הרגשתי כאילו אני עפה באוויר.

לאחר שהסתיימו הריקודים מצאנו את עצמנו שתינו לידו וליד בַּרקֶה חברו, שאותו הכרנו יומיים קודם, כשהתנדב לאמן אותנו, הבנות, בכדורסל. חצינו ברביעייה את החצר הגדולה בדרך אל בית־הקירור שבעברהּ האחר, לשתות חלב קר.

זה היה אחד מתענוגות הקיץ שלנו, ילדי הקיבוץ, לבוא בשעת לילה לבית־הקירור ולהגיר ישירות מברז המְכָל הענק חלב קר כקרח אל כלִי הפח שהיה תלוי על הקיר. אין פלא שהתענוג הזה קסם לנערים העירונים, שאליהם הגיע החלב בשנים ההן רק מכַּדֵי החלבן הנוקש על הדלת בהשכמת הבוקר. כשיצאנו משם וקשרנו שיחה בזוגות, התפצלו דרכינו.

שוטטנו לנו שנינו בשדרת הקזוארינות והברושים ושוחחנו על ההבדלים בין החיים בעיר לחיים בקיבוץ. אני הבעתי (בזהירות) את משיכתי לחיי העיר; ואילו יענקלה - כך אמר שקוראים לו כולם, פרט לבני המשפחה שקוראים לו י-קוב - התפעל דווקא מן "השלווה הכפרית" ומהשמיים המכוכבים. "תראי איזה שמיים. תראי את הכוכבים", חזר ואמר, "אף־פעם אי־אפשר לראות שמיים כאלה בתל־אביב".

כבר היה סמוך לאחת אחר חצות כשעמדנו לצאת מפרצה בשער המערבי של גדר הקיבוץ על־יד חורשת האיקליפטוס. אורו הלבן של הירח שעמד גבוה מעל לצמרות העצים הענקיים נשפך בכל מרחב השמיים, ולי לא היה מסתור מן הבושה שהציפה אותי כשהנער־הגבר הזה, שרק לפני שעה קצרה היה לי זר, אחז פתאום בידי ועזר לי לעבור בעד לפרצה לצד השער הנעול.

ככה, בעוד ידו אוחזת בידי, יצאנו שנינו אל המרחב הפתוח, ומשהו שכאילו חסם מפנַי את האופק נעלם באותו רגע והעולם נראה לי חדש ומופלא.

כביש עפולה בית־שאן התפתל לפנינו והכסיף בין שדות השלף, ואנחנו הפלגנו עליו בטיול, ומדי פעם מצאנו לנו מקום לשבת על אחד הגשרים הקטנים שמעל ערוצי הוואדיות בדרך.

עם קרנֵי השחר הראשונות הגיע רגע הפרידה. "אני אחשוב עלייך בדרך לתל־אביב", אמר. עוד קודם סיפר שבא רק לסוף־שבוע, בכלל לא רצה לבוא. "ולא תחזור?" שאלתי. "אולי", אמר, "אולי אחזור מחר". לא ידעתי מה יהיה מחר. ידעתי רק שחיי השתנו.

2

לא יכולתי לישון, גם לא לאכול. עברו יומיים.

פתאום, בשעת ארוחת־הערב, בעודי סובבת בחדר־האוכל עם עגלת ההגשה ועליה מגש החביתות, הואר מחדש העולם. "אני אהיה באוהל שלי. אחכה לך שתגמרי את העבודה", אמר כלוחש סוד כשהתעכבתי ליד השולחן שסביבו ישב עם חבריו ונשא אלי את פניו והביט בעיני. הוא היה יפה עוד יותר מאשר בערב הראשון.

שישה לילות היו לנו. היינו מטיילים על הכביש לאור הירח, מדברים, צוחקים, הוא היה שר לי שירים ששרו בקן התנועה בתל־אביב. בכל לילה הייתי מאושרת יותר - גן של פרחי עדן וציפורי שיר פרח בנפשי. בלילה האחרון הרחקנו על הכביש עד סמוך לכפר יחזקאל וישבנו על הגשר הקטן. היה כבר הרבה אחרי חצות, והירח שעלה לא מזמן, ירח מתמעט של סוף החודש, האיר באור חיוור את פניו. הוא כיוון אלי את מבטו: "מחר אני נוסע, ילדונת. תזכרי אותי?"

הבטתי בפנים האלה, שהיו בשבילי עולם ומלואו, ספגתי את המבט הנטוי אלי, והכאב מחץ אותי: "מחר אני נוסע. תזכרי אותי?" הרגשתי איך לבי נשבר. הנחתי את ראשי על הברכיים הקשות שלו ובכיתי. הוא אסף אותי בזרועותיו, הפך את פני אליו והניח את שפתיו על שפתי. זו היתה הנשיקה הראשונה, וברגע ההוא ירדו השמיים לארץ ועטפו ברכּוּת את שנינו.

"אל תבכי, ילדונת", אמר אחרי רגע ארוך, אחז את ראשי בין שתי ידיו והביט בעיני, "אל תבכי, הרי אנחנו חברים".

"תדעי, עדנה, יש לו חברה בתל־אביב, מישהי יפהפייה מקן צפון", דאג מישהו לספר לי, "בטח יחזור אליה עכשיו". בחדר־ההורים שאליו באתי למצוא לי פינה שקטה, הזדרזה אמא שלי, שהשמועות הגיעו אליה, להביע את דעתה: "הוא בכלל לא בשבילך, עדנושקה. הוא יפה מדי. כל הזמן יהיו לו בחורות אחרות. יותר טוב שתשכחי אותו".

כתבתי לו מכתב. שאלתי. "אנחנו באמת חברים?" בתשובה כתב לי:

 

14.8.50

לעדנה, חזק,

מישהו אמר בחוכמתו שכל התחלה קשה, ואומנם קשה לברור את המלים והנושאים המתאימים. רגע נדמה שכך יאה, ורגע שכך יפה. אתה בונה בדמיונך את הדברים והורסם ברגע, ומרוב חיפוש אחר יפה ומוצלח יותר אתה מאבד את הכל.

אבל בכל־זאת הנה התחלתי. עתה לילה (אולי לגבי השבוע שעבר זה רק לפנות־ערב. השעה היא 11.30). אני יושב בחדר לבדי, בַּרקֶה איננו, בחוץ משמיעות ממטרות רעש וצרצרים עוזרים על ידם, כל דרי הבית ישנים כבר. כך טוב. אני לבדי איתך. 11.30 עכשיו, אולי הייתי קוֹמֵץ בידי מעט משערותייך, או מחליק על לחייך, או מחייך אלייך. מי יודע?

הירח עכשיו חבוי ודאי מאחורי ההרים והכל אפלולי, גם הגשר שאנחנו יושבים עליו, וגם הכביש לפנינו וגם גושי האיקליפטוסים הדוממים, ורוח קלה מאווששת בין הקוצים.

כך טוב. שנינו יחד.

או אולי היינו יושבים בתוך האוהל האפלולי, שְׁמוט היריעות והמחניק, ושותקים סתם כך ומחייכים זה אל זו מדי פעם... מי יודע?

אינני נזכר בזאת סתם כך. אדם מסתגל במהירות לדברים, והֶרגלים הופכים לו מהר לטבע.

אומנם לדאבוננו היה זה זמן קצר, רק הבהוב קל שבקלים, רק נטף דבש קטן, אולם הניצוץ היה חם ורב אור. ועכשיו איזו הרגשה של זרות, הרגשה שאין איש מתעניין בך, הרגשה של אדם בין המונים. קר לי ואני רועד. והרגשה זו מתחדדת יותר בהיותה כניגוד למה שהיה אך לפני זמן כה קצר, לאותה חמימות ביתית וכל הכרוך בזה, לאותה הרגשה של שמחה וכל־כך־טוב (באמת, מותר לך להאמין לי).

עליתי על האוטו כך כמו תמיד, והאוטו נסע כמו תמיד ואני עליו... לא כמו תמיד.

חוץ מהרגשת הבדידות, איזו הרגשה שחסר לך משהו (לא משחת שיניים) משהו כל־כך שאתה צריך ורגיל לו. השעה היא כך וכך עכשיו - היא צריכה לבוא, עכשיו היא צריכה ללכת וכו'.

נדמה לי, הנה אכנס לחדר, על השולחן תהיה מונחת קלחת ענבים, הרי כבר 9.00 בקרוב, אין.

ואם פעם (פעם לא כל־כך רחוקה) היו לנו פקפוקים הדדיים ביחס ליחסי החברות שבינינו, הנה עתה נמוגו כל הפקפוקים כאד ערפל. את שואלת אם אנחנו חברים, טיפשונת שלי, בטח אנחנו חברים, ועוד איך. מספרים סיפורי בדיה שיענקלה מתעסק כאן ושם, אל תאמיני, הבל גמור. ישנה רק צוציקית אחת שמבלבלת לו את הראש - עדנה.

הייתי יכול לשבת ולמלא כך עמודים רבים. לספר על הסמינריון והרצאותיו, אך באמת אני עייף מעט, אבוא ביום שבת ואספר הכל. יש לי חמאל צ'יזבאטים (אחד הנושאים העיקריים שלהם הוא יצחק השמן ו...האוכל).

אם נעמי תאמר שהיא השפיעה עלי לכתוב לך, אל תאמיני. המכתב היה כתוב עוד לפני שדיברה אתי.

נו, צריך לישון, וגם את נצלי את הזמן שאני כאן בכדי למלא את חסרון שעות השינה שלך,

ולשַׁבָּת הכיני לי... קערת ענבים.

להתראות ביום שבת,

נשיקה (לא, אני מתבייש)

הצועני שלך

יענקלה

 

הענבים... אולי בהם התחיל כל הסיפור. כל יום בבואי לעבודה במשמרת הערב הייתי בוררת אשכול יפה או שניים מארגזי הענבים ומסתירה למענו בירכתי המקרר. בגנבה עשיתי, לאחר שבערב השני, כשתיארתי לו את העבודה בבציר, אמר שהוא "נורא אוהב ענבים". בתום העבודה הייתי יוצאת מן המטבח, חוטפת את הכלי ממחבואו, ממהרת להתקלח ולהחליף את בגדי במקלחת הקטנה בשיפולי הגבעה, בדיוק מעל למחנה האוהלים, ועם קערת הענבים הקרים בידי הייתי באה אל האוהל - שאכן היה מחניק - ובו חיכה לי ערב־ערב.

וכמו שכתב, הוא בא בשבת יחד עם בַּרקֶה חברו הקרוב, שגם הוא ונעמי חברתי נעשו זוג מאותו לילה שבו נפגשנו. הוא ובַּרקֶה היו חברים צמודים מגיל שנתיים בגן.

אף־על־פי שהאמנתי לכל מה שכתב לי במכתב, הציקו לי השמועות והדיבורים. הוא היה כל־כך יפה־תואר, ואני הייתי קטנה וכלל לא נחשבתי יפה. נכון, הייתי נחמדה למראה, אבל איזה סיכוי היה לי לעומת היפהפיות גבוהות הקומה עם רעמת השיער הבלונדי שאיתן כבר קשר קשרים. "הוא יפה מדי בשבילך" ניקרו המלים של אמי בראשי.

מאוחר בלילה, כשישבנו על אחד הגשרים בכביש, לא התאפקתי. "טיפשונת, אמרתי לך שזה שטויות", אמר והושיט אלי את ידיו לחבק אותי. המשכתי לשבת והבטתי בפניו לראות את התשובה. הוא השתהה רגע, ואז הניח את שתי כפות ידיו על פני, משך אותן אליו והתבונן בהן מקרוב־קרוב. "עדנה, בשבילי את יפה יותר מכל אחת בעולם", החזיק את מבטו בתוך עיני. "תסתכלי לי לתוך העיניים ותראי שזה ככה. היופי שוכן בעיני המתבונן". ברגעים של מבוכה ודאגה, כשהיה רחוק ממני בתל־אביב, הייתי חוזרת לעצמי על המשפט הזה "היופי שוכן בעיני המתבונן".

בין פגישה לפגישה שמרו המכתבים על הקשר שהתחיל להתפתח.

 

21.8.50

צוציקית שלי שלום רב,

לאחר נסיעה מייגעת הגעתי אתמול אחה"צ הביתה, ולאחר מנוחה קלה התחלתי חוזר למסלול החיים הקודם. לא! אינני חוזר למסלול החיים הקודם, הרי משהו נשתנה אצלי (משהו מאוד יסודי). אני יושב בבית ועושה שני דברים: לומד אנגלית תוך כדי מחשבה על התחדשות הלימודים בקרוב, ו... אני חושב עלייך.

אני שרוע על המיטה, ספר האנגלית נתון ביד, אני מעיין בו, קורא שורה, שתיים, ומפסיק (עדנה, מה היא עושה עתה?), חוזר וקורא, משנן מלים, ושוב הטיפשונת שלי באמצע. ילדונת, את לא נותנת לי מנוחה אף לרגע קט.

החיים וקצבם המהיר הדינמי משפיעים עלינו, על מחשבותינו ורגשותינו. באיזו מהירות דינמית הם משתנים? באיזו מהירות דינמית עובר אדם מקצה לקצה? רק לפני שבועיים או מעט יותר לא ידעתי מי זו עדנה. לפני שבוע ומשהו הצטערתי צער אמיתי על אותו ליל שישי שסיבך אותי בצורה כל־כך בלתי נעימה ובלתי רצויה, והיום, היום אני מביט על יענקלה של לפני שבועיים כעל טיפש (ייתכן שגם כיום הוא כזה), היום אני שרוע על המיטה ועדנה... כל־כך כל־כך קרובה אלי, ואני רואה אותה לפני שוב ושוב כך ואחרת, ואני מדמיין לי איך ניפגש שוב, ומתי, ואני בונה לי בדמיוני עולמות יפים וּורודים, ואני מהנה את עצמי בעתיד ורוד ורוד (כזה עתיד אוהב כל אדם לצייר לו) יחד עם הצוציקית שלי. כן, בחיי שכן, אל תחייכי.

לעתים אני מחייך לעצמי בהנאה כי טוב לי טוב לי נורא...

כאן, בבית בעיר, בלא חברים ולא חיי חברה (בעיקר שהגדוד איננו בעיר) ובלא כל עיסוק אחר שיסחוף אותי ושידרוש ממני מקסימום של עמקות ושכחת הכל, נתחדדה שוב ובצורה הקשה ביותר ההרגשה של הבדידות מצד אחד, לעומת החמימות הטובה כל־כך של יום שבת. אבל אני שמח, כי אני יודע שבעוד זמן קצר נתראה, וניפרד, אבל נתראה שוב. אני שמח כי אני חושב עלייך ואני בטוח שאת חושבת עלי, אני שמח כי אני בטוח שאנחנו קשורים אחד לשני, לא חשוב מדוע, העיקר הוא שאנחנו קשורים.

ספר האנגלית מחכה לי (אני לו, לגמרי לא), ואני מוכרח לנצל את הזמן, עד שתבואי לת"א, בצורה היעילה ביותר, ולהפיק את מלוא התועלת מזמן זה, כדי ללמוד מקסימום של חומר בכדי שדבר זה לא יכביד עלי אח"כ במשך שנת הלימודים.

אם תוכלי תקפצי ביום שישי לגבעת חביבה, אני אבוא למסיבת הסיום. כל זה אם תוכלי (אל תעשי בבית צרות).

עני מיד!!!

שלום רב ולהתראות

(הייתי כותב לך באהבה אילו הייתי בטוח שאת מאמינה במלה זו, אילו הייתי בטוח שאין כאן איזו הפגנה צורמת, או אילו הייתי בטוח שבמלה זו מסתכמים כל היחסים שבינינו. מה דעתך, טיפשונת שלי)

שלך

יענקלה

קשה לי לסגור את המכתב, הייתי כותב עוד ועוד. שלחי תמונה.

 

בקיץ ההוא של שנת 50' היו לפניו עוד שנתיים של לימודים בתיכון. הוא היה עדיין נער ואני פחות או יותר ילדה. לא, לא חיינו "במלכות על ים עַרפַּלִי", כי אם על הקרקע הקשה של המציאות, אבל "ידענו אהוֹב מכל אוהבים", ושנינו חשנו את כוחו של הדבר הזה שקשר וריתק אותנו. באמצע אוקטובר כתב לי:

 

[...] אמרתי לך, תינוקת, שהייתי רוצה לראות אותך בכדי לברר איתך דברים שונים ולהיעזר בך, אך כמובן שבעיקר הייתי רוצה לראותך סתם, רק בשביל עצמך. אני לא אוכל לבוא בשבוע הבא למרחביה, זה כמעט בטוח, בגלל התחרויות של הסל והעף של תנועות הנוער, שנדחו לשבת הבאה, ולכן תינוקת, אם תוכלי בואי בואי ושוב פעם בואי, אני מחכה לך.

[...] אין הקשרים שבינינו אותם קשרים רופפים של הרפתקאות אהבה קלות. יש כאן משהו עמוק יותר והיחסים שבינינו חודרים לכל פינה בחיינו. לכל מקום, ללימודים וקריאה, הדרכה ומחשבה ורגש [...] שנינו קשורים אחד בשני באלפי נימים.

 

חרף העובדה ששנינו היינו נתונים במסגרות שהיתה להן שליטה בנו, חרף הגיל הצעיר וחרף המרחק - נסיעה ממרחביה לתל־אביב נמשכה שעתיים וחצי ובטרמפים, כי כסף לאוטובוס לא היה - הלך הקשר שלנו והתחזק. זה לא היה מובן־מאליו, ובכל פעם צצה בעיה חדשה, כמו זו שעלתה בסוף החופש הגדול, כשכבר לא היה לו היכן לישון כשבא לבקר אותי.

היום הדבר אולי נראה מוזר, אבל לי, כמו לשאר בני הקיבוץ שגדלו אתי, מעולם לא היה חדר משלי. גרתי במגורים של לינה משותפת עם עוד שתיים או שלוש בנות גילי, בלי טיפת פרטיות. גם בית ההורים היה בשנים ההן רק חדר אחד בלבד. וכך, לאחר שתמה תקופת החופש הגדול, ומיטות פנויות כבר לא נמצאו בכל ביתני המגורים של המוסד החינוכי, לא ידעתי מה לעשות.

היחיד שאליו יכולתי לפנות לעזרה היה אבא שלי, שתמיד היה קרוב אלי, אף שאת רוב ימי השבוע עשה לרגל עבודתו בתל־אביב. לאמיתו של דבר, רק הודות לעבודתו במו"לות, כעורך בהוצאת "ספריית פועלים", היה יכול לבוא לעזרתי. שכן לרשותו הועמד הביתן של בית־ההוצאה שהוקם סמוך לבית־הדפוס במרחביה. באמצע הביתן היה חדר־העבודה שלו, עם שולחן ענק, וממנו נפתחה דלת לחדר־אורחים קטן, אשר נועד לארח סופרים ומחברים שהיו באים לעבוד אתו על כתבי־היד שלהם.

שם, בחדר הקטן שאפילו שירותים צמודים לא היו לו, על מיטת ברזל צרה עם מזרן מעשב־ים, יכולנו להיות יחד שנינו לבדנו בלילות הקרים. הנה רמז לחדר הזה במכתב מנובמבר:

 

ילדתי הקטנה שלום רב!

עכשיו שיעור בהיסטוריה, והרעש בכיתה עצום, לכן לקחתי לעצמי רשות לכתוב לך מלים מעטות חמות וטובות. היום הצלחתי במבחן בכימיה וכן כתבתי את הבחינה בביולוגיה, ונדמה לי שעברתי אותה בהצלחה. אך לא נבזבז את זמננו לביה"ס כיוון שהוא איננו אלא בית־כלא לתלמיד ולמחשבתו, הוא איננו אלא עול בלתי נעים עלינו.

ילדתי הטובה הקטנה, לא תוכלי לתאר לעצמך איך השארת אותי לאחר שנסעת. לא, ילדה, לא לא, אינני רוצה לחזור ולהיזכר בכך כיוון שצמרמורת ומצב־רוח איום תוקפים אותי. איזו בדידות, איזה חוסר של חמימות ואהבה, לרגעים נדמה לי שאני לבדי לבדי בעולם הזה, ואין יותר אף־אחד בשבילי. כמה טוב היה לי איתך - אי־אפשר לתאר זאת במלים.

חזרתי הביתה, הייתי עצוב ומדוכדך ובודד עד... עד לידי שיגעון, עד לידי רצון לבכות הרבה בכי על הטוב שאיננו ושלרגע נראה לי כאילו לא יהיה עוד. מה לא הייתי נותן בכדי להיות על ידך, בשביל מעט חופש, בשביל להיות... גדול בשנתיים. שכבתי בבית ולמדתי את האנגלית הזאת. רציתי לקרוע את עצמי, רציתי לקום ולברוח החוצה, לא לחזור יותר הביתה ולא לביה"ס הזה, אינני רוצה בכל אלה. רק פעם אחת אהיה בגיל זה שבו אני נמצא. רק פעם אחת, ולמה לא אהיה חופשי עד כדי לקום ולנסוע אלייך בכל רגע שארצה.

הלכתי אל בַּרקֶה (הוא לומד ביום ראשון אחה"צ), ישבנו יחד, פיטפטנו וצחקנו מתוך לעג על עצמנו, מתוך צער, מתוך בכי. לא חשוב על מה פיטפטנו, אינני זוכר כבר, אני רק זוכר שהיה לי כואב, כואב, כואב שרציתי לבכות ולבכות. לא, ילדתי הקטנה היפה, מעולם ולעולם לא אוהב כך.

בביה"ס הלכתי כסהרורי. אחה"צ הכל עצוב. הלכתי לשיעור אמנות. רחובות, אנשים, עצים, בתים ואני. מה לי כאן ומי לי כאן. אני זר כאן. צעדתי לאט לאט מתנודד מצד אל צד, יכול היה מישהו לבוא להכות אותי ולא הייתי מרגיש בכך, כי רק גופי הלך כאן, ואני הייתי במקום אחר, אצלי בבית במרחביה. ראיתי אותך לפנַי, ילדה, כשם שאני רואה אותך כעת לעיני, ועיני נוצצות נוצצות, שמעתי את קולך, אהבתיך עד לידי כאב, עד לידי שיכרון ועצב גדול. קראתי לך בקול, קראתי לך בלחש, ואת באת אלי טובה ואוהבת. בניתי לי עולמות ורודים יפים של חופשים שנבלה יחד, ויותר מכל ראיתי לפני את... חדרנו הקטן, את חדרנו שלנו שלנו, רק שלנו. ראיתי את חיינו היפים השקטים האידיליים.

טוב לאמור "שלי", "החדר שלי", "המיטה שלי וארון הספרים שלי" (אינני חס ושלום כנגד הקניין המשותף והקיבוץ, ילדה), כשאין איש מעליך ואתה יכול לעשות בחיים שלך את שאתה חפץ. כן, תינוקת, עוד יבוא לנו יום כזה. אבל... אבל אני פוחד, פוחד מפני השנים הרבות כל־כך שעומדות כחיץ בין אושרנו השלם ובין ההווה.

עתים אני פשוט נראה בעיני מטומטם חדל־אישים, או נראה לי שהשתניתי עד לבלתי־הכיר מאותם ימים שהכרתיך, ילדתי האהובה. כלום זהו אני, כלום כך חשבתי פעם שאוכל לאהוב, אוכל להיות קשור אל מישהו, אוכל לרצות להיות קרוב אל מישהו...

די, אני מקצר, כיוון שכל רגשותי עלולים לפרוץ כהרף־עין.

השבוע נותרה לי עוד בחינה אחת (כמה נבזי, לא כן?), אך כל ערב אני צריך לעבוד שעתיים למען הבחירות.

עכשיו השעה היא עוד מעט חמש, ועוד מעט תתחיל פעולת החניכים שלי, ואחר־כך אני צריך לצעוד לפרברים על־מנת למלא את חובתי למפלגה, להגשים במעשה יום־יומי את שאני מטיף לו.

[...]

הייתי צועק עכשיו בקולי קולות שאני... שאני רוצה אלייך, שאני אוהב אותך, שאני משוגע. הייתי קופץ עתה על אוטו ונוסע, אבל...

לכל הרוחות, מדוע יש "אבלים" בעולם?

הילדון האוהב אותך

יענקלה

 

לקראת החורף התחילו להופיע במכתבים שלו יותר ויותר תוכניות וחלומות לעתיד המשותף שלנו, לצד הזיכרונות מימינו הראשונים בקיץ.

 

ילדתי הקטנה.

את המכתב אמרתי לשלוח עוד ביום השני, אולם אין לך מושג עד כמה אני עסוק השבוע הזה בלימודים ובעבודת הבחירות. אני עסוק עד כדי חוסר זמן... להתגלח. אני נתקעתי לאזור איום של פרברי ת"א ויוצא לי לעבוד כשלוש שעות בכל יום, עבודה שאינה קלה ואינה נעימה ביותר, ומן הצד השני מוטל עלי עול של הכנת שיעורים לבחינה בהיסטוריה, שעדיין אינני מוכן לה כראוי, ונראה שציון בחינה זו הוא ציון השליש. נוסף על כל אלה יש לעבוד מעט גם בהדרכה, שעתה יש כאן תקופה של שפל בגלל הבחירות. מכל מקום, אני צריך להכין עם הצוציקים קישוט ל־7 בנובמבר.

הערב, תינוקת, אני הולך עם בַּרקֶה ל"אוהל" להצגת "העולם איננו יכול לחכות".

אוהל, זה מזכיר משהו נעים ומושך, את זוכרת לבטח את האוהל הפרוץ והחם הנעים שלנו. אח, לכל הרוחות, כמה טוב היה אז, אידיליה ממש, חופש, חוסר כל עול, קיץ ופריחה, אהבה, שקט עצום, אדיר. לפעמים אני חושב שאילו ידעתי שכך יתפתחו העניינים, לבטח הייתי בא למחנה כבר בתחילתו. אבל מי יכול היה לדעת... אפילו האלוהים לא. אבל נעזוב את העבר. כשנהיה זקנים זקנים נורא נחזור ונתחמם לאור זיכרונות העבר שהם ללא ספק נעימים מאוד, ועכשיו נחלום יחד על העתיד הרחוק שלפנינו, שיהיה ללא ספק נהדר לנו, אידיאלי.

נו, תינוקת, אני מסיים ושולח לך את המכתב. סלחי שהמכתב קצר כל־כך. זה בגלל הסיבות שכתבתי לך.

שלום לכולם

והרבה הרבה נשיקות בשפתייך הקטנות היפות

מהצועני שלך.

אני מת פשוט לראות אותך...

 

היה נעים להתרפק על האידיליה שהיתה בעבר, אבל בפגישות המעטות שלנו היו גם רגעים קשים של שתיקות ודכדוך. די מהר התחלתי להכיר את הצד האפל שלו. פתאום היה נסגר בתוך שתיקה קודרת לא רק לרגעים, גם לשעות. לפעמים אפילו לא ידעתי בגלל מה. מלה אחת, זיכרון של רגע שעבר בראשו - הספיקו. הנה מה שכתב לי על הרגעים האלה:

 

ילדתי הקטנה הטובה.

עתה אני שובר לי את ראשי על ההיסטוריה היהודית לבחינה שתיערך מחר. ילדתי הטובה, כמה נמאס עלי כל זה. די, אינני יכול יותר. אני רוצה לחיות מעט, להיות מאושר מעט ללא עול מעיק זה.

תינוקת, אין לי פנאי לכתוב לך, רק רציתי לראותך מעט נגד עיני, ובעצם זו שטות. בחלום ובהקיץ, בזמן קריאה וכתיבה, תמיד תמיד את נגד עיני. נדמה לי שלא היה עוד רגע אחד קטן שלא היית אתי, שלא ראיתיך לנגדי שלא חשבתי עלייך.

[...]

ילדה, דעי, תמיד תמיד אני איתך. גם, גם כשלרגעים אני כועס ועצוב, כי אמרתי לך שאין האהבה שלנו תלויה ברגע ובמלה אחת, היא עמוקה מדי, יפה מדי וחזקה מכדי שרגע אחד ומלה, ותהא לפעמים טיפשית ומרגיזה ככל שתהיה, יהרסו אותה.

[...]

תינוקת שלי, נהיה שמחים על אף שאנחנו רחוקים וקרובים כל־כך. מאה הקילומטרים הללו יחשלו אותנו, יקשרו אותנו, המרחק הזה יקרב אותנו עד ש... עד שיהיה לנו טוב, טוב נורא נורא. [...]

נשיקות רבות (מתי אוכל לעשות זאת על פנייך ולא על־גבי המכתב)

מיענקלה שלך

אולי אולי אבוא בשבת, אבל לא, אני סתם מנסה להשלות את עצמי. תינוקת, בשבת זו כנראה לא אבוא. בשבת הבאה מועצת התנועה ואולי אסע אלייך אז. מכל מקום חנוכה עוד שלושה שבועות. הידד! אני חושב לראותך עוד קודם־לכן.

 

כשהיה בא, היינו מטיילים אל ההר של ילדותי, גבעת המורה, שרקפות רבות פרחו בצל סלעי הבזלת שלו. אהבתי לטפס ולקפץ על הסלעים ולרוץ למטה במדרון ישר לתוך זרועותיו הפרושות לקראתי. ולפעמים היינו אוחזים ידיים כמו ילדים ורצים יחד.

בכל שנותי אינני זוכרת ימים מאושרים יותר מן השבתות של החורף בשנה הראשונה שלנו.

לעתים היינו הולכים דרומה, למסילה הנטושה של רכבת העמק, שמשני עבריה צמחו כלניות נפלאות - לבנות וּורודות ואפילו סגולות.

בלילות היה יענקלה שר ומדקלם לי שירים בזמן שהיינו מטיילים על הכביש, וכשהתעייפנו ישבנו לנוח כמו תמיד על אחד הגשרים הקטנים, שכבר הפכו להיות "שלנו", כי על אחד מהם הלוא נישק אותי בפעם הראשונה.

וכשקרה שיענקלה ובַּרקֶה באו שניהם יחד בליל־שבת, היתה ממש חגיגה. מוקדם בבוקר השבת היינו יוצאים לטייל ברביעייה. בשבת אחת יפהפייה וחמימה הביא אתו בַּרקֶה מצלמה קטנה. בדרך לפסי הרכבת עברנו בשוליה של חורשת האיקליפטוס, ובַּרקֶה אמר: "תעמדו רגע ליד האיקליפטוס הזה ואני אצלם". התביישתי להתחבק, לכן עמדנו משני צדי העץ הענק והנחנו ידיים על הגזע - בתצלום האפור הקטן נראות אצבעותיו מכסות על קצות אצבעותי.

אחרי שבת אחת כזו כתב לי:

 

עדנושקה חמודה אהובה שלי ללא קץ וגבול,

זה עתה חזרתי הביתה מבי"ס. אתמול לא כתבתי אף מלה ואל נא תכעסי, הייתי כה עייף ומעוצבן, שלא יכולתי לעשות דבר. חשבתי רק בך ובאושרנו הרב.

כל־כך הייתי מאושר שאנו הכרנו זה את זו כאילו נבראנו מששת ימי בראשית ונועדנו זה לזו. [...]

הטיול על הכביש והקיפוץ על פני הסלעים בגבעת המורה ושמש הקיץ והירוק והכל הכל היה כה מאושר וטוב. חמודה, אני אוהב אותך, ובכל פעם שאני הוגה מלים אלו מתמלאות עיני בדמעות של אהבה... אהבתיך, אהובה שלי.

3

חלפה שנה, ושנינו כבר היינו בטוחים ששום דבר לא יוכל להפריד בינינו. אבל אז, באמצע החורף של השנה השנייה, ואני כבר הייתי בכיתה י"א, ושני הבחורים ונעמי בכיתה י"ב, התרחש משהו שגרם לי לנסות לנתק את הקשר - לפחות לזמן־מה.

יום אחד, באמצע שעות הלימודים, כינסו אותנו במפתיע המחנכים של כיתות י"א וי"ב, ובהודעה דרמטית מסרו ש"קרה דבר חמור. בת קיבוץ שלנו, בכיתה י"ב, נכנסה להיריון".

נעמי חברתי לא נכחה, היא לא שמעה את ההודעה, שכן כבר באותו בוקר הם הוציאו אותה מהלימודים ושלחו אותה לעבוד במחסן הבגדים בקיבוץ. החתונה שלה ושל בַּרקֶה, הזוג התאום שלנו, נועדה לחודש הבא. שניהם קיבלו את התהפוכה הזאת ברוח אופטימית. עלי נפל הדבר כרעם ביום בהיר. נכנסתי לפאניקה. הייתי בכיתה י"א, בקושי בת שבע־עשרה, ולא ידעתי מה לעשות מרוב פחד שזה יקרה גם לנו. ובאווירה הפוריטאנית הצדקנית שבקיבוץ לא היה לי ממי לבקש עצה והדרכה. לא מצוות המרפאה, לא מהמטפלת, ובטח לא מאמא שלי.

הפחד ממש שיתק אותי. לא יכולתי להבין מה קורה לי, ובטח לא יכולתי להסביר. רציתי רק להרחיק ממני את הסכנה. כתבתי ליענקלה מכתב שבו הצעתי שנפסיק את הקשר שלנו עד שנגדל קצת. ארבעה חודשים עברו, מאה־ועשרים ימים ולילות של התלבטות וגעגועים, עד שכתבתי לו שוב וביקשתי לחדש את הקשר. יענקלה היה פגוע קשות. הוא לא הסתיר את הדבר כשענה לְמכתב שלי.

 

22.5.52

עדנושקה אהובתי שלום,

נורא נורא רציתי לקבל ממך היום מכתבון ולו גם קצרצר. רק כמה מלים טובות, רק מה שלומך. עדנושקה, לרגעים נדמה לי שכבר שנים לא ראיתיך, שאת אך חלום שגז שאינו, רק זיכרון רחוק בלתי ברור.

ילדתי, כל־כך שמחתי למכתבך מיום ראשון, שמחתי כי הוא היה טוב ואוהב. כן, ע. שלי, אנחנו צריכים עתה לאהוב ולאהוב הרבה. אנחנו צעירים ומבוגרים וטובים, והחיים לנו הם ולמעננו...

בתי הטובה, השבוע הזה עובר עלי במאמץ לימודים עצום וכך יימשך הדבר עד ליום ד' בשבוע הבא ערב הוועידה. עתה אני טובע כולי בחומר הביולוגיה עד לעייפה ואחר־כך מחכה לי בחינה בהיסטוריה...

אתמול למדתי כל היום ולא חשבתי על דבר כמעט. פתאום ירד הערב שקט ושלו. הפסקתי ללמוד לרגע ויותר לא יכולתי לחזור לספרים. את, בתי, עמדת לעיני, עמדת וחייכת חיוך טוב ושקט ואני השיבותי לך חיוך.

היה ערב. ואני כל־כך רציתי אלייך, רציתי אהבה גדולה רחבה עמוקה כנה (האם תיתני לי אותה? התוכלי? התוכלי לקבל את אהבתי הגדולה?). רציתי להניח את ראשי על ברכייך ולשתוק, או לקחתך ואת תניחי ראשך על חזי ואני ידי על כתפך, ונצא לנו לכביש שלנו ונפטפט ונצחק ונשתוק ונאהב, ע., ונאהב.

כן, ע., נפגשנו והזמן לא היה שלנו ובכל־זאת היינו יחד וחזרנו זה אל זה כפי שהיינו צריכים לעשות, כפי שלא יכולנו לעשות אחרת. כי אני שחור ואת לבנה, ותמיד אנחנו שנינו, ככל שלא נהיה, אנחנו מבינים ואוהבים ותמיד תמיד יהיה לנו יותר טוב מלכל זוג בעולם.

ראי, ע., למען האמת לעתים אני פוחד מפנייך, ויודע שאני עוד אפחד ממך זמן־מה, כי פתאום נתברר לי שאת יכולה לומר לי לא, שאת יכולה לומר לי שאינך אוהבת אותי - מה שמעולם לא תיארתי לי, כי אני כל־כך אהבתיך.

ע. בתי - באמת פצעת אותי בנשמתי...

אני חפץ באהבה גדולה וישרה. אינני חפץ שפעם יעלה בלבי חשד וקצה חשד שאת משחקת בי... ואני מעולם לא שיחקתי בך (ולעולם גם לא אעשה כך כי אהבתיך מאוד).

[...]

ע. קטנה, אפרוחון שלי.

הייתי רוצה לקחת את פנייך בידי ולהביט בעינייך הטובות, לנשוק לך ולשוחח איתך על כל־מיני דברים. על הלימודים והוועידה, ספר וסרט, וסתם קצת לצחוק ולקנטר אותך (דרך־אגב, אומרים שאני נראה מצוין ובאמת כדאי לך לראות אותי. שוויצר שכמוני).

[...]

עדנושקה,

עוד מעט אני הולך לקן להעביר לחניכים פעולה שנושאה הוא "התפתחות הגזעים ותורת הגזע". למען האמת, אין לי כל חשק ללכת לשם, אבל אין ברירה ואני חייב למלא זאת באחריות. מה מעשייך כעת?

חמודה, כל־כך הרבה זמן היינו רחוקים, ועתה אנחנו צריכים להיפגש ולחזור ולהרגיש שאנחנו קרובים קרובים ואוהבים אוהבים.

יודעת את, בת, מצב־הרוח מתחלף אצלי לפרקים. רגע אני פורץ בצהלה וצעקה סתם כך, עד שהבית נרעד, ורגע אני נעשה עצוב ורוצה כל־כך לראותך.

אני מוכרח לרוץ, ואני חוזר ונושק לך ברוב אהבה.

שלום ולהתראות בקרוב (בשבוע הבא כמובן). ין.

 

התראינו כעבור שבוע באותה ועידה של תנועת השומר הצעיר שהזכיר במכתב. ארבעה חודשים לא ראינו זה את זה. כפות ידינו כאילו דבקו זו לזו. לא יכולנו להיפרד, ובילינו את הלילה בשיטוטים בגן הדסה, שאז היה עדיין מקום נחמד לזוגות מאוהבים, ולידו היה גן־החיות העירוני (במקומו ניצב היום קניון גן־העיר). כבר היה שלוש לפנות־בוקר כשיצאנו משם, והיה קר. יענקלה הציע שנלך ל"קן" מרכז, בפינת בוגרשוב־קינג ג'ורג', שבו אין איש עכשיו ונוכל להיות שם עד הבוקר. כל הדלתות היו נעולות, אבל הצלחנו להיכנס דרך חלון שנשאר פתוח. התיישבנו על שולחן שהיה באחד החדרים, ויענקלה חיבק אותי בכל הכוח. ככה נרדמנו עד שהאיר השחר. הנה המכתב שכתב לי אחרי הלילה ההוא:

 

יום ו' השעה 11.30

עגי עגי עגי פגי...

אני פשוט לא יכול לכתוב לך... מרוב אושר ושמחה. יש לי חשק לשאוג, לקפוץ, לתפוס כל אדם ברחוב אם זקן ואם צעיר ולרקוד עמו, פשוט להשתולל.

ילדה שלי, אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך עד השמיים, אני אוהב אותך מיליון קל"מ. יש לי כזה חשק לתפוס אותך באפוֹנך ולנשוק לך מין נשיקה כזו בלחי ש... אינני יודע מה.

היום למדתי עד 10.00, וכל הדרך הביתה רק חשבתי אם אקבל מכתב או לא. ציפיתי בקוצר־רוח איום. הבטתי בתיבה והוא לא בא. עליתי הביתה, קיוויתי שהוא יהיה, אבל פחדתי לשאול את אמא פן תאמר לי שלא בא כל מכתב. נכנסתי לאמבטיה לרחוץ את הפרצוף ושמעתי את אמא קוראת לי ואומרת שיש לי מכתב. אך משיצאתי נתברר שלא "מכתב" אמרה, אלא "ביצה". לאחר חצי שעה ירדתי לסדר משהו ובתיבה היה מכתב. הוצאתי אותו ביד רועדת וקיבלתי את מה שרציתי.

עגי פגי, יש לי חשק עתה לקום ולנסוע אלייך ולהשתולל איתך.

זו היתה מתנה כל־כך נהדרת וכל־כך במקומה. יותר טובה לא יכולה להיות כלל. כן, אהובתי, אנחנו חזרנו זה אל זה כמו אנשים מבוגרים ומבינים, והעיקר אוהבים באמת בכנות, ולכן יהיה לנו נורא טוב כמו שלא יהיה לכל זוג בעולם כולו (זה בטוח) היכן שנהיה - אם בסאסא או במרחביה או על הירח.

[...]

ושוב, נראה שבאמת יש בינינו קשר מחשבות. אף אני נזכרתי השבוע בשיחה שהיתה לנו פעם עם אבא, ושוב נוכחתי שאנחנו צדקנו.

[...]

נו, אני מסיים כיוון שאני צריך למסור לבַּרקֶה את המכתב.

ושוב אני נושק לך נורא נורא ואני לוחש לך באוזנך - אני כל־כך אוהב אותך, ואת הרי לעולם תהיי שלי, לעולם. ובאוזני כל העולם הייתי שואג ומכריז שאני מאושר מאושר מאוד, כי אני צעיר ואוהב ונאהב.

[...] עגי קטנה טיפשונת חמודונת פספוסונת ועוד ועוד. אני אוהבך כל־כך... אני כבר מתחיל לספור את השעות עד לפגישתנו, בואי בואי.

הרבה נשיקות. ין.

 

הוא קרא לי בשמות שונים שהמציא, כמו ילד משתעשע, אבל אחרי משבר הפרידה שוב לא היינו ילדים.

יענקלה, שסיים את לימודי הגימנסיה והתכונן לגיוס לצבא עם הגרעין של התנועה, הקדים להתבגר ממני. הרגישות המיוחדת שלו לשינויים ולמעברים, זו שאחר־כך קיבלה ביטוי כה עמוק בכתיבה, התחילה להתגלות אז. משהו מכל זה משתקף במכתב שכתב לי באחד באוקטובר - תאריך שהורי חגגו לי תמיד כיום־הולדתי:

 

תל־אביב, יום ד' 1.10.52

עדנה אהובתי.

היום יום הולדתך ה־18. לפני הכל ובראשית הכל אני מאחל לך את ברכותי, מי ייתן ונוכל יחדיו לחזור ולחוג את יום־הולדתך שנים רבות רבות, ותמיד שמחים ומאושרים. מי ייתן ויהיו לך הרבה הרבה שנים של הרבה אושר ומעט צער, וככל שתתבגרי וככל שתזדקני (לא כל־כך מהר, כמובן), תישארי צעירה וחמודה כהיום הזה.

ע. שלי, ע. חמודונת שלי, את כל־כך חסרה לי, כל־כך. ואני חפץ כל־כך להיות איתך לידך, לחוש בך, לראותך. כבר כל־כך הרבה זמן שלא היינו יחד, שלא התפנקנו מעט.

אני מבולבל מעט. ברצוני לספר לך דברים רבים, רבים מאוד. חלקם ממה שקרה לי, חלקם ממה שהרגשתי וחשבתי, והמצע הזה יקצר מלהכילם. על כן את רובם אדחה ואספרם לך כשנתראה ביום ו' זה (3.10).

רק אתמול באתי הביתה לאחר נסיעה של לילה ויום, והיום כבר עבדתי בבניין, אך אינני עייף, אני רק משתגע לראותך. ע., באלוהים, אילו יכולתי הייתי נושא אותך לי לאשה היום. אני כבר כל־כך משתוקק להיות איתך תמיד. ע., נו, הביני, אני פשוט אוהב אותך נורא. את עולם שלי. את הכל הכל שלי.

כן, ע., דומה לי שכבר זמן רב לא כתבתי לך מכתב מת"א. יודעת את, בתי, כמו שאמרתי לך, היו לי בזמן האחרון אי־אלו תקופות קצרות של שפל רגשות, אולי מתוך עייפות, אולי התפעלות והשקעת הרבה מחשבות בעולם חדש שלתוכו נקלעתי. מכל מקום, ילדה שלי, יודע אני שמעולם עוד לא אהבתיך כהיום הזה, עוד לא האמנתי בך ורציתי בך כהיום.

עדנושקה, את אומרת שאני סגור בפנייך מעט, שאיני מספר לך מה שמתרחש בתוכי. לא. אין זה נכון. אבל כשניפגש אני חפץ לשוחח איתך ארוכות ארוכות. שימי לב, ייתכן וזו היא פגישתנו האחרונה לפני צאתי לצבא. (אני כמובן אדרוש ממך לקפוץ עוד לת"א לְערב כמה ימים לפני שאסע, ודווקא בטוחני שיתירו לך.)

עגי, אספר לך כאן רכילות אחת איומה, ועוד אשוחח איתך עליה כיוון שהיא הציקה לי מעט. [...]

אך נעזוב את זאת. ביום ו' אני אצלך. נוחי היטב כיוון שאסחוב אותך לטיול לילה ארוך, אם לא אפול מן הרגליים, כמובן. יש לי לספר לך המון המון.

ושוב המון נשיקות והמון אהבה

ין שהוא רק רק שלך.

 

זו היתה הפעם הראשונה שהמחשבה על נישואים עלתה בינינו במלים מפורשות. בקרוב, בשנה הבאה, היו עתידות משוכות־המרחק ומהמורות־הזמן להעמיד את הקשר הזה במבחן.

4

בתחילת החורף התגייס לצבא במסגרת גרעין נח"ל.

היה מוזר כל־כך לראות אותו בפעם הראשונה במדים (מדי נח"ל מרושלים למדי), ושערו מסופר קצר, כמעט גזוז לגמרי, בלי התלתלים היפים שלו. בבת־אחת התבגר - מנער היה לעלם. גם הקשר שלנו, שעכשיו היו בו רק פגישות קצרות מאוד - כנקודות־חיבור ברשת שחוטיה היו המכתבים - התבגר והתחזק.

 

יום ב' 18.12

ע. אהובה עד בלי גבול ו...

איני יודע באיזו שעה בדיוק, עוד זמן קצר אצא לסדרה. אך שוב אין רוחי קשה עלי כקודם, להיפך, למרות הקושי ואי־הנעימות שבחיי הצבא אני חש שאינני בודד... אני חש שבסובבי במחנה את הולכת עמי בתוכי וטוב לי, ואני מאושר.

אכן היתה זו פגישה קצרה, אבל עגי, ראי כמה אושר, הבנה והרמוניה היו בפגישה זו. אכן עתים יכול אדם להפיק אושר משעה קלה, כאשר לא יוכל להפיק מזמן ארוך. (אני נזכר ברעיון דומה ב"למי צלצלו הפעמונים".)

ע., אני יודע שהפגישה הזו פתחה דף או שלב חדש ביחסינו. הם מעתה יהיו מבוגרים יותר ועל כן רחבים ועמוקים ויסודיים... נערתי החמודה, אהבתנו גדולה ועמוקה מִיָם, אני יודע זאת.

הגעתי למחנה בזמן, אך כל הדרך וגם עתה עומדת דמותך לנגדי ואני מהרהר במה שאמרנו ובמה שהרגשנו ולא אמרנו. כן, אפרוחה, יהיה לנו טוב ומאושר - לו רק נהיה יחד. כל הזמן תכנתי תוכניות וחישבתי חשבונות, מתי, מתי נהיה ביחד.

השעה עתה 1.00 עדיין לא נסעתי לסדרה...

אני יושב בשק"ם, מוזיקה רעשנית באולם, חיילים סובבים לבושים בגדי עבודה, חול מסביב, ובלבי חג. אני מהרהר בך ובי ובשנינו גם יחד ושוב ושוב אותה הרגשה של אושר ושלמות.

דברינו על הביקורת ודברי ביקורתנו היו לא רק נכונים וכנים, אלא אף מבוגרים. כן, ביקורת וביקורת עצמית הם הנשק העיקרי בעזרתו נוכל להתפתח ולהתקדם בדרך הנכונה והטובה ביותר.

חמודה קטנה, כשקמתי בלילה לנסוע עדיין ישנת שנת ישרים. פנייך היו חלקים ויפים, והיה בהם שקט ושלווה מאושרת. היית נהדרת. רציתי לשבת לידך ולא לזוז מכאן, ולו גם יהיה אח"כ לא נעים ולא טוב. אבל זכרתי את דברייך ואת החלטתנו המשותפת, ובכוח נקרעתי מעלייך ויצאתי אל הלילה היפה להפליא. אני מחייך בזוכרי כמה לילות וימים נהדרים של קיץ אביב סתיו וחורף עוד עתידים אנו לבלות יחד יחד אחד ליד השני.

נערה, אני מוכרח לסיים. להתראות בקרוב. ביום שישי הבא לבטח נורא יהיה עצוב היות ולא אימצא לידך.

המון נשיקות. ין.

 

לאחר שלושה חודשי אימונים וסדרות עבר הגרעין לתקופת שירות במשק־סְפָר, לשמחת לבו של יענקלה. אף שכלל לא התלהב מכל גינוני הצבאיות, חשתי שהוא גאה בהיותו בנח"ל. במיוחד היה גאה בכך שהגרעין שלו נשלח לשרת בנגבה, הקיבוץ שנודע בכל הארץ בעמידת הגבורה שלו מול הצבא המצרי לפני ארבע שנים, במלחמת העצמאות.

המפקד שלהם, יואב, בן קבוצת גבע, שהחזיק אותם ביד תקיפה, לא הפריע להם להמשיך את חיי תנועת הנוער בערבי הווי ברוח הפלמ"ח, ובאופרטות שחיברו והציגו. שבועות רבים התכוננו, כתבו למנגינות מוכרות טקסטים שהתייחסו להוויית חייהם בצבא ובתנועה. ליענקלה היה בכל אלה חלק ניכר.

בשנה זו של השירות שלו בנגבה, מסתיו 52' עד קיץ 53', חשתי בחריפות גדולה את המרחק. שכן חרף העובדה שכבר מלאו לי 18 ולמדתי בכיתה י"ב, הייתי כנתונה במעצר.

לפי החוקים ששלטו ב"מוסד החינוכי", כך קראו לבית־הספר התיכון שהיה בקיבוץ, הותר לתלמידים־חניכיו לנסוע אל מחוץ לקיבוץ רק פעם אחת במהלך שליש. הפעם האחת הזאת, שנקראה "שבת־נסיעות", נוצרה למען "ילדי החוץ" כדי שיוכלו לקיים את הקשר עם הבית. "זה רק לילדי־חוץ. לא בשבילך", אמר לי מנהל המוסד כשבאתי למשרדו בביתן הקטן בתוך חורשת האורנים לבקש אישור לנסיעה. אומנם הצלחתי לשכנע אותו בלהט שלי לאשר לי את הנסיעה, אך זה היה רק אחרי שאמר לי במורת־רוח גלויה, "איך זה ששתי בנות שלנו" - הכוונה היתה אלי ואל נעמי, הנשואה לבַּרקֶה - "בחרו לעצמן דווקא חברים תל־אביבים. למה את לא יכולה למצוא לך חבר כאן?!"

הביקורת לא השפיעה עלי, אבל בתנאים של אותם ימים, עם הקיבוץ מכאן והצבא משם, היו עוברים לפעמים חמישה־שישה שבועות בין פגישה לאחרת, וכשעברו שבוע או יותר ומכתב לא הגיע - היה כבד בנשמה. הנה מה שכתב לי אחרי שבוע כזה, במאי 1953:

 

חמודה קטנה.

היום שוב לא בא לי מכתב, למרות שחיכיתי לו בכיליון עיניים. אני נורא מחכה למכתבייך, אני זקוק להם מאוד. לא אפסוק שלא כתבת לי, אני תולה את אשמת האיחור בדואר וממשיך לחכות למכתבך בסבלנות.

וע., אומנם מכתב זה הרבה אבל זה מעט ביחס לפגישה שלנו, ביחס לרצוני לראותך, ביחס לגעגועי לך. ע. שלי אני נורא מתגעגע לך ונורא חפץ לראותך.

נערונת, אני חפץ להניח את ראשי על ברכייך, אני חפץ לחבק את כתפייך ולחוש את ראשך מונח ברוך על חזי (את נערה־ילדה שלי). אני רוצה לטייל איתך, לנשוק לך, לשמוח איתך... אני רוצה אותך...תמיד תמיד בכל עת ובכל מצב.

נו, ומתי, מתי זה יהיה?

נשיקה בקצה פיך החמוד

יענקלה שרוצה לראותך...

 

הפגישות פנים אל פנים חסרו לנו במידה כזו, שהיינו מוכנים לנסוע שעות רבות רק כדי להיות יחד שעות ספורות. פגישה אחת כזאת כמעט הסתיימה בכי רע.

היא התקיימה ממש באותם ימים שכתב לי את המכתב הזה, בחג העצמאות בשנת תשי"ג. הבחורים הגבוהים והחזקים של הגרעין, והוא ביניהם, נבחרו להשתתף במופע של חיל הנח"ל, באירוע המרכזי שהיה עתיד להיערך באיצטדיון ברמת־גן בערב החג. לצורך זה הם נשלחו לשבועיים האחרונים לקראת המופע אל מחנה "דורה" ליד נתניה. יענקלה סיפר לי על כך במכתב, ומאחר שהיה לי יום חופשי מלימודים, הבטחתי לו שאבוא. לקראת האירוע גייסתי את חברתי יהודית מכיתה י"ב בקיבוץ עין־החורש, שגם לה היה חבר מגרעין "להבות", ויחד הגענו למופע. ברגע שהקהל התחיל להתפזר נדחקנו שתינו מבעד לגדר והצלחנו להגיע אל המשאית הצבאית, שלידה חיכו הבחורים כדי לשוב אל המחנה.

שם ישבנו שנינו על המיטה שלו באוהל והתחבקנו בשתיקה בחושך. לא חשבתי מה קורה עם החברה שלי. לא חשבתי גם מה יקרה אם מישהו מן המפקדים יגלה אותנו פה, דבר שהיה עלול לסבך את כולנו. כלום לא היה קיים בשבילי בשעתיים ההן מלבד חום גופו החובק אותי ופניו שהיו צמודות לפני.

עם שחר יצאנו, יהודית ואני, דרך פרצה בגדר התיל אל הכביש הראשי, ונסענו בטרמפים חזרה כל אחת לקיבוץ שלה. שיגעון - ככה הדבר נראה לי היום. אבל אז היו זמנים אחרים.

חודשים אחדים אחר־כך, באמצע הקיץ, הייתי אמורה להתגייס לצבא. ציפיתי לכך. רציתי מאוד לשרת בצבא, לפחות שנה אחת. אבל במכתבים של יענקלה החלו להירקם תוכניות אחרות.

 

יום ד' 17.6

עדנושקה חמודה שלי,

"החופש תם נצא לדרך, / הכיף היה כמו חול, / אפשר היה עוד לכַּיֵף כאן ערב, / אבל אף־פעם לא נספיק הכל הכל..." נכון, ע. קטנה?

ובכן היום אני אורז את החפצים וחוזר לנגבה (למען האמת אין לי כל חשק לעשות זאת). באתי לת"א די מהר, בטרמפים כמובן. בבית קיבלוני בשמחה והחלו שואלים שאלות על החופש ועל... (?) לא צריך להיות בלש טוב כדי לדעת שאבא ואמא וסבתא כנראה מתחילים כבר לגהץ את הבגדים לאיזו חתונה.

"מה שלום עדנה..." ומה מעשיה וכו' בלי סוף. וסבתא הוסיפה לחקור מתי אנחנו מתחתנים, ואם לא לפני לכתך לצבא, פן אח"כ לא תוכלי לעוזבו וכולי (נדמה לי שהסמקתי מעט). אכלתי ושכבתי לישון. אח"כ הלכנו ליום הולדת של גדי, וכאן נִפגַש כל הגרעין והיה שמח ועליז וטוב. כמובן, לא טָמַנו את פינו... (כבר רציתי לומר "בצלחת", והרי זה היה לגמרי לא נכון לאור עובדת הזלילה הבריאה).

עדנושינקה, כנראה אהיה ביום א' בעיר, ואח"כ ביום ו' 26.6 בגן־שמואל, ובסיום נתראה אצלכם. זוהי תוכניתי לזמן הקרוב.

אגב, בת קטנה, אנא לפני הסיום בעת השוִיץ וההתרוצצות של הסוף אל תאבדי את קור־רוחך ואל תתעצבני (זה משפיע נורא רע עלייך מכל הבחינות).

ע., הפגישה שלנו היתה טובה ונהדרת, חבל רק שהיינו יחד פחות מדי זמן.

יש לך ד"ש מיהודית ומהורי. שלום וד"ש להורים.

שלך ין שהוא שוב נעשה חייל.

להתראות בקרוב!!!

 

מן היום שבו התגייסתי - ה־3 באוגוסט - ועד לסופו של החודש הזה (שמראשית הקשר שלנו היה הגורלי בחיינו) כתב לי חמישה־עשר מכתבים: מעודד, עוטף באהבה - ובעיקר חרד. חרד פן אשתנה. חרד בנוגע לעתיד שלנו בהשפעת מצב־הדברים החדש. הנה הראשון:

 

נגבה, יום א' 9.8.53

חיילת שלי אהובה עד־אין־קץ,

במה אתחיל. מה אספר? נערה נערה נערתי.

לבי רוצה להתפרץ, אני מלא אהבה על גדותי וגעגועים ורוך ועדנה. אני מצפה לך, הם מצפים לך, ואת עתה בלתי־מושגת.

אבל אעשה בכל כוח לרסן את עצמי ותחילה לספר לך בצורת רפורטאז'ה יבשה כמה פרטים עלי ועל חיי כאן (הסתייגות קלה: יהיה זה רק לקט פרטים, כי אילו רציתי לספר את כל שעבר עלי במשך שבוע זה, כי אז בלוק שלם לא היה מספיק).

ובכן, בת, ראשית קיבלתי את מכתבך מהשבוע שעבר מהבית, לפני נסיעתך, והיום - לאחר ציפייה איומה משגעת - אֶת מכתבך הקצר כל־כך מהקֶלֶט. איני יודע אַייךְ, אך אני פוחד שאת מתגעגעת ומצב־רוחך אינו טוב ביותר ולכן אני שולח את מכתבי זה בלא ידיעת כתובתך המדויקת, אולי אצליח.

ע., אילו ידעת כמה מחשבות, דמיונות ותוכניות חלפו במוחי ובלבי בימים אלו עלי ועלייך. אהובת לבי, הכל הכל שלי, שאיתך יש לי עולם מלא אושר, ובלעדייך הכל עפר ואפר.

בראש וראשונה אני רוצה לבשרך בשורה. הודיעו לנו שכפי הנראה(!) אנו משתחררים מהצבא בחודש אוקטובר, כלומר בעוד חודשיים. כמובן, יש להתייחס להודעה זו כמו לשאר הודעות הצבא בהסתייגות די רבה, ובכל־זאת. הודעה זו שבאה עלי בעת שאני נתון בכל־כך הרבה געגועים, דחפה אותי מבלי־משים לתכנן תוכניות חדשות לעתידנו...

דבר איני יודע ממך. לא את מעשייך, את מקום הימצאך, את מחשבותייך הרגשותייך, לא מה שמעת בדבר עתידך, הזמן שתמצאי בקלט או בבסיס האימונים וכו', ועל כן אף איני יודע מתי נתראה. למעשה אני חי בידיעה נורא מעציבה שיעבור זמן ארוך עד שניפגש, אבל ע., האמיני לי, אני מוכן לחכות לפגישתנו בסבלנות ומתוך נאמנות לא רק חודש־חודשיים, אולי אף שנה־שנתיים ויותר. אני כל־כך אוהב לך. אך בסוד אלחש לך, אני פוחד. אני פוחד מפני פגישתנו הקרובה, אני פוחד מפני החודשים הקרובים. אני פוחד מאוד. למה? לא אדע. אני רוצה אותך. אני רוצה אותך אתי לידי, שאוכל לטייל איתך, שאוכל לאהוב אותך ולהיות לך רך ומבין ואוהב ובן וחבר וידיד־נפש והכל. ואני כל־כך פוחד וחושש מפני החודשים הקרובים.

אין אני נתון בדיכאון נפשי עמוק, בעצב נורא. וכמובן לא בשמחה. לא חורף סוער ואף לא אביב פורח אצלי, כי אם סתיו סתיו סתיו. שָׁמַי מעוננים עננים אפורים ועין השמש תֵּראה רק לעתים רחוקות. לא רוח ולא גשם, רק אפלולית אפרורית נוגה.

כן, נערתי, עולמי עתה הוא געגוע נוגה. נוגות, חששות, געגועים, ויחד עם זאת אהבה ורוך בלי קץ ובלי גבול. ודאגה. אני כל־כך דואג לך.

כל־כך אני מתגעגע וכל־כך אני חושש ופוחד מפני הבאות. כן, אני יודע, אני פוחד פוחד לכן שאני אוהב אותך כזאת, עדנה שלי נפלאה, יחידה. ואני פוחד... מה יקרה לך? כיצד ישתנו מושגייך? איך תתייחסי לאהבתנו. אני פוחד ואוהב.

בזמן האחרון אני מרבה לדבר עלייך. זה מעודד אותי, גורם לי להרגיש שאת קרובה אלי, שאת פה לידי.

הנה לפני שבוע, בת, יצא לי לשוחח שיחת רעים עם עזה. סיפרתי לה שהיום יום־הולדת לנו, לי ולך, אהובתי, שלוש שנים מאז שהכרנו זה את זו...

יש לי עוד הרבה הרבה לספר לך על עבודתי וקריאתי והרהורי, על החברים ועל הכל הכל. אך על הכל כשניפגש.

אני מתפלל ערב־ערב טרם שנתי: מי ייתן ונתראה בקרוב ואת בריאה ושלמה וכזאת כמו מקודם, ילדה שלי שלי. מי ייתן ונהיה כבר יחד.

שלך ונורא שלך. ין שהוא מתגעגע כל־כך.

 

כעבור יומיים כתב לי שוב, מכתב ארוך מאוד.

 

נגבה, יום ג' 11.8.53

חיילת אהובה אהובה לבלי סוף וגבול.

החברֶה חושבים שנשתגעתי ממש, כל יום אני מבלה את שעותי על־יד הדואר ומצפה לחלוקתו, וכל היום איני פוסק מלהרהר בך, בנו, בעתידנו, ובעיקר, היבוֹא או לא, היבוֹא או לא (הכוונה למכתב). והיום סוף־סוף בא המכתב. המכתב השלישי מאז נפרדנו והראשון מבסיס האימונים. והיה כדאי להתרוצץ עוד חודש ויותר על־מנת לזכות במכתב כזה.

[...]

אנו עומדים להשתחרר באוקטובר ולפנינו לפחות עוד סדרה אחת בקרוב (בסוף החודש הזה). לרגל הבלגן במחלקה שלנו וכן לרגל מצב הביטחון אני די פסימי ביחס לביצוע הודעה בלתי רשמית זו, וייתכן שהתאריך יידחה. אך מכל מקום, ע., התאריך הזה יצר והעלה בי הרבה הרהורים על הקרבת התאריך שלנו, על הקדמתו. כבר אמרו לי רבים "למה אתה נותן לילדתך להיות בצבא" וכו' וכו'. ואני כל־כך רוצה להיות איתך. כל־כך.

[...]

נערתי האהובה סליחה אם לא אספר לך על חיי בפרוטרוט. פשוט היום הדבר היותר חשוב לי, המעסיק אותי ביותר מעל לראשי הלוא היא את הרחוקה־קרובה (אני כל־כך מתגעגע לך), והתוכניות בדבר עתידנו הקרוב והיותר רחוק.

נערה, בחיי שאני רוצה כבר להתחתן איתך (כמובן לא לפני שאהיה בסאסא). נהיה שם זמן־מה, נהיה זמן־מה במרחביה, ואני רוצה שנלך ללמוד יחד, להתפתח יחד. מצב־רוחי נשתפר מעט ביחס לגרעין (אחרי המשבר הרגעי) ויחסי תוקן בהרבה, אבל בכל־זאת סאסא לא תהיה לי בית אם היא לא תהיה גם לך בית באותה מידה!!! ולא ת"א ולא מרחביה. ורק במקום שם תאמרי לי שאת שם מאושרת וטוב לך, רק שם יהיה גם לי טוב.

[...] כמעט ואינני קורא. רק פה־ושם מדפדף ומעיין. אין לי זמן, או יותר נכון, שלא באשמתי זמני מתבזבז במהירות עצומה מבלי שאנצלו וכן, ע., אינני מרוכז. מכל מקום סיימתי את 'גובסק' של בלזק, וגם מאמר של סטאלין "על סין" (אם ד"ר סנה היה קורא אותו היה מתפקע מכעס. בהזדמנות אראה לך כמה קטעים)...

עתה אגש לספר קריאה... אעשה זאת על־פי הצעותייך. באים בחשבון טולסטוי, גורקי, סטנדאל. אני כבר מתבייש בפנייך והחלטתי לאזור כגבר חלצי אף בשטח זה. [...]

מחר כשאהיה בת"א אעלה אל אביך ואמסור לו ד"ש מבתו.

לילה טוב לך וחלומות נעימים והמון־המון נשיקות ולהתראות כבר.

 

כעבור יומיים, בעת הביקור בתל־אביב, כתב:

 

תל־אביב, יום ה' 13.8.53

בת, בת חמודה וטובה שלי, שלום.

הסתובבתי (עם יצחקלה) יומיים בת"א והיה לי ריק. ריק לכן שאת לא הסתובבת עמי ולכן שלא היתה לי אפשרות לקום בעת שארצה ולנסוע אלייך ולראותך. לא פסקתי מלחשוב עלייך, על מעשייך, על מצבך, וכן על שנינו ועתידנו. [...]

עגי פגי קטנה, חיילונת שלי, נו, אמרי מתי מתי כבר נהיה יחד ואני כבר כבר לא אצטרך כל־כך להתגעגע לך. מתי?

אמא חושבת שנתחתן עוד שניים או שלושה חודשים (היא חשבה שאשתחרר באוקטובר), נו מה דעתך על כך. הלוואי. הלוואי ויכולנו כבר באמת.

נושקה קטנה... השעה מאוחרת, ואני הולך לנסוע לנגבה (אין לי כל חשק).

המון נשיקות ואהבה בלי קץ

ין שלך המתגעגע

 

הטירונות שלי הסתיימה בסוף אוגוסט. התקבלתי לשירות בחיל המודיעין במטכ"ל. פתאום עברו תחת ידי מסמכים שפקחו את עיני לראות את מקומה של ישראל במרחב של המזרח־התיכון באופן חדש, ועניינים מדיניים שעליהם קראתי בעיתונים קיבלו משמעות אחרת. כעבור זמן לא רב קיבלתי הצעה מושכת לצאת לקורס קצינות, ולאחריו היתה צפויה לי עבודה מעניינת עוד הרבה יותר. גם קשרים חברתיים חדשים היו לי, ופגשתי אנשים שמחשבותיהם ותפיסת עולמם היו שונות ביותר ממה שהכרתי בקיבוץ. הרגשתי שהצבא פותח לי דלת אל עולם מושך ומעניין, ורציתי מאוד להמשיך לשרת בו.

אבל הרצון הזה לפרוש כנפיים בעולם החדש שאליו נכנסתי הטיס אותי ישר לתוך קונפליקט עם יענקלה. המכתב ששלח לי בראשית ינואר, זמן קצר לפני מעבר הגרעין לסאסא לשנת שירות כחברי הקיבוץ, היה כחץ שלוח למטרה. מכתב בן שמונה עמודי מחברת, כתובים בסערת נפש. היה די בקטע קצר ממנו להעמיד אותי פנים אל פנים מול ההכרח לבחור את דרך חיי - ועכשיו.

 

[...] ובכן, בת, כיצד רואה אני את הדברים.

אין לי כל צל של ספק שהגיע הזמן עתה, ממש עתה, להכניס שינוי גמור!!! בכל צורת יחסינו. בשום פנים ואופן אין כל אפשרות להמשיך כך. המשך קיום יחסינו בצורה זו משמעה עצירת התפתחותנו, משמעה משברים, מצבי־רוח, התפוררות ועוד ועוד. אין לי גם צל של ספק, לא צל של ספק, שעם שחרורי צריך ומוכרח לבוא שינוי רדיקלי.

השינוי לדעתי יכול לחול רק בכיוון אחד: אנחנו צריכים להתחתן מיד!!!