כי קרוב אליך – במדבר

המפקד בתחילת השנה השנייה א. המפקד

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן (א', א-ג):

מה טיבו של מפקד העדה בתחילת השנה השנייה לצאתם ממצרים?

נביא את שתי התשובות המקובלות לשאלה זו, נרחיב עליהן מעט וננסה לענות בדרך שלישית.

זו לשון הרשב"ם:

לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן, כדכתיב בפרשת בהעלותך, וכתב שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו'. ולכך ציוה ה' בתחילת חדש זה למנותן (רשב"ם א', ב):

חומש הפקודים לפנינו אמור לעסוק בהכנות לכיבוש הארץ ובכיבושה בפועל. התקלה שדחתה את כיבוש הארץ בארבעים שנה ובדור שלם, חטא המרגלים, עדיין לא אירעה. בשנה הראשונה עסקו בני ישראל במתן תורה ובהקמת משכן ה'. עתה, משנחנך המשכן (בחודש הראשון לשנה השנייה), ויש דרך לשכינה לשרות בתוך בני ישראל גם לאחר שיֵצאו מהר סיני, יש צורך לעסוק בהכנות לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה. כיבוש הארץ דורש הקמת צבא מתאים, צבא בן שישים ריבוא לוחמים, ולכך נועד המפקד.

נעקוב מעט אחרי המילים שהתורה משתמשת בהן במפקד: 'כל זכר', 'מבן עשרים שנה', 'יוצא צבא', 'לצבאותם', 'מטה' ו'מטות', 'דגל' ו'דגליהם', 'פקודים'. מילים אלו מזכירות לנו צבא מלחמה המחולק למטות, ופקידתו היא תחילת ההיערכות למסע המלחמה.

המטות והדגלים מתחילים לנסוע למטותם ולדגליהם להלן בפרק י', ומיד אחרי תיאור נסיעתם נזכרת תפילת משה:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י', לה):

זוהי, על פי תוכנה, תפילה לפני יציאה לקרב.

■ ■ ■

מסגנונה של התורה למדנו עיקרון חשוב בהקמת הצבא הרצוי על פי התורה, עיקרון שנכנה בשם 'צבא העם'. צבא כיבוש הארץ מגויס מכל משפחה ומכל בית אב. הוא שונה עקרונית, לטוב ולמוטב, מצבא מקצועי של שכירי המלך. צבא מקצועי בדרך הטבע מיומן יותר ומסוגל להתמחות גם בתחומי הפרשים והמרכבות ובתחומים מקצועיים נוספים. השלטון עשוי להעדיף אותו, אם מסיבות ענייניות של ניהול טוב יותר של מלחמה ואם מסיבות של כוחו של המשטר, משלם המשכורות של החיל המקצועי. חייל מקצועי יהיה נאמן בעיקר למלך או למשטר, נותן לחמו ומימיו. צבא עם יהיה נאמן לעם, למשפחותיו ולבתי אבותיו.1

■ ■ ■

הרמב"ן מביא אף הוא פירוש כשל הרשב"ם, אך בהקדמתו לספר במדבר הלך בדרך שונה:

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד, וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות. ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם צוה: 'והזר הקרב יומת', כאשר אמר שם: 'כי סקול יסקל', וצוה: 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו', כאשר הזהיר שם: 'פן יהרסו אל ה' לראות וגו'', וצוה: 'ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח', כאשר אמר שם: 'וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו'', 'והכהני' והעם וגו'', והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו: 'אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין'.

לדבריו, המפקד הוא חלק מסידור מחנה ישראל מסביב למשכן, כדרך שחנו מסביב להר סיני בעת השראת השכינה עליו. תפקיד המחנה הוא להגביל את העם מלגשת אל המשכן עצמו בלא צורך ברור ולקבוע את המרחק בין המחנה לבין המשכן לצורך מעלתו וכבודו וגם כדי למנוע סיכון מיותר מהעם. סידור המחנה הוא המשך לבניית המשכן ולתורת הקרבנות שנאמרה בו, וכך הוא ממשיך את הספרים שמות וויקרא.

ניתן להוסיף על דבריו ולומר שעצם מבנה המחנה לשבטיו ולפקודיו הוא חלק מסידור השכינה במחנה ישראל כולו, והמשכן מהווה את ליבו של מחנה ישראל ולא מקום נבדל ונפרד שהשכינה שורה בו.

דבר זה עולה היטב מסיומו של ספר שמות:2

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם (שמות מ', לד-לח):

שני הפסוקים הראשונים בפסקת הסיום של ספר שמות מובילים אותנו לתחילת ספר ויקרא. שלושת הפסוקים האחרונים מובילים אותנו לחומש הפקודים, ועוד נדון בכך. הענן שעל המשכן מתקשר בהם לכל מחנה ישראל ולשכינה ההולכת עמהם מהר סיני לארץ ישראל. פרשת המפקד היא אפוא המשך לפרשיות השראת המשכן שבספר שמות.

ב. ישראל והערב (רב)

נביא כאן אפשרות שלישית לצורך במפקד, אפשרות שלא באה לסתור את קודמותיה אלא להשלים בהן פרט נוסף.

ספרנו, חומש הפקודים, פותח עם סיומו של ספר ויקרא, תורת כוהנים. את ספר ויקרא ניתן לחלק לשני חלקים ברורים: החלק הקודם בזמן הוא דווקא חלקו האחרון של הספר, פרקים כ"ה-כ"ז. לפרקים אלו - הכוללים בתוכם בעיקר את מצוות השמיטה והיובל, ערכים וחרמים ואת פרשיות הברכה והקללה - יש מסגרת ברורה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר (ויקרא כ"ה, א):

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה (שם כ"ו, מו):

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי (שם כ"ז, לד):

חלק זה הוא כנראה ספר הברית שניתן בהר סיני (ראה שמות כ"ד, ז).

חלקו הראשון של ספר ויקרא הוא עשרים וארבעת פרקיו הראשונים, ופתיחתו היא:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א', א):

הדיבור מאוהל מועד מאוחר לדיבור מהר סיני.

סיומו של חלק זה הוא פרשת המגדף, ומיד אחריה נאמר ספרנו, חומש הפקודים. נתבונן אפוא בפרשת המגדף, המסיימת למעשה את תורת כוהנים:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן (ויקרא כ"ד, י-יא):

רש"י פירש שם על פי המדרש:

ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף (ספרא י"ד, ויק"ר ל"ב ומדרשים נוספים):

אך פירושם קשה, שהרי על פי סדר הפרשיות עדיין לא היה מחנה ישראל, ומהיכן דחוהו?

שמא ניתן לפרש בהיפוך מפירושם. המגדף היה מן הערב הרב שעלה ממצרים עם בני ישראל. ערב3 משמעו - בני זוגות מנישואי תערובת, שיהדותם הייתה למחצה, לשליש ולרביע, ונספחו אל מחנה ישראל בעת יציאת מצרים, כשארץ מצרים עמדה חרבה מחמת המכות, ובני ישראל יצאו כמנצחים וכנושעים. הסתפחותם של הערב אל מחנה ישראל כנראה לא עלתה יפה, וכפי שעולה כנראה ממעשה העגל ומתלונות נוספות שהיו במדבר.4 אפשר שבני ישראל ריחקו אותם מעליהם מבחינה חברתית ולא רצו לדור לידם. אפשר שריחוק זה הביא לסכסוך שפרץ במחנה, ועל פי המשכה של הפרשה הביא כנראה לקטטה המונית בין בני ישראל לערב, קטטה שהייתה רוויה בחבלות ובנזקי ממון:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה... וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ד, יג-כב):

בעקבות קטטה המונית זו, ששיאה היה גידוף שם ה', נאמרה פרשת המפקד בתחילת ספרנו, ועמה סידור המחנות. כאן נקבע שהערב ישוכנו מחוץ למחנה וילוו את בני ישראל מבחוץ.

לדברינו היה אפוא הבדל גדול בין ישראל בעת שחנו מול הר סיני לבין בני ישראל שחנו מול המשכן בפרשתנו. חנייתם מול הר סיני הייתה בערבוביה שבטית ובערבוביה ללא חלוקה מיהו מבניהם של אברהם, יצחק ויעקב ומי נספח אליהם ממצרים. בפרקנו נעשתה חלוקה זו לראשונה בדרך מפורשת, אף שהיה מפקד שקדם לפרשתנו, ערב הקמת המשכן. לצורך המפקד בתחילת פרשתנו היו כולם צריכים להתייחס אל משפחותיהם בעדים, והייתה זו עבודת נמלים סיזיפית להכין את המפקד על פי צו ה'.

■ ■ ■

קשה5 להימלט מן הטעם המר העולה ממסקנת דברינו. מי שלא נמצא מיוחס אל אב ממשפחות בני ישראל המקוריות נדחה אל מחוץ למחנה. לעיל כתבנו סיבות לכך, עלייתם של הערב (רב) עם בני ישראל, שלא נבעה בהכרח מרצון להידבק בעם ישראל לשם שמים, אלא כדי לברוח ממצרים החרֵבה אל מולדת חדשה. אך ודאי היו בין הערב אנשים שרצו להידבק במחנה ישראל, ובעיקר אנשים כמו המקלל, שאִמם הייתה מישראל ואביהם היה מצרי, אך גם כאלו שהתגיירו ונספחו אל מחנה ישראל בלא קשר דם אל בני ישראל. התגרה שפרצה, סקילתו של המקלל והפרדת מחנה ישראל המיוחס מנספחיו עלולים בצדק ליצור תחושה של משוא פנים מצד אחד ודחייה מצד שני, תחושה של אי־שוויון, העתידה להתעצם בעת שבני ישראל המיוחסים יזכו בנחלות בארץ המובטחת, ורעיהם למסע המפרך ייוותרו גרים.

אפשר שתחושה זו באה לידי ביטוי להלן בדבריו הראשונים של חובב בן רעואל, שבתחילת המסע לארץ המובטחת ביקש לנטוש את עם ישראל ולשוב אל מולדתו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ (י', כט-ל):

משה זקוק לרֵעות ולסיוע של חובב והוא ער לתחושתו שבסוף המסע לא יזכה לנחלה ולכן מבטיח לחובב נחלה בארץ:

וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ (שם, לא-לב):

אנו עתידים לכתוב להלן שאפשר שדברי משה לחובב אינם דבר שיצא מן הכלל ללמד על עצמו בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ערב של נספחים וגרים שדבק בישראל דבקות של אמת אכן זכה לנחלה, אך גרורים מן הסוג דלעיל לא זכו לה ונותרו במעמד של גרים. להלן נכתוב שאנו מעריכים שרובם נטשו את מחנה ישראל לאחר גזרת ארבעים השנה וכלל לא הגיעו ארצה. הפרשה תידון להלן בהרחבה, וכעת נסכם באמירה שמקומו של הגר הנספח המצוי היה בין המקלל, שנקב בשם ה', לבין חובב, שאביו אמר כשהגיע למחנה ישראל:

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם (שמות י"ח, י):

כל גר וכל נספח מן הערב היה יכול לבחור את דרכו בין השניים הנזכרים.

■ ■ ■

נבהיר את דברינו מכיוון נוסף: ספר בראשית מבהיר לנו בכל מבנהו ובפרשות התולדות שבו שהעם הנבחר הוא בניהם של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ונשיו. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מדגיש זאת פעם אחר פעם. ספר שמות רואה את העם הנבחר ביוצאי מצרים שעמדו על הר סיני בברית עם ה' וקיבלו את התורה. הרמב"ם (איסורי ביאה י"ג ובמקומות רבים) מדגיש דווקא את עובדה זו. אין חפיפה מושלמת בין שתי ההגדרות, שהרי רבים מבני אברהם, יצחק ויעקב נותרו במצרים וסירבו לצאת ממנה ביום הגאולה. לעומתם, רבים מן היוצאים היו הערב, שקשרם לאבות האומה ולאִמותיה רופף, ולעיתים כלל אינו קיים. אך הם עמדו למרגלות הר סיני בעת הברית עם ה' על התורה ועל המצוות. כפילות ההגדרות יוצרת בעיה מובנית בהגדרת העם.

בפרשתנו עולים שני דברים עיקריים: א. ישנה הבחנה ברורה בין בניהם של אברהם, יצחק ויעקב לבין האחרים במבנהו של מחנה ישראל מסביב למשכן. עם זאת, גם הערב ממשיכים ללכת אחרי עמוד האש ועמוד הענן, ניזונים מן המן וממי הבאר ורואים את כבוד ה' הנגלה בענן; ב. בפרשתנו עולה לראשונה שבני ישראל אינם רק בניהם של האבות ושל האִמהות, אלא גם של שבטי יעקב, של ראובן, שמעון, לוי ואחיהם. ההתנחלות בארץ עתידה להבדיל את השבטים זה מזה - יהיו מהם שבטים שיעמדו על הברכה ויהיו שבטים שיעמדו על הקללה (דברים כ"ז), ועתיד להיות שבט נבחר, שבט לוי. האבות והאִמהות היו אנשי א־לוהים, נביאים ונביאות. בני יעקב, עם כל גדלותם, לא היו נביאים. הם היו אנשים מן השורה, וחטאיהם נזכרים בתורה. עם זאת, התורה מייחסת להם חשיבות יתרה, ומבנה המחנה וחלוקת הארץ תלויים גם בהם. יש בכך אמירה ברורה על סגולת ישראל ועל ערכם של אנשים מן השורה בעיני ה'.

ג. הנשיאים

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: אֵלֶּה קריאי (קרי: קְרוּאֵי) הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם (א', ה-טז):

משמות נשיאי השבטים ניתן ללמוד דבר אחד: לפנינו עשרים וארבעה שמות של שנים עשר הנשיאים ואבותיהם. תשעה מהם כוללים בתוכם את השם 'אל', שלושה מהם כוללים בתוכם את השם 'שדי', ושלושה (או ארבעה)6 את הכינוי 'צור'. (שלושה את המושג 'עמי'.) אין בהם שום שם הפותח או מסיים בשמות והכינויים 'יה', 'יו' או 'יהו', השכיחים מאוד בהמשך המקרא. יש בכך מה שמזכיר את דברי ה' אל משה בתחילת דרכו במצרים:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו', ג):

עולה מכאן שהשמות 'אל' ו'שדי' היו ידועים בשעבוד מצרים משום שהיו ידועים לאבות. שם הוי"ה עדיין לא היה ידוע עד להתגלות בסנה ולכן אינו מופיע בין יוצאי מצרים.7

ד. סדר השבטים במניין הפקודים

הנשיאים (לעיל) נכתבו על פי סדר האימהות. בתחילה נשיאי שבטי לאה, אחריהם נשיאי שבטי רחל ונשיאי שבטי בני השפחות בסדר שאינו ברור. מניין הפקודים הוא על פי דגליהם, והם יפורטו להלן בפרק ב', על פי ארבע שלישיות של שבטים. בפרקנו נכתבו ראשונים שבטי דגל מחנה ראובן: ראובן, שמעון וגד. אחריהם שבטי דגל מחנה יהודה: יהודה, יששכר וזבולן. אחריהם שבטי דגל מחנה אפרים: אפרים, מנשה ובנימין, ואחריהם דגל מחנה דן: דן, אשר ונפתלי. בפרק ב', במניין הדגלים, יקדם דגל מחנה יהודה לדגל מחנה ראובן, ואחריהם יבואו שני הדגלים האחרונים כסדרם בפרקנו. חילוף הקדימה בין דגל מחנה ראובן בפרקנו לדגל מחנה יהודה בפרק הבא על הדגלים אומר דרשני.

הסדר הטבעי נראה הסדר שבפרק ב', שהרי כמתואר להלן (פרק י'), דגל מחנה יהודה הולך ראשון ואחריו דגל מחנה ראובן. ההיגיון של סידור המחנות מכתיב היטב את הסדר, שהרי דגל מחנה יהודה במזרח ודגל מחנה ראובן בדרום. מגמת פני המחנה בשלב הראשון, בדרך מהר סיני לארץ כנען, היא מזרחה, וממילא מחנה יהודה הוא הראשון. אומנם קשה להתעלם מכך שדגל מחנה ראובן שואף לבכורה גם בסדר המחנות, ובסופו של התהליך תפס הוא את המזרח (ראובן וגד נחלו כעבור ארבעים שנה במזרח הירדן. לדעתנו, לכתחילה נחל שם גם שמעון, ונדון בכך בע"ה בהרחבה במקומו) ויהודה בנחלתו תפס את הדרום. יש כאן רמז למאבק בין ראובן ליהודה על המנהיגות, שבאופן טבעי זוכה לה הבכור, אך בחללו את יצועי אביו הוחלף ראובן ביהודה. מאבק זה בא היטב לידי ביטוי בספר בראשית בפרשת השלכת יוסף לבור בעצת ראובן (בראשית ל"ז, כב), ומכירתו למדיינים ולישמעאלים אחר כך בעצת יהודה (שם שם, כו). הוא בא לידי ביטוי בפרשת צידוק הדין על החטא בעת שיוסף דרש מאחיו את בנימין והכניס אותם לשלושה ימים לבית סוהר. ראובן הצדיק עליהם אז את הדין בשל חטא מכירת יוסף (שם מ"ב, כב). ויהודה עשה זאת מאוחר יותר, בעת שבנימין נעצר באשמת גניבת הגביע (שם מ"ד, טז). הוא עשה זאת בדרך טובה יותר, שהציעה דרך תיקון ולא עונש. הוא בא לידי ביטוי גם בניסיון לשכנע את יעקב לתת את בנימין ביד האחים היורדים מצרימה: ראובן בתחילה בצורה לא נכונה בהצעה להמית את שני בניו (שם מ"ב, לז), ויהודה חודשים מספר אחריו בערבות לבנימין (שם מ"ג, ט). נרחיב בכך להלן בפרק על הדגלים.

ה. הסיפור שמאחורי המספר

נבחן בעיקר את השוואת הפקודים בפרשתנו למפקד בשנת הארבעים (פרק כ"ו), נבחן דברים נוספים ואפשר שנוכל להסיק מסקנות.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת (א', כא):

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים (כ"ו, ז):

מספרם של בני ראובן פחת במקצת, אך אין בכך חידוש גדול. הפרט האומר דרשני הוא הדיוק עד רמת העשרות בפקודי שנת הארבעים. נזכיר שפרט לשבט גד (ונדון בו להלן), התורה מדייקת במספרי השבטים עד מאות, ואינה כותבת את פרטי העשרות והיחידים. שמא ירידת הפקודים בראובן קשורה בעיקר לעדת קֹרח, שלשבט ראובן היה בה חלק מרכזי. להלן (כ"ו) נבאר את פרטי המספר הנזכר ואת חסרונם של מאתיים ושבעים איש כדי לעמוד על ארבעים וארבעה אלף איש. כרגע נזכיר שבמפקד להלן אכן נזכרת פרשת עדת קרח דווקא בפקודי שבט ראובן:

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי (קרי: קְרִיאֵי) הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס (שם שם, ט-י):

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת (א', כג):

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם (כ"ו, יד):

הירידה במספר פקודי שמעון גדולה במיוחד. כמעט שני שליש מהשבט נכחד. ההסבר הראשוני המתבקש לכך הוא חטא בעל פעור בהנהגתו של זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני.8 נראה ששבט שמעון היה הלוקה העיקרי במגפה שהייתה בבעל פעור, אך עשרים וארבעה אלף חללי המגפה אינם נותנים הסבר שלם לירידתו במספר של שבט שמעון. נצטרך להניח על פי האמור שם שנהרגו בבעל פעור רבבות בני שמעון נוספים בידי שופטי ישראל,9 אף שמספרם לא נזכר שם בפרשה, או להניח שבני שמעון ניגפו בשל מעשיהם גם בפורענויות אחרות שהיו במדבר.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים (א', כה):

שבט גד הוא היחיד (פרט למה שכתבנו לעיל לגבי ראובן) שפקודיו נמנים עד לדיוק של חמישים ולא של מאות. אנו מניחים, שהתורה דייקה בכל השבטים למאותיהם בלבד משום שהתייחסה ליחידותיהם הצבאיות, והיחידות היו במספר של מאה. לעיתים היו יחידות קטנות יותר או גדולות יותר, אך התורה התייחסה אליהן כיחידות תקניות במספרים של מאה. אפשר שרק שבט גד החזיק יחידות צבאיות קטנות יותר, יחידות של חמישים. שמא הדבר קשור לגבורתו יוצאת הדופן של שבט זה, וממילא היו יחידותיו יחידות גרילה קטנות:

גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב (בראשית מ"ט, יט):

וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד (דברים ל"ג, כ):

וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר (דהי"א י"ב, ט):

אֵלֶּה מִבְּנֵי גָד רָאשֵׁי הַצָּבָא אֶחָד לְמֵאָה הַקָּטָן וְהַגָּדוֹל לְאָלֶף: אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וְהוּא מְמַלֵּא עַל כָּל גדיתיו גְּדוֹתָיו וַיַּבְרִיחוּ אֶת כָּל הָעֲמָקִים לַמִּזְרָח וְלַמַּעֲרָב (שם שם, טו-טז):

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (א', כז):

להלן נראה שבשבט יוסף יש למעלה משבעים ושניים אלף פקודים. גם כאן וגם להלן כ"ו, שני השבטים המאוכלסים ביותר הם יוסף ויהודה, שהם לאורך כל התקופות שני השבטים המרכזיים בעם ישראל.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת (א', לג):

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם (א', לה):

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת (כ"ו, לד):

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת (כ"ו, לז).

שבט מנשה הוא הקטן בשבטים במפקד הראשון. הוא עולה עלייה תלולה במיוחד במפקד השני. אנו נאריך בכך להלן בשנת הארבעים. כאן נרמוז שחלק גדול משבט מנשה יצא ממצרים בשנים קדומות והתנחל בצפון מזרח הירדן, בגלעד ובבשן. זה מסביר את מספרם הקטן של יוצאי מצרים משבט מנשה בפרשתנו ומדוע גדל מספר זה כשנמנו בו בשנת הארבעים גם המתנחלים הקדומים של השבט, שנפגשו עם אחיהם במעמד ערבות מואב בשנת הארבעים.

גם רבים מבני אפרים יצאו ממצרים קודם יציאת מצרים הגדולה, וגם בהם נדון להלן. הם התנחלו בארץ כנען בגבול נחלתם העתידית ועדיין לא נפגשו עם אחיהם במערבות מואב עד שעברו את הירדן. לכן נותר שבט אפרים קטן גם במניין בערבות מואב, והוא מופיע בגדלותו כ'עם רב' רק בעת ההתנחלות במערב הירדן.

פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת (א', לז):

גם שבט בנימין קטן יחסית לשאר השבטים. לכאורה ניתן להסביר זאת בהיותו צעיר השבטים ולכן לא הספיק לפרות ולרבות כאחיו. אך בירידה למצרים הוא כבר היה לכאורה שבט הגדול במידה ניכרת מאחיו, שהרי בירידה למצרים נמנו לבנימין עשרה ילדים:

וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ (בראשית מ"ו, כא):

מספר זה גדול במידה ניכרת מכל שבט אחר במניין היורדים מצרימה. על כורחנו ניאלץ להבחין בכך שמספר לא מבוטל מן הנמנים כבני בנימין בעת הירידה אינם בניו אלא בני בניו. אלו נולדו כנראה זמן רב אחרי הירידה למצרים ולא נמנו בין יורדי מצרים אלא לצורך חלוקת הנחלות, שהתחשבה גם ביורדי מצרים ולא רק ביוצאי מצרים. אפשר שהיה לתורה עניין למנות בין יורדי מצרים לצורך הנחלות שנים עשר מבני בניה של רחל, מעין י"ב שבטים, שניים ליוסף ועשרה לבנימין. ראיה לדברינו יש מן המקראות הבאים:

וַיִּהְיוּ בְנֵי בֶלַע אַרְדְּ וְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי לְנַעֲמָן מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי (כ"ו, מ):

ארד ונעמן הם אפוא בני בניו של בנימין ולא בניו, וממילא נולדו מאוחר יותר. בדברי הימים עולה דבר דומה לגבי גרא, וכנראה גם אחי (אחוח) הנמנים בירידה למצרים כבני בנימין:

וַיִּהְיוּ בָנִים לְבָלַע אַדָּר וְגֵרָא וַאֲבִיהוּד: וַאֲבִישׁוּעַ וְנַעֲמָן וַאֲחוֹחַ (דהי"א ח', ג-ד):

לפי זה נוכל לשוב להנחתנו הראשונה, ששבט בנימין היה קטן יותר משום שבנימין היה צעיר האחים.

ו. סיכום מספר הפקודים

וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים (א' מו):

מספר הפקודים כאן בשנה השנייה זהה למספר הפקודים בשנה הראשונה, במפקד בעת שהוקם המשכן:

לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים (שמות ל"ח, כו):

הזהות במספר הפקודים, למרות שעברה כמחצית שנה בין המפקד הראשון לשני, עשויה להצביע על כך שגם במניין השני נמנו דווקא יוצאי מצרים. חשיבות מניינם של יוצאי מצרים תובהר להלן בפרשת פינחס, במפקד לצורך הנחלת הארץ. נזכיר שלפני חטא המרגלים היה המפקד בפרשתנו נועד להנחלת הארץ.

מדוע היה צורך בשני מניינים בהפרש זמן קצר ביניהם? נראה שהמניין הראשון, שהיה בעת הקמת המשכן, לא היה מחולק לשבטים. עתה, כשהוקם מחנה ישראל לשבטיו, נמנו שוב כולם, אך נמנו לשבטיהם.

1. בדברינו על ספר שמות בתחילת פרשת 'כי תשא' (עמ' 480-487) הרחבנו מאוד על המפקד לצורך המלחמה וגם על המפקד של דויד והסיבה לנגף במפקדו. הרמב"ן דן בכך כאן בפרשתנו, ושם כתבנו דעה שונה משלו.

אמר הכותב: בדרך הטבע מתגבש רצון להשוואות אפשריות בין המחנה הצבאי הראשון של בני ישראל במדבר סיני לבין צה"ל שלנו, הצבא העברי הראשון אחרי אלפיים שנות גלות. ישנן השוואות לא מעטות (וגם הבדלים לא מעטים). אגע כאן בהשוואה אחת שלמדתי ממו"ר הרב יואל בן נון: דומה שאין תקדים צבאי בצבאות העולם לערך שפיתח צה"ל, ש'הצבא צועד על חופשותיו'. חיילי צה"ל מוכנים לכל מסירות במלחמה, אך הם זקוקים לחופשה כל זמן קצוב, ולא ארוך מדי. הם אינם זקוקים לחופשה זו כדי לצאת לבילוי בעיר הגדולה או לדבר דומה, אלא כדי להיות שעות מספר עם משפחתם, עם הוריהם או עם נשיהם וטפם. תעסוקות צבאיות דוגמת מלחמת וייטנאם או אפגניסטאן, שבהן חיילים נפרדים מבתיהם למשך זמן ארוך מאוד, אינן מתאימות לחיילי צה"ל. מיד עם תום מלחמת יום הכיפורים ועל קו התפר בינה לבין השירות הארוך שאחריה, וכן בימי שהותו בלבנון, נטל צה"ל על עצמו סיכונים לא קטנים בתנועה מן הקו המבצעי אל החופשות ובחזרה (דוגמת אסון המסוקים). מעורבות פעילה כל כך של הורים ('תדע כל אם עברייה...') ובנות זוג בנעשה ביחידות הקדמיות בצה"ל אינה מקובלת בצבאות אחרים. זהו מקור לבעיות רבות אך גם מקור כוח. פרשת אשת יפת תואר אינה מתאימה כלל לצה"ל, משום שהרקע שלה הוא ניתוק ארוך בין הלוחם למשפחתו, ומה שקרה לחיילי ארה"ב בווייטנאם עם הנשים המקומיות יוכיח זאת.

בפרשתנו התורה מדגישה שגיוס הלוחמים הוא 'איש למשפחותיו על בית אבותיו'. הקשר בין הלוחם למשפחתו, בעיקר לקראת מלחמת כיבוש הארץ הארוכה, הוא קשר חיוני בעיני התורה. לכן ספר יהושע מדגיש את שיבת מחנה המלחמה לגלגל בין קרב לקרב, ובגלגל ישבו משפחות הלוחמים. דומה שנוכל להניח שגם בני ראובן ובני גד, שהותירו את בני משפחותיהם במזרח הירדן ויצאו למלחמה הארוכה על כיבוש מערב הירדן, נשלחו בידי יהושע לחופשות משפחה בין מערכה למערכה. בבעיה חריפה מסוג זה עסקנו בהרחבה בספרנו, דויד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון (אלון שבות תשס"ב, עמ' 35-37, 83-87).

עוד נעיר על הצו 'איש למשפחותיו על בית אבותיו': צה"ל שונה מרוב צבאות העולם החופשי בכך שכל אזרח חייב להתגייס ולשרת בו. הוא צבא העם, ולא צבא של מקצוענים המתפרנסים מחרבם. לצבא של מקצוענים יתרונות רבים ולא נבוא כאן לפרטם. אפשר שהתורה, שחששה מצבא פרשים גדול (המצווה למלך [דברים י"ז]: 'רק לא ירבה לו סוסים'), חששה גם מצבא מקצוענים מקבלי שכר, הכפוף בדרך הטבע ללא כל מגבלות למלך או לשלטון, המשלם את שכרו, והוא עלול להיות גם צבא נוכרי הסר למרותו של מלך ישראל לצורך שלטון על עמו. שלמה המלך הקים צבא כזה, וכעבור דור התפלגה הממלכה עד לחורבנה. בבית שני החזיק המלך החשמונאי ינאי צבא שכירים מקצועני, ושלט בעזרתו על העם ביד חזקה ואדומה מדם. אפשר שהביטוי 'איש למשפחותיו לבית אבותיו' משמעו - דווקא צבא העם המייצג את כל שכבות העם ואינו מאפשר לשלטון רודנות לשמה.

2. כתבנו על כך בהרחבה בביאורנו על ספר שמות עמ' 570-573.

3. אנו משתמשים בביטוי 'ערב' כמו בנחמיה י"ג, א-ב. המפרשים, בעקבות התרגום, כתבו 'ערב רב' וכפי שכתוב בשמות י"ב, לח. אך להבנתנו, המילה 'רב' לא באה כחלק משם העצם אלא כתיאור כמותו של הערב.

4. נבהיר מעט נושא זה לענ"ד: הלימוד המקובל (ישנם לימודים נוספים) לזהותו הלאומית של בן מנישואים מעורבים הוא (עפ"י הגמרא ביבמות י"ז, א) מן הפסוקים: 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים' (דברים ז', ג-ד). הגמרא למדה משם שבן של יהודי וגויה נחשב גוי, ובן של גוי ויהודייה נחשב יהודי. רש"י שם הבין ש'כי יסיר' הכוונה להסרת יהודי מלידתו אל עבודה זרה. הכוונה אפוא לחתן הגוי שנשא את בתך היהודייה. בנם הנולד הוא יהודי, וקיים חשש שאביו הגוי ילמד אותו לעבוד אלוהים אחרים. אך אין חשש שהאם הגויה שנישאה לבנך היהודי תסיר את הבן הנולד שיעבוד אלוהים אחרים, משום שבנם הנולד הוא אכן גוי. ר"ת שם הבין ש'כי יסיר' הכוונה להסרת הילד מן הלאום היהודי להיות גוי. מחותנך הגוי, שבנך נשא את בתו (וזה הסמוך בפסוק ל'כי יסיר') ייקח את הנולד ללאומו, משום שהנולד אכן אינו יהודי. מכל מקום, הכול מסכימים שהוולד הולך בנישואי תערובת אחרי האם, ולא אחרי האב.

אפשר שבעת מעשה המגדף דבר זה עדיין לא התפרש, ומעמדם של בני התערובת עדיין היה מעורפל. המגדף ניסה להיכנס למחנה ישראל, שעדיין לא היה מוסדר, אך הורחק משם בזרוע. אחרי התגרה הקשה והגידוף הביאו אותו אל משה. דינו לא היה ברור משום שלא ידעו אם הוא נחשב כבן ישראל. הכרעת הדין לסוקלו נבעה מהחשבתו כבן ישראל, ומשם ניתן היה ללמוד שבן אישה ישראלית ואיש מצרי הוא כבן ישראל. (אומנם יש לזכור שאיסור ברכת השם הוא גם אחת משבע מצוות בני נח, ובני נח מתחייבים על איסור זה מיתה.)

5. את הפסקה הבאה כתבתי כמסקנה של דיון וויכוח שהיה לי עם בני היקר, מאיר יצ"ו.

6. השם 'צוער' בספק.

7. נוסיף על כך שתי הערות: א. השמות 'יוסף' (בעיקר כנזכר בתהילים פ"א: 'יהוסף') ו'יהודה' רומזים לשם הוי"ה, אך מדובר ברמז בלבד. יוסף ויהודה כצמד קיימים במקומות רבים במקרא. עוד נוסיף שהראשון שנקרא בשם המזכיר את שם הוי"ה הוא הושע, שהפך ליהושע. נזכיר זאת בע"ה ביתר הרחבה להלן בפרק י"ג.

ב. שם הוי"ה נמצא גם פעמים רבות בספר בראשית, אך הוא בלשון נסתר, משום שהתורה ניתנה על ידי משה שכבר ידע שם זה. הוא מופיע גם פעמיים בלשון מדבר, אך רק בחלום ועל שם עתיד רחוק, בברית בין הבתרים ובחלום הסולם.

8. ראו כ"ה, ו, יד.

9. ראו כ"ה, ד-ה.