כיצד מרפאת הביבליותרפיה? כתיבה, ילדוּת, שיר

פרק ראשון "שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן": ייחודיות שפת השירה ואיכויותיה התרפויטיות

השירה היא אור השקיעה/ השירה היא זְעָקָה 'הצילו' / היא הידד/ היא/ אני רוצֶה למות/ היא/ הֱיו טובים אֵלַי/ היא/ אתם אינכם יודעים מי אני/ היא/ אינני צריך איש/ היא/ פרפר הזהב/ היא/ הקבצן/ היא ילדותי/ היא החדר האדום של סבתא/ והמרפסת הדוממת שפונָה לַיָּם עִם/ העומדים לבקש מחילה ותחנונים/ היא מלים מתוקות כענבים רכות כפרי תאנים מְנֻפּוֹת כגרגרי רִמּוֹן/ השירה היא טוב לב ושמחה/ היא צללי הרים וּמַרְאֵה נהרות/ רגלה האחת של השירה במערבֹּלת הגורל והשניה בדממה שֶׁמֵּעֵבֶר [...].

(זלדה, 2014, עמ' 135–134)

השירה מדברת את מורכבות נפשו של האדם, על ניגודיה הדרים בתוכה בכפיפה אחת. בקטע השיר שהובא לעיל מצביעה המשוררת זלדה על יכולתה של השירה להכיל מגוון ניגודים: אֶת ההתחלה ואֶת הסוף: היא אור — למשל אור הבוקר — וגם אור השקיעה; היא תחנונים וזעקה לעזרה ("הצילו" ו"היו טובים אלי") וגם קריאת עידוד ("הידד!"); היא מסתירה ("אינכם יודעים מי אני") וגם נוגעת בחשוף ביותר ("ילדותי"). אחת מרגליה של השירה, אומרת לנו זלדה, מצויה ב"דממה שֶׁמֵּעֵבֶר", דווקא בשָתוק, בּמָה שאי אפשר לאומרו, בשרוי במעמקים.

בפרק זה נתוודע לאופנים שבהם מבטאת שפת השירה את ה"דממה שֶׁמֵּעֵבֶר"; נראה כיצד באמצעות שפתה הייחודית מצליחה השירה לבטא את אזורי הנפש הבראשיתיים והגולמיים ביותר, שנדמה כי אינם ניתנים לתמלול.

ראשית, אביא התייחסויות היסטוריות לאיכויות התרפויטיות של השירה ואראה כיצד נתפסו אלו בתקופות שונות; אחר כך אתייחס למאפייניה הייחודיים של שפת השירה ההופכים אותה לשפה הטבעית ביותר לתמלולו של הבלתי ניתן לתמלול; בחלק השלישי של פרק זה אפרט על הבלתי ניתן לתמלול לפי תפיסותיהם של וילפרד ביון, מיכאל באלינט, תומס אוגדן, ז'אק לאקאן, ז'וליה קריסטבה ולודוויג ויטגנשטיין; בחלקו הרביעי של הפרק אטען כי שירה מאפשרת לדבר את הבלתי ניתן לתמלול משום שהיא נולדת מתוך הכמיהה לאחדות עימו, ואדגים את טענתי בשירים מאת חדוה הרכבי, דליה רביקוביץ, אלחנדרה פיסארניק ותרצה אתר. שירתה של הרכבי תשמש להדגמת אופן ביטויו של העולה על גדותיו; בקריאה בשירתן של רביקוביץ ופיסארניק אראה כיצד הן מבטאות את עולמו הפנימי של הסובייקט הדיכאוני ובכך הופכות את שפתו משפה פרטית לשפה שיכולה להיות מובנת על ידי הכלל; ואת שירתה של אתר אקרא הן כמתמללת חוויה פנימית של חרדה — אימה חסרת שֵם — והן כמציעה מזור עבורה. אסכם את הפרק בדיון באופן שבו שפת השירה מאפשרת לדבר את הבלתי ניתן לתמלול בשיח הטיפולי הקליני.