כישור הזמן 3: הדרקון שנולד מחדש – חלק א’

עיניו הזקנות של פֶּדְרוֹן נִיאַל שוטטו על פני חדר קבלת הקהל הפרטי שלו, אך העיניים הכהות, המעורפלות ממחשבה, לא ראו דבר. קישוטים בלויים, שהיו פעם דגלי קרב של היריבים משנות בחרותו, היו תלויים על הקירות ודהו על העץ הכהה המכסה את קירות האבן, שהיו עבים אפילו כאן, בלב מצודת האור. הכיסא היחיד בחדר — כבד, גבה גב, דומה כמעט לכס מלכות — היה בלתי נראה עבורו, ממש כמו השולחנות האחדים שהיו פזורים בחדר והשלימו את הריהוט. אפילו הגבר בגלימה הלבנה שכרע על השמש הגדולה המצוירת על לוחות הרצפה, והתקשה להסתיר את להיטותו, נשכח מפדרון ניאל, אף שרק מעטים היו מתעלמים ממנו בקלות כזו.

אמנם גָ'ארֶט בִּיאַר התרחץ לפני שבא אל ניאל, אך קסדתו ושריון החזה שלו היו שחוקים ממסע וחבוטים משימוש. עיניו הכהות השקועות, שבהקו ונראו כקודחות, שפכו אור יוקד על פנים שנראו כאילו כל הבשר קולף מעליהן. הוא לא חגר חרב — איש לא נשא חרב בנוכחותו של ניאל — אך הוא נראה מוכן למעשה אלימות, ככלב ציד הממתין שירפו מרצועתו.

בכל אחד משני צידי החדר בערה אש באח וגירשה את צינת סוף החורף. החדר בעצם היה חדר של חייל; הכול היה בנוי היטב, אך דבר לא היה ראוותני — פרט לשמש שעל הרצפה. הרהיטים בחדרו של הלורד המפקד העליון של ילדי האור הוכנסו לחדר עם האיש שקיבל את התפקיד; שמש הזהב הטבועה ברצפה נשחקה תחת רגליהם של דורות של עותרים, הוחלפה ונשחקה שוב. די היה בזהב שעיטר את הרצפה לקנות כל אחוזה שהיא באָמַדִיסִיַה ואת תואר האצולה השייך לאחוזה. ניאל צעד על הזהב הזה כבר עשר שנים ומעולם לא הקדיש לו מחשבה, כשם שלא חשב על השמש הרקומה על חולצתו הלבנה. פדרון ניאל לא התעניין בזהב.

לבסוף חזרו עיניו אל השולחן הסמוך שהיה מכוסה במפות ובמכתבים ודוחות. שלושה ציורים מגולגלים נחו בין הניירות. הוא לקח אחד מהם באי-רצון. לא משנה איזה מהם; כולם הראו תמונה זהה, אבל הציירים היו שונים.

עורו של ניאל היה דק כקלף מהוה, והזקנה מתחה אותו על גוף שנראה כמו היה עשוי כולו מעצמות ומגידים. אך הוא לא היה שברירי. איש לא מונה לתפקידו של ניאל לפני ששערו הלבין, ואיש מאלה שמילאו את התפקיד לא היה רך מהאבנים שנבנתה מהן כיפת האמת. אך הוא היה ער פתאום לידו הגרומה המחזיקה בציור, ער לכך שצריך למהר. הזמן הולך וקצר. זמנו שלו הולך וקצר. הזמן חייב להספיק. הוא חייב להבטיח שיהיה די בזמן הזה.

הוא אילץ את עצמו לפרוש מעט את הקלף, די בשביל לראות את הפנים שעניינו אותו. צבעי הגיר נמרחו מעט במסע, אך הפנים היו ברורות. צעיר אפור עיניים בעל שיער אדמוני. הוא נראה גבוה, אבל קשה לדעת בוודאות. פרט לשיער ולעיניים, הצעיר יכול להופיע בכל עיר שהיא בלי למשוך תשומת לב.

"ה... הנער הזה הכריז על עצמו שהוא הדרקון שנולד מחדש?" רטן ניאל.

הדרקון. השם גרם לו לחוש את צינת החורף והזקנה. השם שנשא לוּז תֵרִין טַלָאמוֹן בזמן שחרץ את גורלו של כל גבר שיכול לתעל את הכוח האחד, אז או מאז, כשחרץ את גורלם לטירוף ולמוות, וכך גם את גורלו שלו. עברו יותר משלושת אלפים שנה מהרגע שגאוות האָאֶס סֶדָאי ומלחמת הצל שמו קץ לעידן האגדות. שלושת אלפים שנה, אבל הנבואה והאגדות עזרו לאנשים לזכור — את העיקר לפחות, אם נשכחו הפרטים. לוז תרין טובח השארים. האיש שהחל את שבירת העולם, בשעה שמשוגעים יכלו להתחבר אל הכוח שקיים את היקום והפילו הרים וטיבעו ארצות עתיקות מתחת לים, כשהשתנו פני האדמה כולה, וכל הניצולים ברחו כחיות מבועתות בגלל שרפת יער. וזה לא נגמר עד שהאאס סדאי הזכר האחרון מת, והגזע האנושי המוכה והמפוזר היה יכול לנסות להתחיל לבנות שוב את העולם מחורבותיו — במקומות שנותרו בהם חורבות. האירוע נצרב בזיכרון. אימהות סיפרו סיפורים לילדיהן. והנבואה אמרה שהדרקון ייוולד שוב.

ניאל לא התכוון להציג שאלה, אך ביאר פירש את דבריו כך. "כן, אדוני הלורד המפקד העליון. הוא הכריז על עצמו. זה גרוע יותר מכל דרקון כוזב ששמעתי עליו. אלפים כבר הצטרפו אליו. טָרָבּוֹן ואָרָאד דוֹמָאן נתונות במלחמת אזרחים ונלחמות זו בזו. בכֵּף תוֹמָאן ובמישור אַלְמוֹת' מתחוללת מלחמה — טרבונים נגד דומאנים נגד ידידי-אופל הנושאים את שם הדרקון. הקרבות השתוללו עד שהחורף שם להם קץ. מעולם לא ראיתי את זה מתפשט מהר כל-כך, אדוני הלורד המפקד העליון. כאילו זרקו מנורה בוערת לאסם מלא חציר. השלג הרגיע את הרוחות, אבל ברגע שיבוא האביב, יוצתו הלהבות שוב והן יהיו יוקדות מתמיד."

ניאל הרים אצבע והשתיק אותו. ניאל הניח לו כבר פעמיים לספר את הסיפור, קולו יקד מכעס ושנאה. ניאל הכיר חלקים מהסיפור ממקורות אחרים, ובתחומים מסוימים ידע אף יותר מביאר, אבל בכל פעם ששמע את הסיפור, כעס שוב. "גֵ'פְרָאם בּוֹרְנְהַלְד ואלף מהילדים מתו. ואאס סדאי עשו את זה. אין לך ספקות, הילד ביאר?"

"לא, אדוני הלורד המפקד העליון. אחרי הקרב בדרך לפאלמה, ראיתי שתיים ממכשפות טאר ואלון. הן הרגו יותר מחמישים מאנשינו לפני שמילאנו אותן בחיצים."

"אתה בטוח — בטוח שהן היו אאס סדאי?"

"הקרקע נבקעה מתחת לרגלינו." קולו של ביאר היה יציב ומלא אמונה. הוא לא ניחן בדמיון רב. מוות היה חלק מחייו של חייל, ולא משנה באיזו צורה הופיע. "ברקים הִכו בנו משמיים בהירים. אדוני הלורד המפקד העליון, מה עוד יכלו השתיים להיות?"

ניאל הנהן בקדרות. מאז שבירת העולם לא היו אאס סדאי גברים, אך הנשים שהמשיכו לטעון לתואר הזה היו גרועות דיין. הן התרברבו בשלוש השבועות שלהן: לא לומר מילה שאינה אמת, לא להכין נשק שאדם יוכל להרוג בו אדם אחר ולהשתמש בכוח האחד בתור נשק רק נגד ידידי-אופל או יצורי אופל. אבל עכשיו הן הוכיחו ששבועותיהן היו שקרים. הוא תמיד ידע שאיש אינו יכול לחשוק בכוח שהיה בידיהן אם אינו רוצה לקרוא תיגר על הבורא, כלומר לשרת את אדון האופל.

"ואינך יודע דבר על אלה שכבשו את פאלמה והרגו חצי לגיון?"

"הלורד המפקד בורנהלד אמר שהם קוראים לעצמם שוֹנצָ'נִים, אדוני הלורד המפקד העליון," אמר ביאר. "הוא אמר שהם ידידי-אופל. וההתקפה שלו שברה אותם, גם אם הרגו אותו." קולו התלהט יותר. "היו פליטים רבים מהעיר. כל מי שדיברתי איתו אמר שהזרים נשברו וברחו. הלורד המפקד בורנהלד עשה את זה."

ניאל נאנח חרש. המילים האלה היו כמעט זהות לאלה שביאר השתמש בהן בשתי הפעמים הקודמות שסיפר על הצבא שהופיע משום מקום וכבש את פאלמה. חייל טוב, חשב ניאל, כך ג'פראם בורנהלד תמיד אמר, אבל לא אדם שמסוגל לחשוב לבד.

"אדוני הלורד המפקד העליון," אמר ביאר פתאום, "הלורד המפקד בורנהלד אכן ציווה עליי לא להשתתף בקרב. היה עליי לצפות ולדווח לך. ולספר לבנו, לורד דֵיְין, איך הוא מת."

"כן, כן," אמר ניאל בחוסר סבלנות. הוא בחן לרגע את פניו שקועות הלחיים של ביאר והוסיף: "איש אינו מפקפק ביושרך או באומץ ליבך. זהו מעשה ההולם את ג'פראם בורנהלד, כשעמד לפני קרב שחשש לאבד בו את הלגיון כולו." ולא דבר שהיית מצליח לחשוב עליו לבד.

לא היה עוד דבר שיוכל ללמוד מהאיש. "פעלת היטב, הילד ביאר. אתה רשאי להודיע לבנו של ג'פראם בורנהלד על מותו של אביו. דֵיְין בורנהלד נמצא עם אָימוֹן ואלדה — לפי הדוח האחרון הם ליד טאר ואלון. אתה רשאי להצטרף אליהם."

"תודה, אדוני הלורד המפקד העליון. תודה." ביאר קם על רגליו וקד קידה עמוקה. אך היסס בזמן שהזדקף. "אדוני הלורד המפקד העליון, בגדו בנו." השנאה גרמה לקולו להיות צרוד.

"אחד מידידי האופל שדיברת עליהם, הילד ביאר?" הוא התקשה להסתיר את הכעס בקולו. תכנון של שנה נחרב עם גופותיהם של אלף מילדי האור, וביאר רצה לדבר רק על האיש האחד ההוא. "הנפח הצעיר שראית רק פעמיים, אותו פֶּרִין משני נהרות?"

"כן, אדוני הלורד המפקד העליון. איני יודע איך, אבל אני יודע שזו אשמתו. אני יודע את זה."

"אראה מה אפשר לעשות בנידון, הילד ביאר." ביאר פתח שוב את פיו, אך ניאל הרים את ידו. "אתה רשאי ללכת עכשיו." לגבר כחוש הפנים לא הייתה ברירה. הוא קד שוב ויצא.

כשנסגרה הדלת אחריו, התיישב ניאל בכיסאו. מה גרם לשנאה שרחש ביאר לפרין הזה? היו ידידי-אופל רבים כל-כך, עד שלא היה כל טעם לבזבז אנרגיה על שנאת אחד מהם. ידידי-אופל רבים מדי, אצילים ופשוטי עם, מסתתרים מאחורי לשון חלקה וחיוך כן, משרתים את אדון האופל. בכל זאת, עוד שם אחד שיצטרף לרשימות לא יזיק.

הוא נע על הכיסא הנוקשה וניסה למצוא מנוח לעצמותיו הזקנות. הוא חשב במעורפל, ולא בפעם הראשונה, שכרית לא תהיה מותרות. והוא הדף ממוחו את המחשבה, לא בפעם הראשונה. העולם הלך וקרב לכאוס, ולא היה לו זמן להיכנע לזקנה.

הוא הניח לכל האותות שבישרו על האסון להסתחרר במוחו. מלחמה בין טרבון לאראד דומאן, מלחמת אזרחים בקייריהן, קדחת קרב גואה בטיר ובאיליאן, שתי האויבות הוותיקות. המלחמות האלה אולי היו חסרות משמעות כשלעצמן — אך בדרך כלל הן היו פורצות בנפרד. ופרט לדרקון הכוזב אי-שם במישור אלמות', קם עוד אחד בסַלְדָאיאַה ושלישי בטיר. שלושה בבת אחת. הם מוכרחים להיות דרקונים כוזבים כולם. מוכרחים!

ועוד תריסר דברים קטנים, מקצתם אולי שמועות חסרות בסיס, אבל עם כל השאר... אנשים דיווחו שראו איאֵלים רחוק במערב, במורָנדי ובקנדור. שניים או שלושה בלבד בכל מקום. אבל אחד או אלף, האיאלים עזבו את השממה רק פעם אחת בכל השנים מאז שבירת העולם. רק במלחמת האיאלים הם יצאו מהשממה המבודדת שלהם. והאַתָ'אן מְיֶיר, אנשי הים, התעלמו מהמסחר והחלו לחפש אותות — הם לא אמרו אילו אותות — והפליגו בספינות ריקות למחצה או אפילו ריקות לגמרי. איליאן קראה למצוד הגדול אחר הקרן, לראשונה זה ארבע מאות שנים, והציידים יצאו לחפש את קרן ואליר האגדית, שלדברי הנבואה תזַמן את הגיבורים המתים מקברם כדי שישתתפו בטָרְמון גאי'דון, הקרב האחרון נגד האופל. השמועות אמרו שהאוגירים, שתמיד היו מסוגרים כל-כך עד שרוב האנשים חשבו שהם אגדה בלבד, החלו לכנס פגישות בין הסטדינגים המרוחקים שלהם.

ומעל לכול מבחינת ניאל, האאס סדאי חשפו את טבען האמיתי. הייתה שמועה שהן שלחו כמה אחיות לסלדאיאה כדי להתמודד עם הדרקון הכוזב מאזרים טיים. טיים היה מסוגל לתעל, ככל שהדבר היה נדיר אצל גברים. הדבר הזה עורר פחד וסלידה, ומעטים חשבו שאפשר להביס גברים כאלה ללא עזרתן של האאס סדאי. מוטב להניח לאאס סדאי לעזור מאשר לסבול את הזוועות הבלתי נמנעות שיתרחשו כשהאיש ישתגע, ולא היה אפשר למנוע את זה — גברים שיכלו לתעל תמיד השתגעו בסופו של דבר. אך טאר ואלון שלחה ככל הנראה אאס סדאי אחרות לפאלמה, כדי שיעזרו לדרקון הכוזב שהיה שם. שום דבר אחר לא התאים לעובדות.

התבנית הקפיאה אותו עד לשד עצמותיו. הכאוס התרבה; דברים שלא יעלו על הדעת התרחשו שוב ושוב. העולם כולו רחש ורתח. ניאל הבין את המתרחש. הקרב האחרון באמת עמד להתחולל.

כל תוכניותיו נהרסו, התוכניות שהבטיחו ששמו ייזכר בקרב ילדי האור למאה דורות. אך מהומה הציעה גם אפשרויות, ועכשיו היו לו תוכניות חדשות, מטרות חדשות. זאת אם יוכל לשמור על הכוח ועל הרצון להוציא לפועל את התוכניות. אור, תן לי לחיות די זמן.

דפיקה חרישית על הדלת עקרה אותו ממחשבותיו הקודרות. "כן!" קרא.

משרת במקטורן ובמכנסיים בצבעי לבן וזהב קד ונכנס לחדר. הוא הכריז על גַ'איְקִים קָרִידִין, נבחר האור, אינקוויזיטור במסדר יד האור, שהתייצב לפקודת הלורד המפקד העליון. קרידין לא המתין להזמנה ונכנס לחדר בעקבות המשרת. ניאל סימן למשרת שיצא.

עוד לפני שנסגרה הדלת, כרע קרידין על ברך אחת ונופף בגלימתו הלבנה. מאחורי סמל השמש על חזהו היה מטה רועים בצבע ארגמן, סמל מסדר יד האור, מסדר שחבריו כונו לרוב: החוקרים, אך רק מעטים העזו להשתמש בכינוי הזה בנוכחותם. "הורית לי להתייצב אדוני הלורד המפקד העליון," אמר האיש בקול חזק, "ולכן חזרתי מטרבון."

ניאל בחן אותו לרגע. קרידין היה גבוה, בגיל העמידה, שערו מאפיר מעט, נוקשה וחזק. עיניו הכהות השקועות היו ידעניות כמו תמיד. והוא לא נרתע ממבטו הבוחן של הלורד המפקד העליון. רק למעטים היה מצפון נקי כל-כך או אומץ רב כל-כך. קרידין כרע וחיכה בשלווה, כמו היה זה עניין יומיומי לקבל הוראה לעזוב את אנשיך ולשוב לאַמַדוֹר בלא דיחוי ובלי הסברים. אבל כולם אמרו שלג'איקים קרידין יש סבלנות של אבן.

"קום, הילד קרידין." כשהזדקף האיש הוסיף ניאל: "קיבלתי חדשות מטרידות מפאלמה."

קרידין החליק את ידו על קפלי גלימתו בשעה שענה. בקולו נשמעה נימת כבוד מועטה בלבד, כאילו דיבר אל שווה לו ולא אל האדם שהוא נשבע לציית לו עד מוות. "אדוני הלורד המפקד העליון מתייחס לחדשות שהביא הילד ג'ארט ביאר, סגנו של הלורד המפקד בורנהלד."

זווית עינו של ניאל רטטה; זה היה הסימן היחיד לכעסו. רק שלושה אנשים היו אמורים לדעת שביאר שוהה באמדור, ואיש פרט לניאל לא ידע מהיכן בא. "אל תהיה פיקח מדי, קרידין. תשוקתך לדעת הכול עלולה להוביל אותך יום אחד לידיהם של החוקרים שלך."

קרידין לא הגיב, אף שפיו נקפץ מעט למשמע הכינוי. "אדוני הלורד המפקד העליון, יד האור מחפשת בכל מקום את האמת כדי לשרת את האור."

כדי לשרת את האור. לא כדי לשרת את ילדי האור. כל הילדים שירתו את האור, אבל פדרון ניאל תהה לפעמים אם החוקרים ראו את עצמם כחלק מילדי האור. "ואיזו אמת יש לך עבורי בקשר למה שקרה בפאלמה?"

"ידידי-אופל, אדוני הלורד המפקד העליון."

"ידידי-אופל?" בצחוקו של ניאל לא ניכר כל שעשוע. "לפני כמה שבועות קיבלתי ממך דוחות שאמרו שג'פראם בורנהלד הוא משרתו של אדון האופל, מכיוון שהוא העביר חיילים לכף תומאן בניגוד לפקודותיך." קולו נעשה חרישי בצורה מסוכנת. "אתה רוצה שעכשיו אאמין שבורנהלד, כידיד-אופל, הוביל אלף ילדים למותם בקרב נגד ידידי-אופל אחרים?"

"לעולם לא נדע אם היה ידיד-אופל," אמר קרידין בשלווה, "מאחר שמת לפני שיכולנו לחקור אותו. מזימותיו של האופל עכורות, ולעיתים הן נראות מטורפות לאלה שהולכים באור. אבל אין לי ספק בכך שאלה שכבשו את פאלמה היו ידידי-אופל. ידידי-אופל ואאס סדאי שתומכים בדרקון הכוזב. זה היה הכוח האחד שהשמיד את בורנהלד ואנשיו, בכך אני בטוח, אדוני הלורד המפקד העליון, כשם שהשמיד את צבאות טרבון ואראד דומאן שנשלחו נגד ידידי-האופל בפאלמה."

"ומה בעניין הסיפורים האלה שטענו שכובשי פאלמה באו מעבר לאוקיינוס האריתי?"

קרידין נד בראשו. "אדוני הלורד המפקד העליון, האנשים מפיצים המון שמועות. יש הטוענים שאלה היו צבאותיו של ארתור הוקווינג שנשלחו לפני אלף שנים מעבר לאוקיינוס, ועכשיו שבו לכבוש את הארץ. היו אפילו כאלה שטענו שראו את הוקווינג בעצמו בפאלמה. ומחצית מהגיבורים מהאגדות. המערב בוער, מטרבון עד סלדאיאה, ובכל יום צצות מאה שמועות חדשות, כל אחת מטורפת מקודמתה. אלה שכונו שונצ'נים היו בסך הכול אספסוף של ידידי-אופל שהתקבץ לתמוך בדרקון הכוזב, אלא שהפעם האאס סדאי תמכו בהם בגלוי."

"אילו הוכחות יש לך?" ניאל ניסה להישמע כאילו הוא מפקפק בדברים. "יש לך אסירים?"

"לא אדוני הלורד המפקד העליון. כפי שהילד ביאר סיפר לך, ללא ספק, בורנהלד הצליח לפגוע בהם די קשה והם התפזרו. ואיש מאלה שחקרנו לא היה מוכן להודות שהוא תומך בדרקון כוזב. בעניין ההוכחה... יש לה שני חלקים. אם אדוני הלורד המפקד העליון ירשה לי?"

ניאל נופף בידו בחוסר סבלנות.

"החלק הראשון הוא שלילי. רק ספינות מעטות ניסו לחצות את האוקיינוס האריתי, ורובן לא שבו. אלה שחזרו, הסתובבו לאחור לפני שאזלו המזון והמים. אפילו אנשי הים אינם מוכנים לחצות את האוקיינוס האריתי. הם מפליגים לכל מקום שבו יש מסחר, אפילו לארצות שמעבר לשממת האיאלים. אדוני המפקד, אם יש ארצות מעברו האחר של האוקיינוס, הן רחוקות מדי ואי אפשר להגיע אליהן. להעביר צבא על פני האוקיינוס זה בלתי אפשרי ממש כמו לעוף."

"אולי," אמר ניאל לאט. "מה החלק השני שלך?"

"אדוני הלורד המפקד העליון, רבים מאלה שחקרנו דיברו על מפלצות שלחמו למען ידידי האופל, ודבקו בטענותיהם אפילו בדרגה האחרונה של החקירה. מה יכלו המפלצות האלה להיות, אם לא טרולוקים ויצורי אופל שהובאו בדרך כלשהי מהמְצָרִים?" קרידין פרש את ידיו כאילו זו הייתה הוכחה של ממש. "רוב האנשים חושבים שטרולוקים הם יצורים שקיימים רק בסיפורים ובשקרים, והאחרים חושבים שכולם נהרגו במלחמות הטרולוקים. איזה שם אחר אפשר לתת לטרולוק, אם לא מפלצת?"

"כן, כן. אולי אתה צודק, הילד קרידין. אולי, אני אומר." הוא לא רצה לתת לקרידין את העונג בידיעה שהוא מסכים איתו. שיעבוד קצת. "אבל מה איתו?" הוא הצביע על הציורים המגולגלים. הוא היה בטוח שלקרידין יש עותקים משלו. "עד כמה הוא מסוכן? הוא יכול לתעל את הכוח האחד?"

האינקוויזיטור משך בכתפיו. "אולי הוא יכול, אולי לא. אאס סדאי יכולות לגרום לאנשים להאמין שאפילו חתול יכול לתעל. וכמה הוא מסוכן... כל דרקון כוזב מסוכן עד שגוברים עליו, ואחד שטאר ואלון ניצבת מאחוריו מסוכן פי עשרה. אבל הוא מסוכן עכשיו פחות ממה שיהיה בעוד חצי שנה, אם הוא לא ייעצר. השבויים שחקרתי מעולם לא ראו אותו, לא ידעו היכן הוא. כוחותיו מפוצלים. אני לא משוכנע שיש לו יותר ממאתיים איש בנקודה אחת. הטרבונים והדומאנים, כל אחד מהם, יוכלו לחסל אותם אם הם לא היו עסוקים כל-כך במלחמה ביניהם."

"אפילו דרקון כוזב," אמר ניאל ביובש, "אינו מצליח להשכיח מהם ארבע מאות שנים של עימותים על מישור אלמות'. כאילו למישהו מהם יש מספיק כוח לשלוט במישור." פניו של קרידין לא שינו את הבעתן, וניאל תהה איך הוא מצליח להישאר רגוע כל-כך. אתה לא תהיה רגוע עוד זמן רב, חוקר.

"זה חסר חשיבות, אדוני הלורד המפקד העליון. החורף משאיר את כולם במחנות, ודבר לא קורה חוץ מכמה עימותים שוליים. כשמזג האוויר יהיה חם דיו להזיז כוחות... בורנהלד לקח רק חצי מהלגיון שלו למותו בכף תומאן. בעזרת החצי השני, אני ארדוף אחר הדרקון הכוזב הזה עד למותו. גופה אינה מסוכנת לאיש."

"ואם תעמוד מול מה שככל הנראה ניצב גם מול בורנהלד? אאס סדאי שמשתמשות בכוח האחד כדי להרוג?"

"הכשפים שלהן לא יגנו עליהן מפני חיצים או מפני סכין בחשכה. הן מתות מהר, כמו כל אחד אחר." קרידין חייך. "אני מבטיח לך, אני אצליח במשימה עוד לפני הקיץ."

ניאל הנהן. האיש הרגיש עכשיו ביטחון. הוא חשב שהשאלות המסוכנות כבר היו נשאלות, אילו הייתה כוונה לשאול אותן. היית צריך לזכור, קרידין, שתמיד נחשבתי לטקטיקן טוב. "למה," שאל ניאל בשקט, "לא הובלת את כוחותיך שלך לפאלמה? ידידי-אופל בכף תומאן, צבא שלם של ידידי-אופל מחזיק בפאלמה. אם כך למה ניסית לעצור את בורנהלד?"

קרידין מצמץ, אך קולו נשאר יציב. "תחילה אלה היו רק שמועות, אדוני הלורד המפקד העליון, שמועות פרועות כל-כך, עד שאיש לא האמין בהן. עד שגיליתי את האמת, בורנהלד כבר יצא לקרב. הוא מת וידידי האופל ברחו. ומלבד זאת משימתי הייתה להביא את האור למישור אלמות'. לא יכולתי להפר את הפקודות שקיבלתי וללכת לרדוף אחרי שמועות."

"משימתך?" אמר ניאל. קולו גבר כשקם. קרידין היה גבוה ממנו בראש, אך האינקוויזיטור פסע לאחור. "משימתך? משימתך הייתה לכבוש את מישור אלמות'! דלי ריק שאיש אינו אוחז בו חוץ מאשר עם מילים וטענות, וכל מה שהיה עליך לעשות הוא למלא אותו. אומת אלמות' הייתה קמה שוב לתחייה בשלטונם של ילדי האור, בלי צורך לשלם מס שפתיים למלך מטופש. אמדיסיה ואלמות', מלחציים המקיפים את טרבון. בתוך חמש שנים היינו שולטים שם כמו שאנו שולטים באמדיסיה, ואתה הרסת הכול!"

החיוך נעלם לבסוף. "אדוני הלורד המפקד העליון," מחה קרידין, "איך יכולתי לחזות את מה שקרה? עוד דרקון כוזב, וטרבון ואראד דומאן יצאו סוף סוף למלחמה זמן רב כל-כך אחרי שהם הסתפקו רק באיומים. ואאס סדאי החושפות את טבען האמיתי אחרי שלושת אלפים שנים של שקרים והונאה! אבל גם כך לא הכול אבוד. אני יכול למצוא ולהשמיד את הדרקון הכוזב לפני שתומכיו יתאחדו. ואחרי שבני טרבון ודומאן ייחלשו, נוכל לסלק אותם מהמישור בלי —"

"לא!" התפרץ ניאל בכעס. "התוכניות שלך נגמרו, קרידין. אולי אני צריך למסור אותך לידי החוקרים שלך בזה הרגע. האינקוויזיטור העליון לא יתנגד. הוא להוט למצוא מישהו שהוא יוכל להאשים במה שקרה. הוא לא יציע את אחד מאנשיו, אבל אינני חושב שיתנגד אם אנקוב בשמך. כמה ימים בחקירה, ואתה תודה בכל דבר שבעולם. אפילו תקרא לעצמך ידיד-אופל. תגיע לגרדום בתוך שבוע..."

זיעה נקוותה על מצחו של קרידין. "אדוני הלורד המפקד העליון..." הוא בלע את רוקו. "אדוני הלורד המפקד העליון, נדמה לי שאתה רומז שיש דרך אחרת. אם רק תואיל לומר מהי, אני נשבע לציית."

עכשיו, חשב ניאל. עכשיו להטיל את הקוביות. עורו סמר, כאילו היה בשדה הקרב וגילה פתאום שהוא מוקף אויבים. לורדים מפקדים עליונים של ילדי האור מעולם לא נשלחו אל התליין, אך היו ביניהם כאלה שמתו פתאום, באופן בלתי צפוי, במהירות, והוחלפו על-ידי אנשים בעלי רעיונות מסוכנים פחות.

"הילד קרידין," אמר ניאל בתקיפות, "אתה תבטיח שהדרקון הכוזב הזה לא ימות. ואם יהיו אאס סדאי שיתנגדו לו במקום לתמוך בו, אתה תשתמש ב'סכינים בחשכה' שלך."

פיו של האינקוויזיטור נפער לרווחה. אך הוא התאושש במהירות ובחן את ניאל במהורהר. "להרוג אאס סדאי זו חובה, אבל... להרשות לדרקון כוזב להישאר חופשי? זה... זו תהיה בגידה. וחילול קודש."

ניאל נשם נשימה עמוקה. הוא היה יכול לחוש את הסכינים האורבות בחשכה. אבל הוא כבר פעל. "אין זו בגידה, לעשות את מה שחייב להיעשות. ולמען מטרה נעלה, אפשר לסבול אפילו חילול קודש." די היה בשני המשפטים האלה כדי להרוג אותו. "אתה יודע איך לאחד אנשים מאחוריך, הילד קרידין? הדרך המהירה ביותר? לא? שחרר אריה — אריה מוכה כלבת — ברחובות. וכשהאנשים ייתקפו אימה, אמור להם בשלווה שאתה תטפל בו. ואז אתה הורג אותו ומורה להם לתלות את הגופה במקום שכולם יוכלו לראותה. ולפני שיש להם זמן לחשוב, אתה נותן להם עוד פקודה והם יצייתו לה. ואם תמשיך לתת להם פקודות, הם ימשיכו לציית, כי אתה הצלת אותם ומי מתאים יותר להנהגה?"

קרידין נד בראשו בהיסוס. "אתה מתכוון... לקחת הכול, אדוני המפקד? לא רק את מישור אלמות', אלא גם את טרבון ואראד דומאן?"

"כוונותיי הן העסק שלי. אתה צריך לציית לי כמו שנשבעת. אני מצפה לשמוע שעוד הלילה יצאו שליחים מהירים למישור אלמות'. אני בטוח שאתה יודע איך לנסח את ההודעות כך שאיש לא יחשוד במה שאינו צריך לחשוד. אם אתה חייב להילחם במישהו, שאלה יהיו הטרבונים והדומאנים. איני רוצה שהם יהרגו את האריה שלי. לא, בשם האור, אנחנו נכפה שלום ביניהם."

"כפקודתך, אדוני הלורד המפקד העליון," אמר קרידין מייד. "אני שומע ומציית." הוא ענה מהר מדי.

ניאל חייך בקור. "אם השבועה שלך אינה חזקה דייה, דע דבר אחד; אם ימות הדרקון הכוזב הזה לפני שאורה על מותו, או אם יישבה בידי מכשפות טאר ואלון, ימצאו אותך בוקר אחד כשפגיון בליבך. ואם תקרה לי... תאונה, גם אם אמות מזקנה, לא תחיה חודש אחד אחריי."

"אדוני הלורד המפקד העליון, נשבעתי לציית —"

"אכן," קטע אותו ניאל. "כדאי שתזכור זאת. לך עכשיו."

"כפקודתך, אדוני הלורד המפקד העליון." הפעם קולו של קרידין לא נשמע בטוח כל-כך.

הדלת נסגרה אחרי האינקוויזיטור. ניאל שפשף את ידיו זו בזו. היה לו קר. הקוביות הוטלו, והוא לא יוכל לדעת מה יראו כשיעצרו. הקרב האחרון עמד לבוא. לא טרמון גאי'דון מהאגדות, עם אדון האופל שמשתחרר מכלאו וניצב מול הדרקון שנולד מחדש. לא זה, הוא היה בטוח בכך. האאס סדאי מעידן האגדות אולי הבקיעו חור בכלאו של אדון האופל בשאיול גאל, אך לוז תרין טלאמון וחבורת המאה אטמו אותו שוב. מהלומת הנגד הכתימה את המחצית הזכרית של המקור האמיתי לנצח, גרמה להם לאבד את שפיותם. כך החלה שבירת העולם, אך אחד מהאאס סדאי הקדומים יכול לעשות לבדו את מה שלא יכולות לעשות היום עשר מכשפות מטאר ואלון. החותמים שהם הכינו יחזיקו מעמד.

פדרון ניאל היה איש של היגיון קר, והוא העריך איך יתנהל הקרב האחרון. לגיונות של טרולוקים פראיים ישטפו דרומה מהמְצָרִים הגדולים כפי שעשו במלחמות הטרולוקים לפני אלפיים שנה, כשהמירדראלים — חציאנוש — מובילים אותם, ואולי אפילו שרי אימה אנושיים חדשים מקרב ידידי האופל. המין האנושי, המפוצל לאומות הלוחמות זו בזו, לא יוכל לעמוד מול צבאות האופל. אבל הוא, פדרון ניאל, יאחד את המין האנושי מתחת לדגלם של ילדי האור. אגדות חדשות יושמעו אז, אגדות שיספרו איך לחם פדרון ניאל בטרמון גאי'דון וכיצד ניצח.

"תחילה שלח לרחובות אריה מוכה כלבת," מלמל.

"אריה מוכה כלבת?"

ניאל הסתובב בזמן שגבר קטן וגרום בעל אף מעוקל ענק הגיח מאחורי אחד הדגלים התלויים על הקיר. הוא ראה את לוח העץ הנסגר כשהדגל חזר למקומו.

"הראיתי לך את המעבר הזה, אוֹרְדִית'," התפרץ ניאל בכעס, "כדי שתוכל לבוא בשעה שאקרא לך בלי שמחצית מהמצודה תדע על כך, לא כדי שתוכל להקשיב לשיחותיי הפרטיות."

אורדית' קד וחצה את החדר. "להקשיב, לורד גדול? בחיים לא אעשה דבר כזה. הרגע באתי ולא יכולתי שלא לשמוע את המילים האחרונות שלך. זה הכול." חיוך לגלגני ריחף על שפתיו, אך ניאל מעולם לא ראה את הפנים האלה בלי החיוך הזה, אפילו כשהברנש ידע שאיש לא צופה בו.

האיש הקטן והגרום הגיע לאמדיסיה לפני כחודש, בשיא החורף, בלוי וקפוא למחצה, והצליח לשכנע את כל השומרים שיניחו לו להגיע אל פדרון ניאל עצמו. הוא ידע דברים על המאורעות בכף תומאן, אירועים שלא הופיעו בדיווחיו הנרחבים והמעורפלים של קרידין או בסיפורו של ביאר, או בכל דיווח או שמועה שהגיעו אל ניאל. שמו היה בדוי כמובן. בשפה הקדומה פירוש המילה אורדית' היה 'לענה'. אך כשניאל שאל אותו לפירוש שמו, הוא רק אמר: "מי שהיינו כבר אינם, והחיים מרים." אבל הוא היה פיקח. הוא זה שעזר לניאל לראות את התבנית המגיחה מהאירועים.

אורדית' ניגש לשולחן ולקח את אחד הציורים. כשפרש את המגילה וראה את פניו של האיש, התרחב חיוכו והיה כמעט לעווית.

ניאל עדיין כעס על שהאיש בא בלי שזימן אותו. "אתה חושב שדרקון כוזב הוא מחזה משעשע, אורדית', או שהוא מפחיד אותך?"

"דרקון כוזב?" אמר אורדית' חרש. "כן. כן. כמובן, מוכרח להיות. מי עוד זה יכול להיות." ואז פלט צחוק צורם שמרט את עצביו של ניאל. ניאל חשב לפעמים שאורדית' מטורף למחצה.

אבל הוא חכם, מטורף או לא. "למה אתה מתכוון, אורדית'? נשמע שאתה מכיר אותו?"

אורדית' התנער בהפתעה, כאילו שכח שהלורד המפקד העליון נמצא איתו בחדר. "מכיר אותו? הו, כן, אני מכיר אותו. שמו רַנְד אַלְ'תוֹר. הוא בא ממחוז שני נהרות באנדור והוא ידיד-אופל, משרת הצל בדרכים איומות כל-כך, עד שנשמתך הייתה מתכווצת באימה לו היית יודע אפילו על מחצית ממעשיו."

"שני נהרות," אמר ניאל. "עוד מישהו הזכיר ידיד-אופל אחר שבא משם. צעיר אחר. משונה לחשוב על ידידי-אופל שבאים ממקום כזה. אבל הם באמת נמצאים בכל מקום."

"עוד אחד, לורד גדול?" שאל אורדית'. "משני נהרות? זה מַאטְרִים קוֹת'וֹן או פרין אַיְיבַּרָה? שניהם בני גילו וקרובים אליו ברוע."

"השם היה פרין," אמר ניאל והקדיר פנים. "שלושה אתה אומר? שום דבר לא מגיע משני נהרות, חוץ מטבק ומצמר. אינני חושב שיש מקום אחר שבו חיים אנשים והוא מבודד ומנותק כל-כך משאר העולם."

"בעיר ידידי-אופל מוכרחים להסתיר את טיבם האמיתי במידה מסוימת. הם מוכרחים לבוא במגע עם אחרים, עם זרים שבאים ממקומות אחרים, זרים שיכולים לספר אחר כך מה ראו. אבל בכפרים שקטים ומנותקים מהעולם, שרק זרים מעטים באים אליהם... איזה מקום יהיה טוב יותר לידיד-אופל?"

"איך אתה מכיר את שמותיהם של ידידי האופל האלה, אורדית'? שלושה ידידי-אופל מקצה העולם. יש לך סודות רבים מדי, לענה, ובשרווליך טמונות הפתעות רבות יותר מאשר בשרווליו של טרובדור."

"איך אדם יכול לספר את כל מה שהוא יודע, לורד גדול," אמר האיש הקטן בשלווה. "אלה יהיו רק קשקושים, עד שמשהו יתגלה כמועיל. אגיד לך דבר אחד, לורד גדול. רנד אל'תור הזה, הדרקון הזה, יש לו שורשים עמוקים בשני נהרות."

"דרקון כוזב!" אמר ניאל בחדות, והאיש השני קד.

"כמובן, לורד גדול. נכשלתי בלשוני."

ניאל הבחין פתאום שהציור בידיו של אורדית' קרוע ומקומט. פניו של האיש נשארו חלקות פרט לחיוך העוקצני, אך ידיו התעוותו סביב המגילה.

"תפסיק!" הורה ניאל. הוא חטף את הציור מידיו של אורדית' וניסה ליישר אותו. "אין לי תמונות רבות מדי של האיש הזה ואיני יכול להניח להן להיהרס." רוב הציור הפך לכתם מרוח ולאורך חזהו של האיש הצעיר היה קרע, אבל הפנים לא ניזוקו למרבה הפלא.

"סלח לי, לורד גדול." אורדית' קד. החיוך לא ירד מפניו אפילו לרגע. "אני שונא ידידי-אופל."

ניאל בחן את הפנים המצוירות בגיר. רנד אל'תור. משני נהרות. "אולי עליי לתכנן משהו עבור שני נהרות. כשיימס השלג. אולי."

"כרצונך, לורד גדול," ענה אורדית' בשלווה.

ההעוויה על פניו של קרידין בזמן שפסע במסדרונות המצודה הרחיקה ממנו אנשים אחרים, אף שגם כך לא היו רבים שביקשו את חברת החוקרים. המשרתים ניסו להיעלם בתוך קירות האבן, ואפילו אנשים שנשאו עיטורי דרגות זהובים על גלימותיהם הלבנות פנו למסדרונות צדדיים בשעה שראו את פניו.

הוא פתח את הדלת לחדריו, טרק אותה אחריו, ולא הרגיש בסיפוק הרגיל שהרגיש בדרך כלל למראה השטיחים מרהיבי העין מטיר ומטרבון, ועיטורי הזהב על השולחן המגולף. אמן מלוגרד עבד על השולחן קרוב לשנה. אך קרידין לא ראה אותו הפעם.

"שארבון!" משרתו האישי לא הופיע. האיש היה אמור להכין את החדרים. "ישרוף אותך האור, שארבון! איפה אתה?"

הוא הבחין בתנועה, הסתובב והיה מוכן להמטיר קללות על ראשו של המשרת. אך הקללות גוועו בפיו כשלעברו פסע המירדראל בגמישות חיננית של נחש.

גופו נראה כגוף גבר והוא לא היה גדול במיוחד, אך שם הסתיים הדמיון. גלימות שחורות כמוות, שלא נעו כלל, נתנו לעור הלבן כתולעת חזות חיוורת אף יותר. וליצור לא היו עיניים. המבט חסר העיניים מילא את קרידין אימה, כשם שהטיל אימה על אלפים לפניו.

"מה..." קרידין השתתק, ניסה להרטיב את פיו שהתייבש, ניסה לשלוט בקולו. "מה אתה עושה כאן?" קולו עדיין צרם.

שפתיו חסרות הדם של החציאנוש התעקלו בחיוך. "אני יכול לבוא לכל מקום שבו יש צל." קולו נשמע כנחש המחליק בעשב יבש. "אני אוהב לפקוח עין על אלה שמשרתים אותי."

"אני משר..."

ללא הועיל. קרידין התיק את עיניו במאמץ ניכר מהפנים החלקות, דמויות העיסה, והפנה את גבו. צמרמורת עברה בו כשסובב את גבו אל המירדראל. הוא ראה את החדר במראה שמולו. הכול היה ברור. הכול פרט למירדראל. המירדראל נראה ככתם מעורפל. המחזה היה לא נעים, אך הוא היה נסבל יותר מהמבט חסר העיניים. מעט כוח שב לקולו של קרידין.

"אני משרת את..." הוא השתתק, והיה ער פתאום למקום הימצאו. בלב מצודת האור. אם מישהו ישמע את המילים שעמד לומר, ימצא את עצמו מייד בידי מסדר יד האור. אפילו נמוכי הדרגה מקרב הילדים יהרגו אותו מייד אם ישמעו את דבריו. הוא היה לבד, פרט למירדראל ואולי שארבון — איפה האיש הארור? הוא היה שמח לחברה, לעוד מישהו שיחלוק איתו את מבטו הנורא של המירדראל, גם אם יהיה עליו להיפטר אחר כך מהאיש האחר — אבל בכל זאת היסה את קולו. "אני משרת את אדון האופל הגדול, כמוך. שנינו משרתים."

"אם כך אתה רוצה לראות את זה." המירדראל צחק. הצליל הכאיב לעצמותיו של קרידין. "בכל זאת, אני מבקש לדעת למה אתה כאן ולא במישור אלמות'."

"אני... הלורד המפקד העליון הורה לי להתייצב כאן."

קולו של המירדראל היה צורם. "דבריו של הלורד המפקד העליון שלך הם צואה! הורו לך למצוא את בן האנוש הקרוי רנד אל'תור ולהרוג אותו. לפני כל דבר אחר! מעל כל דבר אחר! מדוע אינך מציית?"

קרידין נשם נשימה עמוקה. הוא חש את המבט על גבו כלהב סכין שמלחך את עמוד שדרתו. "דברים... השתנו. עניינים מסוימים אינם בשליטתי כמו שהיו קודם לכן." קול שריטה צורם גרם לו לסובב את ראשו.

המירדראל העביר את ידו על פני השולחן, ושבבי עץ ניתזו מתחת לציפורניו. "דבר לא השתנה, בן אנוש. אתה זנחת את שבועותיך לאור וקיבלת על עצמך שבועות אחרות, ולשבועות האלה אתה תציית."

קרידין הביט בשריטות שעל השולחן המלוטש ובלע את רוקו. "אינני מבין. למה חשוב כל-כך להרוג אותו פתאום? חשבתי שאדון האופל הגדול מתכוון להשתמש בו."

"אתה חוקר אותי? אני צריך לתלוש את לשונך. אין זה תפקידך לשאול. או להבין. אתה צריך רק לציית! אתה עוד תיתן לכלבים שיעורים בצייתנות. האם אתה מבין את זה? בוא הנה, כלב, וציית לאדונך."

הכעס הצליח לחדור דרך הפחד, וידו של קרידין נשלחה לצידו. אך חרבו לא הייתה שם. היא הייתה בחדר השני. הוא השאיר אותה שם כשהלך להתייצב בפני פדרון ניאל.

המירדראל נע מהר יותר מנחש מכיש. קרידין פתח את פיו לצרוח כשיד נסגרה על מפרק ידו ולפתה את בשרו בכוח נורא; עצמותיו חרקו וגל של כאב הציף את זרועו. אך הצרחה לא בקעה מפיו, כיוון שידו השנייה של המירדראל אחזה בסנטרו והצמידה את לסתותיו זו לזו. עקביו הורמו לאוויר ואחריהם בהונותיו. הוא היה תלוי באחיזתו של המירדראל, נשנק ומגרגר.

"שמע אותי, בן אנוש. אתה תמצא את הצעיר הזה ותהרוג אותו מהר ככל האפשר. אל תחשוב שתוכל לחמוק. יש אחרים בקרב הילדים שלך שיגלו לי אם תנסה לסטות ממשימתך. אבל אני אגיד לך עוד דבר שיפיח בך אומץ. אם רנד אל'תור לא ימות בתוך חודש, אהרוג את אחד מבני משפחתך. בן, בת, אחות, דוד. אתה לא תדע את מי, עד שזה שאבחר בו ימות בצרחות. אם אל'תור יחיה עוד חודש, אקח עוד אחד מבני משפחתך. ועוד אחד, ועוד אחד. וכשלא יישאר איש מבני משפחתך בחיים חוץ ממך, אם עדיין תחיה, אקח אותך לשאיול גאל." היצור חייך. "אתה תמות במשך שנים, בן אנוש. אתה מבין אותי עכשיו?"

קרידין השמיע קול, משהו בין אנקה ליבבה. הוא חשב שצווארו עומד להישבר.

המירדראל נהם וזרק אותו. קרידין הוטח בקיר הרחוק והחליק אל המרבד, המום. הוא שכב על פניו וניסה לנשום.

"אתה מבין אותי, בן אנוש?"

"אני... אני שומע ומציית," הצליח קרידין לומר אל תוך השטיח. הוא לא זכה לתשובה.

הוא סובב את ראשו והתכווץ מהכאב שחלף בצווארו. החדר היה ריק. חציאנוש רכבו על צללים כשם שבני אנוש רכבו על סוסים. כך אמרו האגדות. וכשהיו פונים אל הצל, יכלו להיעלם. חומות לא יכלו לעצור אותם. קרידין רצה לבכות. הוא התרומם וקילל את הכאב בזרועו.

הדלת נפתחה ושארבון מיהר פנימה. גבר שמן, שנשא בידיו סל. הוא עצר והביט בקרידין: "אדון, אתה בסדר? סלח לי שלא הייתי כאן אדון, אבל הלכתי לקנות לך פירות —"

קרידין העיף את הסל מידיו של שארבון. תפוחי חורף מצומקים התגלגלו על השטיח. הוא הִכה בידו הטובה בפניו של שארבון.

"סלח לי, אדון," לחש שארבון.

"תביא לי נייר, עט ודיו," נהם קרידין. "מהר, שוטה! אני מוכרח לשלוח פקודות!" אבל אילו? אילו פקודות? שארבון מיהר לציית. קרידין הביט בשריטות העמוקות שעל פני השולחן ונרעד.