כל אהבותיו של אליעזר בן-יהודה
אליעזר בן-יהודה
₪ 44.00
תקציר
עצב רב וקשיים מרובים ליוו את מסע החיים של מחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה, כפי שמשרטט במבט אוהב ומקרוב נכדו אליעזר, הקרוי על שמו. בספר זה הוא משתף אותנו בכישרון רב בסיפורי בית אבא ובית אבבא (סבא בלשונו של בן-יהודה), שהם סיפורה של העברית ושל העבריוּת. בן-יהודה דבק באומץ במשימת חייו, שבה האמין ואותה הנחיל לכולנו, ממשיכי דרכו: “שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם – הארץ והלשון.”
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 312
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
קוראים כותבים (1)
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 312
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
יהודה לייב פרלמן לא התגורר בווילנה, בירת ליטא, שהיתה מרכז גדול של יישוב יהודי ושזכתה לכינוי "ירושלים דליטא" בשל חשיבותה העצומה להמשך הקיום היהודי, הלימוד היהודי וההיסטוריה היהודית. הוא העדיף את חיי העיר הקטנה ככפר, לוצקי, שבה גדל, על פני העיר הגדולה שבה למד בישיבה. יהודה לייב היה גבר ממוצע קומה, שמנמן, בהיר עור ושיער. מעולם לא גילח או קיצץ את זקנו, שצמח והתעבה עם הזמן. עיניו היו כהות ושערו אדמוני כנחושת. פאותיו היו ארוכות והוא סלסל אותן מאחורי אוזניו. בשעות היום הוא לבש מעיל בד כהה וחבש כובע שחור. חיי הכפר היו נעימים למדי, היהודים היו רוב תושביו והגויים הסתדרו איתם היטב. יהודי לוצקי מעולם לא הותקפו, וסוכנו של האציל המקומי היה יהודי אמיד, אדוק ונדיב, דוד וולפסון שמו. הוא תרם לבית הכנסת המקומי ודאג לכך שתמיד יימצא בכפר מלמד לילדים.
בנעוריו למד יהודה לייב תורה, משנה, גמרא והלכה, והן היו בעבורו תחביב ושליחות. הוא למד גם קצת קבלה. יש אומרים שהוא הושפע מאחד מצדיקי החסידים, או אולי מלמדני וילנה. אך הוא לא מצא את מקומו. הוא שב ללוצקי כדי לחיות בה את שארית חייו. מאחר שלוצקי היתה עיירה קטנה, לא היה בה רב תושב. אחרי שובו מהישיבה בווילנה זכה יהודה לייב להערכתם ולהוקרתם של היהודים כאיש הבקי ביותר בכפר בשאלות הדת. הם כינו אותו "רֶבּ", תואר המציין כבוד וסמכות.
כנהוג בימים ההם, ארגנו לו הוריו שידוך, ובחרו בעבורו באחיינית של וולפסון, סוכן האציל, נערה מבית טוב ושמה פייגה. הוא לא פגש אותה מעולם לפני יום נישואיו, מאחר שהיא גרה בעיר רחוקה בשם גולדיגן, סמוך לגבול פרוסיה. אך הוא היה גבר נעים הליכות, ומצא את החיים בחברת אשתו הצעירה והיפה נוחים למדי. הוריו של יהודה לייב הכינו בעבורו ובעבור פייגה כלתו בית קטן בן שלושה חדרים. פייגה, בת למשפחת סוחרים אמידה, היתה נמוכת קומה, שערה הארוך השחור סורק לשתי צמות, ובעיניה הגדולות, העגולות והחומות, היה משום מה מבט עצוב. בזקנתה סיפרה לכלתה שבילדותה היא דיברה גרמנית ושרה שירי אהבה גרמניים פופולריים ששמעה בבתי השכנים, וגם לרקוד היא אהבה. אבל אחרי נישואיה לא דיברה פייגה עוד על ילדותה או על נעוריה. למעשה, היא כמעט לא דיברה כלל. היא המעיטה לחייך או לצחוק, ומעולם, מעולם, לא שרה לילדיה. כאשר זימר בעלה את זמירות השבת בבית, היא היתה מתבוננת בו ודוק בעיניה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי, דבר שלא עשתה ולו פעם.
לאחר חמש שנות נישואים חבקו פייגה ויהודה לייב בת, אסתר, ושני בנים, שלום דוד וחיים מאיר. הזוג הצעיר חי ברווחה, בתמיכת הוריהם, ויהודה לייב המשיך בלימודי הקודש גם בהיותו נשוי, כנהוג באותם ימים, בכולל קטן הסמוך לבית הכנסת. שם הוא התפלפל והתפלל עם גברים יהודים אחרים שנסיבות חייהם דומות לשלו.
בשנה השלישית לנישואיהם נפטרו זה אחר זה הוריו של יהודה לייב. האם חלתה בשפעת ולא היה לה הכוח להחלים. האב איבד את שמחת חייו ולא יכול היה להמשיך בלעדיה, ואחרי ארבעה חודשים נפטר מצער. יהודה לייב כאב את אובדן הוריו והִרבה בתפילות לזכרם. רק לידת ילדיו היתה לו לנחמה על האבדה הגדולה כשהכתה בו.
כפי שנקבע בהסכם קדם-הנישואים שנערך בין הורי החתן להורי הכלה, חדלו הוריה של פייגה לתמוך בהם אחרי עשר שנות נישואים. כעת היה עליהם להתפרנס בכוחות עצמם. פייגה פתחה חנות מכולת קטנה, ואליה באו נשים רבות כדי לשוחח עם "פייגה הקדושה", כפי שהיא נודעה, ולבקש את עצתה במגוון נושאים, החל בשאלות של בישול וכלה במציאת חתן הולם לבנותיהן. אף שיהודה לייב לא לימד בציבור, הוא התפרסם בתלמודו ובצדקתו, היה שקוע כולו בתורה, עמד בראש חוג הלומדים בכפר ותיווך בסכסוכים. יהודי לוצקי והכפרים הסמוכים לה באו לבקש שיפסוק במחלוקותיהם. יהודה לייב ניחן בסגולה כזו, שאף אם פסק לטובת צד אחד במחלוקת יצאו שני הצדדים מעליו שבעי רצון. גם בהתמשך נישואיהם חיו פייגה ויהודה לייב בהרמוניה אוהבת, ואושרם השפיע על כל הבאים עמם במגע.
בשנה התשיעית לחייהם יחדיו הרתה פייגה שוב. שנים רבות אחר כך היא סיפרה לכלתה שבסמוך לראשית הריונה, ואולי אפילו בטרם היתה מודעת לחלוטין לכך שהיא הרה, היא חלמה חלום, ובחלומה ראתה את עצמה יולדת בן, וכשיצא מרחמה לא היה זה תינוק אלא גבר יהודי צעיר, עטוף טלית גדולה וזקנו העבה משווה לו מראה של רב או נסיך. ימים ספורים אחרי כן חלמה שנית. בחלומה היה זה ערב ראש השנה, פייגה יצאה עם בנה והלכה לבית הכנסת. כל העוברים ברחוב כיבדוהו בברכת "גוט יור, הייליגה רבה", שנה טובה, רב קדוש, ובנה הרב ענה בברכה ובכבוד גדול. היא לא סיפרה את חלומה לאיש, וכשבועיים לאחר החלום ידעה בעליל שאכן היא בהיריון.
בהגיע המועד, בכ"א בטבת תרי"ח (1858), ילדה פייגה בן, תינוק קטן, חיוור וצנום. המוהל בא לדבר עם יהודה לייב ופייגה ולבדוק את הרך הנולד. אחרי שראה את התינוק אמר לו יהודה לייב, "חשבנו לקרוא לו על שם אביה של אשתי, עליו השלום..." לפני שהמשיך אמר המוהל, "יסלח לי ר' יהודה לייב, וזכרו של האב במקומו עומד, אך בן כה קטן וצנום, עדין כבובת חרסינה, חייב לקבל שם חזק ומלא חיים ארוכים. אם כי מצווה לתת שם הורה שנפטר לנכד שנולד, חס וחלילה לנו לפתוח פה לשטן! חס וחלילה! עלינו לתת שם בסימן טוב. אני הייתי בוחר לתת את השם אליעזר יצחק."
הוא הפנה ראשו אל פייגה והסביר לה, "אליעזר הוא שמו של בנו השני של משה רבנו, שאשתו ציפורה מלה כדי להציל את משה מן המלאך שבא להורגו במלון, ויצחק בן אברהם זכה לשרוד את העקדה ולחיות חיים ארוכים." פייגה ויהודה לייב קיבלו את עצת המוהל, וביום השמיני קוימה בתינוק מצוות ברית המילה. פייגה שמרה את סוד חלומותיה לימים מאוחרים יותר.
משפחת פרלמן לא חיה חיי שפע, ונאלצה להתפרנס אך ורק מהכנסותיה של חנות המכולת והסדקית הקטנה שפייגה ניהלה. אליעזר היה הילד הרביעי, ושני אחיו ואחותו היו מבוגרים ממנו בשנים רבות. יהודה לייב אהב את אשתו ואת ילדיו, אך אהבתו הראשונה והגדולה מכול, היוקדת בכל העתים, היתה אהבתו לתלמודו, לשורשיו היהודיים. היתה זו תשוקתו העזה ביותר. בינתיים גדלה אסתר הבכורה ועד מהרה הצטרפה לאמה בחנות המכולת, ושני הבנים הבוגרים יותר חונכו לעבוד לפרנסתם. רק אליעזר הקטן היה לבן לווייתו של אביו. כבר בהיותו בן שלוש הוא ישב לצד אביו מבוקר ועד מאוחר בלילה, למד לקרוא בספרי הקודש וחיקה את אביו המזמר ניגוני תפילה נושנים ופסוקים מכתבי הקודש. לא היתה מאושרת מפייגה, המתבוננת בחברותא של האב ובנו, בראותה שחלומה מתחיל להתגשם. אפילו השם שנבחר לבנה היה סמלי בעיניה, מפני שפירושו, "אלוהים עזרי", היה חשוב ממש כשם הקשר למשה רבנו. פייגה היתה משוכנעת שהוא יצמח להיות תלמיד חכם ורב גדול. איך אפשר היה לפרש אחרת את חלומה?
אליעזר הזאטוט נצמד לאביו, נהנה מחברתו והוקיר את תשומת הלב המיוחדת שלה זכה, את ההעדפה הניכרת על פני הילדים האחרים. קרוב לוודאי שמפאת גילו הצעיר מאוד הוא לא הבין מה בדיוק הוא קורא, אך היה עונג בעצם הקריאה, בשינון המילים העתיקות, מילים חסרות פשר כמעט, בגין היותן מילים בשפה זרה. לשון היומיום שלו היתה היידיש, שפתם של יהודי מזרח אירופה, ואילו קריאתו בחברת אביו היתה כולה עברית, לשונו העתיקה של עם ישראל.
כאשר היה אליעזר בן ארבע חלה אביו. היו ימים שבהם לא יכול היה יהודה לייב לקום ממיטתו. לפני שעברה פייגה לחנות בחדר הראשון של ביתה היא היתה מאכילה את הילד, שמחמת גילו הצעיר היה יושב על כיסא ליד מיטת אביו, ממתין שיקום ויתחיל את יומו. יהודה לייב ירד במשקל, הוורוד נעלם מלחייו, והוא הרבה להשתעל. אחרי שקם האב ממיטתו והתפלל תפילת שחרית, הוא היה עובר לחדר האמצעי, חוזר אל השולחן שחלק עם בנו הקטן וקורא עם אליעזר, אך מדי פעם בפעם הניח יהודה לייב את אליעזר לבדו לצד שולחן המטבח ויצא אל החדר האחר. אליעזר היה שומע אותו משתעל, ואחרי זמן-מה היה האב שב, חיוור וידיו רועדות. הוא ישב בשקט לצד בנו הקטן, ואליעזר היה מביט באביו כשזה היה נושם עמוקות. אחר כך היה יהודה לייב מסובב ידו חרישית ובנו המשיך בקריאה. כך היה יהודה לייב מקשיב לילד קורא מן התורה או מן הנביאים. עיני האב מלאו דמעות, ואחרי זמן-מה, לפעמים, היה נוטל את אליעזר בזרועותיו ומחבק אותו אל לבו בעוצמו את עיניו לרגע קט, בטרם שובם לתפקידי המורה והתלמיד.
גם מנהג יום-יום זה הפך כמעט להרגל, עד אותו יום נורא ואיום. כבכל יום הם ישבו ולמדו, אליעזר קרא ואביו הנהן בראשו גם כשעיניו היו עצומות. לפתע החל משתעל שיעול עמוק וכבד, ניסה לקום ממקומו ושקע מיד חזרה בכיסאו. בארשת פנים אפורה כאפר הוא המשיך להשתעל, מסתיר את פניו בידיו. בתוך רגעים אחדים יצא השיעול מכלל שליטה, כפות ידיו ההדוקות לפניו החלו לרעוד כעלה נידף ברוח, וזרם עז של דם פרץ מגרונו, חלף בין אצבעותיו וכיסה את השולחן ואת דף התורה שבו למדו. עיניו נעצמו, ונפקחו להתבונן באימה בשולחן. ראשו שקע בין זרועותיו, והוא לחש: "אליעזר, בני, נקה את הכתוב עברית, עשה שאפשר יהיה לקרוא בה בתורה. אל תבייש את ספרנו הקדוש." הוא השתעל שוב, ואחר כך באנחה מבעבעת ארוכה, ראשו שמוט בין זרועותיו, השתתק.
אליעזר ישב לוטש עיניים בדף הספוג דם, באביו חסר התנועה, ראשו כמו נחבא על השולחן בין זרועותיו הגדולות. שוב ושוב הביט באודם הדף. הוא כלל לא הבין את מה שזה עתה התרחש, התקשה להחליט אם עליו לנער את אביו, לרוץ לקרוא לאמו או לעשות את שביקש אביו. צייתנות וכבוד גברו על המוזר לו, על הפחד והספק. הוא קם ממושבו, נטל סחבה וניסה לנגב את הדף המוכתם, אך לא היה אפשר לנקותו. הדם נספג בנייר ונקרש חלקית. ככל שהתאמץ לשפשפו כך הוא התכהה כמדומה. אליעזר פרץ בבכי, שמט את הסחבה ורץ למצוא את אמו ולספר לה שהוא לא מצליח לעשות כבקשת אביו, שאבא נרדם אצל השולחן ושהוא מפחד. אמו הרגיעה אותו מעט והשאירה אותו בחברת אחותו אסתר להשגיח על החנות. היא הלכה אל המטבח, וגילתה בקריאת שבר שיהודה לייב יקירה נפטר! עיניה התמלאו דמעות והיא עצרה אותן מיד לבל יראו הילדים. אט-אט היא שבה אל החנות, הורתה לאסתר לנעול את הדלת ויצאה לדבר עם אנשי החברה קדישא בנוגע לסידורי הקבורה של הבעל שמצאה מת אצל שולחן תלמודו.
מאוחר יותר אספה פייגה את ילדיה אסתר, שלום דוד, חיים מאיר ואליעזר יצחק הקטן סביבה, וניסתה להרגיעם, לשכך את יגונם ולנחם הן את ילדיה הן את עצמה, בעודה מסבירה להם את פשר האבדה. היא אמרה להם שאביהם היה חולה כבר כמה וכמה חודשים, עד שהיום זומן על ידי בורא עולם, שאלוהים אהב אותו ולא הניח לו לסבול ארוכות ממחלתו, שאלוהים חפץ ליהנות מחברתו, כשם שהם נהנו ממנה בכל השנים שחלפו. אליעזר בן החמש לא היה צעיר מכדי להבין שמכולם, הוא היה המפסיד הגדול. לא רק את אביו הוא איבד, אלא גם חבר, מורה ותומך מסור. הוא כלל לא הבין את פשר האבדה לאמו, שהיתה הרה שוב ובפעם האחרונה, ושארבעה חודשים אחר כך ילדה בן ונתנה לו את שם בעלה המנוח, יהודה לייב.
פייגה וארבעת ילדיה עמדו בפני החברה קדישא שקברו את יהודה לייב לפנות ערב. כל תושבי העיר באו לבית הקברות לעשות עם הנפטר חסד של אמת. בכל ימות השבעה היה הבית מלא חברים שבאו לנחמם. תפילות התקיימו מדי בוקר וערב, ושני בניו של יהודה לייב אמרו את תפילת הקדיש, מתוך קבלת דינו של אלוהים והכרה בריבונותו עלינו. רק אליעזר בן החמש עמד בלא להרים את קולו. גילו הצעיר מנעוֹ מהשמעת מילות הקדיש.
בתום ימי השבעה היה על פייגה לפתוח שוב את חנות המכולת, לכן היא שלחה את אליעזר אל החדר שבכפר. בפעם הראשונה ישב הילד לשולחן הצר בחברת חמישה-עשר ילדים אחרים, כולם בוגרים ממנו, בני שש עד אחת-עשרה, מאזין למלמד קורא בקול שורה אחר שורה מהתפילות, ושומע את הנערים הבוגרים ממנו משננים כמצוות אנשים מלומדה את המילים מהסידור. הוא עקב אחר המילים בספרו של אביו שהיה עתה שלו, מאחר שאביו הלך לעולמו. המלמד היה אדם קטנוני, שקינא במשך שנים בכבוד שהכול רחשו ליהודה לייב. עתה הוא נקם באליעזר היתום והאומלל ונהג בו בקשיחות גדולה יותר מאשר בכל הנערים האחרים שבחדר. המלמד דרש ממנו יותר משדרש מכל תלמיד אחר. כאשר טעה אליעזר בקריאתו נהג המלמד להכותו בסרגל דק שתמיד היה נתון בידו. אף שמניעו היה שפל, עד מהרה הוא חישל את אליעזר, הצעיר שבתלמידיו, ועשה אותו לטוב שבהם.
בחלוף הזמן, מעט יותר משנתיים אחרי שהחל אליעזר לפקוד את החדר, הבין המלמד שאין עוד דבר שהוא יכול ללמד את הילד. יום אחד הוא הופיע בחנותה של פייגה כדי לומר לה שעליה להוציא את הילד, שהיה אז רק בן שמונה, מהחדר ולשלוח אותו ללמוד מקצוע. האם הודתה למלמד וביקשה ממנו להחזיק את אליעזר בחדר רק עוד כמה ימים או שבועות אחדים עד שהיא תמצא סידור אחר בשבילו. היא היתה נחושה בדעתה שבנה אליעזר יהיה רב גדול וסירבה להקשיב למלמד הקנאי. אך מה היה עליה לעשות? היא היתה ענייה מכדי להרשות לעצמה לשלוח אותו לאחת מהישיבות בווילנה, ואפילו עלות הישיבה המקומית היתה מעבר לאמצעיה. למרות היותה אישה גאה שמעולם לא ביקשה עזרה מאיש, עתה היא החליטה שעליה לבקש למען בנה.
פייגה ידעה היטב שדודהּ, דוד וולפסון, סוכנו של האציל, מתגורר בשולי העיר וכי הוא אדם אדוק מאוד שתרם לצדקה וסייע לעניי הכפר היהודים. כסוכנו של האציל המקומי, הוא היה אחראי על החכרת האדמות לאיכרים. הוא התגורר בבית גדול, היו לו שני משרתים ומרכבה רתומה לארבעה סוסים, ולא חסר לו דבר. אחרי שידוכה ליהודה לייב הביאו אותה הוריה להינשא בלוצקי ושהו בבית וולפסון ימים אחדים. היא לא הכירה אותו היטב, שכן אחרי נישואיה ליהודה לייב לא הוזמנה עוד לביתו.
היא לא היתה מודעת לכך שדוד וולפסון ניחן בזיכרון צילומי, שהכיר וזכר כל פרט מרכוש האציל, שהכיר את אחרון האיכרים, ידע בדיוק מהו חובו לאדון, כמה הניבה אדמתו ומתי יוכל לשלם את דמי החכירה. כמו כן, פייגה לא הבינה שבמסירותו להצלחה בעסקים הוא הזניח את לימודי היהדות, ושבקושי היה מסוגל לעקוב אחרי מילות התפילה בסידור הישן שירש מאביו. היא ידעה שהוא מעולם לא נישא, אך היא לא ידעה שהוא חשק בה עוד לפני שהוריה הביאוה ללוצקי, שהוא ביקש את הוריה לשלוח אותה אליו כדי שתינשא לו ושהם סירבו. לא היה לה מושג שהוא הציע ליהודה לייב עבודה, כמשרתו, כך שהיא תבוא להתגורר בביתו, כך שהוא יכול להתקרב אליה ואולי בבוא היום יגיע תורו.
אחרי מות יהודה לייב הוא הופיע לנחמה וביקש מפייגה שתעבור לגור איתו בביתו, בלי להודיע על תשוקתו להינשא לה, כך שהדבר נשמע כגמילות חסדים, צדקה לאלמנה ענייה. פייגה היתה גאה ועצמאית מכדי להסכים לצעד כזה. היא לא ירדה לסוף דעתו ולא היתה מוכנה ליהנות מגמילות חסדים. עכשיו היא הלכה אליו, חפה מדעת כל זאת, וביקשה ממנו לראות באליעזר מעין בן ולדאוג לחינוכו. דוד וולפסון, הדוד הגלמוד, נעתר, אך בתנאי אחד: על אליעזר לשקוד על לימודיו יומם ולילה, כדי להגשים את התקוות והציפיות שאמו תלתה בו. וולפסון שלח את אליעזר לישיבה המקומית, ושם המשיך הנער להצטיין בלימודי התורה, התלמוד והמפרשים.
בפעם הראשונה בחייו התוודע אליעזר לחיי שפע יחסי. דודו קבע את מגוריו בחדר נוח ומרווח, שחלונותיו פונים מזרחה. בכל בוקר, משלהי האביב עד ראשית הסתיו, הוא התעורר לשמי הזריחה המצוחצחים. האוכל היה טוב ובשפע, ואליעזר, שהיה תמיד ילד רזה וחיוור, עלה קצת במשקל ופניו קיבלו צבע ורוד. המורה החדש שלימד אותו בישיבה הכיר בכישרונו והפלה אותו לטובה על פני כל התלמידים האחרים. היו אלה, ללא ספק, שנות נעוריו המאושרות ביותר. טוב מכול, הוא נותר בלוצקי, קרוב לאמו, אחותו ואֶחָיו. הוא ביקר אותם תכופות ושהה בחברתם בימי החגים ובחופשותיו מהישיבה. בבגרותו הוא לא סיפר רבות על אירועי ילדותו ונעוריו, אך שלושה מהם הוא סיפר לאשתו בעת ביקור אצל אחיו בניו יורק, והם מעידים על אופיו בצעירותו.
בערב פסח של השנה העשירית לחייו שלחה אמו את אחיו המבוגר ממנו אל הנהר כדי לשטוף בו דגים שנועדו לסעודת ליל הסדר. אליעזר הצטרף והתבונן באחיו העוסק במלאכה, משחק בדגים כאילו הם חיים ועליו לדוג אותם. המשחק הסתיים בכי רע: הדגים החליקו מידי אחיו ונסחפו הרחק בזרם. מאיר כה כעס על האבדה, כה פחד להתייצב בפני אמו בלעדיהם, עד שהחליט בו במקום לעזוב את הבית. אליעזר עצר בעדו, שכנע אותו להמתין בבית השכנים, ואילו הוא הלך לבשר לאמם את הבשורה הרעה. בבית הוא נטל את האשמה על עצמו, והאלמנה הענייה, שנטתה חסד לבנה השלישי, השלימה עם האבדה. "שיהיו הדגים כפרתנו," אמרה. אליעזר המאושר רץ אל השכנים להביא את אחיו בבטחה הביתה.
בהיותו זאטוט עדיין, הרבה לפני שעבר להתגורר בבית דודו, נפצעה האצבע המורה של יד ימינו והזדהמה. האצבע כולה התנפחה וצבעה היה כחול כהה, כמעט שחור, והוא סבל מכאבים עזים. אמו ניסתה לרפאו בכל האמצעים שעמדו לרשותה: שטפה את האצבע במים חמים, הניחה עליה עשבי מרפא, חבשה אותה והקיזה ממנה דם, אך הכול היה לשווא. הילד החל לקדוח מחום שהיא היתה בטוחה שנגרם מהזיהום באצבעו. המיילדות, "צוות הרפואה" היחיד שהיה בלוצקי, היו חסרות ישע, ופייגה היתה בטוחה שהיא עומדת לאבד את בנה. ואז, כנס מאל אוהב או פשוט במקרה, "רופא גדול ובעל מוניטין רב", כך לפחות פייגה האמינה וסיפרה, אף ששמו פרח מזיכרונה לעד, הגיע לעיר. פייגה נטלה את בנה בזרועותיה ויצאה לבקר את הרופא.
קביעתו של הרופא היתה קשה לעיכול: האצבע היתה נגועה מעבר ליכולתו לרפאה, ויש להסיר אותה כדי שהילד ישרוד ויחלים. האם נרתעה מהמחשבה על אודות הטלת מום בבנה האהוב, אך הרופא היה נחרץ - הברירה היתה בין קטיעת האצבע לבין אובדן הילד. ועל כן, בפונדק העירוני, בתנאים לא תנאים, בעוד האם מערסלת את בנה בזרועותיה, ניתח הרופא את הילד והסיר את אצבעו המורה הימנית. אליעזר היה כה מטושטש מהחום הגבוה שגרמה הדלקת באצבעו, עד שהוא לא זכר דבר מהניתוח. כעבור ימים אחדים, כאשר התפוגג החום, הוא הבין לראשונה כי הכאב באצבעו נעלם, והדבר מצא חן בעיניו. אולם כאשר הוסרה התחבושת והוא ראה שאצבעו איננה, הוא כעס מאוד על אמו שהניחה שיקרה לו דבר שכזה. שנים חלפו בטרם התברר לו שבהחלטתה האמיצה בשעה הנכונה, לקחת אותו אל הרופא ולהסכים לקטיעה, היא הצילה את חייו. לימים סיפרו שונאיו שאמו גדעה את אצבעו כדי שלא יילקח לעבודת הצבא של הצאר הרוסי, אך אין כל אמת ברכילות זו.
בפעם אחרת, בשלהי האביב, בערב שבועות, חג מתן תורה וחג הביכורים, או אולי היה זה בסתיו, ערב חג הסוכות, כפי שזכר זאת חיים מאיר שנים רבות אחרי המאורע, החליטו אליעזר וחיים מאיר להפתיע את אמם ולהביא הביתה זמורות ירוקות לקשט בהן את משכנם לקראת החג. בחג השבועות החורף חלף והעצים הוריקו מעלים צעירים, והאביב עמד במלוא הדרו גם בליטא הצפונית. או שחום חודש תשרי היה מברך את ראשית ימי הסתיו, והעצים חגגו את שפע העלים והענפים שצצו מתחילת האביב. העצים המשובחים ביותר שענפיהם נאים מכולם צמחו על גדות הנהר, ומובן שלשם שמו האחים את פעמיהם. חיים מאיר טיפס על העץ ושבר ענפים, ואליעזר אסף וקשר אותם יחדיו כדי לקחתם הביתה. לפתע נשבר הענף שעליו עמד חיים מאיר - והנער נפל לתוך הנהר. אליעזר זעק לעזרה, אך ללא הועיל. שפת הנהר היתה נטושה.
חיים מאיר היה בחור חזק, כך שבחלוף הלם הצניחה למים הקפואים העמוקים הוא הצליח לשחות אל החוף. הוא ישב על גדת הנהר ובכה. בגדיו היו ספוגי מים. כיצד יוכל לשוב הביתה? שוב בא אליעזר לעזרתו: הוא חמק הביתה והביא לחיים מאיר בגדים יבשים להחלפה. אחר כך הם חזרו הביתה עם הענפים וקישטו את הבית לקראת החג. כאשר קידמה אמם את החג באותו ערב בהדלקת נרות, והנערים קידשו בשירה על היין, היא לא הבינה את להט התודה הייחודי שניכר בברכתם. הקידוש של ערב חג נגמר בברכת "שהחיינו", והאם לא ידעה כמובן שלא רק ביכורי הפירות משמחים אותם, אלא, בנוסף על כך, הם היו אסירי תודה לאל עליון על הצלתו של חיים מאיר בדרך נס.
Yafit (בעלים מאומתים) –
כל אהבותיו
ככככ