כל אחד משה רבנו

הרואה את הנולד

אתגר המנהיגות

א. אלף בית

מי שחי מסתכן במוות… מי שאינו מסכן דבר אינו עושה דבר, אין לו כלום. הוא לא־כלום והוא אינו מגיע לדבר כלשהו. (ליאו בוסקאליה, לחיות ולאהוב)

מייקל בלומברג, בהיותו ראש עיריית ניו יורק, אסר על מכירת משקאות מסוכרים מעל נפח מסוים והטיל מס מיוחד על אחרים, בטענה שצריכתם מזיקה לבריאות. תאגידי המשקאות התקוממו כנגדו, וגם, מעברו השני של המתרס, מגיני זכויות הפרט. כך ידעתי שהוא בדרך הנכונה.

הציבור הרחב, כמו רבים בקהילת המשקיעים, נוטה להלל את נוטלי הסיכונים ו"להעשיר" אותם רק בדיעבד. כתבות מגזין על מנהיגים או יזמים מעוררי השראה, ימצאו תמיד את "הסימנים המוקדמים" שהצביעו "באופן מובהק" כי אותו אדם נועד לגדולה כבר משחר ילדותו ומאז ומתמיד ידע להשקיע במיזמים "הנכונים" בתזמון מושלם. אך האמת היא שדרכם של חלוצים פורצי דרך מאלצת אותם על פי רוב לחתור כנגד הזרם, בתנאים קשים של אי ודאות בניסיון להוציא מים מן הסלע. מהפכן, מנהיג, או יזם, שעומס על שכמו סיכונים כבדים ומשקיע את מרצו, זעת אפו וממונו בקידום סדר יום שונה או בסטארט־אפ חדש, זוכה לא אחת לביקורת ואפילו לבוז. כאשר הוא מועד, דבר שקורה לא פעם ולא פעמיים, "החכמים" חוגגים את ניצחונה של מקהלת "I told you so".

לחברה הכללית קשה להתמודד עם אלו ששוברים פרדיגמות, שחושבים אחרת, שמובילים לדרך שונה ומייצרים משהו חדש. למעשה, כולנו מתקשים בכך, באופן כזה או אחר, משום ששמירה על הכללים ותיאום ציפיות משרים אווירה של יכולת התמודדות. המוכר והשגור מעניקים לנו קרקע יציבה. אנו מתעוררים בבוקר בהנחה שהיום ייראה כמו אתמול, וכל הסתכלות אחרת מפחידה עד טירוף כל אדם נורמלי.

אולם, במבט רחב יותר, ניתן לראות בבירור שהעולם משתנה מתחת כפות רגלינו יום יום ושעה שעה. כנראה טבעו דווקא להשתנות.

המשקיע האגדי הווארד מארקס1 הסביר שמשקיע מוצלח הוא לא מי שצדק אלא מי שהעז להשקיע נגד הקונצנזוס. השוק, כתב מארקס, משקלל את הקונצנזוס ומגלם אותו במחירים. בבחירה נכונה של השקעה החברה חייבת להיות טובה, וגם המחיר צריך להיות כדאי וטוב. על מנת שהמחיר יהיה טוב צריך שהקונצנזוס בשווקים יהיה נגד אותה השקעה ברמה זו או אחרת. מי שרוצה להצליח צריך להיות לא רק צודק וחכם אלא גם נון־קונפורמיסט. יש ללכת נגד הזרם ולהיות מוכן לטעויות וללעג. אפילו לעג ברמה האישית. לדידו של מארקס המשקיע חייב להיות מוכן לסכן את עצמו, מעמדו וכספו. בימי בית המקדש הראשון, ניבא הנביא ישעיהו נגד המציאות הרווחת וניסה לשנותה. גם הוא זכה לבוז: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק".2

כשהקמנו את קרן ההשקעות אלף (Aleph), הרציונל של שותפי היקר אדן שוחט ושלי היה לחפש השקעות ברמת סיכון גבוהה במיזמים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לחולל שינוי משמעותי בעולם העסקי ובחיי האדם. התובנה שהנחתה אותנו היא שרק בהשקעות עם סיכון קיים הפוטנציאל לשינוי הנדרש הן לאנושות הן לעסקים. על בסיס היגיון זה הסכמנו על כמה עקרונות.

העיקרון הראשון הוא שקונצנזוס הוא רע, ונדרשת מסגרת שמאפשרת לכל אחד להיות מי שהוא ולהביע את דעותיו ועמדותיו אף אם הן מוזרות או חריגות. לכן, אפילו בינינו השותפים, אם אחד ירצה להשקיע בחברה מסוימת והשני יתנגד נחרצות, ההשקעה תיעשה. וכך אכן קרה. מתוך הערכה וכבוד הדדי, כשהיה חוסר הסכמה בינינו, דנו שנינו בנושא בכובד ראש, כל אחד שקלל את דעתו של האחר ואף בדק את טענותיו. הארת הזוויות השונות אתגרה כל אחד מאיתנו. זה לא נוח להיות מאותגר או אפילו מותקף אינטלקטואלית (אנחנו מרשים את זה לעצמנו) על ידי נימוקים חזקים מצד השותף, וגם לא לעמוד מול תחושות בטן הפוכות משלך — דווקא כאשר אתה בקי מאוד בתחום ההשקעה ומרגיש בחוזקה כי דעתך צודקת. אבל כשזה נעשה מתוך כבוד ושיקול דעת וכשהביקורת עניינית ומנומקת, התוצאה הסופית היא הטובה ביותר, אפילו במחיר אי הנוחות שבדרך.

כמקור להשראה אני רואה את רבי יוחנן בן נפחא ורבי שמעון בן לקיש, המכונה ריש לקיש, שפעלו בארץ ישראל לפני כאלף ושמונה מאות שנה. היתה זו ראשית תקופת האמוראים, לאחר חתימת המשנה — קורפוס ההלכות, הדינים, החוקים והמשפטים שערך ר' יהודה הנשיא. המשנה נועדה לסכם את "התורה שבעל פה" שכללה מאות שנות פרשנות, מסורת ויצירה סביב התורה, הנביאים והכתובים המרכיבים את התנ"ך, וגם להביא לכלל הכרעה סוגיות שונות במטרה ליצור הלכה אחידה על פיה ינהג כל העם. מתברר שעם חתימת המשנה התעוררו בבתי מדרש שונים דיונים סוערים וויכוחים בלתי מתפשרים בהבנת כוונתה של המשנה וגם במקרים חדשים שלא נכללו בה.

ר' יוחנן וריש לקיש היו צמד. הם למדו תורה בצוותא והתפרסמו בעיקר בשל היותם ברי פלוגתא במשך שנים ארוכות. השניים חולקים אחד על רעהו ביותר ממאה וחמישים סוגיות בהלכה ובשאלות רבות בהגות ומחשבה. התלמוד מספר שלאחר מותו (הטראגי) של ריש לקיש, נשלח רבי אלעזר בן פדת — חכם בקי וחריף בפני עצמו — למלא את מקומו של ריש לקיש, ללמוד עם רבי יוחנן ולנחם אותו, אולם "השידוך" לא עלה יפה. רבי אלעזר נהג לחזק את עמדותיו של רבי יוחנן, במקום לאתגר אותן כפי שנהג ריש לקיש לפניו, ור' יוחנן התרעם על כך בחריפות:

כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן, אמר ליה "תניא דמסייעא לך". אמר: "את כבר לקישא?! בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת "תניא דמסייע לך", אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?" הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר: "היכא את בר לקישא? היכא את בר לקישא?"

[כל טענה שהעלה רבי יוחנן, אמר לו רבי אלעזר "יש מקור קדום שמסייע לדבריך". אמר לו רבי יוחנן: "אתה כמו בן לקיש?! הרי בן לקיש היה מקשה על כל טענה שלי עשרים וארבע קושיות, ואני הייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומתוך כך הייתה מתבהרת הסוגיה. אתה אומר לי שהברייתא מסייעת לי, וכי אני לא יודע שטענותיי טובות?" הלך רבי יוחנן, קרע את בגדיו ובכה: "איפה אתה בן לקיש? איפה אתה בן לקיש?"]3

גם מניסיוני, החלטות שאינן מתקבלות מתוך קונצנזוס ותמימות דעים, אלא דווקא מתוך ויכוח ומחלוקת, מניבות יותר. מידת חוסר ההסכמה של השותף מהווה מדד לכמה ההחלטה היא נגד הקונצנזוס. כלומר — על פי הניתוח של הווארד מארקס — עד כמה התמחור הוא "תמחור חסר" שמגלם פוטנציאל לתשואה משמעותית. לדוגמה, ההחלטה של קרן בנצ'מארק להשקיע באי־ביי, שהיתה אחת ההשקעות הטובות בהיסטוריה, התקבלה בהצבעה של 3-2. לא הייתי שותף בקרן בנצ׳מארק באותה עת, אבל מבחינתי, בהחלטות מעין אלו אינני מסכן רק את כספי הקרן, אני מסכן את עצמי. רק כך פורצים דרך, דוחפים לקִדמה ומשנים את המציאות. כמו שאמר אלברט איינשטיין: "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע".

נטילת סיכונים עלולה לגרום להפסדים וגם אני הפסדתי בחלק לא מבוטל מהשקעותיי. אבל מה שמצליח הוא משמעותי, הן מבחינת תשואה הן מבחינת קִדמה. הרעיון הוא שניתן להפסיד את כספך רק פעם אחת אבל אפשר להכפיל את ההשקעה ללא הגבלה. ככלות הכל, כולנו טועים בהחלטות בכל מיני תחומים. בקרן אלף אנו מחפשים יחס לא סימטרי בין מרחב הטעות האפשרית לבין הרווח האנושי והכלכלי הפוטנציאלי.

יש לזכור שהיסוס או אי נטילת סיכון הם גם החלטה. החלטה לא לעשות כלום, לקיחת סיכון מינורי או החלטה לדבוק בגישה שמרנית, עלולות לעלות ביוקר ולרוב אינן משיגות מטרות לקראת העתיד. אבחנה זו בולטת כאשר מביטים על הטווח הארוך. בטווח הארוך קיים סיכוי רב שהמציאות תשתנה ולפיכך ההשקעות או ההחלטות השמרניות תאבדנה מהרלוונטיות שלהן וממילא מערכן. מי שמחליט לא להחליט או לא להעז משלה את עצמו ומטעה את הציבור.4

החלטות נגד הקונצנזוס אפשר להעביר רק בסביבות שתומכות בנטילת סיכונים — סביבות שמבינות את היתרונות של החשיבה הלא־שגרתית והניסיונות ליישמה ודוחות את תרבות "I told you so". סביבות תומכות קִדמה מבינות שהטעויות מובנות בתהליך והן הכרחיות, כמו הקִדמה עצמה שמנסים ליצור. למעשה, ההגדרה איננה "סביבה תומכת נטילת סיכונים" אלא "סביבה תומכת שינויים" — "What's next". בעוד כל העולם בז לך, הסביבה הקרובה תומכת בבדיקת תהליך קבלת ההחלטות ושואפת להפיק לקחים אם נעשתה טעות בשיקול הדעת. הכול נעשה על מנת לתמוך בהחלטה הבאה להשקיע ולסכן את כספי החברה שוב.

ההחלטה שחשוב שתתקבל לפני ההחלטה להשקיע, היא לתמוך באדם שיעמוד מאחורי קבלת ההחלטות ויסכן את מעמדו ואת המוניטין שלו. תיאודור רוזבלט, נשיא ארצות הברית, הביע תובנה זו באחת ההתבטאויות האהובות עליי:

לא איש הביקורת הוא מי שנחשב; לא האיש שמצביע כיצד האיש החזק מעד, או היכן היה יכול לעשות זאת טוב יותר. ההערכה נתונה למי שנמצא בזירה, מי שפניו מכוסות באבק וזעה ודם; הממשיך להיאבק באומץ; מי שטועה, מי שמגיע שוב ושוב לחוסר אונים, כי אין מאמץ בלי שגיאות ונפילות; אך הוא נכון להמשיך לפעול; מי שפועל בהתלהבות גדולה ובמסירות; המקריב את עצמו למען מטרה ראויה; מי שבמקרה הטוב ייהנה מניצחון משמעותי, ובמקרה הרע, אם הוא נכשל, לפחות הוא נכשל תוך כדי תעוזה רבה, כך שמקומו לעולם לא יהיה עם אותן נשמות חסרות החדווה וההססניות שאינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה.5

ברוח זו, החלטה נוספת שקיבלנו עם ייסוד הקרן היא שלא להעסיק אנליסטים זוטרים שיבחנו השקעות ויערכו בדיקה וסינון ראשוניים לפני שההשקעות מונחות על שולחנם של השותפים. מטבע הדברים, יישום החלטה זו מעמיס עלינו עבודה רבה, שהרי כדי לבצע השקעה צריך גם לחפש הזדמנויות וגם לערוך בדיקות נאותות של מאות הזדמנויות בשנה, וגם לעבוד באינטנסיביות עם כל החברות שכבר השקענו בהן. אבל חששנו. לא חששנו מסיכונים. להפך, החשש היה שאנליסטים זוטרים ירצו למצוא חן בעינינו כדי לקבל קידום ולכן יטו אותנו להשקעות סולידיות יותר, השקעות עם פחות מעוף, פחות תעוזה והרבה פחות סיכון אישי. כאלו שאולי יניבו תשואה נאה אבל לא ישנו מציאות אנושית, עסקית, טכנולוגית או פיננסית. הסינון שהם יעשו לרעיונות ולמוצרים פורצי דרך, כדי לא לצאת מובכים או כדי להיות בטוחים, הוא בסופו של דבר סיכון גבוה יותר מהסיכון להחמיץ השקעה כזאת או אחרת עקב חוסר יכולת שלנו, השותפים, לעמוד בעומס המטלות ולהתמודד עם אורכו של התור.

באנלוגיה לשדה הפוליטי אני חושב שמערכות פוליטיות ובירוקרטיות מתנוונות משום שהמחיר האישי על שונות, על הליכה נגד הקונצנזוס, נגד ועד מנהל או נגד ממונה, הוא מחיר גבוה במיוחד.

ב. לייק משה

סגנון חשיבה חריג או שונה המובילים להליכה נגד הקונצנזוס, הם לא פעם "השאור שבעיסה" שאחראי על הקידמה. עם זאת, נדמה שדווקא בתקופתנו קשה לאחוז בהם. על אף שאנו חיים בעיצומה של מהפכה טכנולוגית רבים חיים בתוך תיבת תהודה שמהדהדת לנו רק את המסרים שנוח לנו איתם מלכתחילה. לייקים. אהדה. קהל. זה מה ש״מנהיגים״ מחפשים היום במדיה החברתית. כל תנועה, הופעה, גזירת סרט והתבטאות חשובה או שולית עולות לרשתות החברתיות כדי לצבור לייקים. קהל בעל זיקה רופפת ורדודה, אך בכל זאת קהל.

באנכרוניזם מוחלט אני מנסה לתאר לעצמי מה היה עולה בגורלו של "מורה הנבוכים" — חיבורו פורץ הדרך של ר' משה בן מיימון, הרמב״ם — בעידן של המדיה החברתית. במציאות הריאלית, ספרו של הרמב״ם הוחרם במשך עשרות שנים ואף הועלה על המוקד. הרמב״ם היה נגד הזרם בתכנים, בשיטה ובמקורות. הוא לא צעד בתלם הפופולרי של הוגי היהדות דאז בשום מובן כמעט. בעידן הציוצים והמדיה החברתית הוא לא היה מגיע אפילו להדפסת חלקו השני של מורה הנבוכים או ספר המדע. אפילו חיבורו ההלכתי המונומנטלי, משנה תורה, שזיקק את כל הקורפוס התלמודי העצום לכדי פסיקה סדורה ועקבית, זכה לקיתונות של ביקורת בגלל חדשנותו. גדול פוסקי ההלכה והוגי הדעות של עם ישראל היה מפסיד במשחק של המדיה החברתית, וכולנו היינו מאבדים נכסי הגות, מחשבה והלכה מכוננים, שאין שניים להם.

למה? משום שכך עובד האלגוריתם: המכונה מאביסה את המשתמש במה שהוא רוצה לשמוע. אותו אלגוריתם פועל בדרך דומה על כולם ולכן גורם לכל אחד ואחד לרצות להעלות ולהפיץ דברים שגורמים לאהדתו על אחרים. מעגל הקסמים שנבנה הוא כמו נטייה ממכרת שגורמת לרצות להתעדכן, להגיב ולהעלות חומרים נוספים עוד ועוד. מרדף אינסופי, כמו עכבר על גלגל בכלוב, להפיץ דברים שאנשים ו"משפיעים״ יאהבו.

מה המשתמש רוצה לשמוע ולחוות? מה אנשים ואושיות המדיה יאהבו? אנשים אוהבים את עצמם ולכן למשתמש יונגש ויוגש בדיוק מה שהוא אוהב והוא יגיב ב"לייק". כלוב בתוך כלוב.6

לשם חיזוק וביצור חומות הכלא המחשבתי, המחיר שמשלמים על דעה הפוכה, על שונות, או על נון־קונפורמיזם, הוא כה גבוה, כה ארסי וכה מיידי שנוצרת באופן טבעי רתיעה מהבעת דעה שאיננה פופולרית, לא מקובלת או כזאת שאיננה הולכת בכיוון "הנכון" ועם העדר. לא בכדי פייסבוק מסרבת בתוקף להוסיף אפשרות של "אנלייק" — הציפיה היא שמראש הכתיבה תהיה לייק. כך המדיה החברתית מדכאת "נטילת סיכונים", כלומר העלאת רעיונות חדשניים, קוטלת ברחם מנהיגים בעלי חשיבה ייחודית (או מורכבת), ובמקביל מאדירה ומעצימה את כוחו של מי שצועק הכי חזק. חשיבה פורצת דרך איננה בנמצא, וקשה למצוא תכנים או תובנות עם תעוזה בישימון הרשתות החברתיות. תחת זאת, מתפתחת תרבות של זעם ושמחה לאיד אשר בונה את ההרגשה האישית הטובה על חשבון הזולת. כל כמה ימים עולה אוסף חדש של "הקטעים הכי מצחיקים ברשת", שרובם ככולם הם נפילות, חבלות וטעויות של "מישהו אחר". המדיה חוגגת את מפלתם של מוסדות, חברות, משקיעים ואנשי ציבור — שמעדו, שאיתרע מזלם או שסתם העזו ולא הצליחו. אנשים רוצים לראות במפלתם של אחרים ואז לרקוד על דמם ברשת החברתית. אווירה זו של לעג וקלס מגדילה את עלות הכישלון ומהווה חסם משמעותי בפני חדשנות, נון־קונפורמיזם ותעוזה לבחון רעיונות חדשים מחוץ ל״מקובל״.

כגודל הזעם, שנעשה כה פופולרי, כך עולה מספרם של הלייקים המסממים. כקלילותו של המסר הקל והקליט, כך קלות השיתוף. זוהי "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" בימינו. השונות והעומק נדחקו לקרן זווית. גם אם יועלו לרשת וימצאו את מקומם איפשהו בנבכי המערכת, האלגוריתם לא יאתר ולא יציג אותם. זאת משום שהאלגוריתם איננו יודע לנבא מה יעניין את המשתמש מתוך התכנים שטרם נחשף אליהם, אלא רק מה עניין אותו בפועל לאחרונה — ולהמשיך להלעיט אותו בכך. בזירה המוכרת לו יחוש המשתמש בטוח הרבה יותר. הוא לא יהיה מאוים, ירגיש בבית ויהיה לו טוב. מחר הוא יבוא ל"סיבוב נוסף". מכור מראש.

אלמלא קם משה רבנו נגד המציאות הרווחת, נגד העבדות ונגד הרפיסות מול פרעה, עדיין היינו "יושבים על סיר הבשר" — המשקאות הממותקים שבהם קנו המצרים את עבדותם של בני ישראל: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע"7 — ועדיין עבדים היינו לפרעה במצרים. מתחילת הדרך לא זכה משה להרבה לייקים. אפילו מנהיגי עם ישראל קמו נגדו משום שבטווח הקצר הורע מצבם. בעידן המודרני גם הוא היה מתקפל תחת מתקפת חדי הלשון וחדי הממד וחוזר לכוך. מזל שהוא חי בדור של פפירוסים שלא קל לייצר ולהפיץ ושל כתב חרטומים שכמעט איש אינו מבין...

נתן שרנסקי, אסיר ציון, הוא אחד הגיבורים שלי. למרות עינויים, בידוד, כליאה ותרבות שלמה שקמה נגד אמונתו ולאומיותו, דבק שרנסקי בעמו ובעקרונותיו. לימים יצא לי להכירו אישית. בספרו The Case For Democracy הוא קבע שדמוקרטיה נמדדת ביכולת לעמוד באמצע כיכר העיר (אפילו היא אדומה…) ולומר כל דבר בלי פחד ובלי חשש מנקמת הממשל. בימינו אלה הדבר נכון גם לגבי כיכר העיר הווירטואלית והדעה הרווחת — ה־zeitgeist.

"ממשה עד