כל ההתחלות דומות

1 מתי יוצאים? בנעוריה נהגה אורית לצום ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יום חשבון נפש החליטה שיהיה זה עבורה. צום קטן - מבוקר עד ערב, כנהוג בעיתות אבֶל על אובדן וחורבן. כשבגרה, ושכלה את דוֹד מנשה וכמה חברי ילדות ונאלצה לדלג מבית עלמין אחד למשנהו, מטקס לטקס, מקבר לקבר, חדלה ממנהגה. כוחותיה לא עמדו לה במסע הדילוגים בין הקברים, האבלים ובתי העלמין. כבר בשנה שעברה חשה שהילת ההוד והשייכות סרה מאירועי יום הזיכרון. אותם נואמים הופיעו בהם, כל אחד מהם הציג ושיבח את אלה שנאמו לפניו וינאמו אחריו, וכולם נשאו אמירות ריקות ומשמימות. אפילו בתפילת היזכור, המשפט "וְיֶאֱבַל על זיו העלומים" שפעם חרץ את ליבה, עורר בה כעת תהייה מהולה בציניות. והנופלים? חשבה, הרי הם יישארו לעולם בעלומיהם ואילו היא תישאר להתמודד עם זיו והדעיכה, עם תהליכי הבְּלות היומיומיים שאינם מרפים. מעמיקים את הסדקים בנפשה, חורצים עוד ועוד קמטים בפניה. אותן מילים שהרעידו פעם את נפשה ואת גופה, נשחקו והתרוקנו ממהותן. בתחושה של המוניות ורדידות מאוסה ויתרה השנה. אולי הבינה לפתע שהיא לא באמת בוכה על ההולכים, אלא על הנותרים. בעיקר על הנותרות. עכשיו, כשהיא עצמה היתה אם, דמותן השחוחה עם מטפחת הראש הקשורה מתחת לסנטר, עוררה בה חמלה שלוותה ברצון לחבק אותן, לתמוך בהן, ובו בזמן חשה בנוכחותן רתיעה מעורבת בפחד. חרדה שמא השכול שלהן ידבק בה. ברגעים האלה הן נראו לה כמכשפות מאגדות האחים גרים המשבשות תוכניות ושמָחות. ואולי היתה זו בכלל הזליגה מיכולת האמפתיה שלה, התרופפות כוחות הנפש להם היתה זקוקה עכשיו במקום אחר בחייה. על האזנה לשירי האחווה, הרעוּת והמולדת המלנכוליים שהושמעו ברדיו, לא יכלה, לא רצתה לוותר. היה זה עבורה השילוב האולטימטיבי בין עצב וזיכרון לבין חולין מבורך, גם אם זה האחרון לא טמן בקרבו הגשמה של כל רצונותיה וחלומותיה. באותו בוקר, ברגליים יחפות, מכנסי ג'ינס קצרים פרומי שוליים, טי־­שירט שגדולה עליה בכמה מידות ו'קוקו מנקה', היא נעה בקלילות לצלילי השירים הנוגים בחדרים וביניהם, מבשלת ואופה, מכבסת, מקפלת, מסדרת ומארגנת את ביתם: ביתה שלה ושל אישהּ, של שני ילדיהם וכלבם. סובארו, כמו למחצית בתי האב בארץ, לא היתה להם. את השדרוג הם קיבלו ממקום עבודתו של זיו וכך נסעו להם במכונית האירופית הנדירה, שכמותה לא ראתה גבעתיים. הטלפון צלצל. "אנחנו נוסעים לפיקניק, כולל לינה בחוף דור, עם משפחת רימון. רוצים להצטרף?" שאלה ציפי מעבר לקו. משפחת רימון? הם סתם שכנים במתחם, בבניין שמולם, שלהם ילדים באותן הכיתות. אך הם לא ממש חברים, לא שלהם ולא שלנו, חשבה. המקרר והכיריים גדושים במאכלים שאינם מתאימים לפיקניק והמכולת של מוטי עומדת להיסגר עוד מעט, חישבה. הילדים ישמחו, ניחשה. הם אוהבים קמפינג בכלל ואת עדן וים בפרט. אבל איך יגיב זיו למטלת ההתארגנות רחבת ההיקף והצרה בזמן, תהתה, ולמרות הכל ענתה: "מתי יוצאים?" עדיין לא ידעה כי החלטה רגעית ושרירותית זו תהווה את נקודת המפנה הגדולה בחייה. תפצל אותם ל'לפני' ו'אחרי'. תהפוך עבורה ליום זיכרון שלעולם לא יישכח. זיו הקשיב למידע הקצר שהשמיעה, הביט בה ולהפתעתה, הפעם מסיבותיו שלו, שהיו בלתי נהירות לה כמו יתר מחשבותיו ורגשותיו, נעתר להזמנה מיד והצהיר: "אני יורד להעביר את המנגל מהמחסן לאוטו. תתחילי לארגן ולארוז את כל השאר." במשפחתם, היא היתה אמונה כמעט על הכל, ובעיקר על השאר. בתחילת הקשר שלהם אהבה אורית את תפקיד המוציאה אל הפועל ולאור. נדמה היה לה כי ככל שתארגן לזיו חיים נוחים יותר, בעיקר בתחומים שהוא פחות אהב להתעסק בהם, תוכל לזכות במנה נדיבה יותר של הערכה ועידוד, להם היתה זקוקה כל כך ממנו. בילדותה, למדה מהוריה על הקשר ההדוק והליניארי בין הריצוי שסיפקה לבין תשומת הלב וההערכה שקיבלה. את הנוסחה הזו הביאה איתה כנדוניה לחיי הנישואין שלה ודבקה בה למרות האכזבות הרבות שנחלה. בטיפול הזוגי העתידי, יספר לה זיו על התחושה שעוררה בו עודף הנתינה שלה ויסביר כי השירותים המיותרים שהרעיפה עליו רק גרמו לו להתרחק ממנה. "זה מעייף ומתסכל להרגיש כל הזמן לא מספיק, לא בסדר. למרות שאתה יודע שאתה בסדר גמור. בתחרות הנתינה איתך תמיד אצא מופסד. אני בכלל לא רוצה להתחרות בך. לא מעוניין להיכנס למרוץ," יגיד. אך ככל שנקפו השנים ורבו המטלות, גברו הכעס והתסכול שלה ופחת עד נעדר הפירגון שלו. והיא, ואולי גם הוא. נותרו מותשים ומיואשים. "אני לוקח איתי את לָאטֶה לסיבוב," הכריז זיו, "בתקווה שהפעם יעשה את צרכיו בגינה, במקום על המושב האחורי באוטו שלי." הם יצאו. זיו והכלב. כשסגר את הדלת אחריהם נותרה כדקותיים המומה מהתובנה שהיא חסרת הבנה ויכולת לחזות את תגובותיו, גם לאחר חיים משותפים של שני עשורים כמעט. אבל אחרי מאה שניות התעשתה וחזרה למלאכת האריזה. * * * את לָאטֶה הם קיבלו כמתנת חתונה מנלה וגדעון. האורחים הרבים שהגיעו לחגוג איתם את מסיבת נישואיהם, ביום חורפי מושלג, הביאו איתם את התשורות המקובלות והנדושות: סיפולוקסים, ערכות פונדו, מערכות קפה מקרמיקה, צלחות מפורצלן וסירי נירוסטה של סולתם. נלה, לעומתם, הגיעה כשעל זרועה תלויה סלסילת נצרים ובתוכה כדור פרווה לבן ועליו שלושה כתמים בצבע שוקולד חלב. מתוך ההתרגשות ואולי בשל הקושי להאמין עד כמה מקורית ונועזת יכולה להיות המתנה של חברתה, היא לא הבינה בתחילה את מהות התשורה, אלא רק כשנלה לחשה לה, "לכי, תראי לאימא שלך," והכדור החל לייבב כגור כלבים. למרות ההיכרות הקצרה ביניהן, היא סיפרה לנלה, כמעט בכל פעם שנתקלו בכלב ברחוב או בגינה ציבורית, שכל חייה ייחלה שיהיה לה אחד כזה ובכל פעם שביקשה רשות להביא הביתה כלב, זכתה לאותה תגובה מאִמה: "בבית שלך" בדגש תקיף עד תוקפני על ה'שלך' – "תחזיקי גן חיות. בבית שלי" - עם אותו דגש על ה'שלי' - "חיות מחמד הן מחוץ לתחום." את נלה הכירה אורית בתקופת לימודיה באוניברסיטת תל אביב. היא היתה סטודנטית לראיית חשבון שנה ראשונה ונלה היתה בשנתה השלישית בחוג לכלכלה. הן נפגשו בקורס לסטטיסטיקה ובמקרה התיישבו אחת ליד השניה. נלה בחרה במקום החביב עליה ואורית, שהגיעה כהרגלה כמה דקות לאחר תחילת השיעור, התיישבה במקום הפנוי הכי קרוב לדלת כדי לא למשוך את תשומת ליבו את המרצה. נלה היתה אישה גדולת ממדים, בעיקר לרוחב ולעומק. פחות מזה לגובה. עם שיער קצר בלונדיני שמסגר פנים עגלגלות של בובת חרסינה מתקופת הבארוק. היא היתה בגילה של אורית, אך בשל בעיות בריאות לא שירתה בצבא ועברה ישירות מספסל הלימודים של תיכון אלון, לזה של בית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. ביום חתונתה, טרם ידעה אורית שחיית המחמד החביבה הזו תקשור את חייה בחייהם, תרתי משמע, ועד אז תהיה היחידה שתוציא ממנה כל מה שעמלה והצליחה להסתיר מכל העולם החיצון, הקרוב והרחוק, הקבוע והאקראי. את הפן האימפולסיבי וחסר השליטה שבה. לא פעם מצאה את עצמה עומדת וצורחת לעבר הכלב כשהתעלם מהוראותיה שלא להתרחק ומתחינותיה הרמות להתקרב. לאחר אפיזודות כאלה, בעיקר אם אירעו במעמד אנשים נוספים, ממש שנאה אותו ועוד יותר את עצמה. מאז ומתמיד נהגה להסוות את התפרצויות הזעם שלה. בנעוריה פרקה את תסכוליה וכעסיה כשירדה לחצר מפעל הבקבוקים העזוב ששכן מאחורי ביתה. ואולי היה זה מפעל משקאות נטוש והטיחה שם, בקיר לבני שמוט המט לנפול, בקבוק אחר בקבוק מבקבוקי הזכוכית שהיו סדורים בארגזי עץ, עד שהתפייסה עם המציאות ועם עצמה. אבל כעת היתה כמעט מאושרת. היא אהבה פעילויות חברתיות ואירועים משפחתיים. הם אפשרו לה להופיע במיטבה. לזרוע נדיבות ולקצור מחמאות. להרגיש חלק ממשהו גדול ממנה, להיות משמעותית בחבורה, להשתייך לקבוצה. לצערה ולטעמה לא היו להם מספיק אירועים כאלה, בעיקר בגלל אורח החיים העמוס של זיו בימי חול, כולל הקפיצות הקצרות שלו לחו"ל. ובייחוד לאחר שהבהיר לה והציב כעובדת חיים בלתי ניתנת לוויכוח ולערעור שבשבתות ובחגים הוא מעדיף לעשות כלום ואחר כך לנוח. בשנים הראשונות של הקשר בניהם זיו לא רק שיתף פעולה, אלא אף יזם לא מעט מפגשי שישי חברתיים בדירת החדר ורבע בה גרו לפני חתונתם, יציאות לטיולים בחבורה או בדואט, יציאה למופעי תרבות הצגות, סרטים ואפילו להופעות המוניות של להקות שהיו הבילוי פחות חביב על אורית. אך ככל שעבר הזמן והסתבכו ההתארגנויות לקבל אורחים וליציאות לבילויים, התנגד זיו לקיומן ולבקשותיה של אורית. "פעם הדברים היו כל כך פשוטים וכיפיים – דפקו על הדלת ללא התראה מוקדמת והתכבדו במה שהיה – ערגליות, קפה שלפעמים היה בכלל תה כי נגמר החלב, ואת היית נינוחה גם אם הבית לא היה מוכן ודרוך כמו לקראת צילומים למגזין עיצוב גרמני. היום כל מפגש הוא הפקה, כל יציאה היא פרוצדורה בלתי נגמרת. מלחיצה. אז לא בא לי," הסביר לה, לא אחת, את סירובו וחזר להשתרע על הספה.