כל הכוכבים שבשמים

משב הרוח הקר שחלף דרך העיירה סאות בנד באותו הבוקר נשמע כמו צפירה של רכבת רחוקה. החורף הקדים להגיע לאינדיאנה, באמצע אוקטובר, תחת שמים נטולי עננים.

בכל מקום היו ראיות לנוכחותו.

גדותיו של נהר סנט ג'ו האדיר, שהתפתל מעבר לקולג' סנט מרי בזרמים ירוקים ורעבתניים, היו מצופות כפור. למעלה נתלתה השמש במרכז השמים כמו יהלום צהוב על רקע קטיפה כחולה. השדות החקלאיים סביב המכללה הפכו למישורים לא מעובדים ודהו לצבע זהוב עמום שהיה עתיד להלבין בקרוב, עם השלג הראשון. ערימה גבוהה של קליפות תירס בערה בשדה בקרבת מקום, ועד שהגיע העשן לסנט מרי היה ניחוחו מתוק.

רוֹקסָן צֶ'טָה שִׁרבבה את ראשה מחוץ לחלון הסטודיו לאמנות בבניין מוֹרוֹ ושאפה שאיפה אטית, אחרונה, מסיגריית הזריחה שלה. כשנשפה, העשן פרץ מפיה החוצה בסלילים כחולים קטנטנים שהתאבכו והתפוגגו באוויר הקר. היא כיבתה את הסיגריה על אדן החלון, טרקה את החלון והצטמררה. היא משכה משׂערה את הבנדנה שצבעה ורוד עמוק, קשרה אותה מחדש ועיגנה את שפעת תלתליה הפרועים הרחק מפניה, כדי שתוכל לראות.

רוקסן נסוגה לאחור והתבוננה בעיניים מצומצמות בפרויקט הגמר שלה, ציור שאפתני שגובהו שלושה מטרים וחצי ורוחבו ארבעה מטרים וחצי. היא ציירה אותו במשך כל השנה, עבדה לבדה בגניבה בסטודיו, בשעות לילה מאוחרות, בין ביקורו האחרון של השרת לבין שיעור הבוקר הראשון, כדי להפוך למושלם את מה שידעה שלעולם לא יהיה כזה.

בגיל עשרים ואחת היא היתה אמנית צעירה אבל גם מעשית. השמש העתיקה את מיקומה בחלון הגג והסטודיו הוצף צבע, מעין ורוד מעורפל. רוקסן ראתה משהו חדש בתמונה, או ליתר דיוק, משהו שהיא היתה צריכה לעדן. היא טפחה על כיסי הסרבל שלה בחיפוש אחר סכין הצבעים.

הנזירה אגנס יוּג'יניה, כבת שמונים, התבוננה ביצירת האמנות מפתח הדלת. היא היתה לבושה בגלימת הנזירות המסורתית של מסדר סנט ג'וזף, טוניקה כחולה כהה מתבדרת עם כובע נזירות מחובר לצעיף כחול, וצלב כסף היה תלוי לצווארה. היא טמנה את ידיה בכיסים העמוקים של הגלימה. "מה זה?"

"סופת שלגים," אמרה רוקסן, שמצאה את הסכין בכיסהּ האחורי.

"את זה אני רואה. אבל איפה?"

"בֶּלינגהם, וושינגטון." רוקסן התקרבה אל הציור, ובעזרת להב הסכין עקבה אחר שוליה של משיחת מכחול עבה, הסירה ממנה שכבה דקה ועידנה את הקו. היא ניגבה את הלהב על המכנסיים שלה והותירה עליהם מריחת צבע לבן.

הציור, שתיאר את יערות הר בֵּייקֶר בשלג, היה חיוור ורב מרקמים, מנומר בצללים אפורים ציוריים. קווי המתאר של העצים, צורתם ועומקם, היו מרובדים בגוונים של לבן, מחלב ועד גיר. רוקסן ציירה רסס של גבישי קרח, שלג שאינו נצמד לדבר אלא רק מרחף באוויר באובך נוצץ, בנקודות כסף זעירות שבקושי נראו על הרקע הלבן. הציור היה מרחב של דממה. היה בתמונה טוהר, חסד שנברא ברגע גילויו של מקום ומקדש אותו.

"את מצפון-מערב המדינה?"

"לא, בחיים לא הייתי שם," הודתה רוקסן.

"אז איך את יודעת לצייר את זה?"

"טוב, זה העניין. שאלת האיך. הציור הזה הוא פרשנות לסיפור ששמעתי כשהייתי ילדה, ואמרו לי שהוא אמיתי, אבל בשבילי הוא רק חלום. ניסיתי לצייר את העבר, אם מישהו יכול בכלל לעשות דבר כזה."

"אם כך, המצאת את זה."

"כנראה רציתי להוכיח את התיאוריה של איינשטיין, שדמיון חשוב יותר מיֶּדע."

"האומנם?"

"נראה לי. לך לא? את אף פעם לא ראית את גן עדן, אבל את מאמינה בו. ולפי הגלימה שלך, הימרת עליו בחייך."

"את בוטה."

"אני מברוקלין. ברֶד הוּק המציאו את הבּוֹטוּת."

"נו, טוב, כאן בסנט מרי בשנת 1962, כשהייתי דיקנית הסטודנטיות, היית מקבלת ריתוק על הדיבורים האלה."

"תודה לאל שעכשיו לא 1962," אמרה רוקסן בלי להסיט את מבטה מהציור. "אני לא אוהבת להיות מוגבלת."

"זה ברור."

"למה את ערה בשעה מוקדמת כל כך, האחות אגנס?"

האחות אגנס שילבה את זרועותיה וטמנה אותן בתוך השרוולים. "אם את חייבת לדעת, אני עוברת משבר רוחני."

"אוי, האחות אגנס, אם זה מה שקורה לך, בואי שבי לידי." רוקסן התיישבה על שרפרף עבודה והציעה לנזירה כיסא מתקפל. "אני אוהבת מעידות מכל סוג שהוא."

"משהו אומר לי שאת לא האדם הנכון להתייעץ איתו," אמרה הנזירה כשהתיישבה.

"כנראה לא. אבל כרגע אין לך אף אחד חוץ ממני. האב קראוס עושה הקפות בבריכת רגינה, והוא יסיים רק בעוד שעה. אז תדברי איתי."

האחות אגנס יוג'יניה התנועעה בכיסא. היא מיששה את הצלב שלה ונשמה נשימה עמוקה. "כל חיי עברו עלי בציפייה לחיי העולם הבא, לנצח, לגן עדן, איך שאת רוצה לקרוא לזה. הקדשתי את חיי לרעיון הזה, ונחשי מה קרה? עכשיו אני לא מצליחה לראות אותו. חשבתי שכשאתקרב יותר למוות אוכל לראות אותו."

"לנזירות לא אמורה להיות אמונה עיוורת?"

"לכאורה."

רוקסן הרימה פחית טרפנטין ומטלית. היא ניגבה מפינת התמונה טיפת צבע שטִפטפה עליה. "מותר לשאול למה את עוברת משבר?"

"הלכתי לרופא. מתברר שיש לי בעיה בלב."

"נזירה עם בעיה בלב. זה נשמע כמו פרומו לסרט, כרזת פרסום ללהיט של האחים וורנר בשנות הארבעים."

"את מכירה סרטים ישנים?"

"זה עניין משפחתי. אני הבת של האחיין של לוּקָה צֶ'טָה. הוא היה צייר תפאורות בתעשיית הסרטים. אז קראו לו תפאורן. הוא התחיל את דרכו בתור הזהב של הוליווד."

"אז עשו את הסרטים הכי טובים."

"גם לדעתי. הדוד שלי לוּקה הכיר את כל הכוכבים. הם שיחקו והוא צִייר."

"אם כך האמנות זורמת לך בדם."

"אני אוהבת לחשוב ככה."

"ולמה בֶּלינגהם, ולמה סופת שלגים?"

"'קריאת הפרא'."

"קלארק גייבל ולורֶטה יאנג," הִרהרה הנזירה בקול.

"דוד לוקה צייר את הבקתה ואת בית המרזח. ובזמן שהוא צייר, הוא התאהב. כשאמא שלי היתה קטנה, הוא סיפר לה את הסיפור שמאחורי הסרט כל כך הרבה פעמים, עד שהיא העבירה אותו הלאה גם אלי. זה סיפור אהבה."

"מרשים מאוד." הנזירה התרווחה בכיסאה. במשך שנים היא היתה אחראית לבחירת הסרטים שנזירות המסדר צפו בהם בערבי שישי. האחות אגנס אהבה סרטים שנעשו לפני שנת 1950, ורק סרטים מעטים מאוד שנעשו לאחר מכן. "אז מה הסיפור?"

"אוי, האחות אגנס, זה משהו מדהים. הוא ממש כאן על בד הציור." רוקסן קמה והצביעה על יצירת האמנות. "את רואה את השלג."

"אכן."

"ואני רואה שלג. אבל אני רואה גם הרפתקה. סכנה. בלגן. שמחה. רומנטיקה. ומין."

"זה נשמע כמו סיפור גדול מהחיים."

"שטמון בו סוד. סוד שנולד בסופת שלגים."

רוקסן ציירה על שורשי העצים המזוגגים בכפור כמה כתמים של צבע כחול, כמו של הצייר טִייֶפּוֹלוֹ, שחשפו משהו חבוי במעמקי האדמה, כמו פטריות כמהין נדירות. משמעות הציור של רוקסן היתה טמונה בכחול.

ממש כפי שדף ריק מתמלא בסופו של דבר באותיות דיו כחולות, והאותיות האלה הופכות למילים, שהופכות למשפטים, ואלה הופכים לסצנה, וזו הופכת לסיפור שנושא בחובו את האמת.

האמת היא המקום שבו מתחיל הסיפור.

הסיפור איננו האמנות, וגם לא הדמויות הפועלות בו, וגם לא הצבע, הטכניקה או הפרשנות. הרגשות הם האמנות. כל השאר הם רק הדרכים להגיע לרגשות.