כל העולם מבוך

כרך ראשון 1. האיסור

מלך סירפנדיה ביקש להשיא את בנו יפה התואר ויפה המראה. המלך הכריז על תחרות מלכת היופי, בה תשתתפנה יפהפיות מארצות שונות. שליחיו של המלך אתרו את היפות בנשים כמועמדות לנסיכות.

צלמונה, בת למשפחת איכרים, זכתה בתואר מלכת היופי של ארצה. שליחיו של המלך סירפנדיה הציעו לה להשתתף בתחרות על הכתר. צלמונה לבשה שמלה לבנה ארוכת שוליים ועטתה על ראשה זר, וכשהתבוננה בראי ידעה, כי היא מוכנה להתחרות על לב הנסיך. בדרכה לתחרות חצתה יערות ירוקים, שכולם היו שייכים למלך סרפנדיה. הירוק שהקיף אותה סנוור את עיניה ביופיו, כאילו הובאה לארץ חלומות.

התחרות נערכה בארמונו המפואר של ירוחיאל מלך סירפנדיה. המלך הגוץ בעל פני הירח נראה מאוד מרוצה מעצמו. הוא הציב לראווה בפני המועמדות כתר משובץ אבני אודם גדולות, שקרצו לכל אחת מן המתחרות. המלך בחר מבין כלל הבאות עשר מועמדות לתחרות הגמר, וביניהן צלמונה. בטרם התחרות הוצג הנסיך בפני המתחרות. הוא היה בחור נאה, מחוטב היטב, כיאות לנסיך. מראהו המושך של הנסיך הגביר את הרצון לזכות בו. הנסיך התבונן במועמדות, ובחר מתוכן שלוש יפהפיות (וגם הפעם נבחרה צלמונה) לתחרות הגמר.

הנסיך יצא לבלות עם שלוש המועמדות לנסיכות. הוא סיפר להן סיפורים מעניינים, וכל אחת סיפרה על עצמה. התנהגותו האצילית של הנסיך נשאה חן בעיני צלמונה. היא הייתה חדורת רצון עז להצליח ולכבוש את הפסגה. הנסיך הציע לכל אחת משלוש הבנות להתייחד אתו לשיחה בארבע עיניים בטרם יכריע, מי מהן תהפוך לנסיכת הכתר. הוא שאל כל אחת מן המועמדות לגבי תחושותיהן כלפיו. צלמונה ענתה, כי מרגע שפגשה בו חשה כלפיו משיכה, ומשיכתה התחזקה בגלל התנהגותו האצילית. הנסיך העדיף את צלמונה על פני האחרות, אך עדיין לא החליט סופית.

"בטרם אחליט, אני רוצה לשאול אותך משהו, ועלייך לחשוב היטב בטרם תעני."

"אני מוכנה ומזומנה להשיב על שאלתך" אמרה צלמונה.

"האם תהיי מוכנה למען הנישואין לעמוד באיסור אחד בלבד? מעבר לכך יינתן לך חופש מלא לעשות הכול כרצונך. כנסיכת הכתר יעמדו לרשותך משרתים ומשרתות ותוכלי ליהנות ממנעמי החיים."

סקרנותה של צלמונה הרקיעה שחקים: "אנא בטובך אדוני הנסיך, מהו אותו איסור שאתה מבקש להטיל עליי?"

"עלייך להישבע שמעתה ואילך לעולם לא תתבונני בראי" ענה לה נסיך הכתר קצרות.

תשובתו של הנסיך הביכה את צלמונה, משום שתמיד נהגה "להיוועץ" בראי. הסבר לאיסור לא ניתן לה. זמנה להחליט היה קצר, וצלמונה חשבה לעצמה: מהו איסור אחד קטן לעומת זכיה בכתר ובנסיך יפה תואר. היא נתנה את הסכמתה ללא היסוס נוסף. באותו יום נקבע מועד הנישואין הממלכתי.

הטקס נערך ברוב פאר והדר. כל מכובדי ממלכת סירפנדיה הוזמנו, וכמו כן מלכים ונסיכים אורחים מארצות שונות. צלמונה לבשה שמלת חתונה לבנה כשלג עשויה בד אטלס יקר. ברגע השיא של הטקס הניח ירוחיאל המלך המכהן את הכתר המיוחל על ראשה, חלומה של צלמונה התגשם במלואו. בת איכרים עניה הפכה לאשת חיקו של יורש הכתר בסירפנדיה. היא נישאה לנסיך שהצטיין בהופעתו ובהליכות של אציל נפש. הכול נהגו בה כבוד, וסגל המשרתים טרח לספק את כל צרכיה. היא נהגה לרכב על סוסתה הלבנה, והצטרפה בכל עת למסעות הציד בהן השתתף הנסיך לבית ירוחיאל.

צלמונה נהנתה מכל מנעמי הארץ, ולא חסר לה דבר, אם כי היא מאוד השתוקקה... להתבונן בראי. ואולם היא זכרה את שבועתה ולעולם לא תפר הבטחה. כשהנסיך תינה עמה אהבים, היתה תמיד שואלת אותו, אם יפה היא בעיניו, ואם הכתר משובץ אבני האודם הולם אותה. תשובתו של הנסיך נחשבה בעיניה במיוחד, בעיקר בגלל האיסור שחל עליה להתבונן בראי. חשוב היה לה במיוחד לשמוע מפורשות ממנו, כי כתר המלכה הולם אותה, אותו כתר ההופך בת כפר למלכה. ואולם הנסיך תמיד חייך אליה, אלא שלא ענה לה במפורש.

ככל שחלף הזמן, כן הציק לה החסך בראי, אולם צלמונה נותרה נאמנה לשבועתה. היא קיוותה שהנסיך ישמש לה כמראה ויאמר לה חד-משמעית, אם הכתר הולם אותה, אך הנסיך, כדרכו, חייך ולא דיבר מפורשות. בהעדר תשובה ברורה גברו ספקותיה, אם אכן הנסיך רוצה בה, והיא חששה כי יבוא יום בו ימאס בה.

צלמונה קיוותה לקבל תשובה כלשהי באשר להופעתה מאנשי החצר, אבל שאלה כזו אינה מכבודה של נסיכת הכתר. מעמדה היה רם מכדי להסגיר את מצוקתה בידי משרתים ומשרתות, מה עוד שהיא למדה להכיר, כי אנשי החצר מקנאים בה על היותה נסיכת הכתר ומצפים לכישלונה. עשרות עיניים עקבו אחריה בידעם על האיסור החל עליה. כל צעד מצעדיה היה חשוף, ובמקרה בו הייתה מפרה את האיסור, מיד היו מלשינים עליה באוזני הנסיך.

המצוקה של צלמונה להציץ בראי, ולו לרגע קט, גברה. היא אמנם נחשבת לנסיכת הכתר, אך כל עוד לא תראה עצמה במו עיניה עטורת כתר, לא תוכל לזהות עצמה כמלכה המיועדת. בכל זאת התגברה צלמונה על הפיתוי, ונזהרה מלעשות צעד נמהר שיסגיר אותה. במידה שתמעד תאבד את הכתר, וכל עמלה כמו היה לשווא. במצוקתה נזקקה יותר ויותר לחוות דעתו של הנסיך, האם הנסיכה שלו יפה בעיניו, האם היא מלכה ראויה. אולם ככל שפנתה אליו בתכיפות, כן התייחס הנסיך לפניותיה הרבות כאל הטרדה. הוא חדל לחייך אליה, ולבסוף פקד עליה להפסיק מן השאלות הללו, כי התשובה מובנת מאליה. צלמונה חשה עצמה דחויה על ידו, ונדמה היה לה כי עומדים לשלח אותה מהארמון או לחילופין להפכה לאחת השפחות. היא הרגישה כי חייה בארמון אינם חיים, וחשה עצמה כלואה בבית כלא עשוי זהב. תמורת הצצה אחת בראי הייתה מוכנה לוותר על מלכותה.

*

צלמונה אחזה בכתר המשובץ אבני אודם, והתבוננה בו בפעם האחרונה. היא הניחה אותו על הכריות של מיטת האפריון בה ישנה, לבל יחשדו כי גנבה אותו לעצמה. היא קשרה סדין לסדין ושמיכה לשמיכה, ובאישון לילה השתלשלה מבעד לחלון. מכאן ואילך נזהרה לבל יראה אותה איש במנוסתה. היא הצליחה לצאת את חצר הארמון ללא שיבחינו בה. עתה הייתה נתונה לחסדיהם של התושבים אשר הכירו את פני הנסיכה. בני סרפנדיה לעולם לא היו סולחים לנסיכה המוותרת על כתר המלוכה ונמלטת מן הארמון. היא פסעה ברחובות העיר, מסווה עצמה בבגדי משרתת. צלמונה מעולם לא שיערה כי היא מרצונה תימלט מארמון המלוכה, תוותר על כל מנעמי השלטון ועל נישואיה לנסיך הכתר, ובלבד שתוכל להתבונן בראי באורח חופשי.

צלמונה לא ידעה כי עליה לעבור דרך חתחתים, בטרם תוכל לצאת את גבולות המדינה. מסביב לסירפנדיה השתרעו שדות רחבים בהם צמחו סרפדים רעילים במיוחד. הללו שמשו כמוקשים בפני חדירות ובריחות. שדות הסרפדים נחשבו למכשול בלתי עביר, ואילו צלמונה נאלצה לחצותם. היא סבלה מצריבות איומות של סרפדים ארסיים במיוחד. מפיה עמדה להימלט זעקת כאב איומה, אלא שהיא נשנקה, מחשש שרודפיה יאתרו את מקומה. ככל שהתקדמה זרם ארס הסרפדים בעורקיה כמכות חשמל. כאבי התופת הלכו ומלאו את צלמונה, עד שלבסוף חשה דקירה עזה בלבה. בנקודה זו הגיעה לשיאו של הכאב. היא חשה כי ליבה לא יעמוד בכך, אך למרות כאבי התופת המשיכה בדרכה.

לכאבי הגוף נוספו ייסורי נפש. שאיפתה האדירה להיות מלכה נכשלה כליל. כל סבלה היה לשווא. צלמונה הרגישה כי עליה לגייס את שארית כוחה ולהמשיך בדרך הסרפדים עד הגיעה לקו המטרה. לא היה לה מושג להיכן מובילה דרך הסרפדים, ומה מצפה לה בקו הסיום. למרות מצבה הנואש גיששה צלמונה את דרכה לבל תסטה מתוואי הסרפדים. היא הייתה מוכנה לשאת בסבל הנורא ובלבד שתמלט נפשה מסירפנדיה. והנה נסתיים לו הערפל הירוק, ורגליה דרכו על אדמה מוצקה. צלמונה המשיכה מספר צעדים. נראה היה כי חצתה את קו המטרה - היא ברחה מתחומי סירפנדיה.

*

צלמונה התעוררה בבקתה קטנה. גבר גבוה ורחב כתפיים נכנס לבקתה, כשהוא נושא בידיו חבילת עצים, שנועדו להזין את האח הבוערת. האש ליחכה בעצים, והפיצה חום נעים.

"סוף-סוף פקחת את עינייך" הוא אמר.

"איפה אני? איך הגעתי לכאן?"

"מצאתי אותך חסרת הכרה על אם הדרך. נראה לי שחצית ברגל את שדות הסרפדים המורעלים. את היחידה שהצליחה. מה נתן לך את הכוח לעבור את דרך החתחתים?"

צלמונה ענתה ללא היסוס: "התקווה לראות את עצמי בראי."

היערן, שלא הכיר את סיפורה של צלמונה, נדהם לשמוע את תשובתה.

"אין בעיות" אמר "אני מוכן להעניק לך במתנה את הראי שלי."

צלמונה החווירה מהתרגשות: "יש לך כאן בבקתה ראי אמיתי?!"

היערן ניגש לארון והוציא משם ראי גדול: "הנה, התקווה שלך מתגשמת, את יכולה להתבונן בראי."

"אני לא מאמינה" אמרה צלמונה, אך כאשר היערן קירב אליה את הראי היא נבהלה, וכיסתה את עיניה בכפות ידיה: "אסור לי לראות את עצמי בראי, מלך סירפנדיה עלול להרוג אותי, על כך שלא מילאתי את הבטחתי."

"אין לך ממי לפחד, את נמצאת בבקתה שלי" הרגיע אותה היערן.

צלמונה התגברה על פחדה, ולאחר תקופה ארוכה ראתה את בבואתה. היא הכירה את עצמה מחדש ושמחה שוויתרה על הכתר.