אני עומדת בפתח חדר הילדים ומתבוננת בתאומים.
הם ישנים, שלווים ותמימים, מאחורי סורגי מיטות שמעלים בדמיוני סורגים אחרים, בית כלא ותאים. החדר עטוף באור לילי, כתום ורך. הרהיטים ממלאים בו כל חלקת רצפה פנויה, הרבה יותר מדי רהיטים בשביל חדר בגודל הזה: מיטות תינוקות, אחת ישנה ואחת חדשה; שידת החלפה; ערמות של חיתולים באריזות; ארון הספרים שמַאט ואני הרכבנו לבד, לפני שנים. המדפים כבר שקועים, כורעים תחת נטל הספרים שיכולתי לספר בעל־פה לשני הגדולים, אותם ספרים שנשבעתי שאקרא יותר לתאומים, אם רק אמצא זמן.
אני שומעת את צעדיו של מאט במדרגות וידי מתהדקת סביב הדיסק־און־קי, לופתת אותו בחוזקה. מעמידה פנים שאם אלחץ חזק מספיק הוא ייעלם, והכול יחזור להיות בדיוק כפי שהיה. שני הימים האחרונים יימחקו ולא יהיו יותר מחלום רע שחלף ועבר. אך הוא עדיין נמצא שם, בתוך היד שלי: קשה, מוצק ואמיתי.
רצפת העץ במסדרון חורקת במקום הקבוע. אני לא מסתובבת. הוא עומד עכשיו מאחוריי: קרוב כל כך, שאני מסוגלת להריח את הסבון שלו, את השמפו, את הריח שלו שתמיד ניחם אותי משום מה, ועכשיו גורם לו להיות - באופן בלתי מוסבר - זר עוד יותר. אני חשה בהיסוס שלו.
"אנחנו יכולים לדבר?" הוא שואל.
המילים נאמרות בשקט, ובכל זאת צֵ'ייס נחרד בשנתו. הוא נאנח ולאחר רגע נרגע ומתכרבל שוב, מגונן על עצמו בתנוחה עוברית. תמיד הנחתי שהוא דומה כל כך לאבא שלו: העיניים הרציניות שבולעות את הכול. ופתאום, אני כבר לא בטוחה כל כך, האם אוכל אי פעם להכיר אותו עד הסוף, או האם יהיו לו סודות כבדים עד כדי כך שימחצו תחתם את כל מי שקרוב אליו?
"מה יש כבר לומר?"
מאט עושה עוד צעד ומניח את ידו על זרועי. אני זזה מעט, מספיק כדי להתחמק מהמגע שלו. ידו קופאת לרגע באוויר, ואז נשמטת.
"מה תעשי?" הוא שואל.
אני מסתכלת על המיטה האחרת, אל כֵּיילֶבּ, שרוע על הגב בפיג'מה שלו: תלתלים בהירים, ידיים ורגליים פרושות לצדדים, כמו כוכבים. כפות הידיים פתוחות, השפתיים הוורודות פשוקות. אין לו מושג עד כמה הוא פגיע. כמה אכזרי יכול העולם הזה להיות.
תמיד אמרתי לעצמי שאגן עליו, שאתן לו את הכוח שחסר לו, שאוודא שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניו, שאדאג שיהיו לו חיים נורמליים ככל האפשר. איך אעשה זאת, אם לא אוכל להיות שם איתו?
אעשה הכול בשביל הילדים שלי. הכול. אני פותחת את האגרוף ומתבוננת בדיסק־און־קי, במלבן הקטן, חסר הייחוד הזה. קטן כל כך, ועם זאת אוצר בתוכו כל כך הרבה כוח. כוח לתקן, וכוח להרוס.
ממש כמו שקר, אם חושבים על זה.
"אתה יודע שאין לי ברירה," אני אומרת, ומכריחה את עצמי להסתכל עליו, על בעלי, האיש שאני מכירה טוב כל כך, ובאותו זמן לא מכירה כלל.
לימור –
כל השקר והאמת
מותח , מענג ומפתיע. העלילה מתמקדת ברובד המשפחתי העמוק , תחושת נאמנות והבגידה. השאלה הנשאלת היא למי הנאמנות הראשונה והאמיתית ? משפחה? מדינה? הדמות הראשית נקלעת למתח בלתי פוסק ו והסוף מפתיע. מומלץ.