כל יום, כל שעה

40

"אני לא מאמינה."

"לְמה?"

"שאני כאן."

"לָמה?"

"אחרי כל כך הרבה שנים."

"זה נחמד."

"כמו אחרי מסע ארוך, כשאתה ישן שוב במיטה שלך."

"אני יודע."

"כשמגלים שוב איזשהו טעם שזוכרים מימי הילדות."

"כן, טעם של סוכרייה על מקל, לבנה ועגולה כזאת."

"עם ציור של איזושהי דמות באמצע."

"ועם שוליים צבעוניים."

מפל של זיכרונות. חדר קטן במלון, בחום הקיץ. עצי אורן המעניקים צל משיב נפש. יותר מדי אור. כשיש סודות. כשרוצים להיות לבד, בלי שמישהו יפריע. כשכל אדם אחר הוא אדם אחד יותר מדי. כשמרגישים טוב יותר באור הדמדומים. כששוכבים במיטה ואפשר לגעת משם בכל פינה של החדר.

"כמעט שום דבר לא השתנה כאן."

"נראֶה לךְ?"

"אני עוד רואָה אותךָ לנגד עיני."

"אבל בלי שערות אפורות ובלי מקל."

"מה שלומך?"

"חולם חלומות בלהה רק לעתים רחוקות."

"טוב מאוד."

"כן."

"למה אתה מחייך?"

"גם אני עוד רואֶה אותךְ לנגד עיני."

אישה צעירה, יפה. ליד דלפק הקבלה במלון. בשמלה צרה, כחולה כהה. סנדלים לבנים שטוחים. שתי מזוודות גדולות. תיק לבן אחד. אצבעות עדויות טבעות. שיער ארוך מתולתל. שובבי. על העיניים. היא נושפת בו שוב ושוב כדי להסיט אותו מעליהן. עגילים כחולים־לבנים. פנים צרות. שפתיים מלאות. אף רחב. עיניים גדולות כהות. ידיים חסרות מנוחה. שעון מהודר.

"שכחתי את העבודה שלי."

"מתי?"

"כשנכנסתְ לאולם."

"מתי?"

"אז. את נזכֶּרת עכשיו?"

"אני לא צריכה להיזכר."

"לראות אותָך זה..."

"...כמו חלום."

"...כמו חג המולד."

"וחג הפסחא."

"ויום הולדת."

"וראשית האביב."

"הכול יחד."

גוף צמוד לגוף. מזיעים. עייפים. רעבים. אינם יודעים שובעה. מאושרים. על סדין המיטה הרטוב. היד על הבטן. הציפורן בזרוע. הפה על החזה. הרגל סביב המותניים. עיניו הירוקות.

"חשבתָ עלי?"

"כמה פעמים, אהובתי, אהבתי אותך בלי לראותך, ואולי גם בלי לזוכרך / בלי להכיר את מבטך, בלי להביט בך."

"כמעט שכחתי את זה."

"את מה?"

"את נֶרוּדָה שלך."

"תיארתי לעצמי..."

"מה?"

"את החיים איתך."

"..."

"לנצח נצחים."

"ו...?"

"הם היו קסומים."

החדר הזעיר בבית המלון. כמו עולם ומלואו. כמו חיים שלמים. ללא גבולות. ללא סוף. אינסופיים. כמו מעמקי האוקיינוס. אין חקר. צופני סוד. מפחידים. שאי־אפשר לעמוד בפניהם. מרתקים. כמו מספר הכוכבים. לא ידוע. מטילים אימה. לא ניתנים לערעור, לעד. אלמותיים.

"ומה שלום הבת שלךָ?"

"יש לי שתיים."

"איחולי."

"תודה."

"תודה לך."

"על מה?"

"סתם ככה."

"למה?"

"תשכח שאמרתי את זה."

"אני לא רוצה לשכוח."

"איך שאתה רוצה."

"יש לךְ ילדים?"

"בן."

"בן כמה?"

"שבע־עשרה."

"שבע־עשרה?"

"כן."

"אני שואל את עצמי..."

"מה?"

"אז יש לך בן."

"כן."

"אני..."

...אוהב אותך רק אותך תמיד אותך במשך כל ימי חיי אַת האוויר שלי אַת פעימות הלב שלי אַת בתוכי ים אינסופי שאני רואה את הדגים שאני לוכד אַת משכת ברשתי אַת היום שלי ואַת הלילה שלי והאספלט מתחת לנעלי והעניבה סביב צווארי והעור העוטף את גופי והעצמות מתחת לעורי והסירה שלי וארוחת הבוקר שלי והיין שלי והחברים שלי וקפה הבוקר והתמונות שלי והתמונות שלי והאישה שלי שבלבי והאישה שלי האישה שלי האישה שלי...

"עכשיו אני הולכת."

"לא, בבקשה."

"למה לא?"

"זה נבזי מצדךְ."

"מה?"

"לבוא ואז ללכת."

"אין לי ברירה."

"תמיד יש ברירה."

"שדווקא אתה תגיד דבר כזה."

"אז הייתי חלש."

"כן, נכון."

"אף פעם לא התגברתי על זה."

"היה לנו מזל רע."

"אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותךְ."

"אני מאמינה לך."

"הייתי רוצה שתישארי כאן."

"מאוחר מדי."

"מי שאהב כמונו."

היֹה היה פעם בית מלון קטן על שפת הים, שעצי אורן הגנו עליו מפני רוח הצפון הקרה. לקיר הדרומי היה בחורף טעם של מלח ושל חום. חלון גדול והדלתות למרפסת שיקפו את הגלים. הים, כמו שמי לילה זרועי כוכבים, הקיף בחיבוק את החוף הצר הזרוע חלוקי אבן שמתחת למלון. המקום שהכול התחיל בו. ואם עדיין לא מתו, הרי הם חיים באושר עד עצם היום הזה. במָקום שהכול היה אמור להסתיים בו.

"תראה את העננים!"

"את עוד זוכרת?"

"ואתה?"