כל כולי 1: תגידי שאני האחד

פרק 1

שנה אחרונה בתיכון

"יש חדשות?" אודרי שואלת, מתקרבת ונעמדת לצידי כשאני בוהה בטלפון שלי ומתפללת שיצלצל.

אני מנידה בראשי, נושכת את קצה שפתי התחתונה.

"אפילו לא מילה, ואני מתחילה להילחץ."

"את יודעת כמה זמן הדברים האלה לוקחים." היא פותחת את הלוקר שלה כשתלמידים ממלאים את המסדרון מאחורינו. "אני בטוחה שהמאהב הקטן יתקשר ברגע שיצא מהפגישה."

אחרי שאני דוחסת כמה ספרים לתיק שלי, אני סוגרת את הלוקר ומשעינה לאחור את ראשי עליו. "הוא כל כך רוצה את התפקיד הזה. הוא יהיה הרוס אם הם לא יציעו לו אותו."

"הוא יתאושש," אודרי אומרת, וסוגרת את הלוקר שלה. "את זוכרת כמה הוא התבאס בשנה שעברה כשהוא לא קיבל את התפקיד בריברדייל, אבל הוא התגבר על זה די מהר."

אה, כן, לא, הוא לא. ריב היה מבואס ומלא בספקות־עצמיים במשך חודש, אחרי שהגיע לסיבוב האחרון של האודישנים וקיבל דחייה. זה הפך להיות דפוס בשנים האחרונות, ולמרות שהחבר שלי הוא אחד האנשים הכי ממוקדים ונחושים שאני מכירה, הדחיות החוזרות ונשנות מתחילות לכרסם בביטחון העצמי שלו. אני עושה כמיטב יכולתי לחזק את רוחו. להזכיר לו שהוא מוכשר באופן מדהים. וכשזה לא מצליח, אני מסיחה את דעתו באמצעות שפתיי, ידיי וגופי.

זו עבודה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה.

"אל תיתני לגישה הנינוחה שלו להטעות אותך. הוא מלקה את עצמו כמו מטורף אחרי כל דחייה. הוא כל כך קשה עם עצמו," אני מודה, ותוחבת את קווצות שערי השחור הארוך מאחורי אוזניי כשאני מתרחקת מהלוקר שלי וצועדת לצד אודרי.

אנחנו הולכות לעבר היציאה, ואני אשמח לראות את הגב של תיכון בלאקרוק היום. באמת שחשבתי שהיום הזה לא יסתיים לעולם. הזמן זחל לו, והאט עד כדי כך שהעולם בקושי הסתובב על צירו. העובדה שבדקתי את הטלפון שלי בכל כמה דקות לא ממש עזרה, אבל במשך כל היום חיכיתי בלחץ ותהיתי איך הלך לריב בפגישה עם הסוכן החדש שלו ועם ראשי האולפן. על פי המשוב שהוא קיבל עד כה, אנחנו יודעים שמנהלת הליהוק אוהבת אותו, אבל לבמאי הסרט יש כמה חששות.

"אם זה נועד להיות, הוא יקבל את התפקיד." אודרי משלבת את זרועה בזרועי ומבטה הירוק מצמיד אותי למקומי כשאנחנו הולכות. "הוא מוכשר מדי מכדי שיתעלמו ממנו זמן רב."

"הוליווד מלאה בשחקנים מוכשרים שאף פעם לא מצליחים לפרוץ," אני מזכירה לה. "אבל לריב יש את השילוש הקדוש. כישרון, מראה חיצוני ונחישות, ואני פשוט יודעת שהוא יצליח."

"אני בטוחה שגם ההורים שלך יעזרו."

"יעזרו במה?" אלכס שואל, נעמד מימינה של אודרי, דוחף את עצמו לשיחה, כמו תמיד.

"בקריירה של ריב." אודרי מתמתחת כדי לתת לחבר שלה נשיקה קטנה על השפתיים.

"הם ישמחו לעזור, אבל הוא רוצה לעשות את זה בכוחות עצמו, ואני מכבדת את זה." יהיה קל לריב להשתמש במעמד הכוכבות של אימא שלי או בקשרים של אבא שלי או שלו כדי להכניס רגל להוליווד, אבל הוא רוצה לזכות בתפקיד בזכות הכישורים שלו עצמו, ואני יכולה להתחבר לזה. למרות שעדיין לא לגמרי החלטתנו האם ארצה לעסוק בכתיבה או בעיצוב תלבושות, הרי לא משנה במה אבחר, אני רוצה לעשות את זה בעצמי, בלי כל התערבות או עזרה מההורים שלי.

"פאק." אלכס מעביר יד בשערו הבלונדי־חולי, ואני נשבעת שאני שומעת התעלפות קולקטיבית של הבנות שנמצאות בקרבת מקום. מבחינתן של עדרי המעריצות שסוגדות לאדמה שעליה הוא דורך, זה לא משנה שאלכס ואודרי יוצאים באופן בלעדי בשנתיים האחרונות. כקווטרבק הנערץ שלנו, הוא צבר לעצמו מעריצות רבות, ממש כמו ריב. ריב ואלכס הם שני הבחורים הסקסיים ביותר בבית הספר הפרטי שלנו, ועדרי הבנות מזילות־הריר היו הורגות להיות בנעליי ובנעליה של אודרי. "הוא לא קיבל את התפקיד?" אלכס שואל, מחזיק את הדלתות הכפולות פתוחות בשבילנו.

"אני לא יודעת. לא שמעתי ממנו עדיין," אני אומרת, יוצאת החוצה אל השמש היוקדת. למרות שלוס אנג'לס בסוף ספטמבר באופן כללי די חמה ושטופת שמש, היה לנו השבוע גל של מזג אוויר חם באופן קיצוני. כולנו מקווים שהוא יימשך גם אל סוף השבוע, כדי שנוכל ללכת לשחות בחוף.

אלכס מטיל את זרועו סביב כתפיה של אודרי כשאנחנו יורדים במדרגות אל הטיילת. צביטה של געגועים מכה בי ישר בחזה כשהוא מסיט את שערה האדום הנוצץ לצד אחד וממטיר שביל של נשיקות קטנות לאורך צווארה. לא זכיתי לראות את ריב אתמול בערב אחרי הלימודים, ואני סובלת מסימפטומי גמילה חמורים. זה כך בכל פעם שאנחנו נפרדים למשך יותר מיום אחד. אנחנו מחוברים זה לזה כבר כל כך הרבה זמן, עד שאני אפילו לא יכולה לדמיין לעצמי את חיי בלעדיו.

צמרמורת מקפיאה זוחלת במעלה גבי, ואני מנערת את המחשבה האיומה ממוחי המטופש. אם יש משהו אחד שאני בטוחה לגביו בחיים האלה זה שריב אלון לנקסטר נוצר במיוחד בשבילי, ושאנחנו נאהב זה את זה בכל יום ויום עד סוף ימי חיינו. בסדר, אז אלו שני דברים, אבל אני בטוחה באותה מידה לגבי שניהם.

"תסתכלי ב'שעה שלוש'," אלכס אומר, מרים לרגע את הפה שלו מצווארה של החברה שלו.

אני מסיטה את ראשי, רואה את ריב חונה על שפת המדרכה, נשען בגבו על הפורשה שלו כשזרועותיו משולבות, נראה סקסי יותר מכפי שיש לאיזשהו בחור זכות להיראות. מבטי מבצע בדיקה איטית, מלמטה למעלה, והשתוקקות עמוקה פועמת בין רגליי. הוא התלבש לתפקיד היום, והוא לובש ג'ינס שחורים, קרועים, שנצמדים אל רגליו הארוכות, אל ירכיו החטובות ואל המפשעה שלו, בדרך שגורמת לי ללקק את שפתיי ולקרב את ירכיי זו אל זו. החולצה השחורה המכופתרת שלו נמתחת על חזהו השרירי ומבליטה את פלג גופו העליון החטוב ואת שרירי הזרוע שלו.

ריב רצה כל כך את התפקיד הזה, עד ששינה את הופעתו כדי שתתאים יותר לתפקיד של קאמדן מרשל. קאם הוא הגיבור בכוונות אכזריות, הספר הראשון בסדרת אליטת ריידוויל רב המכר, סדרה אהובה מאוד על מעריצי רומנים אפלים על בריונים בתיכון.

ריב התאמן כמו מטורף לקראת התפקיד הזה. הכתפיים והחזה שלו רחבים יותר, וכעת יש לו קוביות מרשימות בבטן, והזרועות החשופות שלו הן פשוט למות. השיער שלו נצבע בגוון כהה יותר של חום, כדי להסתיר את ההיילייטס הבלונדיניים הטבעיים שלו. בדרך כלל, שערו של ריב ארוך בחלק העליון, אבל מסורק לאחור. עכשיו, החלקים הארוכים יותר של שערו מסוגננים ביד אומן לגלים פרועים, והצדעיים קוצצו הרבה יותר בקו זיג־זג של תספורת סקין פייד. הוא אפילו הרכיב עדשות מגע חומות על עיניו הכחולות הטבעיות כדי להשלים את הטרנספורמציה.

הגבר שלי חתיך, ולא משנה איזה סגנון הוא עוטה על עצמו, אבל אני מוכרחה להודות שהוא סקסי בטירוף כרגע, ואני מוכנה לקפוץ עליו כמו קנגורו חולה־מין מטורף.

ריב רואה אותי תוקעת בו עיניים, אבל הבעת פניו לא מסגירה דבר, ופחד מחלחל בי וגורם לעור שעל זרועותיי לסמור.

"את מחכה להזמנה?" אלכס שואל, לוקח את תיק הגב שלי. "הוא נראה מתוח מאוד. לכי לעודד אותו."

אני צועדת לעבר ריב, מגבירה קצב וכמעט רצה, ואז הוא מאבד שליטה על רגשותיו וחיוך נלהב מתפשט על פניו. "קיבלת את זה!" אני צועקת כשאני מתקרבת, והוא לא מצליח לעצור את חיוכו כשהוא מהנהן. "אוי, אלוהים!" אני צורחת, משליכה את עצמי עליו וכורכת את רגליי סביב מותניו. זרועותיו מחליקות באופן אוטומטי מתחת לישבני, מחזיקות אותי במקומי כשאני ממטירה נשיקות על פניו.

"אני כל כך גאה בך, כל כך שמחה בשבילך, ריב." אני מצמידה את שפתיי אל שפתיו, והוא מחבק אותי חזק אל גופו כשאנחנו בולעים זה את זה. הלטיפות הבטוחות שלו מחדירות חום בוער לכל חלק בגופי, ואין לזה שום קשר למזג האוויר. יש לזה את כל הקשר למידה שבה החבר שלי מחרמן אותי.

"אני מוכרח להיות בתוכך," הוא גונח לתוך אוזני, והתשוקה ניצתת בתוך בטני.

"אבא שלך עדיין לא בבית, נכון?" אני שואלת, למרות שאין למעשה צורך בכך. סיימון לנקסטר כבר כמעט לא נמצא בבית יותר. כאילו הוא שכח שהבן שלו קיים בכלל, ואני רוצה להכות אותו על היחס המזניח שלו כלפי הבן היחיד שלו. אבל אלה חדשות ישנות, וריב כבר התרגל לחוסר ההתייחסות של אבא שלו אליו. זה לא אומר שלא כואב לו. כמובן שזה כואב, אבל הוא השתפר בהתעלמות מן האמת המרה של המציאות הזאת. העובדה היא שאבא של ריב יצא מהחיים שלו ברגע שריב נולד, וזה קרה ברגע שאשתו האהובה, פלישיה לנקסטר, עזבה את העולם הזה.

אני לא מבינה איך סיימון מסוגל להתעלם מהחלק היחיד של פלישיה שעדיין שרד. האם הוא לא אמור לרצות להוקיר ולאהוב את בנו משום שהוא כל מה שנותר לו מאשתו? במקום זה, הוא נשוי לעבודה שלו, והבן שלו הוא רק איזו מחשבה אגבית. אם ההורים שלי לא היו מתערבים, הילדות של ריב הייתה קיום של בידוד ובדידות.

אני מצמידה את עצמי חזק יותר אליו, נאחזת בו בכוח, מנשקת אותו בלהט כשאני מזרימה לתוכו את כל האהבה שיש בליבי.

"וואו. קחו חדר," אלכס אומר, הטון הזחוח שלו מדגיש את מילותיו, ואנחנו מנתקים באי־רצון את נעילת השפתיים הרעבה שלנו.

"אני לגמרי מתכוון לעשות את זה," ריב עונה, בזמן שאני משחררת את רגליי ממותניו הדקים. הוא כורך את זרועו סביב גבי, משאיר אותי צמודה אליו כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו.

"אז זה אומר שקיבלת את התפקיד?" אודרי שואלת. חמימות מתפשטת בחזי למשמע השמחה הברורה בקולה.

"כן." ריב מזדקף, זורח מאוזן לאוזן. "קיבלתי אותו."

אודרי צווחת, מזיזה אותי הצידה כדי שתוכל לחבק את החבר שלי. יש לה מזל שאני אוהבת אותה כמו אחות ויודעת שיש לה אפס עניין בגבר שלי. "זה מדהים, ריב. אני שמחה לראות שכל העבודה הקשה שלך השתלמה."

"ברכות, אחי." אלכס מרים את זרועו, אגרופו קפוץ, והם עושים איזושהי לחיצת יד גברית מסובכת. "זה מגיע לך."

אני נצמדת אל צד גופו של ריב, מצמידה את שפתיי לצווארו ונאנחת.

"מסיבה בבית שלי מחר בערב," ריב אומר, מזיז גבות ברוב משמעות. "יש לנו דברים לחגוג." ידו מחליקה על ישבני העטוף בג'ינס כשהוא שולח מבט אלכסוני. "ואני מתכוון להתחיל בחגיגות עכשיו." הוא צובט את ישבני לפני ששפתיו מתמזגות עם שפתיי. הנשיקה שלו דחופה ותובענית, ואני מרגישה אותה כל הדרך עד קצות בהונות רגליי.

אלכס מגחך. אודרי צוחקת, ואני מתפתלת, גופי מעקצץ מציפייה מענגת.

לפתע, הוא מנתק את שפתיו משפתיי, ידיו מתחפרות בשערי. "אם לא אפסיק, לא אהיה אחראי למעשיי," הוא לוחש. עיניו מלאות התשוקה משוטטות על גופי כמו ליטוף חושני, והוא לא היחיד שיש לו בעיות עם שליטה עצמית.

אני רחוקה שניות אחדות מלהתחנן בפניו שיזיין אותי.

"בוא נצא מכאן." אני נושכת קלות את תנוך אוזנו. "אני רוצה לתת לך פרס על זה שאתה השחקן הכי סקסי, הכי חתיך והכי מוכשר על פני כדור הארץ."

"מה לגבי הפרס שלי?" אלכס מחכך את אפו בצווארה של אודרי.

"אתה צריך לעשות משהו כדי להרוויח פרס," אודרי מציינת, מרימה גבה כשהיא תוחבת את ידה לתוך הכיס האחורי של הג'ינס של אלכס.

"אני חושב שמגיע לי פרס על הדבר הזה שעשיתי עם הלשון שלי בחדר האספקה בארוחת הצהריים." הוא קורץ ולחייה של החברה הכי טובה שלי מאדימות.

"עשיתם דברים בחדר האספקה בזמן ארוחת הצהריים? אני מקנאה." אני מעמידה פנים שאני זועפת.

"אל תקנאי, מותק. יש לי כמה טריקים משלי עם הלשון," ריב אומר לפני שהוא תוקע את לשונו בתוך אוזני.

אני צווחת, קופצת כדי להתרחק ממנו. "זה לא סוג הפעילות הלשונית שאני מחפשת."

"אני יודע בדיוק איזו פעילות לשונית את רוצה." הוא אוחז במותניי, מצמיד אותי לגופו המוצק. "תכניסי את הישבן המתוק שלך למכונית, ואני אראה לך את זה הרבה יותר מהר."

התחתונים שלי מוצפים בנוזל חמים, והרגליים שלי כמעט כושלות. "הגעתי במכונית הבוקר, אז אצטרך לנסוע אחריך במכונית שלי."

ריב מטה את ראשו הצידה, מביט בחבר הכי טוב שלו כשהם משוחחים בלי מילים.

אלכס הופך את כף ידו ומושיט אותה. "תני את המפתחות, נסיכה. אני אביא לך את המכונית הביתה, אבל את חייבת לנו."

"תודה, גבר." ריב מרים את אגרופו לכִּיף אגרופים.

"אתקשר אלייך מאוחר יותר כדי שתכיני תוכניות למחר," אודרי אומרת, כשריב פותח את דלת צד הנוסע של הפורשה שלו.

"נהדר." אני נותנת לחברה הכי טובה שלי חיבוק כשריב לוקח את התיק שלי מאלכס. "נתראה יותר מאוחר."

אני נכנסת למכונית של ריב, והוא סוגר את הדלת ואחר כך עוקף את המכונית ונכנס אל מאחורי ההגה. הוא רוכן ומנשק אותי שוב. "אני עדיין לא מאמין. זה סוריאליסטי. כאילו אני חולם."

אני צובטת את זרועו.

"איי!" הוא צועק, אבל הוא מחייך.

"תאמין לזה, מותק. אתה חי את החלום ואתה עומד להיות כוכב. העולם ישתגע על ריב לנקסטר, ואני אריע לך בכל שלב ושלב של הדרך."

הבעת פניו מתפכחת מעט, ועיניו מוצפות בהערצה כשהוא חופן את פניי. "לא יכולתי לעשות את זה בלעדייך, ויו. אני יודע שהוצאתי אותך מדעתך כשעשיתי חזרות על הסצנות מהאודישן שוב ושוב, אבל את דחפת אותי לתת את ההופעה הטובה ביותר האפשרית, וראו את זה."

"אני אוהבת לעבור איתך על שורות, ואתה טועה." שפתיי מחליקות בעדינות על שפתיו. "הכישרון הטבעי האמיתי שלך פשוט נחשף, וזה מה שזיכה אותך בתפקיד. אל תיתן לאף אחד לקחת את הקרדיט על ההישג שלך. כל מה שאני עשיתי היה לתמוך בך, בדיוק כפי שאתה תומך בחלומות שלי."

הוא מעביר את אגודלו על עצם הלחי שלי, מעורר גל של רטטים מענגים על עורי. אפילו המגע הקל ביותר עושה לי את הדברים המדהימים האלה. "האמונה שלך בי היא הכול." הוא מנשק אותי על הגבה. "את בעצמך הכול."

"לנצח אאמין בך, ריב. תמיד ידעתי שנועדת לגדולות. מעולם לא היה לי ספק."

"אני כל כך אוהב אותך, ויו." אני מופתעת לראות דמעות נוצצות בעיניו. "לפעמים אני חושב שאת לא קולטת עד כמה." ידיו נוחתות על מותניי.

אני מצמידה את מצחי אל מצחו ואוחזת בזרועותיו השריריות.

"אני יודעת, מותק, כי גם אני מרגישה ככה."

לפעמים אני תוהה אם זה נורמלי. אם זה ככה אצל רוב הזוגות. כי את עוצמת הרגשות שלי כלפי ריב לא ניתן לנסח במילים. הוא חלק מחיי מאז שאני מסוגלת לזכור, והנשמות שלנו כל כך שזורות זו בזו עד שאני לא יכולה להגיד היכן הוא מתחיל והיכן אני נגמרת. הוא החמצן שממלא את ריאותיי. הדם שמפמפם בוורידיי. האנרגיה שמפעילה את גופי. אני מרגישה לא־שלמה כשאנחנו לא יחד, ואני שלמה לגמרי רק כשהמהות שלו עוטפת את שלי. עורי מעקצץ ממודעות בכל פעם שהוא קרוב, והלב שלי גואה עד שכמעט מתפוצץ ברגע שהוא נכנס לחדר.

מעולם לא חשבתי שאפשרי להיות מכווננת כל כך אל אדם אחר, אבל אנחנו מחוברים בדרכים שאני לא מסוגלת לתת להן הסבר הגיוני. "מה שאנחנו חולקים הוא יותר מאהבה," אני לוחשת על שפתיו. "יותר מחיים. זה מתעלה מעבר לכל דבר שהאנושות יודעת על קיום."

"זה מקסים," הוא ממלמל, מעביר את שפתיו על שפתיי. "בדיוק כמו כל חלק אחר שלך."

אנחנו נשארים ככה למשך פרק זמן בלתי ברור, פשוט מחבקים זה את זה. מתקיימים בתוך החלק הקטן שלנו ביקום, חולקים הכול בלי לומר מילה.

שנינו מחייכים כשאנחנו מתנתקים, והסיפוק מחלחל עמוק בעצמותינו. אני כל כך מאושרת ברגע זה, עד שיכולתי לצרוח.

"זאת רק ההתחלה," הוא אומר, מתניע את המכונית.

"כל מה שחלמנו לגבי העתיד שלנו מתחיל להתגשם." הוא מלטף את ירכי כשהוא גולש אל הכביש.

"הכול הולך להשתנות עכשיו, מותק. חכי ותראי."

אילו רק ידעתי עד כמה המילים שלו יתבררו כנבואיות, למרות שלגמרי לא באופן שעליו רמז ריב.