כל מה שאני רוצה (ג’יי דניאלס)

לפני חודשיים...

לא.

לא.

לא.

אלוהים שבשמיים. לכל הרוחות, לא.

אין בכלל חתיכים באירוע הזה חוץ מריד, שנעלם לפני שעה עם איזושהי ברונטית צחקנית – ומהגבר שאני מסרבת להכיר בקיומו. חתונות אמורות להיות קרקע פורייה לזיונים מזדמנים, ובחתונה הזו אין לי מזל בכלל. אז במקום להתחפר באיזושהי פינה נסתרת, כשהשמלה שלי כרוכה סביב מותניי ומישהו זר מתרגל לצלילים שאני משמיעה, אני צריכה למצוא דרכים אחרות להעביר את הזמן.

לאכול עוגה.

לקפוץ לבר החופשי.

לאכול עוד עוגה.

לרקוד עם נולן.

לאכול עוגה עם נולן.

לגנוב את מִיה מבן.

לראות את בן לוקח את מיה.

ועכשיו זה.

אני יושבת ליד שולחן ריק, מסתכלת על בן, מיה ונולן רוקדים סלואו ביחד. נולן ניצב ביניהם, מלטף את בטנה ההריונית והגדֵלה של מיה, ובן לא מסוגל להסיר את עיניו מרעייתו הטרייה. אני שמחה מאוד בשבילם, אבל כרגע, לא יכולה לראות אותם חולקים מול עיניי עוד רגע משפחתי מושלם. אני צריכה הפסקה מהקטע הזה. רק כמה דקות לשאוף קצת אוויר.

אני יוצאת מהאוהל וחוצה את המדשאה לכיוון בניין האחוזה. אני הולכת בלי מטרה, אין לי שום יעד בראש. אני צריכה להתרחק לרגע מכל האהבה הזאת. אהבה זה דבר נהדר כשאת עם מישהו. היא הרבה יותר טובה כשהיא הדדית, אבל היא ממש מבאסת כשהיא חד-צדדית.

ואני מכירה את האהבה רק באופן החד-צדדי שלה.

אני הולכת לאורך הבניין ופונה ימינה, כדי לגשת אל צידו האחורי. בדיוק כשאני פונה, אני רואה אותו.

הוא נשען על הבניין מאחורי השיחים, ראשו שעון לאחור, עיניו עצומות, שפתיו מפושקות מעט. שיערו, שצבעו חום-חול, קצר קצת יותר מהרגיל, מכוסח כמעט לגמרי, ועושה לפניו דברים ממש מעצבנים, כמו: לחשוף אותן יותר. תווי פניו, היפים להפליא, מוצגים כרגע לראווה מול עיניי, ואני לא צריכה להסיט את מבטי. הוא לא יודע שאני מסתכלת. אין לו מושג שאני נועצת עיניים בעצמות לחייו החדות והזוויתיות, במלאוּת של פיו, או בבליטה שבגשר אפו – שאני רואה כחוסר-שלמות מושלמת.

אלוהים, אני ממש אוהבת את הבליטה הזו.

פניו נעשות מתוחות כאשר זרועותיו נעות לעבר חזית גופו, ואני מאפשרת לעיניי לנדוד כדי לראות את הסיבה לשינוי.

הבלונדינית – אני מזהה אותה מהחתונה – כורעת על ברכיה, והזין שלו תקוע בתוך פיה, עמוק בגרונה, עמוק כל כך שהיא נחנקת. ידיו בתוך שיערה, מעודדות אותה, מקרבות אותה עד שהיא בולעת אותו לגמרי. אני מרימה את עיניי לעבר הפנים שהערצתי בסתר רק לפני כמה שניות, וכבר לא מפתה אותי לשמור בחשאי על נוכחותי. אין מצב בעולם שאתן לחרא הזה לקרות עכשיו.

שילך להזדיין, הוא והפנים שלו.

אני מתקדמת ונעמדת לפני השיח, מאגרפת את כף ידי ומכחכחת בגרוני לתוך האגרוף. עיניו של לוק נפקחות במהירות, והוא תופס את ראשה של הבלונדינית, מרחיק אותה מאיברו. היא משחררת אותו בקול פיצוח ובאנחת אכזבה. ככל הנראה, היא לא גמרה, אבל היא נראית לי די גמורה.

לוק מתכסה במהירות. "טֶסה, מה קורה כאן, לעזאזל? מה את עושה?"

אני מעבירה את מבטי ממנו אל הבלונדינית. "אוי, מתוקה. אולי תרצי ללכת לחטא את עצמך. יש לו הרפס".

הבלונדינית הזנותית מפשקת את שפתיה כאילו שהיא מחכה לעוד זין. היא נעמדת ומוחה את פיה בגב כף ידה, נועצת מבט בכיוונו של לוק. "אלוהים אדירים. אתה רציני? יש לך הרפס?"

עיניו הפעורות של לוק מתמקדות בעיניי. "מה?! לא, אין לי!"

"אבל הוא מאוד נחמד בקשר לזה", אני אומרת ומסתכלת על הבלונדינית באהדה. "הוא משלם על התרופה שלי בכל חודש". עיניי פונות אל לוק, ואני פולטת אנחה שעל סף התעלפות. "כל כך רומנטי".

הבלונדינית הודפת את חזהו. "אתה מגעיל".

"לעזאזל, אין לי הרפס!" נשבע לוק בנחישות ומהדק את אבזם החגורה שלו.

אני חוגגת את ניצחוני ומביטה בבלונדינית עושה את דרכה בדשא, העקב שלה נתפס תוך כדי כך. היא מועדת קצת, נועצת בלוק מבט זועם מעבר לכתפה ונעלמת אל מעבר לפינה.

"אני פשוט לא מאמין שעשית את זה כרגע", אומר לוק. דבריו גורמים לי לסובב את ראשי כדי להסתכל עליו. הוא מכפתר את הז'קט שלו ומתקרב. "מה, לכל הרוחות, הבעיה שלך?"

אתה.

מה שקרה בינינו.

העובדה שברור שהמשכת הלאה בלי שום קושי.

אני סוגרת את המרווח שבינינו והוא קופא, ידו נפרשת על הז'קט שלו. מבטי עובר במהירות מהמפשעה שלו אל פניו, ואני מסווה את כל הכאב שאני מרגישה למראה האידיוט הזה עם אישה אחרת מאחורי החיוך הכי מזויף שעטיתי בחיי.

"הכול בסדר גמור אצלי. אבל אתה, מצד שני, אולי תצטרך ללכת למרפאה. אם לא הייתה לך מחלת מין לפני שהזונה הזאת נגעה בך, בטח יש לך עכשיו".

אני מסתובבת ומסתלקת במהירות הבזק, לפני שהוא יוכל לענות לי. אבל – וזה יותר חשוב – גם לפני שהוא יוכל לראות את החיוך נמוג משפתיי.