כל עולמי

1

האנה מתעוררת כשפרוסת טוסט דבוקה אל פניה.

היא פוקחת עיניים סרבניות וקולטת שהאורות דולקים. היא לבושה לגמרי. השיניים שלה לא מצוחצחות. התשישות ניגרת מכל נקבובית בגופה. היא מציצה בשעון שעל הקיר ושוב עוצמת את עיניה בייאוש. השעה שתיים לפנות בוקר. דווקא היום הזה, מכל הימים, לא אמור להתחיל כך. הוא אמור להיות אחר. פתיחה לעתיד.

היא משפשפת את צווארה הכואב, מקלפת את הטוסט הספוגי מהלחי ושומטת אותו על הצלחת. הטלפון שלה מדלג באקראי בין המרחבים המביכים ביותר של הפלייליסט שלה, והיא ממהרת ללחוץ על כפתור ההשהיה. היא מרגישה כאילו מישהו צריך לסמן סביב גופה בגיר כמו בזירת פשע. היא מרימה את עצמה על המרפקים וסוקרת במבטה את העבודות הפזורות על שולחן המטבח.

"שיט." היא הצליחה להפיל את כוס היין שלה מתוך שינה, ועכשיו החיבורים של כיתה י' על "מקבת" נראים כאילו הותזו עליהם סילוני דם. היא תוהה אם תוכל פשוט להגיד שעשתה את זה בכוונה כדי להעיר לחיים את המחזה. היא מדמיינת את הבעת הספק על פניהם של תלמידיה, ולא ממש מאמינה שתצליח. אנטנות גיל ההתבגרות שלהם דרוכות כל הזמן בציפייה לשערורייה מכל סוג שהוא, והיא חוששת שתעשיית השמועות של בית הספר תשלח אותה למחלקה הסגורה עוד לפני סוף השבוע.

הודעת טקסט מכריזה על כניסתה בצפצוף. גם סטף בעיצומו של מרתון בדיקת עבודות.

הוא כבר היה בבית? אמרת לו? X

האנה מקישה את תשובתה. לא, ולא.

סטף עונה מיד. אבל את תגידי? מבטיחה?

האנה נאנחת. כן. אחרת תהרגי אותי. ואני די אשמח לראות את העונה הבאה של ״סקנדל״.

בהצלחה. את יכולה לעשות את זה X

האנה דוחפת את כיסאה לאחור ומתנגשת בשלל מן הניסיון האחרון שלה, שנידון מראש לכישלון, לעבור ליד חנות ספרים בלי לקנות משהו. היא שולחת יד מטה ומלטפת את הרכות המנחמת של הכריכות הקדמיות, כמעט מתפתה להישאר ערה כל הלילה וללכת לאיבוד בסיפור של מישהו אחר. ואז היא נזכרת במה שהיא עומדת לעשות היום, והיא קמה בעל כורחה ומוציאה אוויר לאט כדי להרגיע את העצבים שלופתים כל נשימה ונשימה שלה.

טום. אני עוזבת אותך. היא מרגישה איך הפחד ננעץ בה כשהיא חושבת על הרגע שבו תגיד את המילים בקול רם. כשתראה את פיו נפתח ואת עיניו מצטמצמות כשהוא מתכונן לתקוף אותה פעם אחת אחרונה. זה אחד הכישרונות שלו. אימייל. תא קולי. סתם צעקות מהסוג הישן והטוב. הוא תמיד יודע איך לפגוע.

היא לוקחת את הצלחת אל הכיור העמוס לעייפה, דוחסת אותה לצד פחית שעועית ריקה ומחבת מלוכלכת, שעסוקה בלטפח איזו צורת חיים חדשה.

אחר כך. עם הכול היא תתמודד אחר כך. היא מכבה את האורות ופותחת את כפתורי השמלה האפורה שלה תוך כדי עלייה במדרגות. היא עוצרת בהפתעה ליד דלת חדר השינה, כשהיא שומעת את חריקת נשימותיו של בעלה. היא הניחה שהוא עדיין במשרד. עוד עסקה. עוד לילה בנפרד.

היא משתחלת לאט אל מתחת לשמיכה.

"למה לא הערת אותי כשנכנסת?"

טום משיב בנחירה בלבד.

קְחְחְחְחְ.

האנה מושכת את הכרית אל מעל לראשה.

קְחְחְחְחְ.

היא עדיין שומעת את זה. היא משרבבת ראש החוצה ומביטה בשעון. 4:30. היא גמורה ממחסור בשינה. הנה זה שוב.

היא מתהפכת. "טום, אתה יכול להיות בשקט?" קולה נשמע כמו קרקור. "אני מנסה לישון." היה כל כך נפלא אם הוא היה ממש מקשיב.

אין סיכוי. הוא רק מתחיל למלמל. קולו מתנשם ומלועלע.

"קְקְקְ. קקק. קקק. קוּאָה..."

בעל כורחה היא רוכנת לעבר הצד שלו במיטה. היא מתבוננת אל תוך החשכה ורואה דמות על הרצפה. יופי. עכשיו ברור שהוויסקי העסיק אותו יותר מהעבודה. שוב. היא שולחת יד ונועצת בו אצבע, אבל נענית רק בגניחה.

"אוף, בחייך." היא משפשפת בידיה את עיניה הכואבות.

"קוּאָה. זְרִיייילִיייי." היא שולחת יד יגעה ומדליקה את מנורת הלילה. היא מביטה בו מלמעלה, ממצמץ לנוכח הבוהק הפתאומי.

משהו קרה.

משהו מחריד קרה.

טום שוכב על הרצפה, גופו מעוות, עיניו פעורות ומתחננות כשהן פוגשות בעיניה. פניו אפורות ונוטות הצידה, פיו המעוות מתאמץ לבטא מילים שהאנה לא מצליחה להבין. היא מתבוננת באימה בידו הימנית נלחצת ברפיון אל רגל העץ של המיטה. קחחחח. ידו השמאלית מעוקלת מתחתיו בזווית בלתי אפשרית, אצבעותיו שלוחות מעלה בצורת מַקּוֹר מעוקם.

קרה משהו איום ונורא. הדופק של האנה מזנק בבת אחת, היא יוצאת מהמיטה בצעדים כושלים, ומתוך אינסטינקט מתכופפת כדי לנסות להרים אותו. היא מותחת כל שריר בגופה, אבל גופו כמו משקולת והוא נשמט בחזרה על השטיח. היא מתכווצת בבעתה כשהיא שומעת אותו נאנח, חוששת שרק החמירה את המצב. פיה יבש והפניקה מאיימת לחנוק אותה.

הם צריכים עזרה.

"אל תדאג, טום." אצבעותיה רועדות כשהיא מרימה את הטלפון כדי להתקשר למוקד החירום. "אל תדאג. יהיה בסדר. אתה תהיה בסדר."

אם היא תגיד את זה מספיק פעמים, אולי גם תתחיל להאמין בזה.

שיחתה נענית מיד, ובקול רועד היא מבקשת אמבולנס. כשהיא אומרת את המילים בקול רם, הכול נעשה אמיתי להחריד. עיניו של טום מלאות אימה צרופה, והיא שולחת יד ללטף את שערו הכהה. הוא רך כמו תינוק. כמה זמן עבר מאז שנגעה בו.

מוקדן שואל אותה את השאלות ששמעה רק בטלוויזיה. מה קרה. מי. מתי. איפה. היא משתלטת על הרעד בקולה כשהיא עונה, והוא אומר לה שממש בקרוב יגיע אליהם אמבולנס. פתאום היא תוהה מי המוקדן. איך הוא נראה. אם הוא יכול להגיד לה מה צופן העתיד.

אולי עדיף לא לדעת. היא מנתקת ועומדת קפואה לרגע, עד שהיא שומעת את טום אומר מילה שעשויה להיות שמה. היא נשכבת מקופלת על הרצפה ומערסלת את ראשו בחיקה, מדחיקה את העתיד ומנסה לתת לו את כל הנחמה שיש בה. היא אוחזת בידו הימנית, הוא לופת את אצבעותיה, והם מחכים יחד לבאות, מה שלא יהיו.

היד שלו קרה. כבדה. כמו אחריות.

שני פרמדיקים מגיעים כעבור דקות — גבר ואישה שאת שמותיהם היא שוכחת מיד, אך את פניהם היא תזכור לנצח. היא עוקבת אחרי המדים הירוקים שעולים במדרגות ונכנסים לחדר השינה.

"מה קרה? מה לא בסדר איתו?" האנה מתחילה לרעוד ומשלבת ידיים על החזה בניסיון־שווא להרגיש בנוח.

הצמה הקלועה בשערה החום של האישה מתנדנדת מאחוריה כשהיא כורעת לצדו של טום. היא לא נראית מבוגרת מספיק כדי לקנות אלכוהול, אבל השלווה הממוקדת שלה כשהיא מודדת לטום דופק מרגיעה את האנה. "אני עדיין לא יודעת. אני אבדוק אותו עכשיו." היא נועצת מבט בפניו. "שלום, טום. איך אתה מרגיש?"

"תתת. תתת. קואה."

"טוב." הבחורה מהנהנת כאילו הוא מדבר לעניין. "אני רק אעשה כמה בדיקות כדי שנוכל לעזור לך להרגיש קצת יותר בנוח. תוכל בבקשה להרים את הידיים?"

האנה עוצרת את הנשימה. קדימה, טום.

ידו הימנית מתרוממת, אבל השמאלית נשארת לצד גופו.

האנה מנסה להרים אותה בכוח המחשבה.

שום דבר.

האנה מסתובבת אל הגבר, והפניקה גואה. "הוא יהיה בסדר?"

הוא מביט בה, ועיניו נושאות בשורה לא רצויה. "הפנים של טום נפולות. עם הבעיות בדיבור ובתנועה, נראה שהוא עבר שבץ. נצטרך לעשות עוד בדיקות כדי לאמת את זה."

"שבץ? אוי אלוהים." היא מנסה לסלק בכוח זיכרונות מוכתמים בדמעות של השמרטפית שלה מילדותה, שוכבת ומריירת בבית החולים.

"אנחנו נביא את טום לבית החולים במהירות האפשרית." קולו של הגבר יציב. מתוכנת להרגיע.

"טוב." היא מתאמצת בכוח להתרכז. מוחה צועק שבץ, ונשימותיה חנוקות. היא נועצת את ציפורניה בכפות הידיים כדי לעצור את הדמעות. "אני יכולה לבוא איתו?"

"ברור." הוא שומט עיניים מנומסות אל הרצפה. "אבל אולי תרצי להתלבש קודם."

היא משפילה את עיניה אל החולצה הוורודה הזעירה שלה. כן. להתלבש זה רעיון טוב. היא לוקחת את הבגדים הראשונים שהיא מוצאת בארון ונכנסת לחדר האמבטיה כדי להתלבש.

היא עדיין מתעסקת עם הג'ינס כשהיא יוצאת ורואה את טום יושב באלונקה, והפרמדיקים נושאים אותו במורד המדרגות. שערו הקצר ספוג זיעה. עיניו ריקות, ופני השעווה שלו שמוטות ימינה בניגוד אכזרי למרץ ולאושר של האיש בתצלומי החתונה על הקירות, שרק מבליטים את הידרדרותו. דמעות של הלם מעקצצות בעיניה, כשהיא רואה אותו כל כך חסר אונים. כל כך בן־תמותה.

היא חייבת לעזור לו. בכל דרך שתוכל. היא זורקת על עצמה את המעיל ומושכת את התיק שלה מהוו שבמסדרון, ואז יוצאת בריצה מהדלת. תוך כדי סגירת הדלת היא רואה בזווית עינה מישהי משתקפת בשמשה החשוכה של חלון הסלון. האורות הכחולים המהבהבים של האמבולנס מאירים את השיער המתולתל שפורץ מתוך ראשה. את פניה הלבנות. את עיניה המבועתות.

רק אחרי שנייה היא קולטת שהאישה הזאת זו היא.

האמבולנס מזדעק דרך רחובותיה של לונדון, וכעבור עשר דקות הם כבר מחוץ לבית החולים. כל שנייה חשובה, זה ברור.

טום בסכנה.

טום עלול למות.

היא לא מסוגלת לחשוב על זה. הדלת נפתחת והאנה יורדת אל האספלט, מתגוננת מפני הרוח המצליפה של ינואר. הפרמדיקים מסיעים במהירות את האלונקה של טום לעבר השלט האדום חדר מיון שבוהק, מבשר אימה, בתוך החשכה. האנה מושיטה את ידה ואוחזת בידו של טום, כשהם חולפים על פני גבר דמוי־שלד שעומד ליד שלט גדול אסור לעשן. הוא שואף בהתרסה מהסיגריה שלו ושולח אליה קריצה כשהיא צועדת על פניו. המחווה כל כך לא הולמת, שהיא כמעט מתפתה לסטור לו.

אין זמן.

הפרמדיקים דוחפים את האלונקה של טום אל תוך בית החולים, וגבר גבוה עם זיפים שחורים כמו השקיות שמתחת לעיניו צועד לעברם. הוא תוחב את העניבה לתוך חולצתו, והאנה רואה את התשישות מאחורי החיוך שלו.

"היי, אני ד"ר מאליק, המומחה התורן לשבץ במשמרת הזאת. ואת...?"

"האנה." הוא כבר מדבר אל הפרמדיקים, שמסיעים את טום לאורך המסדרון. מילים נזרקות הלוך ושוב. עורק צרברלי. חשש לשטף דם. כל מילה רק גורמת לה לפחד יותר.

טום הוא המוקד השקט של הסערה. היא לוחצת את אצבעותיו, אבל הוא כבר לא מגיב לזה. עיניו עצומות כעת, והיא רואה איך הוא כבֶה לנגד עיניה. היא לא תיתן לו. היא מגייסת את הכוח שהיא יודעת שהוא זקוק לו, ורוכנת אליו עד שפיה קרוב אל אוזנו.

"תחזיק מעמד, חייל." זה כינוי חיבה מפעם, ובתגובה עפעפיו נפקחים בהבהוב. לשנייה אחת עיניהם נפגשות, והיא מרגישה את התקווה גואה. ואז עפעפיו נעצמים.

"טום?"

שום דבר.

"טום?"

לא. היא לא תיתן לזה לקרות. היא פונה אל הפרמדיקים, אבל הם כבר דוחפים את טום דרך צמד דלתות בצבע שמנת, שכתוב עליהן חדר החייאה. היא מתכוונת להיכנס אחריהם, אבל ד"ר מאליק עוצר אותה. לפני שהדלתות נסגרות, היא קולטת לשבריר שנייה את האורות החזקים ומריחה את ניחוח הדם המתכתי. מיצי המרה שלה עולים אל גרונה, והיא לוקחת נשימה עמוקה כשד"ר מאליק צועד לעברה.

"אנחנו נעשה לבעלך עוד כמה בדיקות. ואז נוכל להגיד לך יותר." הוא מצביע על כיסאות פלסטיק אפורים. "חכי כאן, בבקשה. תוכלי לקרוא למישהו אם תצטרכי."

"אני..." אבל הוא נעלם.

היא לבדה.

זה מבעית.

היא מתיישבת ומגלה שהכיסא תוכנן מבחינה ארגונומית כך שיגרום לה פריצת דיסק. היא מזנקת מיד על רגליה ובוהה בקיר המתקלף שמולה. הצבע דומה לפניו של טום בבוקר שאחרי קבב מקולקל.

היא חושבת עליו שוכב שם. חסר אונים.

היא קופצת את אגרופיה.

קדימה, טום.

"את בסדר, מתוקה?"

היא מסתובבת ומגלה את המעשן מבחוץ נוחת בכבדות על צמד כיסאות. הוא רוכן לעברה, והיא נעטפת בעננה מעוררת גועל של אלכוהול עבש.

"לא. אני לא בסדר." היא מתרחקת ממנו. פתאום זה לא נראה לה כל כך נורא להיות לבד.

הוא משתעל, וליחה מקרקרת בתוך חזהו. "זה בעלך שם בפנים?" הוא מחווה בראשו על דלתות השמנת, נשען לאחור ומפשק את רגליו. האנה מסיטה את עיניה מהחור המצער במכנסי הג'ינס שלו.

"כן." קולה גבוה ומאומץ.

"נשואים הרבה זמן?"

היא מביטה לעבר צמד הדלתות, משוועת לדעת מה קורה מאחוריהן. "חמש שנים וחצי."

הוא מהנהן. "לשם לא הצלחתי להגיע."

האנה לא ממש מופתעת.

האנה מזנקת ממקומה כשד"ר מאליק יוצא דרך צמד הדלתות. על פניו הבעה רצינית שהיא לא רוצה להבין.

"בואי, תיכנסי, האנה. אנחנו מוכנים לקבל אותך עכשיו."

"בהצלחה." בן־שיחה זוקף אליה אגודל. "הוא יהיה בסדר."

"אני מקווה."

היא תיאחז בכל קש.

היא לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת בעקבות ד"ר מאליק אל חדר ההחייאה.