כלה בפעם השנייה

1 1

"מה... עשית?"

תווי פניה של קיילה חוורו כאשר כעס חבר לחוסר אמון שהועצם לתחושת אימה.

"את חושבת שהיה לי קל ללכת לדוארדו אלברז ולהתחנן?" זעם מתגונן צף אל פני השטח ומשהו נוסף... חרון.

מילותיו של ג'ייקוב נפלו על אוזניה כפטישים ולמשך כמה שניות קצרות היא נעה בין זעם וייאוש.

דוארדו אלברז.

די היה באזכור השם כדי לגרום לקרח לנוע לאורך עמוד השדרה שלה.

ילד רע ששינה את דרכיו, יזם מיליארדר עם בתים בכמה ערים מרכזיות בעולם.

בעלה לשעבר... והאדם האחרון עלי-אדמות שיעזור לה, או לאחיה.

"למה עשית את זה, לכל הרוחות?"

"לא היתה לי ברירה!" הבעתו של ג'ייקוב גילתה עינוי שהפך את שרירי בטנה לכדור כואב.

אלוהים אדירים.

הפעם האחרונה בה ראתה את בעלה לשעבר היתה בהלוויית אביה. אירוע מצער מאוד עם מעט מאוד אבלים אמיתיים וכמה סקרנים... והיא היתה כל-כך המומה מצער ויגון מכדי לעשות משהו זולת להתנהג בצורה אוטומטית.

היא לא היתה בקשר עם דוארדו מאז. לא רצתה בקשר.

"ג'ייקוב, לכל הרוחות! איך יכולת!"

הוא לא ענה. לא היה צורך במענה.

ועתה לא היה זמן לוויכוחים או תוכחות. בעוד תשע דקות יהיה עליה לתפוס את הרכבת העירה. או לאחר.

קיילה הרימה את המקטורן שלה, הכתיפה את תיקה ופנתה אליו. "אנחנו נמשיך מאוחר יותר בדיון."

ג'ייקוב הגיש לה פיסת נייר. "מספר הטלפון של דוארדו. תתקשרי אליו בצהרים."

קודם הגיהנום יקפא.

"אנא." עיניו של ג'ייקוב האפילו, נואשות, והיא הכניסה לכיסה את המספר.

"אתה מבקש יותר מדי." הרבה יותר מדי. יותר ממה שיכלה לתת.

היא יצאה מדירת החדר הקטנה נטולת המעלית בלי להגיד מילה נוספת ויצאה אל הפרבר הקשה וחסר הזוהר. בתי שורות ישנים עמדו ברחוב, כל אחד מהם במצב אחר של עזובה.

מרחק עצום מחייה הקודמים.

לפני חמש שנים משפחת אנרייט-סמית' היתה בין המשפחות העשירות והמפורסמות של סידני. קיילה, בגיל עשרים-ושתיים, החזיקה בתואר בניהול עסקי וקיבלה משכורת נאה עבור משרה סמלית בחברה.

כבת החברה הגבוהה, היא השתתפה בכל המסיבות בעיר, הוציאה סכומים עתקים על בגדים, טיילה ונראתה על זרועו של גבר אחר מדי שבוע.

עד שנכנס לזירה דוארדו אלברז.

הוא היה באמצע שנות השלושים שלו, אפוף תחכום, כוכב עולה בתחום הפיננסים בעיר, רמז לעבר מפוקפק בניו-יורק בנעוריו.

הוא היה כל מה שהוריה של קיילה לא רצו עבור בתם היחידה.

סיבה טובה עוד יותר בשבילה, בימים של שעמום מחריד, לקבוע לה את דוארדו למטרה.

הוא הסעיר אותה. וגם תחושת הפרי האסור. הזכיה בו הפכה למשחק. היא נזקקה לשליטה עצמית כבירה כדי להרחיק אותו מעט. היא הצליחה וברגע של טירוף מוחלט קיבלה את הצעתו לטוס להוואיי ולהתחתן אתו.

שבעים-ושתיים שעות לאחר מכן הנישואים תמו.

באדיבות אולטימטום שהציב בנג'מין אנרייט-סמית' ומות אמה... התקף לב שהכניס את בלנש אנרייט-סמית' לטיפול נמרץ ונטל את חייה.

אובדן טרגי ובנג'מין מיהר להטיל את האשמה על בתו, מתייחס לנישואים בציבור ובאופן פרטי כאל כסילותה של קיילה.

יחסו של אביה פילח את לבה של קיילה כשפוד והיא טולטלה ברגשות אשם נוראים כאשר חשבה שנישואי הבזק שלה תרמו למותה של בלנש. בלנש, שהיתה אשת סודה וחברתה, עמדה תמיד לצדה, ולפעמים פעלה כחיץ מרגיע בין שתי האישיויות המתנגשות של הבת והאב... יהירותו של בנג'מין והתרסתה של קיילה.

היא עמדה לצד אביה בהלווייתה של בלנש, ניחמה את ג'ייקוב ואיכשהו הצליחה לעבור את הימים. זקוקה לנחמה של הגבר האחד שיכול היה לעזור לה להתנחם... בעלה.

התוצאות הרפואיות העידו על כך שבלנש היתה חולה מזה זמן-מה, ראיות שבנג'מין סירב לקבל בבקשו לנקום בגבר שלטענתו גרם למותה של רעייתו.

זו היתה תקופה קשה שגרמה לנאמנויות חצויות וטלטלה את לבה הרגיש של קיילה. היא היתה מודעת למצבו המנטלי הפגיע של בנג'מין ולצורך של ג'ייקוב בנחמה ויציבות.

איך תיתן עדיפות לחייה האישיים בתקופה כזו?

אבל כמה זמן תוכל לצפות מדוארדו לגלות סבלנות? האולטימטום של בנג'מין – תעזבי את הבית הזה, ואל תחזרי הנה לעולם – כמעט קרע אותה לגזרים.

משפחה. הדבר שבעיני אמה היה מקודש.

אלא שבנג'מין היה נחוש להוכיח שעל סדר היום של דוארדו היתה רכישה של אנרייט-סמית'. ושקיילה היתה רק כלי בתוכנית המשחק שלו.

באותו יום משהו בתוכה קמל ומת.

היא סירבה לקבל את שיחות הטלפון של דוארדו ונענתה לדרישותיו של אביה לאסור את כניסתו של דוארדו לבית המשפחה.

ואז הציג דוארדו אולטימטום משלו.

תבחרי. בעלך או המשפחה שלך.

היא לא אמרה מילה תחת שטף מילות הזעם של בנג'מין. במקום, היא הורידה את טבעת הנישואים שלה והושיטה אותה לגבר שאת שמו בחרה לשאת. וראתה אותו עוזב.

ואז ראתה, בחודשים הבאים, כיצד דוארדו אלברז רוכש את אימפריית אנרייט-סמית', כשהוא הטורף, ומטרה אחת בלבד בראשו.

קיילה איבדה את הרצון לבלות, וחבריה הפסיקו להזמין אותה להצטרף אליהם. כל קשר להנאות וקיום חסר דאגות נעשו קשורים איכשהו לכאב. כאב שלא רצתה לסבול יותר בחייה.

האירועים החברתיים היחידים בהם השתתפה היו ביוזמת אביה: ארוחות ערב עסקיות משעממות שבהן נאלצה לצפות בנפילתו של בנג'מין בין עמיתיו.

תוך שנה עמדה החברה בפני חוזים בלתי ממומשים, בעיות עם האיגוד והיא היתה קורבן לניסיון השתלטות מצד לא אחר מאשר דוארדו אלברז.

הכל כבר נמכר... בית המשפחה, העובדים, הבנטלי, התכשיטים של אמה, עבודות האמנות.

התקשורת חגגה.

בנג'מין הימר עד פשיטת הרגל הבלתי נמנעת ולבסוף נחלץ מההשפלה הסופית באמצעות התאבדות. המעשה הטרגי הזה הרס את קיילה וזרק את ג'ייקוב אל תהומות הייאוש.

במהלך שלוש השנים האחרונות היא עבדה ביום ובערבים ובסופי-שבוע עבדה כמלצרית במסעדה מקומית במשך חמש שעות ביום במאמץ לדאוג להם לקורת-גג ולשלם את הררי החובות שלהם.

ג'ייקוב עבד שעות דומות, עזב את האוניברסיטה בגיל תשע-עשרה ונטש כל תקווה ללמוד רפואה.

אבל זה לא הספיק. זה אף-פעם לא הספיק. הנושים היו תמיד בסביבה. ואחיה לא עזר, מאחר שהוא הימר בקזינו והפסיד.

והבנקים לא עזרו גם הם, מפני שלא היו לה בטוחות. כל מה שהיה שווה משהו, נמכר. והיא עבדה מקסימום שעות.

הכניסה לרכבת התחתית היתה לפניה, והיא ירדה בדרגנוע וראתה את הרכבת, מתבוננת בה בתחושה פטליסטית בזמן שהתרחקה מהתחנה.

צחוק חלול עלה וגווע בגרונה.

האם היום הזה יכול להיות גרוע יותר?

לא כדאי להתגרות בגורל, אפילו בצחוק. תוסיפי ציניות והמצב רק יילך ויחמיר, חשבה קיילה בזמן שטיפלה בשיחות טלפון מעצבנות ועברה בין שני אנשי סגל תוקפנים ולקוח שאיים לעבור לעסק אחר עם דרישותיו לא ייענו.

היא אכלה יוגורט ופרי ליד השולחן שלה ובשעות הצהרים ניהלה כמה פגישות במשרד ובאמצעות שיחות ועידה.

השעה היתה חמש כאשר סגרה את המחשב שלה, חשה הקלה על שהחלק הזה של היום תם.

אבל לא הלילה, חשבה קיילה בעייפות בזמן שהרימה את התיק שלה והכתיפה אותו.

נשארו לה ארבעים-וחמש דקות בלבד כדי להגיע אל הרכבת ולהתייצב במסעדה האיטלקית במרכז הקניות המקומי שלה. העבודה שם סיפקה לה ארוחה, שנאכלה בדרך כלל בין שירות לקוחות, והיא היתה במרחק הליכה מהבית.

הטלפון על השולחן שלה צלצל והיא היססה אם לענות. מי שזה לא יהיה, החליטה כאשר הרימה את השפופרת, היא תקדיש לו שתי דקות, לא יותר, ואז תצא.

"תודה לאל שתפסתי אותך," אמר קול גברי מוכר.

"ג'ייקוב?" משהו קרה. היא חשה בזה, כמעט הרגישה בזה.

"אני לא אגיע הביתה הערב." קולו היה קופצני. "בית-החולים. נפגעתי בברך."

"איזה בית-חולים?" היא כבשה גניחה בזמן שהוא הזכיר שם של בית-חולים בצד השני של העיר. "אני אגיע ברגע שאוכל."

"קיילה, תתקשרי לדוארדו. אני לא צריך להסביר לך למה."

קרח זרם בעורקיה כאשר הוא ניתק.

ברך מרוסקת כאזהרה? מה אחר כך? צלעות שבורות, נזק לכליות, טחול פגוע? כמה זמן יחכו הבריונים לפני שילמדו אותו לקח נוסף? כמה ימים? שבוע?

מצבה הפיננסי לא ישתנה. אלוהים יודע כמה זמן ייקח לג'ייקוב לחזור לעבודה. בלי המשכורת שלו, שתשלים את השכר שלה, יחד עם החשבונות הרפואיים... זה חסר תקווה.

קיילה עצמה את עיניה ושוב פקחה אותן.

פיסת הנייר שג'ייקוב הושיט לה הבוקר היתה בכיס המקטורן שלה. היא הוציאה אותה והקישה את הספרות וחיכתה לתשובתו של דוארדו.

ואם הוא יזהה את מקום העבודה שלה? גרוע מזה, אולי הוא יבחר לא לענות?

"אלברז."

צליל קולו נגע בקצות העצבים שלה וכמעט גזל ממנה את היכולת לדבר.

"זו קיילה." אלוהים אדירים, איך היא תוכל לעשות את זה?

השתיקה שלו פעמה דרך הקו.

"אני זקוקה לעזרתך."

האם יסכים או שיקטע את הקשר?

"המשרד שלי." הוא מסר לה הוראות מדויקות. "עשר דקות." וניתק.

היא התקשרה שוב, אבל השיחה הועברה למשיבון שלו.

הוא קובע. הכעיס אותה שהוא יכול. לכל הרוחות. היא רצתה לזרוק משהו, עדיף עליו.

בהתחשב בכך שהיה בלתי אפשרי להימצא בשלושה מקומות שונים בעת ובעונה אחת, היא צלצלה למסעדה, הסבירה מדוע תאחר והבטיחה שתגיע ברגע שתוכל והקשיבה לתשובה הלוהטת.

זה כל מה שהיא צריכה עכשיו, להיות בקו האש של איטלקי זועם, שרק בסוף הביע כמה מילים של אהדה בשל התאונה שקרתה לאחיה.

קיילה יצאה אל המדרכה ושלחה עין אל שמי העופרת. גשם, למה שלא יירד? שיעשה לי את היום.

כמו בתגובה ישירה, ירדה הטיפה הראשונה. טיפות גדולות ושמנות, שהחלו להתגבר במהירות ובעוצמה, ולא גילו שום רצון לחדול בקרוב.

נהדר. אז עכשיו היא תצטרך להתייצב בפני האקס שלה כשהיא נראית כמו עכברוש טובע.

במחיר של עיתון ערב היא הצליחה לחמוק מהמטחים הכבדים ביותר של הגשם, ולאחר כעשר דקות היא נכנסה ללובי מרשים ביותר של אחד מבנייני הזכוכית והפלדה של העיר, זרקה את העיתון הרטוב ועלתה במעלית אל הקומה העליונה.

אלברז-אחזקות ישבה בקומת ההנהלה, שממבט ראשון כמו תפסה את כל הקומה, חשבה קיילה כאשר התבוננה בזכוכית הכהה, ברהיטים המפוארים ובטכנולוגיה המתקדמת.

אשה צעירה ומטופחת ישבה מאחורי דלפק הקבלה. דוגמנית של ווג בזמנה החופשי?

תפסיקי עם הציניות.

תדמית, הזכירה לעצמה, היא בחזקת הכל, ודוארדו אלברז יכול להרשות לעצמו לבחור איזו תדמית שהוא רוצה.

"קיילה סמית'." היא ויתרה לפני זמן רב על השם אנרייט. "יש לי פגישה עם – " היא היססה רגע. מדובר בעסקים, לא בעניין אישי – "מר אלברז."

חיוך התשובה הביע חמימות... מיומנת ומנומסת וּודאי עומקו עמד ביחס לחשיבות הלקוח. במקרה הזה, הוא היה רדוד למדי.

"מר אלברז התעכב באופן בלתי נמנע בישיבה." היא הצביעה על כמה כסאות נוחים. "תשבי, בבקשה?"

קיילה הרגישה כיצד בטנה מתכווצת במתח עצבני. עתה, כאשר היתה כאן, היא רצתה לגמור עם זה.

כל דקה חולפת דמתה לעשר, והיא היתה צריכה לעשות מאמץ מודע כדי לא להציץ בשעונה כל כמה שניות. היא עלעלה בעמודיו של ירחון שנח על השולחן, בלי לזכור מה ראתה בו.

כמה זמן תצטרך לחכות?

האם דוארדו מותח במכוון את הזמן כדי להלחיץ אותה?

אם היתה יכולה לעזוב, חשבה בכעס... אבל מעשה כזה לא יביא לתוצאות כלשהן. ולא מדובר בה, הזכירה לעצמה.

"קיילה."

היא הרימה את עיניה לשמע שמה וראתה את פקידת הקבלה קמה ממקומה.

"מר אלברז יפגוש אותך עכשיו."

תזדקפי ותנסי ללבוש הבעה של ביטחון מנוכר. אולי האפשרות האחרונה אינה סבירה, בהתחשב במצב עצביה.

היא ראתה את דמותו על צג הטלוויזיה, בעיתונים ובצילומים בירחונים. אבל חלפו שנים מאז פגשה אותו פנים-אל-פנים.

האם הוא ייראה אותו הדבר?

השאלה האילמת צצה ברגע של היסטריה צרופה, והיא השתיקה אותה כאשר צעדה בעקבות פקידת הקבלה לאורך מסדרון רחב שהוביל אל צמד דלתות מרשימות.

תירגעי. היא חייבת להישאר רגועה ובשליטה.

על מי היא עובדת? היא היתה עצבנית כמו חתלתולה שעומדת לצעוד על גחלים לוהטות, ובאותו רגע היא שנאה אותו, את עצמה... ויותר מכל שנאה את המצב לתוכו נקלעה.

פקידת הקבלה הקישה בעדינות על הדלת ופתחה אותה, מכריזה על נוכחותה של קיילה ביעילות חלקה ואז נסוגה.

היא עמדה קפואה בזמן שהתרכזה בדמות שעמדה לפני לוח זכוכית ענקי.

ממרחק זה, כשאור אחרי הצהרים מאחוריו, היה קשה להגדיר את ההבעה שלו.

ואז הסתובב לעברה ונשימתה נעתקה בגרונה.

גבוה, עם רוחב כתפיים נערץ, הוא הקרין הילה מעוררת קנאה של עוצמה שרוב הגברים חמדו, אבל למעטים היתה כמותה.

מבנה עצמות מוגדר היטב בפנים, מסותת בעוז, מסגיר אכזריות ראשונית שהזהירה שהוא אדם שיש להתייחס אליו ברצינות בכל זירה שהיא.

"תיכנסי ותסגרי את הדלת." בקולו היה רמז לציניות ומבטו היה חסר רחמים כאשר בחן את גופה הדקיק, את שערה הבלונדי שהיה אסוף גבוה ולח מגשם.

מה קרה לשלום? אבל למה ציפתה... לנימוס?

"אתה ודאי יודע שאני לא רוצה להיות כאן."

"הבנתי." הוא הצביע על כסא עור בעל משענת כפתורים. "שבי."

ושיתנשא מעליה? "אני מעדיפה לעמוד."

הבעתו לא השתנתה, אבל היתה לה תחושה שמשהו עמוק בתוכו כמו עומד להסתער.

"אין לי הרבה זמן." נו, לעזאזל, היא לא רצתה להישמע מתגוננת. אבל כל הופעתו אמרה לה להסתובב ולברוח כמה שיותר רחוק.

הוא חצה את החדר ועמד במרחק נגיעה ומקרוב היא ראתה את הקמטים שהסתעפו מזוויות עיניו הכמעט שחורות. הגומות בלחייו כמו העמיקו עוד יותר מכפי שזכרה, והפה הזה...

אלוהים אדירים, אל תיכנסי לזה אפילו.

גבה כהה אחת התרוממה בשאלה אילמת והיא כמעט גמגמה. "ג'ייקוב בבית-חולים." הגאווה אילצה אותה להרים את סנטרה. "אני בטוחה שלא תתקשה לדמיין מדוע."

כל שניה חולפת כמו העמיקה את הדממה שהפכה לישות מורגשת בחדר. "אחיך לא הולך לשום מקום במהירות." הוא חיכה שניה. "גם את לא."

עיניים כחולות כספיר הבזיקו באש כחולה. "סליחה?"

היא סבלה, אבל לא הובסה, הבחין דוארדו. היא לא אכזבה.

"בואי נפסיק עם העמדות הפנים, בסדר?" כאשר מדובר במשחקים, הוא הקדים אותה בשנים. "יש לך הרים של חובות שאין לך סיכוי לשלם בחייך. בריונים לימדו את אחיך לקח ראשון על איחור בתשלומים. ואין לך למי לפנות מלבדי."

עיניה התקשו. "האם אתה שואב עונג מהידיעה הזו?"

"את יכולה לבחור לעזוב כבר עכשיו," אמר בשקט מוליך שולל.

"ואם אלך?"

"לעולם לא תוכלי לחזור."

המילים שלו הביעו סופיות מפחידה והבהירו לה שהוא מתכוון לכל אחת מהן.

היא ראתה בעיני רוחה את ג'ייקוב שוכב בארון מתים פתוח במקום במיטת בית-חולים ולא היתה מסוגלת לשלוט ברטט הפחד שחלף בעמוד שדרתה.

"אולי נוכל להתחיל מחדש?"

בנג'מין שיחק בה. בתו היחידה. באותו זמן דוארדו רצה להטיל אותה על כתפו ולקחת אותה משם. להמרות את פי אביה ולתבוע אותו על הוצאת דיבה. במקום זאת, הוא עבד מאחורי הקלעים והשיג את מה שבנג'מין האשימו שרצה לעשות.

מפני שיכול היה לעשות זאת.

עכשיו הוא ניגש להשעין את אגנו על שולחנו והתבונן בה כאשר ניסתה להתעשת.

"ג'ייקוב סיפר לי שאתה מודע למצב... שלנו."

הוא לא יקל עליה. למה שיקל?

מה שהיה ביניהם... מה שפעם היה... איננו עוד. נהרס בשל נסיבות מורכבות.

"את רוצה את עזרתי," דחק בה דוארדו בקול משי וראה ניצוץ של זעם חסר אונים בעיניה הכחולות הזוהרות. הוא חש סיפוק לראותו שם.

"כן."

האם יאלץ אותה להתחנן? האם היא מסוגלת?

למען ג'ייקוב. הישרדות. מפני שאין לה ברירה.

"אנחנו זקוקים לכסף." לעזאזל, זה היה קשה. "כדי לשלם חלק מהחובות."

"חובות שבקרוב יצטברו ויביאו לחזרה על המצב הזה תוך זמן קצר מאוד."

הוא ידע. הוא חייב לדעת. ג'ייקוב ודאי סיפר לו, ולא צריך להתאמץ במיוחד כדי לבחון את המצב לאשורו.

היא רצתה לבכות, אבל נשים חזקות לא נכנעות למצוקות רגשיות.

"אנא." הייאוש סדק את קולה.

"ישנם תנאים."

היא ציפתה לזה. "מה אתה מציע?" עמוק בפנים היא היתה מערבולת של עצבים מרוטים.

"אני אשלם את כל החובות ואממן את לימודי הרפואה של ג'ייקוב."

מיליוני דולרים.

חלומו הנטוש של אחיה יתגשם.

חבילה פיננסית רצינית, שהתשלום עליה בצורה זו או אחרת יהיה חייב להיעשות.

היא חייבת לשמוע במה הדבר כרוך. "בתמורה ל... מה?"

"אני רוצה את מה שהיה לי פעם." הוא התבונן בהכרה המתעכלת ואז המשיך. "אותך. כאשתי."

הצבע אזל מפניה ולכמה שניות נדמה היה כאילו החדר נטה על צדו.

אשתו?

היא חשה צורך פתאומי לשבת, אבל לעשות זאת יהיה להסגיר פגיעות. והיא סירבה לתת לו את הסיפוק הזה.

אבל היא לא יכלה לעשות דבר בקשר לאופן בו לבה דהר בקצב מואץ כאשר חשבה על הגוף השרירי הקשה הזה המשולב עם גופה בכיבוש אינטימי, מסעיר, חולק... מעניק לה את העונג האולטימטיבי, בפיו, בידיו.

כפי שהיה באותם ימים ספורים וקצרים של נישואיהם, כאשר הוא הכיר לה את תענוגות הגוף החושניים, והיא האמינה שהיא מאוהבת ונאהבת.

גם עתה היא חוותה חלומות כה חושניים עד שהתעוררה רחוצה זעה ו... כמיהה.

קיילה יכלה רק להביט בו, מודעת לרמה המפחידה של כוח הרצון והעוצמה שהקרין.

"נקמה, דוארדו?"

הוא לא מיהר לענות. "לכל דבר יש מחיר." עיניו היו כהות כחטא כאשר הביטו בעיניה. "התנאים שלי," אמר בקול משי. "קבלי אותם או לא."

להיקשר אליו, לקבל אותו לתוך גופה, למלא את תפקידה כאשתו...

"לכמה זמן?" השאלה נפלטה מפיה.

"לכמה זמן שייקח."

עד שיתעייף ממנה? לחיות על חוד הסכין, לחכות עד שהגרזן ייפול?

היא לא תוכל לעשות את זה.

אבל איזו ברירה יש לה?

אין לה. נאדה.

דופק הלם בבסיס צווארה כאשר נלחמה בפיתוי להסתובב ולצעוד אל הדלת, לצאת ממשרדו... מחייו.

לא עזרה העובדה שידע. או שהוא התכוון לשחק במשחק הזה, ללחוץ על הכפתורים שלה... פשוט מפני שיכול היה.

"אני שונאת אותך." קולה היה מלא נקמה ועלה מתוך עמקי נשמתה.

"על שאני רוצה אותך כאשתי?"

"על שאתה משתמש בי כבטוחה אנושית."

"זהירות, קרידה." באזהרה שלו היתה רגישות מסוכנת שלעגה למילת החיבוב.

היא כמעט אמרה לו ללכת לעזאזל.

כמעט.

רק הידיעה שג'ייקוב שוכב פצוע בבית-החולים והידיעה שזה יימשך כך אם לא יוכלו לשלם את חובותיהם בעתיד הקרוב השתיקה את לשונה.

היה מוצא אחד בלבד מהבלגן הזה. רק גבר אחד שיוכל לעזור.

"אתה רוצה שאכתוב את זה בדם?"

הוא לא העמיד פנים שלא הבין. "את קבלת התנאים?"

עיניה הבליחו באש כחולה. "כן, לעזאזל אתך!"

דוארדו הזדקף מקצה השולחן שלו בתנועה זורמת אחת וסגר את המרחק ביניהם. "הכרת התודה שלך עוצרת את נשימתי."

"למה ציפית? שאפול על ברכי לרגליך?"

"זו מחשבה מעוררת." הוא דיבר בהומור ציני וצבע עלה בלחייה.

כבוד. היא הרימה את ראשה אל-על וצעדה לאחור. "גמרנו? אני צריכה ללכת לבקר את ג'ייקוב ואז ללכת לעבודה."

היא צעדה לעבר הדלת ואז עצרה כדי להביט מעבר לכתפה. "אני מניחה שתיצור קשר לאחר שכל העניינים המשפטיים יוסדרו."

הוא לא זע, אבל היתה לה תחושה שגופו השרירי הקשה מכווץ, מוכן לזנק.

"יש רק דבר אחד," הכריז דוארדו בקלילות שנואה. "העסקה בתוקף מרגע זה."

"סליחה?"

הוא הוציא את הסלולרי שלו מכיסו והושיטו לה. "תתקשרי למסעדה ותודיעי שאת לא באה יותר לעבודה."

עיניו התקשו כאשר פתחה את פיה כדי למחות. "קיילה, תעשי את זה. אחרת אני אעשה את זה."

כאשר סירבה לקחת את הטלפון, הוא פתח אותו ועשה שני טלפונים שהותירו אותה נטולת עבודה.

העובדה שידע היכן היא עובדת ולמי להתקשר גרמה לה לרצות להכות אותו. "בן-זונה," הטיחה בו בגינוי צרוד, מתבוננת בו כאשר החזיר את הסלולרי לכיסו וצעד לעברה.

היא לא היתה מוכנה לאצבעותיו שנטמנו בשערה כאשר אחז בעורפה וליד השניה שהונחה על מותנה כדי למשוך אותה אליו.

ואז פיו היה על פיה, מנצל את ההפתעה המזועזעת שלה כדי לפלוש פנימה ולזעזע את חושיה בנשיקה שכבשה וקבעה עובדות בשטח.

למשך כמה רגעים קצרים ועוצרי נשימה היא שכחה מיהי, או היכן... היה רק הגבר, הכוח החושני שלו, התשוקה שזכרה והצורך להיענות לה.

זיהוי בצורתו הראשונית ביותר.

אבל חלק ממוחה, לבה, מיהרו להתערב. זה היה אז... לא עכשיו.

אלוהים אדירים.

ההכרה גרמה לה להשתחרר... פעולה שהיתה מרגיזה יותר מפני שהוא לא עשה שום ניסיון לעצור בעדה.

זעם וחרון ניבטו מעיניה הנוצצות וצבע הכתים את לחייה וחזה עלה וירד כאשר ניסתה להשתלט על עצמה.

"עכשיו יש לך סיבה לקלל אותי."

היא פתחה את פיה אבל לא הצליחה להוציא הגה מגרונה, והיא סגרה את פיה שוב. רוצה, מבקשת להלום בו... גופנית, רגשית.

לשם מה?

דוארדו בחן את תווי פניה מלאי ההבעה, שהגדירו כל רגש חולף ועמד בפיתוי לנסות ולאלפה מעט.

עזרה הידיעה שהוא יכול.

קיילה פשוט עמדה והסתכלה עליו. הוא לא התאמץ אפילו לנשום. איך הוא יכול להיראות כל-כך רגוע כאשר היא לגמרי מבולבלת?

"נלך?"

ג'ייקוב, בית-החולים... לכמה שניות היא הרגישה מיוסרת על ששני הדברים נמלטו ממוחה לגמרי, והיא מיהרה לצאת אל המסדרון, מודעת לכך שדוארדו צועד לצדה בקלילות. הוא בירך את פקידת הקבלת בשקט והזמין את המעלית.

היו מילים שרצתה להטיח בו, זעם פנימי שאיים להאפיל על המחשבות ההגיוניות. עד כדי כך שגופה כמעט רעד בתוך המעלית.

היא אמרה לעצמה שעליה להרגיש הקלה על שהסיוט הכלכלי עומד להיפתר. במקום, כל קצות העצבים שלה נמרטו לגמרי כאשר המציאות החלה להתעכל.

החיים שהכירה בשנים האחרונות עומדים להשתנות בצורה דרמטית.

הקוביה האלקטרונית עצרה והדלתות נפתחו, חושפות חניון.

היא היתה צריכה להגיע ללובי, כך שהיא לחצה על הכפתור המתאים, אבל דוארדו הושיט את ידו והוביל אותה בכיוון המתאים.

"את באה אתי."

"בטח." עיניה של קיילה בערו באש כחולה. "מחר אני אקשור את עצמי אליך."

"בית-החולים," אמר ברכות מקפיאה. "ואחר כך נעביר את הכל מהדירה שלך לבית שלי."

"לעזאזל! אני – "

"את יכולה לבחור ללכת או להינשא."

היא ידעה שהוא התכוון לכל מילה שאמר והיא כמעט קראה תיגר עליו... סתם כך.

כמעט.

במקום זאת היא צעדה לצדו, התיישבה לצדו באסטון-מרטין שלו ושמרה על שתיקה מקפיאה בזמן שהוא חצה את העיר.