כלואה

ליהיא ארזה את כרית המדיטציה ושעטה לפתח היציאה. היו לה בדיוק שבע עשרה דקות להגיע לרכבת האחרונה צפונה. האוניברסיטה כבר התרוקנה, הפרוזדורים נעשו חשוכים, אבל היא הכירה את הדרך בעל–פה, שכן היה זה המפגש התשיעי של הקורס בבודהיזם.

בנשימה מאומצת, שהעלתה זיעה קלה על מצחה, הגיעה לתחנת הרכבת, מתחת לגשר. בקופה, מוכרת כרטיסים מנומנמת החזירה לה את העודף לאט מדי לטעמה.

"את יכולה להזדרז בבקשה?" סיננה ליהיא מבין שפתיים קפוצות.

לא היה לה נעים להתרגז, ודאי שלא להרים את קולה. הרי זה עתה יצאה ממפגש בן ארבע שעות בו למדה ותרגלה בין השאר ישיבה דמומה, בקבוצה די גדולה, של מדיטציית זן–בודהיזם.

ליהיא אהבה לתכנן דברים מראש, אך לקורס נרשמה ברגע האחרון יומיים לפני שהחל. אחרי שנים של סערות רגשיות ואכזבות רבות, ומתוך רצון להעמיק וללמוד על הכליאה הרגשית שבה חיה נפשה, היא חשה נרמזת ממקום לא ברור שבחוכמת המזרח היא תמצא תשובה. ואכן, הלמידה והתרגול היו כמו פכפוך של ידע קדום שנֵּעור בין גלי תודעתה.

במפגש של היום שולבה גם שיחה אישית של ליהיא עם המנחה הבכירה. יתר המשתתפים שמחו על ההזדמנות לשתף, שלא לומר לשפוך, את הקיא הרגשי שלהם בפני המנחה. ליהיא נרתעה. היא נמנעה מלהירשם לפגישה האישית. תחילה תירצה זאת בפני עצמה וגם הסבירה למנחה שנרשמה מאוחר, והיא אינה בטוחה שיש לה צורך בפגישה כזאת, ובכלל, קודם תתחיל ללמוד ואז תראה. המנחה האמינה וויתרה.

 עד היום.

בזמן ההפסקה הארוכה, היא התקרבה אליה בצעדים גדולים וקראה בשמה.

"ליהיא, היום תורך, נותרת האחרונה."

"מה, באמת? לא שמתי לב", ליהיא היתממה.

"כן, כן. בואי נמצא לנו ספסל שקט בגינה."

ליהיא צייתה בצעדים קטנים וזהירים כמפחדת לדרוך חלילה על נמלים שהשתרכו על השביל, או חוששת לגדוע את הזרימה של היקום. המנחה הלכה לפניה בנינוחות, ולא קלטה את רתיעתה.

לאורך כל שנותיה, ליהיא סלדה משיתוף אישי עמוק ומשתפך. היא הורגלה עוד מימי ילדותה לשמור את צפונות לבה לעצמה ולעטות על פניה מסכה מרוחקת וחתומה.

"ליהיא, מה הביא אותך לקורס שלנו?" פתחה המנחה בשאלה הכי בנאלית, שמיד שידרה לשרירים סביב לבה של ליהיא הוראה להיסגר.

"את יודעת, החיים..." ליהיא ניסתה להתחמק בתחכום וחייכה.

"מה בחיים שלך לא עובד?" לא הרפתה המנחה.

"יותר קל לענות מה כן עובד, לא?" המשיכה ליהיא את קו ההגנה.

"ליהיא, יש לנו זמן מוגבל לשיחה, אז תנסי להיות ממוקדת, בבקשה." לראשונה, ליהיא שמעה נחרצוּת מצווה במילותיה של המנחה. נשיפה ארוכה נמלטה מריאותיה ומילאה את המרווח ביניהן, אליה הצטרף מבט מתחנן שניסה להאיץ את מחוגי השעון, שימהרו ויחוסו.

המנחה ישבה מולה ללא תזוזה, בפנים חתומות, ורק הביטה לתוך פניה הנאבקים והמסוכסכים במחשבה שהעסיקה אותה מיום שנרשמה לקורס. "אני חושבת שאני פגומה!" נמלטה לפתע אמירה כנה, חרישית אך ברורה מפיה, מלווה בנשיפה הבאה.

צלצול הפעמונים בידי המנחה השני היווה עבור ליהיא מנגינת הצלה. 

הוא נשמע ברחבי הגינה והודיע על סיום ההפסקה ועל החזרה לחדר התרגול להמשך ישיבה דמומה.

כעת, ליהיא הסבה בזריזות את מבטה הצדה מאשנב הכרטיסים ומהמוכרת האיטית. העיקר לא לכעוס, לנשום במודעות, לא להכחיד את תוצאתו של מפגש האימון וההדרכה שרק עתה סיימה. היא קיוותה שתגיע בזמן לרציף.

אז נתקלו עיניה בגבר רזה, קרחת מבהיקה לראשו ומבט כחול וחם בעיניו. נשימתה נעתקה. 'הוא כל כך דומה לו', לחשה זיקית שחלפה בזריזות בזיכרונה. הגבר חייך קלות לעומתה, בעוד ליהיא מביטה ישירות לתוך עיניו הכחולות, צוללת לים בלא אדוות. אפה הָרָגִישׁ רחרח את ניחוח גופו הצלול. היא זיהתה את ריח המרכך העדין שבו שרו בגדיו, 'בדיוק אותו הריח', לחשה הזיקית עוד לחישה ונעלמה.

"הכול בסדר?"

צליל קולו ליטף את לחייה שהייתה סמוקה מההליכה המהירה.

"משתדלת שיהיה", ליהיא השיבה, תוך שהיא מתאמצת להישמע רגועה ושלווה.

הוא הזדרז בירידתו לצדה במעבר המדרגות הצר. ידיו ניסו לתמוך קלות בתיקה הכבד, שהכיל את כרית הישיבה התפוחה, התרמוס עם התה הירוק, הספרים הרוחניים ושאר החפצים שתמיד נמצאים שם אתה, כמו חברים נאמנים.

ארבע הרגליים ירדו זו לצד זו, בהתאמה נפלאה כמו במעשה אהבה, זו שליהיא ידעה וגם זכרה.

'הלוואי שהרכבת תאחר, תיעצר, תיתקע,' חשבה, 'הלוואי שלא תגיע הלילה, הלוואי שגם הוא נוסע צפונה.'

אור קלוש בצבע כתמתם ודהוי יחסית לתחנה החדישה, שנבנתה לא מזמן, בקע ממספר פנסים, והתאמץ ללא הצלחה למלא את מרחב ההמתנה.

גם זה בוודאי סימן, ליהיא ציינה לעצמה בשקט, שהאיש לא ישמע.

הוא ניצב נינוח לידה והצית סיגריה בדיוק מהסוג שהיא מעשנת. ידיו עדינות, אצבעותיו ארוכות, נקיות, בהירות. הוא הצית סיגריה נוספת עבורה, מבלי לשאול, כאילו ידע.

קצות אצבעותיה, שנטלו את הסיגריה, היו סדוקות קרוב לציפורניים, גדושים בחתכים של קור ושל יובש. כל חורף זה קורה לה, גם כשאין גשם ורק רוח מייבשת נושבת בחוץ. תנועותיו החושניות רפרפו על צדה החיצוני של כף ידה, כמו חובשות ומרפאות את העור הפצוע.

ליהיא התיישבה לאט. המושב המתכתי, האפרפר והקר של ספסל–התחנה, העביר בה צמרמורת. הוא הבחין בתנועת הקור בגופה, וללא מילים התקרב קצת יותר, להזרים אליה חום מגופו הדק. ליהיא חשה חמימות בפלג גופה התחתון, ונוזל חמים וצמיגי גלש לאיטו לכיוון הפד שבתחתוניה.

האוטומט הגופני הקדום, המיני, התעורר.

היא חיפשה נואשת דבר–מה לומר, שלא יישמע פשטני, ולא יפזר את המרווח הדקיק, החמים, העורג, שביניהם.

 "רק אל תגיד לי שקוראים לך מנחם?!" ליהיא ספק שאלה, או רק מלמלה בשקט.

הוא הפנה את ראשו לעברה, כאילו שמע את הבקשה, והישיר מבט קבוע ויציב בשתי עיניה. גם הן היו כחולות. נדמה היה לה שגם חיוך עדין בצבץ בין שפתיו הרכות.

מסביב נאספו אחרוני הנוסעים ועמדו פזורים על פני הרציף, שהיה זרוע שיירי ניירות עטיפה צבעוניים של מסטיק וחטיפים. מעט בקבוקי שתייה ריקים ומעוכים של מים מינרליים היו מונחים על פני הרציף, גם הם גלמודים ברוח הקרירה.

רק היא והאיש ישבו יחד, מצופפים על הספסל הקר, מוקפים בבועה חמימה, מקרינים מרקם זוגי ובטוח. כמו ברק פילחה בה המחשבה, ומפיה נפלטה האמירה התמוהה: "אני מתגעגעת אליו נורא."

מרפקה נגע קלות במרפקו. הגבר הדק, בן דמותו של מנחם, הנהן מולה בהבנה. ליהיא נסחפה לתוך מבטו המבין והוסיפה, "זו הייתה אהבה גדולה, כל תא מתאי גופי ידע שהוא הנכון!"