כמו הרוח

ענבים ירוקים על הכביש

כארבעה חודשים לפני אותו ערב סוער במועדון הפלמנקו, באמצעו של חודש פברואר, ירד גשם זלעפות, ואורות המכוניות על הכביש ריצדו בשלל צבעים על הזגוגיות הרטובות. ישבתי מאובנת מאימה בשעת ערב מאוחרת ליד שולחן במסעדה מפוארת במרכז תל אביב ובהיתי בגבר שכרע ברך לידי. שני דברים קרו בו־בזמן, בעצם שלושה. קודם כול הוא כרע לפניי ברך, ואז בדיוק ברגע שהוא הושיט לי קופסה קטנה מצופה קטיפה שחורה צלצל הטלפון שלי. לא העזתי להסיט את מבטי ממנו ולראות מי זה. הטלפון צלצל עוד כמה צלצולים ואז נדם. הדבר השלישי שקרה היה בעיניי אות, אישור להחלטה שהחלטתי. ברק הבהיק בחלון המסעדה הגדול, ואחריו נשמע רעם מתגלגל וכועס. לטשתי עיניים בקרחת הקטנה שנוצרה במרכז שערו השופע והבהיר, ותהיתי איך ייתכן שלא ראיתי אותה עד עתה. נעשיתי מודעת לרחשים סביבנו, היה נדמה שכל באי המסעדה מחכים למוצא פי. המשכתי לבהות בראשו, ואז נחתה עליי ההבנה שאני בכלל לא מכירה אותו, ויותר מזה, הוא לא מכיר אותי. שנינו לא רואים זה את זה, לא ממש, לא באמת. כבר ידעתי מזמן שאני לעולם לא אתאהב בו, זה היה הדדי. יהיה מדויק יותר לומר שפשוט סבלנו זה את זה. זמן רב, יותר מדי, חשבתי שזה מספיק. מעולם לא הייתי הטיפוס הרומנטי, אבל כשהוא כרע ברך במסעדה ידעתי שמשהו לא בסדר, לא כך אני צריכה להרגיש.

חמישה ימים עברו מאז חגג העולם את החג המיותר ביותר בעיניי, Valentine's Day, ערן היה בנסיעת עסקים, ואני העברתי סוף שבוע ארוך בבדידות מוחלטת. בניגוד לכל היגיון, שלי לפחות, נתקעתי מול הטלוויזיה במרתון של סרטים רומנטיים. מעולם לא הייתה לי סבלנות לצפות בהם, והפעם ייחסתי את זה לשעמום שהיה מנת חלקי. סלסילת שוקולדים שקיבלתי ממקום עבודתי אירחה לי לחברה. למוצאי שבת הגעתי רוויה עד גדותיי בקיטש, בקלישאות ובבחילה מעצמי. שלא במפתיע, בחלק מהסרטים היה הסוף צפוי לחלוטין, אבל אחד או שניים כן הצליחו לרגש אותי. משהו קרה. קסם ששבה את ליבי. לפתע קלטתי שהמכנה המשותף לכל הסרטים שראיתי היה תחושת ההחמצה שליוותה אותי במשך הצפייה. אהבה שנגדעה באכזריות, אהוב שמת, שנים של פרֵדה, פספוס של רכבת שגורם מהפך בחיים. סערת רגשות שלא הייתה אופיינית לי זעזעה כל נים בגופי ובנשמתי. ידעתי באותו רגע שזה מה שאני רוצה. ידעתי גם שיחסיי עם ערן הגיעו לקיצם, לא רציתי יותר להרגיש את תחושת ההחמצה שהשאירה טעם מר בפי. כשהוא חזר מהנסיעה שלו והזמין לנו מקום במסעדה היוקרתית, לא ידעתי מה הוא מתכנן. עבורי, בכל מקרה, זה היה הסוף.

בעודי בוהה בו החלה לפעפע בתחתית בטני תחושת כעס. מדוע הוא בחר להציע לי דווקא כאן? דווקא עכשיו? הוא ידע שאני שונאת, בלשון המעטה, כל מוחצנות, ראוותנות וחשיפה, כפי שידע היטב שאין דבר שחשוב לי יותר מהפרטיות שלי. במחשבה שנייה, אולי בגלל כל אלה, הוא הציע לי דווקא בצורה הזאת. הוא רצה שאסרב לו.

את ערן אילני הכרתי לפני כשתים־עשרה שנים. הוא שירת בצבא עם אחד מאחיי. נתקלתי בו כמה פעמים כשהוא הגיע אלינו הביתה, ואז לאחר נתק של כמה שנים חזר לחיינו. שני אחיי המוכשרים, פלג וגבע, הקימו חברת סטרט־אפ קטנה, ערן הצטרף כשותף השלישי. מלח הארץ, מושבניק, צאצא למשפחת סובותניקים, בוגר יחידת קומנדו, רציני, מוכשר ורווק. גם אני הייתי רווקה, לא אפשרו לי לשכוח את זה. כשהוא כרע ברך במסעדה הוא היה בן שלושים ואחת, אני מבוגרת ממנו בשלוש שנים. היה בו כל מה שאיחלה לעצמה אימי נעמה, בתור חתן. לדעתה, לא אוכל למצוא טוב ממנו. במקרה הזה היא לא טעתה, הוא באמת היה מצוין, רק שהתברר לי באותו רגע במסעדה שלמרות כל המצוינות, לא זה מה שאני רוצה. את המבע על פניו לא אשכח לעולם. הקלה עצומה ניכרה בעיניו התכולות, הוא חייך וגם אני, למרות החלל שנפער בתוך בטני. כשהחזיר אותי הביתה נישק אותי קלות על לחיי, נפרדנו כידידים. טיפסתי בכבדות במדרגות המובילות אל דירתי ותהיתי מה יהיה עם חיי עכשיו. ידעתי שאני עומדת לעבור תקופה איומה של בדידות, כי הוא באמת היה חבר טוב, הכי טוב, אבל לא יותר מזה.

הטלפון צלצל שוב כשפתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. עמדתי מול המראה בכניסה לדירה ובחנתי את עצמי, נדהמתי מתהומות הייאוש שניבטו מעיניי. נאנחתי אנחה עמוקה ועניתי לרוני, חברתי הטובה.

"תודה רבה שאת עונה," אמרה בתרעומת.

"אוי, רוני," הייתי על סף בכי, נכון יותר, רציתי לבכות, אך הדמעות סירבו לשתף פעולה.

שיתפתי אותה בחוויותיי מהערב המסעיר, שמעתי את נחרת הבוז שלה.

"תודי שזה היה צפוי שזה ייגמר כך," היא נאנחה. "טוב, אולי עכשיו תוכלי להתחיל לחיות באמת."

"הוא לא היה כזה נורא," ניסיתי להתגונן.

"לא הוא לא, אבל די יבש."

שמעתי קולות בכי ברקע. גאיה, בתה בת הארבע, דרשה את תשומת ליבה. רוני נשמעה קצרת רוח כשאמרה, "אני חייבת לנתק, אבל אני רוצה לדבר איתך על משהו. מתי את פנויה מחר?" היא נשמעה נרגשת.

לאחר מקלחת חמה נכנסתי למיטה. הסתובבתי מצד לצד חסרת מנוחה, ואף שהייתי עייפה התקשיתי להירדם. בהיתי בתקרה בחשכה וחשבתי על היום שמחכה לי ועל אלה שיבואו אחריו. ועדיין לא דיברתי עם אימי. זה הולך להיות קשה.

"שחר תבור, מה חשבת לעצמך? איך יכולת?"

אור חיוור חדר מבעד לתריסים. העפתי מבט בשעון שעמד על השידה שלצד המיטה וקיללתי את עצמי על שעניתי בלי לבדוק קודם מי זה. נרדמתי רק לפנות בוקר, והדופק הלם בראשי בעוצמה. לא הייתי מוכנה עדיין להטפות של נעמה תבור, זה היה מוקדם מדי. תהיתי איך הגיע אליה מהר כל כך המידע על סירובי להצעת הנישואים של ערן. זה תמיד היה כך, היא ידעה הכול.

"אני אדבר איתך מאוחר יותר," ניתקתי ומשכתי את השמיכה עד מעל לראשי. הצלחתי להירדם שוב עד שצלצול השעון המעורר חדר את חומת השינה.

הכנתי קפה וניסיתי לסדר את המחשבות שהשתוללו במוחי. בדרך כלל אהבתי את עבודתי כמורה לספורט באחד מבתי הספר התיכוניים בעיר, אבל הייתי טרודה ומותשת מחוסר שינה וממחשבות מבלבלות ולא ידעתי איך אצליח להעביר את היום הארוך שעמד לפניי. קרה לי משהו שלא הצלחתי להבין ולא ידעתי איך להתמודד איתו. כל מה שרציתי היה לזחול בחזרה למיטה. את הדרך לבית הספר עשיתי כמעט בלי לראות דבר. ידעתי שהייתי צריכה להשאיר את הרכב בבית, לא הייתי כשירה לנהיגה. התקשרתי לרוני והגעתי לתא הקולי שלה, השארתי לה הודעה קצרה. אימי התקשרה שוב, הפעם הייתי ערנית יותר ולא עניתי. היה לי ברור שאני רק דוחה את הקץ, הרי אצטרך לדבר איתה מתישהו, רק לא עכשיו. בשעה החופשית שלי ניסיתי להתקשר שוב לרוני.

היא סימסה לי: "אני בבית משפט."

נשענתי לאחור על הכיסא באנחה והרמתי את רגליי על השולחן שעמד לפניי. חשבתי איך התגלגלו חיינו עד לנקודה הזאת, כמעט כמו שתכננו כשהיינו ילדות. רק כמעט. אני תמיד עסקתי בספורט, כך שהיה ברור שזה מה שאעשה כשאגדל. רוני באה מבית של עורכי דין, וגם דרכה הייתה ברורה. בעל, שלושה ילדים, כלב, בית פרטי שלו גג רעפים אדום. הכול כמעט. היו לה חלומות אחרים, חלומות שלא הצליחה להגשים ונדחקו למגירה נידחת, אי־שם במעמקי תודעתה. רוני נישאה לאוהד, שותף במשרד עורכי הדין של המשפחה, הייתה לה בת אחת, והם גרו באחד המגדלים היוקרתיים בעיר.

המשפחה שלי הייתה סיפור אחר. נתנו לי את השם שחר כי נולדתי בשעה הזאת, וההורים שלי היו 'מקוריים' מאוד. אבא היה איש צבא והשליט את המשמעת הצבאית גם בבית. אימא הייתה אשת חינוך שאיזנה אותו בחום שבו עטפה אותנו. יותר מדי לפעמים. הייתי הבת הבכורה, ואבא, שחיכה לבן, כמעט הפך אותי לכזאת. רק כשהגיעו פלג וגבע, התאומים המקסימים שלנו, יכלה אימא לנשום לרווחה ולהלביש אותי בשמלות שרצתה. לא אהבתי את זה ותמיד חיפשתי להשתתף בפעילויות שעשה אבא עם הבנים. על דבר אחד לא ויתרה לי אימא, טיפוח שערי הארוך והבהיר. ויכוחים רבים היו בין הוריי בנוגע לזה.

"את לא רואה שהיא סובלת מזה?" היה אבא נחוש לחזור ולהפוך אותי לאחת מהם.

אימא הייתה חושקת שפתיים בהחלטיות ושותקת. וכך גדלתי בבית מלא סתירות, הקשיחות והעקשנות של אבא ושל האחים לעומת הרכות הנשית של אימא. על דבר אחד לא הסכמתי לוותר, ספורט. שעות הייתי שוחה, רצה ומבלה בחדר הכושר. כשנרשמתי ללימודים במכון וינגייט, ידעה אימא שלא הצליחה להנחיל לי את הרכות שקיוותה לה. הייתי בעלת מראה אתלטי, שזופה מהשעות שביליתי בים ובבריכה, שערי אסוף תדיר בזנב סוס ארוך. אחרי הכול הייתי חייבת להשאיר משהו גם לאימא. ג'ינס וחולצת טריקו לבנה היו המקסימום שיכולתי לסבול. שמלות לא הסכמתי ללבוש אפילו בחתונות של אחיי. אהבתי גברים, בהחלט, רק שלא חשבתי שיש דבר כזה אהבה סוערת וסוחפת, לא בשבילי לפחות. סיגלתי לעצמי את העצמאות הקשוחה שהנחיל לי אבא, ולא נטיתי לעסוק בפנטזיות על גבר החלומות כמו שעשו כל חברותיי הלא נשואות וגם אלה שכן. חברתי הטובה רוני הייתה האנטיתזה שלי. היא הייתה חולמנית ורומנטית, ותמיד חשבתי וגם אמרתי לה שהמקצוע שבחרה בו לא מתאים לה כלל. בשל היותי אישה ששתי רגליה על הקרקע, רחוקה מכל חלומות רומנטיים על האביר על הסוס הלבן, קיוותה אימא בכל ליבה שאנשא לערן. יכולתי להבין את האכזבה שלה, מבחינתה, איחרתי את הרכבת כבר מזמן. קצת התפלאתי על עצמי שדחיתי אותו, בהחלט היה מתאים לי לחיות לצידו, בלי יותר מדי רגשות מבלבלים. גם הוא, כמוני, אהב לעסוק בפעילות גופנית, ואף שהיינו יחד כמה שנים, לא זכורה לי במיוחד שום מחווה רומנטית שעשה. אפילו כשהיינו במיטה היה בזה משהו מוכני, כמעט ללא רגש. כמו שאמרה חברתי, יבש.

שוב חזרתי במחשבותיי לסרטים שראיתי יומיים קודם לכן. אין לי מושג מה חדר את השריון שהגן עליי. אולי משהו שאמרה אחת הדמויות, האופן שבו ליטף הגיבור את פניה של אהובתו או הדרך שבה הביט בה. הייתי חייבת להתעשת, לא התאים לי לשגות בחלומות רומנטיים. העובדות הקרות והברורות היו שדחיתי את ערן, שאני שוב לבד, ושבפעם הראשונה בחיי זה הפחיד אותי.

בערב הצלחתי סוף־סוף לדבר עם רוני. היא נשמעה נלהבת כשסיפרה לי על מתנת יום ההולדת שנתן לה בעלה.

בגיל שש־עשרה קראה רוני שני ספרים ששינו את חייה, בעצם את חיינו. כשהייתה בת שבע־עשרה כבר הייתה מאוהבת מעל לראשה והחלה לתכנן את חייה בהתאם. אני זוכרת שחיפשתי אותה בסוף אותו יום לימודים, ולבסוף מצאתי אותה בספריית בית הספר. זה היה מוזר מפני שהיא אף פעם לא נכנסה לשם אילולא הייתה חייבת. שנה אחר כך היא הצליחה לשכנע אותי לקרוא אותם, ואז עוד פחות הבנתי את הדיבוק שנכנס בה. זה לא שינה לה. היא פיתחה והזינה ללא הרף את עולם הפנטזיות שלה. רוני הייתה מאוהבת בארנסט המינגווי, בספרד ובפלמנקו. מאז קראה עוד ספרים רבים שעלילתם התרחשה בארץ האהובה עליה, אך אף אחד מהם לא תפס את ליבה כמו הספרים הראשונים.

במונית שאספה אותנו משדה התעופה לא היה מזגן. הנהג התנצל, ורוני אמרה שלא נעים עכשיו לחפש מונית אחרת ושזה לא נורא כל כך. חצי שעה מאוחר יותר כבר שינתה את דעתה. השעה הייתה שעת צהריים, והשמש הכתה בגג הפח של הרכב בעוצמה. בקושי אפשר היה לנשום. פתחתי את החלונות, זה רק החמיר את המצב. יצאנו מהעיר והשארנו מאחורינו את הפרברים הלוהטים. תקוותי שמחוץ לעיר יהיה נעים יותר התבדתה מהר מאוד. אט־אט השתנה הנוף והפך הררי יותר. הכביש הצר התפתל מעלה־מעלה ללא סוף. בכל פיתול של הדרך קיוויתי לראות את העיירה שאליה היינו אמורות להגיע, אבל זה לא קרה. הדבר היחיד שראינו היה קקטוסים. הם צמחו בכל מקום ונראו מהסוג הנבזי. הפניתי מבט מלא מורת רוח אל רוני, והיא השיבה לי במשיכת כתפיים. הדרכים היו מאובקות ונדמה שכל הצמחייה התאדתה בחום הלוהט. כלבים פרועים למראה נמנמו מתחת לעצים שצמחו בצד הדרך. בעיקול הבא כבר אפשר היה לראות מרחוק טרסות מטופחות שכרעו תחת נטל עצי זית שנראו עתיקים. ככל שעלינו הרגשתי מעט רוח משיבת נפש נכנסת מהחלונות הפתוחים של המונית. הגענו לגשר מתכת חלוד שנמתח מעל הנהר, תהום עמוקה השתרעה מתחתינו, אפשר היה לשמוע את הרעש מחריש האוזניים של הנהר שזרם בעוצמה וגרם לי להחזיק בחוזקה את ידית הדלת, כאילו שכך אהיה בטוחה יותר. נשמתי לרווחה כשעברנו את הגשר ושוב פיתול בכביש ואחריו הפתעה. משאית הפוכה חסמה את הדרך, סביבה היו מפוזרים ארגזי ענבים ירוקים. הענבים שנשפכו מהארגזים נראו כמו סוכריות נוצצות על הכביש. רכב שהגיע מהכיוון הנגדי ונסע במהירות רבה מדי לכביש הזה היה כנראה הסיבה לתאונה המצערת. שני הנהגים עמדו והתווכחו. נהג המונית שלנו עצר בעל־כורחו והצטרף לוויכוח. הוא הוציא כמעט את כל גופו מהחלון וצעק משהו בנפנוף ידיים. אחד הנהגים ענה לו בכעס. נהגנו הכניס את גופו בחזרה לרכב ופנה אלינו באנגלית רצוצה.

"לעבור על הענבים, הוא אומר לי," הוא הניד בראשו בחוסר אמון. "לעבור על הענבים."

"אז תעבור על הענבים," עניתי לו בחוסר סבלנות, רציתי שתיגמר כבר הנסיעה המתישה הזאת.

לאט ובזהירות, כאילו הוא נוסע על אבנים יקרות, תמרן את המונית בין הארגזים ההפוכים ועל האשכולות הירוקים. יכולנו לשמוע את קולות ההתפצחות כשרמסו הגלגלים את הפירות הקטנים. ריח מתקתק חדר למונית והזכיר לי את הריח שנישא באוויר בביקורנו ביקב כשהייתי ילדה. היה משהו מרגיע בזיכרון שהביא איתו הריח הזה.

גבר מגודל למראה רכוב על סוס עשה את דרכו במעלה הכביש. אחריו קרטע בעייפות עדר קטן של עיזים וכבשים שנראו מבולבלות ומוכות הלם מהחום הכבד. הוא נעצר והניד בראשו מצד לצד כשהבחין במה שמתרחש על הכביש ואז הצטרף לוויכוח, אנחנו המשכנו בדרכנו. הסתכלתי דרך החלון האחורי על המחזה הסוריאליסטי שעברנו דרכו, ותהיתי אם זה איזשהו סימן לבאות.

לאחר עוד כמה טלטולים בכביש המשובש הופיעו לפנינו בתיה הלבנים של העיירה ששכנה בקצה הרכס. עברנו את הגשרים שנמתחו מעל הגיא העמוק, נוף עוצר נשימה נשקף מהם. המונית נכנסה לתוך סמטאות צרות ובקושי הצליחה לעבור בהן. הרגשתי כאילו נטל ירד מעל כתפיי כשנעצרה המונית סוף־סוף ליד בית דו־קומתי שהיה צבוע לבן כמו שאר בתי העיירה. יצאתי מהמונית ומתחתי את איבריי הכואבים מהנסיעה המייגעת. שיח בוגנוויליה בצבע ורוד עז טיפס עד לקומה השנייה וכרך עצמו סביב התריסים הירוקים. המראה היה משובב נפש, ולמרות העייפות שלי חייכתי לעצמי. הגענו למקום חפצנו.

זו הייתה המתנה של רוני. המתנה שנתן לה בעלה ליום הולדתה השלושים וארבע ושריגשה אותה כל כך. זה היה מוזר ותמיד שעשע אותי, ככל שחלמה רוני על ספרד כך התרחקה ממנה ספרד. ולמרות כל הנסיעות שלהם בעולם, וכמה שלא כיוונה להגיע אל מושא חלומותיה, אף פעם לא הצליחה. עד עתה. ואז היא הצליחה להפתיע אותי כשהודיעה לי שאני מצטרפת אליה לארבעה־עשר ימים של פלמנקו וספרדית. חשבתי על כך הרבה. המתין לי קיץ ארוך ומשמים, לטייל בספרד נשמע מעולה, לרקוד פלמנקו קצת פחות.

"אין לי בעיה לטוס איתך לספרד," אמרתי כשבישרה לי על כך בהתלהבות. "לעומת זאת פלמנקו... טוב, את יודעת שזה לא ממש... מה אני אעשה בזמן שאת תרקדי ותקשקשי לך בספרדית?"

"תנוחי, תטיילי, תאכלי טוב."

היא לא הייתה צריכה לעבוד קשה כדי לשכנע אותי. לא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות.

הנהג הוציא את המזוודות והניח אותן ליד דלת הבית. שילמנו לו, והוא התנצל שוב על היעדר המזגן ונסע לדרכו. הרחוב נראה שומם, נפש חיה לא העזה להפר את שעת הסיאסטה המקודשת. צליל עמום של גיטרה נשמע מאחד הבתים. מלבד מספר הבית לא היה שום שלט שהבהיר שזה אכן הבית שעמדנו להתאכסן בו בשבועיים הקרובים. חיפשתי פעמון ומשלא מצאתי נקשתי בעזרת נוקש המתכת שהיה מחובר לדלת העץ שצבעה תאם את צבע התריסים. שום תגובה לא נשמעה, נקשתי שוב. לאחר דקה ארוכה נשמעו מתוך הבית צעדים רכים, והדלת נפתחה בקרקוש מנעולים. ילדה צעירה עמדה בפתח והביטה בנו בפנים סקרניות.

"Hola," גמגמתי בספרדית העילגת שלי. רוני נחלצה לעזרתי, גם היא בשפה מגומגמת, ואני חושבת – לא הבנתי בדיוק – שאמרה לילדה שהזמנו חדר במקום. הילדה המשיכה להביט בנו במבט רציני ולא הגיבה. ניסיתי שוב את מזלי.

"Es esta la casa de Amparo Sanchez? האם זהו ביתה של אמפארו סנצ'ז?" חייכתי אל רוני, הייתי גאה שהצלחתי להוציא משפט שלם ללא טעות. הילדה המשיכה בבחינה המדוקדקת שבה בחנה אותנו, ואני התחלתי להילחץ שאולי טעינו בכתובת. רוני שלחה לעברי מבט מודאג, אבל אז הנהנה הילדה, ואנחנו נשמנו לרווחה.

הדלת נטרקה מאחורינו, וצעדנו לתוך מבואה חשוכה. הדבר הראשון שהכה בי כשנכנסנו היה הניגוד בין הלהט בחוץ לבין הקרירות ששררה בתוך הבית והעבירה רטט של נעימות בגבי. הדבר השני היה ריח טוב של תבשילים. בטני קרקרה בתגובה, עבר זמן מאז אכלנו משהו משביע. הילדה ביקשה שנשאיר את המזוודות ליד הדלת וסימנה לנו לבוא אחריה. היא הובילה אותנו במסדרון ארוך מרוצף באריחים בהירים. כל התריסים בבית היו מוגפים, ואחרי השמש המסנוורת בחוץ הייתה זו הקלה. בקצה המסדרון דחפה הילדה דלת לבנה, ונכנסנו למטבח גדול שהיה מקור הריח הטוב. אמפארו סנצ'ז הייתה אישה קטנה ורזה וחייכה במאור פנים כשנכנסנו.

"ברוכות הבאות, אני מצטערת שלא שמעתי את הדלת." היא דיברה אנגלית די טובה, נשמתי לרווחה שלא אצטרך לשבור את שיניי בספרדית.

היא הייתה חביבה ומקסימה ומייד הזמינה אותנו לשבת והניחה לפנינו צלחות מלאות בקישואים, בעגבניות ובתפוחי אדמה צלויים, זיתים וכמה סוגים של מאכלי ים, שסלדתי מהם אבל לא יכולתי להגיד כלום למארחת הנחמדה שלנו. דיברנו על הריקוד, נכון יותר, רוני דיברה ושאלה אם היא חושבת שיהיו בכיתה עוד זרים. אמפארו חייכה.

"בטח, הרבה, אל תדאגי את לא תהיי ה־1paya היחידה."

שאלתי אותה אם גם היא רוקדת.

"אין לי הכישרון לזה, אבל," הוסיפה בחיוך צופן סוד, "יש לי את הכישרונות שלי."

היינו תשושות, ולאחר הארוחה הובלנו אחר כבוד אל חדרנו בקומה השנייה. החדר היה מרווח ובהיר ושררה בו אותה קרירות נעימה ששררה בכל הבית. יד נעלמה כבר העלתה את המזוודות שלנו, והן חיכו לנו במרכז החדר. שתי מיטות רחבות עמדו בשני קצוות החדר. בחרתי את זו הקרובה לחלון וניגשתי לפתוח את התריס.

"לא כדאי עכשיו, חכי לערב, אז יהיה נעים הרבה יותר," אמרה אמפארו.

שמעתי לעצתה. לאחר מקלחת מרעננת השתרענו על המיטות ושקענו בשינה עמוקה.

רוני הציעה שנקדים את בואנו בכמה ימים. היא חשבה שכדאי שנכיר מעט את המקום לפני שהיא מתחילה ללמוד. היא עוד קיוותה שאצטרף אליה, אך לי לא הייתה שום כוונה לרקוד או ללמוד שפות חדשות, בייחוד כאלה שלא אזדקק להן לעולם. ספרדית ידעתי קצת מהטיול הארוך בדרום אמריקה.

מצב רוחי היה כבד, ולא חשבתי שאהנה במיוחד אך הייתי זקוקה לשינוי אווירה, ונוסף על כך לא רציתי לאכזב את רוני, שעמדה להגשים את חלומה לאחר שנים רבות כל כך של ציפייה. שנת הלימודים עמדה להסתיים, אך עבורי הסתיימה קודם לכן. כבר לא התקיימו שיעורי ספורט, כולם התכוננו למסיבות סוף השנה, כך שלא הייתה בעיה להקדים את חופשת הקיץ. מה שהכריע סופית את הכף לטובת הנסיעה היה העובדה שלא הייתי צריכה לשלם על החופשה המפתיעה. בעלה של רוני עמד על כך שהוא יממן גם לי את הנסיעה, העיקר שאשתו לא תצטרך לנסוע לבד או איתו. היו יעדים קרובים וקלים יותר להגעה מהעיירה הזאת, אבל רוני התעקשה ללמוד דווקא שם, מפני שרצתה להרגיש את רוחו של הסופר האהוב עליה שגם שהה במקום וגם כתב עליו.

הבגדים הקצרים שלבשתי היו ספוגי זיעה כשפקחתי את עיניי בחדר המחניק והחשוך, שוכחת לרגע היכן אני. נשימותיה של רוני החזירו אותי למציאות. השעון בטלפון שלי הראה שישנתי כשלוש שעות. התריס השמיע חריקה קלה כשפתחתי אותו, ורוני זזה במיטה. משב רוח קל טפח על פניי, והתכופפתי להביט למטה. החדר פנה לחצר פנימית גדולה מרוצפת באריחים צבעוניים. מזרקה עמדה במרכזה של בריכת מים קטנה. ספסל עץ ניצב בפינת הגינה. צווחות ילדים ששיחקו ורצו בחצר הפרו את השלווה, והיה נראה שהבית, שעמד דומם בצהריים, חזר לחיים. מהצד הזה לא יכולנו לראות את הרחוב אבל בהחלט יכולנו לשמוע את הקולות שעלו ממנו.

החודשים שעברו מאז הפרֵדה מערן שאבו אותי למעין מערבולת רגשות שהתקשיתי להתמודד איתה. חוש ההומור הציני שלי נעלם ביום שנפרדתי ממנו. לעיתים תהיתי אם לא עשיתי טעות שלא נעניתי לו. רוני הייתה היחידה שבזכותה הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים, היא שכנעה אותי שהאושר שלי לא תלוי באף אחד מלבדי. הבטחתי לעצמי שלא אכביד עליה ושאעשה ככל שביכולתי כדי שתהנה מחלומה המתגשם.

העליזות של רוני הייתה מידבקת, וכשהתלבשנו כדי לצאת כבר היה מצב רוחי מרומם דיו. יצאנו מהבית וקפאנו במקומנו המומות. רק כמה שעות עברו מאז שהגענו, והמקום שינה את פניו מעיירת רפאים שוממת למקום תוסס ורועש. הערב כבר ירד, אך הדבר כמעט ולא הורגש ברחוב הסואן. רוני שילבה את זרועה בשלי בהתרגשות, ויחד פנינו במעלה הרחוב. זה היה הרגע שעליו חלמה במשך שנים. נקודת המפנה בחייה שבה התאהבה בסופר, במקום ובתרבות של ספרד. הייתי צריכה להודות על שלא התאהבה גם במלחמות שוורים ובמטדורים.

הרחובות הצרים התפתלו בין הבניינים הלבנים וחלפנו על פני שלל בתי קפה, מסעדות ומועדוני פלמנקו שצלילי גיטרה בקעו מתוכם. העיר החדשה והעיר העתיקה, הרגשתי כאילו אני מכירה היטב את המקום מכל המידע שהלעיטה אותי חברתי במשך שנים. עשרות אנשים טיילו על הגשר שממנו נכנסנו לעיר. התמקמנו במרכזו והשקפנו על הגיא העמוק שמתחתינו. המראה הפסטורלי היה מטעה. לא רציתי להעכיר את רוחה של חברתי אבל תמהתי על הבחירה שלה ללמוד לרקוד דווקא כאן. התחושה התחזקה כשעמדנו שם ובמוחי עבר התיאור מהספר האהוב עליה ועל מה שהתרחש כאן בזמן מלחמת האזרחים בספרד. יכולתי ממש לשמוע את זעקותיהם של אלה שנזרקו מעל הגשר הזה בדיוק. שום זכר למלחמה הנוראה ההיא לא נותר, ונראה שאיש מלבדי לא הקדיש לכך מחשבה. לפתע הכתה בי ההבנה שבדיוק בגלל זה לא התחברתי לספרד כפי שהתחברה רוני. בניגוד אליה, אני לא הצלחתי למצוא בה שום דבר רומנטי.

ממועדוני הפלמנקו בקעו קולות שירה ונגינת גיטרות. הצצנו פנימה אל אחד מהם, המקום היה מלא עד אפס מקום. תהיתי איפה הסתתרו כל האנשים האלה עד עכשיו. היינו רעבות ורצינו לשבת לאכול, אבל לא הצלחנו למצוא מקום פנוי בשום מקום. רוני הציעה שננסה ברחובות הסמוכים, אך גם הם היו מלאים, ואנחנו הרחקנו בתוך מבוך הסמטאות עד שמצאנו את עצמנו ברחוב שקט לחלוטין. לא הייתי פחדנית, אך היינו במקום זר, והרחוב היה חשוך ושומם למדי. המולת הרחובות הסמוכים נשמעה רחוקה, ואלמלא היינו במקום לא מוכר, הייתי יכולה אפילו ליהנות מזה. עמדנו לשוב על עקבותינו כשמסמטה סמוכה נשמעה שירה בקול צרוד וחודר. הלכנו בעקבות הקול והגענו לפתחו של מועדון פלמנקו קטן שעליו התנוסס שלט מואר בנורות צבעוניות:

"TABLAO FLAMENCO DE ANGELITO", מועדון הפלמנקו של אנחליטו.

המקום היה מלא אך לא רועש והמוני כמו המקומות האחרים שראינו. נכנסנו ומצאנו לנו שולחן פינתי לשבת בו. הזמנו שתייה וארוחה קלה והבטנו מוקסמות במופע המרגש. עד מהרה נשכח ממני הרעב ונסחפתי עם התרגשות שאחזה בי. זה היה המקום שחשתי בו את העקצוץ בעורפי ונתקלתי לראשונה בעיניים השחורות והיוקדות שהביטו בי. לגמתי מעט מהמשקה שלי והסדרתי את נשימתי. כשפניתי לאחור בשנית, הוא כבר לא היה שם. לא אמרתי כלום לרוני הנלהבת, ואחרי כחצי שעה יצאנו מהמועדון. בדיוק ממול הבחנתי בשלט שהיה תלוי מעל הדלת ובישר שכאן נמצא בית הספר ללימודי פלמנקו וספרדית על שמה של נינה אמז'ה. הפניתי את תשומת ליבה של רוני והתרגשותה גאתה.

שכבתי במיטה והבטתי דרך החלון הפתוח אל השמיים שנראו כמו שדה זרוע ביהלומים מנצנצים. רוח חמימה חדרה אל החדר, ואחרי דקה העפתי מעליי את השמיכה. רוני כבר הייתה הרחק בחלומותיה הנרגשים לאחר שיחה שבה הבהירה לבעלה עד כמה היא אוהבת אותו. סימסתי לאימי המודאגת והמשכתי ללטוש מבט בחשכה. נרעדתי כשהמבט המסתורי והכהה עלה לנגד עיניי. שעה ארוכה עברה עד שעלה בידי להירדם.

למחרת אחרי ארוחת בוקר שהכינה לנו אמפארו הבלתי נלאית, יצאנו לחקור את העיירה. הבוקר היה רגוע הרבה יותר מאשר הלילה הקודם. מועדוני הפלמנקו היו סגורים וכך גם רוב המסעדות. כמה תיירים מנומנמים ישבו בבתי הקפה או חיפשו מזכרות בחנויות. מֵרב תשומת הלב של רוני הייתה נתונה כמובן לחנויות שהתמחו בביגוד ובאביזרים לפלמנקו. נכנסנו כמעט לכל החנויות ברחוב, וחברתי מדדה אין־ספור שמלות ונעליים ונפנפה בעשרות מניפות תחרה. אחרי החנות הרביעית התחלתי להשתעמם. בעיניי נראו כל השמלות זהות, אך לא אמרתי דבר, לא רציתי להרוס לה את החוויה. בחנות קטנטונת, בקצהו השני של הגשר, מצאה לבסוף את השמלה המיוחלת שהתאימה בדיוק לגופה ולטעמה. כשיצאה מתא המדידה עמדה מול המראה ורקעה ברגליה בנעליים שמדדה. התיישבתי על כורסה שעמדה בפינה צמוד לחלון הראווה ועלעלתי בערמת מגזינים שעמדה על הדלפק. רוב המגזינים עסקו בריקוד הפלמנקו על כל היבטיו, ואני נאנחתי והחזרתי את המגזין לערמה. הבטתי דרך החלון במצעד התיירים שחלף על פניי, כשרכב שטח יוקרתי בצבע שחור נעצר מצידו השני של הרחוב וממנו יצא גבר גבוה ורזה, לבוש חליפה הדורה. שערו השחור והארוך היה אסוף וקשור בסרט. הוא דיבר בטלפון ונכנס לבניין שלידו החנה את רכבו.

"מה את אומרת על זאת?" נעמדה מולי רוני לבושה שמלה שחורה מנוקדת בנקודות אדומות ונעלה נעליים שחורות.

"מקסים," קיוויתי שנשמעתי מספיק משכנעת.

"נו, אל תהיי כזאת."

"רונוש, כל השמלות כאן יפות, זה ממש לא משנה איזו מהן תקני."

רוני נאנחה בייאוש. "אוף, את מקרה אבוד."

כשיצאנו סוף־סוף מהחנות, יצא ממני האוויר כמו מבלון. הסתכלתי מעבר לכביש, רכב השטח השחור עדיין חנה שם. שלט מתכת היה מחובר לדלת הבניין שאליו נכנס הגבר ההדור שראיתי קודם. משכתי בידה של רוני, שלא הבינה מה קורה, וחצינו את הכביש. התקרבתי לדלת וקראתי את הכתוב: עורך דין – אסטבן אורטגה. זהו, בלי שום הסבר על ההתמחות או כל דבר אחר. תהיתי אם לגבר שראיתי יש קשר לשם הזה. רוני הביטה בי בשאלה. לא הגבתי ועצרנו למנוחה קצרה בבית קפה שנקרא "הקפה של רמון" ונמצא בקרבת הבניין, רק כדי שאוכל להציץ לאחור כל שנייה ולראות אם הרכב עדיין שם.

"שחר, מה העניין? מה קורה לך?"

שאלה טובה. באמת מה קורה לי?

מובן שהחמצתי אותו כשנסע לבסוף. נזפתי בעצמי על ההתנהגות המטופשת שלי. בדרך חזרה לביתה של אמפארו רצתה רוני לראות שוב את בית הספר שעמדה להתחיל ללמוד בו למחרת היום.

"מעניין איך הוא נראה מבפנים."

אחרי שאיבדנו את דרכנו במבוך הסמטאות והסתובבנו סביב עצמנו כמה פעמים, הצלחנו למצוא את הסמטה שבה נמצאו בית הספר והמועדון שביקרנו בו בלילה הקודם. כשהתקרבנו נעצרתי לפתע במקומי וליבי החסיר פעימה. הרכב השחור והיוקרתי חנה ליד המועדון. לא רציתי שרוני תבחין בהתרגשות שלי, כי לא יכולתי להסביר את זה אפילו לעצמי. דלתות בית הספר היו פתוחות לרווחה ונכנסנו ללא הפרעה. מישהו פרט על גיטרה בהתלהבות, ורוני נמשכה לעבר מקור הצליל כבחבלי קסם. הגענו למעין חדר גדול או סטודיו שבקצהו עמדה במה קטנה. על הבמה ישבו שני גיטריסטים וניגנו. בפינת החדר עמדו כמה רקדניות לבושות בשמלות דומות לשמלה שקנתה חברתי. הן דיברו בקולי קולות כשלפתע נשמעה קריאה חדה בקול סמכותי, והחדר דמם באחת. לבעלת הקול הסמכותי היו גם נוכחות ומראה מרשימים. היא לבשה שמלה אדומה, שערה השחור היה אסוף על עורפה, והיא צעדה בגב כה זקוף שאפילו אני התרשמתי. הבנות הסתדרו במקומן בסדר מופתי. הנגנים הפסיקו לנגן והביטו בה, כולם חיכו למוצא פיה. בקול כמעט בלתי נשמע נתנה הוראה לגיטריסטים ואז נקשה קצרות באצבעותיה, והבנות החלו לרקוד. לא ידעתי אם נקלענו לשיעור או משהו אחר. לי הן נראו מקצועניות לגמרי. רוני עצרה את נשימתה ורעדה מהתרגשות. עמדנו בפתח החדר במשך כמה דקות עד שמישהי הגיעה והודיעה לנו שאם אנחנו לא משתתפות בשיעור היא מבקשת שנצא. המקום נראה מטופח ומצוחצח, שמחתי בשביל רוני. היא ביררה עם הבחורה בנוגע לקורס שלה, וזו הרגיעה אותה, הקורס ייפתח בדיוק במועד המתוכנן, כלומר למחרת בשעה תשע בבוקר, עליה לבוא מוכנה עם כל הציוד כולל מחברת וכלי כתיבה. כשיצאנו, הבנתי ששוב החמצתי אותו, הרכב לא היה שם. כל הדרך בחזרה דיברה רוני בהתלהבות על מה שראינו. לא יצאנו בערב, רוני רצתה ללכת לישון מוקדם, ואני קראתי עד שעה מאוחרת, או נכון יותר ניסיתי לקרוא. שעה ארוכה בהיתי באותו עמוד בספר ושמחתי שהיא כבר נרדמה ולא יכולה לראות אותי.

1 Paya, payo כל מי שהוא לא צועני (בשפת הרומאני – שפת הצוענים).