כמו ניצוץ

"הכְּתב הזה בושה וחרפה."

אני שומעת את המילים אבל נדמה לי שהן רחוקות. כאילו צועקים אותן דרך קיר. אני מביטה בדף שמונח לפניי. אני מסוגלת לקרוא מה שכתוב. אני יכולה להבין כל מילה, אפילו דרך הטשטוש של הדמעות. אני מרגישה שכל הילדים בכיתה מסתכלים עליי. החברה הכי טובה שלי. החברה החדשה שלה. הילדה החדשה. כמה בנים צוחקים.

אני ממשיכה לבהות בכתב שלי. ופתאום, הוא נעלם.

המורה, גברת מֶרְפִי, חטפה את הדף מהשולחן שלי ועכשיו היא קורעת אותו. רעש הקריעה של הנייר חזק מדי. הוא חודר ישר לתוך האוזניים שלי. הדמויות בסיפור שכתבתי על הדף מתחננות שתפסיק, אבל היא לא מפסיקה. היא מקמטת את הנייר לגמרי וזורקת אותו אל פח האשפה של הכיתה. היא מפספסת. הסיפור שלי מונח בערֵמה קטנה על השטיח הדוקר שמכסה את רצפת הכיתה.

"אני לא רוצה יותר אף פעם לראות כתיבה עצלנית כזאת," היא צועקת. אולי היא אפילו לא צועקת, אבל ככה אני מרגישה. "את שומעת אותי, אַדֶלַיין?"

אני מעדיפה שקוראים לי אַדִי. "אף פעם. ילדה בגילך צריכה לדעת שלא כותבים ככה. יש לך כתב של תינוקת."

חבל שאחותי לא פה. קִידִי תמיד מסבירה את הדברים שאני לא מצליחה לשלוט בהם או להסביר בעצמי. היא מוצאת בהם היגיון. היא מבינה.

"הבנת? אני רוצה לשמוע."

הצעקות שלה חזקות נורא והרגעים שאחריהן שקטים נורא. אני מהנהנת אבל לא בביטחון כי בעצם אני לא מבינה, אני רק יודעת שזה מה שאני אמורה לעשות.

היא לא אומרת יותר כלום. היא חוזרת לעמוד מול הכיתה, ואני משוחררת. אני מרגישה שהילדה החדשה מסתכלת עליי, וגֶ'נָה, החברה שלי, לוחשת משהו לאֶמִילִי, החברה החדשה שלה.

היינו אמורים לקבל השנה את גברת בְּרַיְיט. הייתה לנו פגישה קצרה איתה לפני חופשת הקיץ. היא תמיד ציירה שמש קטנה עם פנים מחייכות ליד השם שלה והחזיקה את היד למי שנראָה לחוץ. אבל היא חלתה, וגברת מֶרְפִי באה ללמד את הכיתה שלנו במקומה.

חשבתי ששנת הלימודים החדשה תהיה יותר טובה. שאני אהיה יותר טובה.

אני מוציאה את מילון הכיס המיוחד, שנקרא "תֶזָאוּרוּס." יש בו הרבה מילים נרדפות לכל מילה. קִידִי קנתה לי אותו במתנה לחג המולד. היא יודעת כמה אני אוהבת להשתמש במילים שונות, ושתינו צחקנו כי המילה "תֶזָאוּרוּס" נשמעה לנו כמו דינוזאור. אני קוראת צירופים שונים של מילים כדי להירגע, כדי לעכל את הצעקות ואת הקריעה.

אני מוצאת מילה אחת שמתאימה לדעתי. "להקטין".

*

בימים כאלה, אני הולכת בהפסקת הצהריים לספרייה. ברגע שהפעמון של בית הספר מצלצל בקול חזק וצורם, ואנחנו מקרבים את הכיסאות לשולחנות ויוצאים מהכיתה, אני מרגישה שהילדים האחרים מסתכלים עליי. ברעש חזק כמו של הצלצול, הראש מסתובב לי, ואני מרגישה כאילו הרעש קודח באחד העצבים הרגישים שלי. אני הולכת במסדרונות, מתַרגלת את הנשימות הנכונות ומסתכלת ישר קדימה. אנשים מדברים בקולי קולות עם החברים שלהם, שעומדים ממש קרוב אליהם. הם מתקרבים מדי, הם דוחפים ומרעישים, ואז הצוואר שלי נעשה חם, והלב שלי דופק מהר מדי.

אבל כשאני מגיעה סוף־סוף לספרייה, שקט שם לגמרי. יש כל כך הרבה מרחב. חלון אחד פתוח כדי להכניס קצת אוויר צח. אסור לדבר בקול רם. כל הספרים מסודרים במקומותיהם ומסומנים בתוויות לפי הנושא.

ומר אֶליסוֹן יושב ליד השולחן שלו.

"אַדִי!"

יש לו שיער כהה ומתולתל ומשקפיים גדולים, הוא גבוה, ורזה, יחסית לגבר. הוא לובש סוודרים ישנים. אם הייתי צריכה להשתמש בתֶזָאוּרוּס שלי כדי לתאר את מר אֶליסוֹן, הייתי אומרת שהוא טוב־לב.

אבל אני מעדיפה להגיד רק שהוא נחמד. כי הוא באמת נחמד. המוח שלי חזותי מאוד. אני רואה כל דבר בתמונות מדויקות, וכשאנשים משתמשים במילה "נחמד", אני חושבת על מר אֶליסוֹן, הספרן.

"יש לי משהו בדיוק בשבילך!"

אני אוהבת את זה שהוא אף פעם לא שואל שאלות משעממות. הוא לא שואל איך היה בחופש ומה שלום האחיות שלי. הוא תמיד מדבר ישר על ספרים.

"בואי תראי."

הוא ניגש אל אחד משולחנות הקריאה ומניח לפניי ספר גדול בכריכה קשה. אני מרגישה שכל ההרגשה האיומה שהייתה לי קודם נעלמת.

"כרישים!"

אני פותחת מייד את הספר ומלטפת את הדף המבריק הראשון. בשנה שעברה סיפרתי למר אֶליסון שאני אוהבת כרישים. שהם הדבר שהכי מעניין אותי, אפילו יותר מהמצרים הקדמונים ומהדינוזאורים.

הוא זכר.

"זאת מין אנציקלופדיה," הוא אומר לי כשאני מתיישבת עם הספר. "אנציקלופדיה היא ספר שכולל הרבה מידע על נושא מסוים או על כמה נושאים. והאנציקלופדיה הזאת עוסקת כולה בכרישים."

אני מהנהנת, קצת מסוחררת מהתלהבות.

"אבל אני מניח שאת כבר יודעת כל מה שכתוב כאן," הוא אומר, ואז צוחק כדי שאדע שהוא מתלוצץ.

"לכרישים אין עצמות," אני אומרת לו ומלטפת את התצלום של כריש כחול, שאני מכירה. "ויש להם שישה חושים. לא חמישה. יש להם מין חוש שקולט חשמל באטמוספרה. את החשמל של החיים! והם גם יכולים להריח דם ממרחק גדול."

לפעמים החושים שלהם מוגברים מדי. והכול רועש להם מדי, חזק מדי, יש יותר מדי מהכול.

אני הופכת את הדף ורואה תמונה גדולה של יַשְנוּנָן גְרִינְלַנְדִי ששוחה לבדו במים הקרים כמו קרח.

"אנשים לא מבינים אותם."

אני נוגעת בסנפיר של הכריש. "שונאים אותם, בעצם. הרבה אנשים. מפחדים מהם ולא מבינים אותם, ובגלל זה מנסים לפגוע בהם."

מר אֶליסון לא אומר כלום כמה דקות, ואני קוראת את העמוד הראשון.

"את יכולה לקחת את הספר הביתה לכמה זמן שאת רוצה, אַדִי."

אני מרימה אליו את העיניים. הוא מחייך, אבל העיניים שלו לא מתאימות לפֶּה.

"תודה!"

אני מקפידה שכל השמחה שאני מרגישה תיכנס לקול שלי כדי שהוא יֵדע שאני באמת מתכוונת לזה. הוא חוזר לשולחן שלו, ואני שוקעת בספר. קריאה זה הדבר הכי מרגיע אחרי שיעור רועש מדי ולא נעים. אני לא צריכה למהר. אף אחד לא מאיץ בי ולא צועק עליי. כל המילים מתנהגות לפי כללים. התמונות מבריקות ומוחשיות אבל הן לא משתלטות עליי.

בלילה, כשאני מנסה להירדם, אני אוהבת לדמיין שאני צוללת מתחת לגלים הקרים של האוקיינוס ושוחה עם כריש. אנחנו מסיירים בספינות טרופות נטושות, במערות תת־מימיות ובשוניות אלמוגים. הכול צבעוני, אבל המרחב גדול. אין אנשים מצטופפים, לא דוחפים ולא לוקחים. לא הייתי נאחזת בסנפיר הגב שלו. היינו שוחים זה לצד זה.

ולא היינו צריכים להגיד מילה. יכולנו פשוט להיות.