כמו שהיורה

צליל הרוורס הצווחני של משאית הזבל שנכנסה לרחוב, מכריזה כמו בכל פעם על תחילתו של שבוע חדש, נשמע בחוץ ברור ומדויק, כאילו מבקש להעיר אותי מהמחשבות ולהוביל אותי אל הבוקר. הצצתי בשעון היד הכסוף שנועה והילדים קנו לי לפני שבע שנים, ליום הולדת חמישים, וידעתי שיש לי עוד כמה דקות לעצמי, שעוד אפשר.

ביום שהוא נולד החיים התהפכו. ברגע אחד הרגשתי את כובד האחריות, הרגשתי שאני אבא. אי–אפשר להתכונן לרגע הזה. מהר מאוד — עם כל תזוזה, עם כל מבע, כשהוא ישן או משתולל בעריסה, בלול או על השטיח בסלון, כשהוא יונק משדהּ של נועה, שוכב עליה כמו היו גוף אחד, ואני עומד מהצד ומקנא, כשהוא נוגע בכף ידי או מתכרבל בגופי, כשהוא אומר מילה ראשונה, מביט אליי וקורא: "בבא" — למדתי להגדיר את הקשר בינינו. וידעתי שהדריכות, החלומות, האושר והכאב שמלווים כל יום, יכולים להתקיים רק כשאתה אוהב מישהו יותר מאשר את עצמך. ואני, שחשבתי לתומי שלא ארגיש כך עוד חוץ מהאהבה שלי לנועה, גיליתי שהלב לא רק פועם, מתכווץ ומרפה, אלא גם מתרחב.

כשהוא הגיח לעולם, עם אור ראשון, הכול היה בסדר. שנייה אחרי שחבל הטבור נחתך הוא נח על הבטן של נועה, גרגר בקול תינוקי, שילב את שתי כפות ידיו, אצבע בתוך אצבע, כמי שהשלים את מלאכתו הראשונה בהצלחה. פתאום הייתה לדברים משמעות אחרת. עמדתי שם, מול פלא הבריאה הזה, כלא מאמין, ומיד ידעתי שנקרא לו שחר.

הוא היה תינוק חייכן, סקרן, תזזיתי ומהיר תפיסה. כל הזמן חקר את העולם מסביב, כל הזמן ניסה. כבר אז היה בודק את הקצוות. לא היה בו פחד. מאוחר יותר פיתח עולם עשיר משלו. היו לו ספרים, מכוניות, כלים שונים, בובות ומשחקי קופסה, היו לו יצורים דמיוניים, היו לו חלומות, כמו לכל הילדים. לא הבחנו בשום דבר מיוחד. אחר כך הכול התקדם כמו שהבטיחו בספרי ההיריון והלידה, כמו בשיחות עם ההורים האחרים בגן המשחקים בקצה הרחוב שבו גרנו. מי יכול היה לדמיין מה יש לו שם בעולמו פנימה? גם ימי הגן ובית הספר היסודי עברו ביעף, ללא דאגה מיוחדת או איזשהו סימן. תמיד היה מוקף בחברים, ניסה את כל החוגים שאפשר, הצטיין בלימודים, ילד טוב, ילד רגיל, ילד נורמלי, כאילו יש כזה דבר ילד רגיל או אבא רגיל. מי היה יכול לדעת אז?

שלוש–עשרה השנים מהרגע שנולד ועד שעלה לחטיבת הביניים עברו כמעט בלי להרגיש. גם נועה וגם אני היינו במירוץ החיים, ולהטטנו בין בית ומשפחה לעבודה וקריירה. נועה התחילה לעבוד כרואת חשבון במחלקת חינוך בעיריית אשקלון, ומשם המשיכה לגזברות, עד שהגיעה למשרת סגנית גזבר, ואני פתחתי משרד אדריכלות פרטי, שגדל ותפח עם השנים. לא תמיד הצלחנו לעצור, ופה ושם ניסינו למצוא גם זמן לאהבה. מטפלת, גן פרטי, גן רשות, גן חובה, בית ספר, כיתה אחר כיתה — ואף אחד לא יכול היה לנחש.

מיכל נולדה ארבע שנים אחריו, הכניסה לבית קצב חדש, וכבר הפכה אותנו למשפחה של ממש, אמא ואבא ושני ילדים. בן, שנולד ארבע שנים אחריה, השלים את החגיגה. היינו משפחה צעירה ומאושרת, חיינו את החלומות שלנו ולמדנו לאסוף רגעים וליהנות מהשמחות הקטנות. התמכרנו להרגלים, ולא פחות מהם לַפּעמים שבהן הצלחנו לסטות מהם, לרגעים שהשאירו סימן בזמן.

אני יכול עדיין לעצום את העיניים ולראות אותו מתנדנד בנדנדה הכתומה והחבולה בכל בוקר שבת, כשרק שנינו בגינה, צוחק עד השמים, תלתליו הבהירים מתנפנפים עם הרוח. אני זוכר את הדאגה שלו למיכל, איך היה מכניס לה את המוצץ בכל פעם שהייתה מעיפה אותו, כאילו מצאו לעצמם משחק חדש רק שלהם. את הפיקניקים שלנו בימי שישי בצהריים, כשנועה מכינה סל עמוס מאפים, סלטים ומטבלים, ואנחנו נוסעים מיד אחרי בית הספר למצוא פיסת טבע, לאכול ולטייל. אני זוכר את ארוחות הערב של שישי, של חמשתנו, או בביקור אצל המשפחה המורחבת, את הטיולים של שבת, וכמוהם את הכאבים, את הפעמים שאף ילד לא רצה לשחק אתו בפארק, כיוון שהיה מרביץ, את הקושי שלו להתרכז בכיתה ובלימודים, שצץ פתאום בכיתה ו'. אבל הזיכרונות ההם, משלוש–עשרה השנים הראשונות, התאפסנו, לעתים אפילו נרמסו, בידי שתים–עשרה השנים שבאו אחר כך.

מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מכירים? מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מתאהבים? מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מתחתנים? מה היה קורה אם שחר לא היה נולד, אם שחר לא היה נכנס לדיכאון? אלה שאלות בנאליות, אבל הכי בסיסות, הכי מיידיות, והן עוברות לי בראש בלי שאצליח לעצור אותן. פעם אחר פעם הן שבות אליי, כשאני פורט שוב ושוב את כל הרגעים שעברו מאז שנולד, מהרגע שהכול התחיל ועד עתה, כשאני מנסה לנתח לאחור מה קרה ומה היה קורה אם. אלה שאלות רוויות אשמה, שלא מוצאות שום אחיזה אחרת; מחשבות מפתות, כמעט פתרון מושלם למה שאין לו מענה, אפילו שהוא פתרון בלתי אפשרי. אלה מחשבות שבאות ברגעים של חרדה, של שפל, של תבוסה.

אבל עכשיו התבוסה רחוקה ממני; עכשיו אני רוצה לכתוב, כדי לתעד בשביל הפעם הבאה.

הרוח שרקה בחלון הפתוח של חדר השירותים וטלטלה את דלת הכניסה לשירותים, שנענתה לה בחריקה. גשם ניתך על גג הבית, וריח טרי ומשכר של רעננות הסתנן אל המסדרון. החזרתי את הדלת בעדינות אל הבלם שמחובר לרצפה מתחת, שלא תיטרק ולא תעיר אף אחד, וחזרתי לעמוד מול דלת חדרו הסגורה.

שלוש שנים עליתי בוקר אחר בוקר אל החדר שלו, עצרתי על סף הדלת והשתהיתי, כמו היום. כך זה התחיל. ואף שחלפו מאז שתים–עשרה שנים, והרבה רגעים של חרדה ואימה, אני לא מצליח לשכוח את הימים ההם ואת השגרה המתישה והחרדות שעברו עלינו. אני זוכר את המפגש היום–יומי עם הדלת הסגורה, את העצירה, את החשש. שלוש שנים ביקשתי לבדוק, ניסיתי לגשש אם משהו ישתנה היום, קיוויתי שאולי אפילו אצליח להעיר אותו, שילך לבית הספר, שאוכל להקים אותו מהמיטה לשתות אתי קפה ולאכול משהו קטן בבוקר, או לארוחת צהריים משפחתית, שיספר לי מה הוא מרגיש.

לא היו לי הצלחות גדולות במהלך השנים הללו, כלל וכלל לא, שלא לומר מפחי נפש, מפלות. ובכל זאת, יום אחר יום עליתי אל החדר השמאלי בקומה השנייה, ספרתי שתים–עשרה מדרגות, לפעמים דילגתי עליהן כמו בריחוף של אופטימיות, ופעמים אחרות רגליי היו כבדות, מסורבלות, כמעט סירבו להמשיך. הייתי עובר את חדרי השינה של מיכל ובן, פוסח על דלת המקלחת, נעצר. שלוש שנים עליתי רק כדי להזכיר לו שאני כאן, רק כדי לקוות.

אלה היו כמעט שלוש שנים שהחיים התנהלו בשני מסלולים מקבילים. לקום בבוקר לצד נועה, להעיר את הילדים, להתארגן לעבודה, ללכת לעבודה, לחזור, לקחת את מיכל ובן אל חברה או חבר, אל החוג וממנו, לעזור להם להכין שיעורים או סתם לשבת קצת לדבר, לאכול ארוחת ערב, לקרוא, לראות טלוויזיה, לצאת לבית קפה או למסעדה, לפגוש חברים — והוא בחדר. שלוש שנים כמעט, ורק פה ושם הוא פתאום מתרצה והולך לבית הספר, כדי לחגוג את יום ההולדת של דן, החבר הכי טוב שלו מפעם, או להשתתף ביום שבו מסבירים על המגמות לבגרות. לפעמים גם ירד לארוחה משפחתית, בדרך כלל בשבת בצהריים או בערב חג. ואני נזכר גם ביום ההוא שחזרתי הביתה מאוחר בערב, ושחר, מיכל ובן זללו במטבח קערת עוגיות חמאה עם חתיכות שוקולד חלב ולבן, שהוא הכין בהחלטה של רגע.

אבל מאחורי הדלת הסגורה שלו התנהלו חיים אחרים. הוא שוכב במיטה וקורא ספרי מדע בדיוני שהזמין ברשת, או משחק במחשב, Counter-Strike ו–Minecraft, הוא צופה בסדרות בנייד, ישן, מעביר יום אחר יום בסדר יום משלו, עם עצמו, מדי פעם עם קומץ חברים בנייד, חברים שהתחבר אליהם באתרי גיימינג, שיכולים להבין אותו. יש גם בזה אושר. מדי פעם הוא פותח את הדלת בזהירות, בודק שאין יותר מדי פעילות בקומה העליונה ויוצא לשירותים או חומק למקלחת, וכשכולנו מחוץ לבית הוא יורד למטבח ולוקח אל החדר אוכל — קורנפלקס, הרבה פירות וסלט, ושוקולד מריר עם אגוזים, או שהוא יורד למטה לרגע, כשאנחנו בסלון מול הטלוויזיה, כדי להוריד צלחות ולמלא מצבורים, ובקושי אומר משהו, או מוריד שקית של זבל שהצטבר למעלה. שגרה שבה המרחב של החדר והמיטה שבו הם כמעט עולם ומלואו.

לפעמים היה מסתובב בלילות בחדר שלו, מעל לחדר השינה שלנו. אני יכול עדיין לשמוע את צעדיו הכבדים שנמרחים על הרצפה, כאילו הוא זוחל עליה, את הכיסא שחורץ סימנים כשהוא יושב לשולחן עם אוזניות ומוזיקה חזקה, מחרישת אוזניים, של פעם, כמו פינק פלויד ואירוסמית, ומשחק במשחקי המחשב שלו. לפעמים היה יוצא מהחדר, יורד למטה, נוקש על המדרגות ברגליו העייפות, פותח את הארונות, משקשק כוסות, מרעיד את הסכו"ם, ונעלם חזרה למעלה.

שלוש שנים, מגיל שלוש–עשרה עד גיל שש–עשרה, שבהן הסתגר בחדר, במיטה, בגוף. כמעט שלא הלך לבית הספר, כמעט שלא ראה חברים, כמעט שלא דיבר עם אף אחד, בקושי אתנו. וישן הרבה, לפעמים אפילו ישן במשך עשרים וארבע שעות. לא יוצא, לא אוכל, לא משתין, רק ישן. עשרים וארבע שעות.

תחילה לקחתי על עצמי את המשימה לעלות ולנסות להעיר אותו, כיוון שאני בכל מקרה מתעורר יותר במהירות ובקלילות בבוקר, ונועה צריכה קפה, ועוד אחד, וזמן לבחור בגד מתאים, להוסיף לו תכשיט, להתאפר. אני גם יכול להגיע למשרד מאוחר יותר, והיא חייבת לצאת עד שבע וחצי לכל המאוחר, עם כל הפקקים של הבוקר. אבל אחרי כמה שבועות של חרדה, כשנועה מתקשרת אליי בכל רגע לבדוק מה קורה אתו ומה קורה אתי, כשהבנו שזה לא ייגמר ברגע, גם אם לא היה לנו ברור מה זה ועד מתי זה יימתח, החלטנו, בשתיקה, שאני אהיה האחראי לבקרים של שחר. אחרי עוד כמה שבועות של שגרה חדשה, נועה הודתה שהיא לא יכולה לעמוד מול הדלת הסגורה שלו, שהיא מפחדת, שהיא רוצה למשוך אותו, להעמיד אותו על שתי הרגליים, להחזיר את הגלגל לאחור, וכך התפקיד נשאר אצלי.

שלוש שנים שבהן כולנו, כל בני הבית, התנהלנו בטירוף. נועה הייתה אחראית לדבר כמעט בכל יום עם המחנכת שלו ועם היועצת, לעדכן אותן ששוב לא יגיע, ואחר כך גם על ההתקדמות בטיפול הפסיכולוגי ובביקורים אצל הרופאה הפסיכיאטרית, עד שגם הריטואל הזה פסק. מדי פעם הגיעה לבית הספר לישיבות מתישות שעסקו בו, כשהצוות מנסה להציע הצעות מהצעות שונות, כמו שיגיע רק לכמה שיעורים שהוא אוהב, שילמד בהתכתבות, או שילך לבית ספר אקסטרני או מקצועי, הצעות שלא היה להן מראש סיכוי, כיוון שהוא לא היה מוכן אפילו לשמוע על אפשרות אחרת, שתכריח אותו לצאת מחוץ למבצר שבנה לעצמו בחדרו.

מיכל הייתה זו שהצליחה מדי פעם להבקיע את חומת הדלת הנעולה, לשבת אצלו בחדר ולנהל אתו שיחת חולין על סדרה מטופשת בטלוויזיה או על רכילות תקשורתית, כי יותר מזה הוא לא אפשר. לפעמים הם אפילו צחקו יחד. בן בעיקר שתק וניסה להדחיק את הדממה שהעיבה על הבית כולו, ובכל פעם שהייתי מנסה לדבר אתו על שחר היה אומר שלא אכפת לו, שיעשה מה שהוא רוצה, שאלה החיים שלו, ואני לא התעקשתי.

ואני חיפשתי כל הזמן סימני חיים, בדקתי את הבגדים שהוא זורק לסל הכביסה במקלחת למעלה, ספרתי את התחתונים, לראות שהוא לפחות דואג לעצמו, מיששתי את מברשת השיניים שלו כדי להרגיש אם היא רטובה, עקבתי אחר האור שבהק בחריץ מתחת לדלת שלו בלילה, לפני ששכבתי לישון, האזנתי מדי פעם לקולות שבקעו מהחדר. שלוש שנים היינו יושבים ארבעתנו לארוחה, מדברים על הדברים שקרו בעבודה או בלימודים, על משהו מעניין שקראנו בכותרות החדשות, בזמן ששחר היה מוטל בחדר, לא רוצה לקחת חלק בחיים שלנו או לתת לנו מקום בחיים שלו.

ותמיד היו גם הימים הללו, כמו היום, שהוא שובר את השגרה, נעלם, מתחפר בשמיכה, ישן, לא קם, לא מדבר, לא אוכל, לא שותה, לא משתין, בקושי נושם. יום שלם: בוקר, צהריים, ערב ולילה, שכמו נמחק מלוח השנה, נמחק מהחיים. ואפילו שהוא כבר בן עשרים וחמש, ומגיע הביתה רק בסופי השבוע, יום כזה מסמן לי שגרה אחרת, שבמהלכה הכול מכוון כמו מצפן אל החדר ההוא, אל המיטה ההיא, אל הילד ששרוע שם ולא מצליח לקום.

בלילה אתחיל לכתוב, ולא אפסיק עד שאסיים. אני חייב לכתוב — כדי לתעד, כדי לזכור, כדי לקרוא את זה בפעם הבאה.