1
פול — 5 בספטמבר, 1982
ל ימים, כאשר ישובו מחשבותיו לעסוק ברצח של דיטה קרונון, יזכור פול ג'יאניס את תחילתו של היום ההוא בסוף השבוע של חג העבודה, יום ראשון, 5 בספטמבר, 1982. אחר הצהריים היה מזג האוויר נוח והשמים היו זרועים ענני כבשה בוהקים כפנינים. כדרכו מדי שנה העמיד זאוס קרונון, אביה של דיטה, את המדשאות רחבות הידיים של ביתו הפרוורי הגדול והמפואר לרשות מאות חברי הקהילה העירונית של הכנסייה היוונית האורתודוקסית סיינט דימיטריוס, החוגגים את ראש השנה שחל לפי מסורת הכנסייה הזאת בראשית ספטמבר. פול מגיע עם אמו ועם תאומו הזהה, קאס, אל האחו שבתחתית הגבעה, על גדת הנהר, המשמש מגרש חנייה מאולתר. פול יודע שהשעות הבאות עם שניהם יעמידו אותו בניסיון קשה.
קאס קופץ ממכונית הדאטסון קוּפֶּה הישנה שלהם ברגע שהיא נעצרת על גדת הנהר. "אני צריך לחפש את דיטה," הוא אומר. הוא מתכוון לחברתו, הבת של זאוס.
לידיה, אמם של התאומים, היושבת במושב הנוסע, קמה בעזרתו של פול ויוצאת מהמכונית. היא עוקבת בעיניה אחרי בנה המחזיק את המקטורן שלו שמוט על כתפו האחת ומתחיל לטפס על הגבעה.
"אלוהים אדירים," היא ממלמלת ביוונית וממהרת להתוות את אות הצלב אחרי שנשאה את שם האלוהים לשווא.
"אימא," אומר פול אחרי שאחיו נעלם מעיניהם, "מה באמת אנחנו עושים כאן?"
לידיה מצופפת את גבותיה העבות כאילו אינה מבינה את השאלה.
"בכל שנה את מסרבת לבוא לפיקניק הזה," הוא אומר, "בגלל שאבא שונא את זאוס."
"הוא לא שונא אותו יותר ממני," היא עונה בשלווה. רק לעתים נדירות מוכנה לידיה לתת למישהו את הבכורה במה שזה לא יהיה. היא משלבת את זרועה בזרועו של פול לשם תמיכה, ושניהם מתחילים לעלות בשביל החצץ המוליך אל ביתו המפואר של זאוס, עתיר הגמלונים המשופעים והעמודים הקורינתיים. "הפיקניק הזה הוא של הכנסייה, לא של זאוס. אני מתגעגעת לרבים משכנינו לשעבר, וכבר חודשים לא נפגשתי פנים־אל־פנים עם נוּנָה טֶרי."
"את מדברת עם טרי בטלפון כל יום."
"פּוֹלי מוֹ," אומרת לידיה ביוונית, "פול שלי, אני לא הכרחתי אותך לבוא הנה."
"הייתי מוכרח לבוא, אימא. את זוממת משהו. גם קאס וגם אני יודעים את זה."
"באמת?" שואלת לידיה בעוקצנות. "לא ידעתי שהתואר במשפטים עושה אותך גם קורא מחשבות."
"את מתכוונת לעשות לדיטה צרות כאלה או אחרות."
"צרות?" לידיה פולטת נחרה של בוז. בגיל שישים ושלוש אמם נעשתה מגושמת במידת־מה, אך עדיין יש לה הופעה מרשימה. היא אישה גבוהת קומה עם עיניים כהות חודרות ורעמת שיער מאפיר משוך לאחור ממצחה. "דיטה עושה מספיק צרות לעצמה. אפילו טרי מודָה בזה, והבחורה היא האחיינית שלה. אם קאס יתחתן עם דיטה, אביך לעולם לא ידבר איתו."
"אימא, האמונה בעין רעה היא שטות שהבאתם מהארץ הישנה. קאס ואני לא מתכוונים להמשיך את הסכסוך האידיוטי עם זאוס. ואנחנו כבר בני עשרים וחמש. את מוכרחה לאפשר לקאס לקבל את ההחלטות שלו בעצמו."
"מי אומר?" עונה לידיה ומוסיפה צחקוק פתאומי ולחיצה בזרועו של פול, להמעיט מרצינות הערתה. אמם תמיד צוחקת כשהיא אומרת משהו שהיא באמת מתכוונת אליו, היא חושבת שזה מעיד על שנינות.
בראש הגבעה, הפיקניק בעיצומו. זו מתקפה על כל החושים. מהמחתות ממשיך להיתמר עשן הקטורת אף־על־פי שהטקס הדתי הקצר כבר הסתיים, וניחוחו מתערבב בריחם של ארבעת הטלאים השלמים הנצלים מעל גחלי עץ אלון. להקת בוזוקי מנגנת מוזיקה עליזה רועמת שצליליה מרטיטים את האוויר וסוחפים את מאות האורחים המתגודדים על המדשאה.
טרי, אחותו של זאוס וחברתה הטובה ביותר של לידיה מאז שהיו שתיהן בנות שבע, כבר ממתינה להם. השיער שלה צבוע בצבע צהוב־קש ומשווה לה מראה של דחליל. היא מחבקת את פול ואת אמו. לצדה של טרי עומד האל, בנו של זאוס, ומקדם את פני האורחים בברכת ברוך הבא. האל הוא גבר בן ארבעים, בריא בשר ולהוט לרצות, מסוג האנשים שתמיד יפנו אליך בהתרפסות מעוררת רחמים של כלב מזיל ריר. ובכל זאת, פול רוחש חיבה מיוחדת להאל, עוד מהימים שבהם הוא וקאס נגררו אחריו כמו כלבלבים. זה היה לפני עשרים שנה, בתקופה שקדמה למריבה על חוזה השכירות של חנות המכולת שהייתה שייכת לאביו של פול, מריבה שהפרידה בין המשפחות. ובדומה לפול, האל נראה כמי שמעדיף גם הוא להתעלם מהסכסוך. הוא מחבק את אמו של פול, לה הוא עדיין קורא "דודה לידיה", ומנהל עם פול שיחה קלה עד שטרי מושכת את לידיה משם. קבוצת חברים ותיקים ממתינה להן בצל אחד מהאוהלים המפוספסים בכחול־לבן שניטעו על המדשאה. פול פונה ומצטרף בלי חמדה אל האנשים הרבים שהוא מכיר מילדותו, שמהליכות העולם הישן שלהם ומציפיותיהם המכבידות שאף תמיד להימלט.
לא רחוק ממנו עומדת החברה שלו, ג'ורג'יה לַזוֹפּוּלוֹס, לבושה בשמלת כתפיות כחולה. היא מבחינה בו ומתחילה ללכת לקראתו, חיוך אוהב על שפתיה. ג'ורג'יה היא בחורה נמוכה, חטובה ובעלת גומות חן חינניות — אנשים אומרים תמיד שהיא דומה לסאלי פילד. פול וג'ורג'יה הם זוג מאז שנתם האחרונה בבית הספר התיכון, ולמרות זאת שפתיהם בקושי נוגעות כשהם נפגשים. ג'ורג'יה היא בתו של האב ניק, הכומר של כנסיית סיינט דימיטריוס. היא יודעת שבאירועים האלה בני הקהילה משגיחים על כל תנועה שלה.
ג'ורג'יה כבר הכינה לפול צלחת נייר גדושה בבשר כבש ובפסטיצ'יו — הגרסה היוונית ללזניה — שני המאכלים החביבים עליו ביותר, והוא לוקח את הצלחת בתודה, אך פונה ממנה לרגע לחפש את קאס. הוא מאתר לבסוף את תאומו במרכזה של קבוצת אנשים, חבריהם ללימודים בתיכון. פול יודע שאפילו ממרחק של שלושים מטרים הוא יצליח לצוד את עינו של קאס, וזה אכן קורה, ואז הוא מטה מעט את סנטרו, לרמוז לו על מקום הימצאה של אמם. הם סיכמו ביניהם לפקוח עליה עין, ולהתערב אם היא תתקרב אל דיטה. הם היו בטוחים שאל הוריה של דיטה, שעמם לא דיברה שנים, היא לא תתקרב.
בסתר לבו היה פול שותף לרוב דעותיה של אמו על דיטה, אך הוא היה מודע לצורך העז של קאס להיות אדון לעצמו ותמיד התייחס לתשוקותיו של אחיו כאילו הן זהות לשלו. למרות התנגדותם הנחרצת של הוריהם, נראה שדיטה הנועזת ובעלת הלשון החדה הייתה אהובה על קאס יותר מכל הנשים שקדמו לה.
אנשים אחרים — אנשים רגילים — לא ממש מבינים מה זה אומר, לגדול בלי לדעת איפה אתה מתחיל ואיפה אחיך נגמר. מבחינתו של פול, בני האדם נחלקו לשתי קבוצות: קאס, וכל השאר. אפילו אמם, כוח אדיר שתמיד התנשא מעליהם בעוצמה ובנחרצות בלתי מתפשרת של עמוד שיש, לא השתייכה לקטגוריה של קאס מבחינת הקִרבה הרגשית.
וכיוון שכך, העובדה שבקולג' חלה תמורה בהתנהגותו של אחיו והוא נעשה שונה מאוד ממנו, הייתה אחד מהאתגרים המפתיעים ביותר בחייו של פול ג'יאניס. קאס התהולל יותר מדי ומרד בגלוי בהוריהם. בסיום הקולג', פול הלך ללמוד בבית הספר למשפטים ואילו קאס נסחף ללא מטרה עד שלבסוף הצליח להתקבל לבית הספר לשוטרים של מחוז קינדל, והוא אמור להתחיל ללמוד שם בשבוע הבא.
פול מבקש לפנות חזרה למקום שבו השאיר את ג'ורג'יה, ורגליו נתקלות פתאום במישהו שעומד מאחוריו. הוא מועד ונופל לאחור אגב נפנוף זרועות נואש, הצלחת נשמטת מידיו וצעקה נפלטת מפיו. לבסוף הוא משתטח על גבו והצעירה שבה נתקל גוהרת מעליו ומצמידה את זרועותיו לדשא.
"אל תזוז," היא אומרת. "תן לעצמך קצת זמן להתאושש ולוודא שאתה בסדר."
הצעירה הזאת היא סופיה מיכאליס.
"איפה היית כל הזמן?" אלו המילים הראשונות שיוצאות מפיו. הוא עצמו אינו יודע למה התכוון בדיוק — סתם לומר שלא ראה אותה כבר שנים, או לציין את השינוי שחל בה במשך הזמן. שני הדברים היו נכונים. סופיה הייתה תמיד בחורה מחושבת, חוכמולוגית לא קטנה, אך לא היית מעלה בדעתך שהיא אחת מאותן בנות שהופכות בבגרותן לנשים מושכות כל־כך. בתיכון היא נמנתה עם הבנות הרבות שהבנים, באכזריות אופיינית לבני נוער, נהגו לכנות "טרגדיה יוונית"; כלומר, שאפה היה גדול מדי ביחס לפניה. אבל לה תמיד הייתה דעה טובה על עצמה. וגם היה לה גוף הורס. עכשיו ניכר בה שאין לה צל של ספק שהיא משהו מיוחד.
הוא צוחק ומתיישב לבדוק את עצמו. הדשא הותיר כתם ירוק על שרוול חליפת הברוקס החומה שהייתה שייכת לאחיו, אך הוא אינו חש כל כאב. הוא נוטל את היד שהיא מושיטה לו וקם על רגליו, והאנשים שחשו קודם לעזרתו מתחילים להתפזר.
בתשובה לשאלתו של פול, סופיה מספרת שבשבע השנים האחרונות למדה בבוסטון, בתוכנית משולבת של לימודי קולג' ובית ספר לרפואה. ביוני היא קיבלה תואר דוקטור לרפואה והתחילה את ההתמחות שלה כאן, בבית החולים האוניברסיטאי.
"באיזה תחום?" שואל פול.
"כירורגיה," היא עונה.
"אלוהים," אומר פול. בחיים הוא לא היה מנחש. "זה אומר שהייתי מקבל תפירה חינם אילו הייתי צריך?"
"אימא שלי אומרת כל הזמן שהייתי צריכה לתת לה ללמד אותי לתפור."
סופיה שואלת עליו. בעוד חודשיים הוא יקבל את ההסמכה מלשכת עורכי הדין, ויתחיל לעבוד במשרדו של ריימונד הוֹרגן, התובע המחוזי של מחוז קינדל.
"ומה עם כל יתר הדברים?" שואלת סופיה. "אתה עדיין יוצא עם ג'ורג'יה?"
"עדיין יוצא עם ג'ורג'יה," הוא עונה. שתי השיניים הקדמיות הקטנות שלה מופיעות מעל שפתה התחתונה הצרה והציצים הנאים שלה מרטטים בעליזות. הוא יודע מה היא חושבת: מתי כבר תחליטו? "היא נמצאת כאן באיזשהו מקום," הוא אומר ומחווה תנועת יד רחבה, כאילו אינו יודע שג'ורג'יה מקפידה להישאר צמודה אליו. אפשר לחשוב שאם היא לא תשגיח עליו הוא ייעלם לה.
"אז כדאי שאמצא אותה," אומרת סופיה. "ואגיד לה שלום."
"כן, כדאי," הוא אומר, אבל מרגיש שג'ורג'יה קטעה איכשהו את שטף שיחתם. סופיה נפרדת ממנו בנפנוף יד מהיר והוא נאבק בפיתוי לעקוב אחריה בעיניו. אבל היא הותירה בו רושם עז. נראה לו שסופיה נעשתה לאדם שהוא עצמו תמיד שאף להיות, אחד מאותם אנשים שיכולים להטביע את חותמם בעולם. וכעבור רגע, כשהוא פונה סוף־סוף לאחור ורואה את סופיה עומדת ומדברת עם ג'ורג'יה החפה מכל שאיפות אישיות, המראה מעצבן אותו משום־מה. ג'ורג'יה ויתרה על לימודים בקולג' בעידודו של אביה, הכומר ניק, והיום הגיעה לדרגת כספרית בכירה בבנק המקומי. פול אוהב את ג'ורג'יה. תמיד יאהב את ג'ורג'יה. אך הוא אינו בטוח כלל שירצה אי־פעם להתחתן עם ג'ורג'יה, כפי שהיא ובני משפחתה מצפים כבר מזמן שיעשה. וזאת הבעיה שלו. החיים עם ג'ורג'יה יהיו טובים. לא בטוח שהם יהיו מעניינים.
שקוע במחשבותיו אלו, פול מגלה שאמו נעלמה מעיניו, וכאשר הוא מאתר אותה לבסוף, הוא רואה לחרדתו שהיא משוחחת עם בעל הבית. אבל הבעת פניה של לידיה אינה מתרככת בעת שהיא מביטה בזאוס. גם בגיל שישים ושש, זאוס השזוף ובעל הבלורית הכסופה הוא עדיין גבר יפה תואר בצורה יוצאת מגדר הרגיל. הוא לבוש חליפה לבנה ועושה כמיטב יכולתו להיראות שמח וטוב לב, למרות קרירותה הבולטת של לידיה. פול חשב תמיד שלזאוס יש דעה יותר מדי חיובית על עצמו, ומשום כך הוא לא יוכל להצליח בפוליטיקה, אך הוא נבחר להיות המועמד הרפובליקני למשרת המושל, ובמרוץ לבחירות הכלליות שיתקיימו בעוד פחות מחודשיים מתנהל מאבק צמוד בינו לבין יריבו. אם זאוס יזכה, יש לשער שהוא יפקיד את עסקיו המשגשגים, שמחזיקים במרכזי קניות בכל רחבי המדינה, בידיו של בנו האל, שבלי ספק יחריב אותם עד היסוד, פשוטו כמשמעו.
בינתיים מבחין פול שבתו היפה של זאוס פוסעת לעברו. דיטה מתרוממת על קצות אצבעותיה ומטביעה על שפתיו של פול נשיקה חמה ולחה, מדיפה אדי אלכוהול. דיטה נראית לו שתויה בכל פעם שהוא פוגש אותה. רק כעבור שנייה קולט פול שהיא מעמידה פנים כאילו אינה מצליחה להבדיל בין התאומים — רוב האנשים עדיין אינם מצליחים — והוא הודף אותה מעליו.
"אה, זה אתה, פול? איזה מזל שלא שיתפת איתי פעולה. אתה חושב שקאס היה מקנא או שאתם מתחלקים בכל דבר?" דיטה, עם השיער השחור כעורב, הגוף המחוטב, תווי הפנים המלאים והתואמים והעיניים הכהות המדהימות, צוחקת ומחככת את שדיה בזרועו, ומאלצת אותו לסגת צעד אחד לאחור.
בגלל ההתחכמויות האלו עושה פול כמיטב יכולתו להתרחק מדיטה, אם כי הוא יודע בחוש שזה בדיוק מה שהיא מנסה לעשות, להפריד בין קאס לבינו.
"דיטה, אולי נדמה לך שאת מצחיקה, אבל אני במקומך לא הייתי יושב ליד הטלפון ומחכה שיזמינו אותי להופעת אורח בתוכנית של ג'וני קרסון."
"אוי, פול," היא אומרת, "אתה נורא לחוץ. אם מישהו ידחוף חתיכת פחם לתחת שלך היא תהפוך ליהלום." כיוון שניצחה בעליל במשחק המאולתר של חילופי עלבונות, היא משתתקת לרגע ונועצת בו מבט בוחן. "למה כולם נגדי בבית שלך?"
"אנחנו לא נגדך, דיטה. אנחנו בעד קאס."
"זה נכון. קאס צריך בחורה כמו ג'ורג'יה. מ־ש־ע־מ־מת."
מדקרת הכאב שהוא חש למשמע הדיבורים חסרי הרגישות על ג'ורג'יה חדה להפתיע, והוא נאלץ לכבוש את הדחף לסטור לדיטה, דבר שמתחשק לו לעשות לעתים קרובות. דיטה בחורה פיקחית. זה עוד דבר שגורם לה להיות מסוכנת כל־כך. הוא פונה ללכת, אבל דיטה אינה מצליחה להתאפק ומוסיפה עקיצה אחרונה.
"בחיי," היא אומרת, "אני חושבת שהייתי זורקת את קאס כבר מזמן, אלמלא ידעתי שזה היה משמח אתכם כל־כך."
ברבות הימים, כאשר יחזור ויהרהר ביום שישנה לנצח את חיי משפחתו, יאפשר לו מרחק הזמן להבין טוב יותר את השנאה העצמית ההרסנית של דיטה. אך ברגע ההוא מרגיש פול רק את הסכנה שנשקפת ממנה לאחיו התאום, ואת חוסר היכולת שלו להציל את קאס. פול פונה והולך ובראשו מהדהדת מחשבה רמה וחדה כתקיעת חצוצרה: הוא מתעב את האישה הזאת.
מיקי –
כמו שתי טיפות מים
מותחן משפטי. למי שאוהב את הז’אנר הזה, ההנאה מובטחת, וגם למי שלא, כי בעצם העלילה מעניינת והגיבורים בהחלט מחזיקים מים ואם אתה נותן לעצמך לשקוע בסיפור אתה זורם איתו הלאה, בהנאה.
דן –
כמו שתי טיפות מים
אני לא כל כך שוחה בז’אנר הזה של מותחנים משפטיים, וגם לא מת על סדרות משפט למינהן בטלוויזיה, אבל פה נכנסתי לסיפור ונהניתי מאד, אולי אלו הדמויות המעניינות למדי ואולי זו העלילה שעניינה אותי. בקיצור, ספר נחמד
גדעון –
כמו שתי טיפות מים
טרגדיה יוונית בתחפושת של מותחן משפטי, וזה לא נאמר כמשהו שלילי. הכתיבה זורמת העלילה מעניינת הקצב משתפר עם הזמן (קצת איטי בהתחלה) והסוף לא טריוייאלי.