כן לא שחור לבן

 פרק 1 – הגולם הופך לפרפר

חקירה מספר 1, ספטמבר 1997

אור בוהק של מנורה שקופה התנדנד מעל ראשי. ריח של מתכת חנק את אפי. מולי שולחן עץ ישן עם חריטות כועסות מהעבר שהביטו בי כשציפורניי נקשו עליהן בניסיון להרגיע את פעימות ליבי. עיניי הבריקו מפחד, גופי רעד. האם הגיע הרגע לחשוף את האמת? האם המצפון שלי יתנקה סוף סוף?

אל תוך החדר נכנס אדם בסוף שנות השלושים לחייו עם שיער מגולח ושאריות של זיפים שסכין הגילוח לא הצליח להוריד. עיניך היו גדולות וסקרניות, אך הקמטים סביבן חשפו תשישות, כנראה תוצאה של יותר מדי מחשבות.

התיישבת בכיסא מולי בחריקה שזעזעה את אוזניי. בשקט מופתי הנחת כוס קפה שחור ללא אדים על השולחן. על ברכיך נח קלסר שחור וגדול ובתוכו עשרות מסמכים. שלפת מתוכו ערמת דפים חלקים. מכיס החולצה שלך שלפת עט והנחת אותו על ערמת הדפים.

״שלום, גברת לונגואן,״ אמרת בטון רציני. ״שמי ג׳ון ואני החוקר הראשי בתיק מספר 1648. את יכולה לקרוא לי מר בלש. עד כאן הכול ברור?״ שאלת ואני נותרתי אילמת. ״אבקש למען הפרוטוקול שתעני בתשובות של כן ולא, ברור?״

שתקתי.

"גברת לונגואן, זה ברור?" שאלת חסר סבלנות.

״כמו המשחק?״ עניתי בחיוך זעיר.

״סליחה?״ שאלת מבולבל.

״כן לא שחור לבן... יש משחק כזה. מכיר?״

״לא, העלמה לונגואן,״ ענית קר.

״אז למען הפרוטוקול אבקש שתקרא לי פרנסיס או פרנסי,״ עניתי בביטחון. שקרי, כמובן.

״מקובל,״ סיכמת בפשטות, והמשכת, ״ובכן, גב – פרנסיס, האם את יודעת מדוע את פה היום?״

״לא, אדוני הבלש,״ עניתי. זה היה שקר.

״האם את מודעת לכך שנפתחה חקירה לגבי נסיבות מותו של לורנס אשטון וייס?״ שאלת, בוהה לתוך עיניי.

״תראה, זאת עיירה קטנה, מר בלש. אנשים מדברים.״

״אז אשאל שנית... האם את יודעת מדוע את פה היום?״

״אני מניחה שבגלל יחסיי הקרובים למנוח,״ השבתי.

״קצת יותר מקרובים, הייתי אומר. מספרים שכל החבורה שלכם בלתי נפרדים,״ אמרת, מחפש תשובות.

״חד-משמעית,״ אמרתי בגאווה צבועה לחלוטין.

״אם כך, אבקש ממך לשתף פעולה באופן מלא וברצינות רבה. כך לא ניקלע לבעיות בינינו. זה ברור?״ שאלת וגבותיך הזדקפו.

״כן,״ עניתי.

״תראי, חברך לורנס נפטר בדרך טרגית. אני מניח שהגבת למותו בקושי רב,״ ניסית להיות ידידותי.

״כולנו,״ אמרתי שקטה.

״את יודעת מה קרה בליל מותו?״ שאלת בבת אחת, מרתיע אותי.

״לא, מר בלש, איך אדע?״ לחשתי, מרגישה שאתה מרחף מעל חבל דק.

״את בכל זאת אחד האנשים האחרונים שראו אותו," השבת, ואני הרגשתי חשופה.

״אינני יודעת דבר,״ התגוננתי.

״אבל את בטח יודעת שהוא מת כתוצאה מחבטה שקיבל בראשו, חבטה שלא הגיוני שהייתה קורית בלי כוונה. את מבינה מה אני אומר, פרנסיס?״ שאלת, ואני נחנקתי.

״אני יודעת שהוא נרצח,״ אמרתי כמעט לוחשת.

״בדיוק, פרנסיס. מישהו רצח את לורנס וייס,״ אמרת.

נשכתי את לשוני.

״תראי, פרנסיס, אני בטוח שיש מישהו בעיירה הזאת שיודע יותר ממה שהוא מספר. אחרי הכול, את בעצמך אמרת שזאת עיירה קטנה ואנשים מדברים.״ עצרת לרגע ובחנת את עיניי שברחו ממבטך החודר. ״תראי, לי ולך יש את אותה מטרה, לגלות מה עלה בגורלו של לורנס וייס. תקני אותי אם אני טועה,״ המשכת לבחון אותי.

״כמובן. אני פה כדי לעזור.״

״מצוין... נתקדם. ספרי לי על הגרטון בר. מספרים שהחבורה שלכם כמעט וחיה שם.״

חיוך רחב נמתח על פניי. ״זה לגמרי הבית השני שלנו.״

״אז אפשר לומר שהיית לקוחה קבועה במועדון הגרטון,״ ציינת ורשמת בדפים שלך.

״הכי קבועה שתמצא.״

״והחבורה... האנשים עימם את ולורנס הסתובבתם, גם הם היו לקוחות קבועים של הגרטון, נכון?״ הקפדת לדייק כל מילה בשאלה.

״חבריי הטובים גם הם לקוחות של הגרטון, כן,״ אמרתי נינוחה.

״ספרי לי עליהם, על חבורת הגרטון בר לפני שנה בדיוק, בשנת 1996,״ ביקשת.

התחלתי לצחוק.

״מדוע את צוחקת?״ שאלת וסגרת את מכסה העט.

״אני יכולה לדבר על השנה הזאת כל חיי,״ השבתי.

״אם כך ספרי לי ספציפית על ערב פתיחת עונת האביב,״ ביקשת, ואני בלעתי רוק כי ידעתי בדיוק מה אתה רוצה לדעת.

ריח הספות ב"גרטון בר" הזכיר מועדון חשפנות ישן. המוזיקה ברקע הייתה קלה אך קצבית. האלכוהול עבר מבקבוק ליָד, ריח ג׳וינטים מערפל התחבר אל עשן סיגריות שעלה אל התקרה בעיגולים חמקמקים. האדרנלין נכנס לפעולה בבת אחת. נשים קנאיות בשמלות צמודות וצעיפי כותנה בחנו אחת את השנייה, חלקן חיכו לקריצה מבחור זר להעביר איתו את הלילה וחלקן המתינו בסבלנות לזה שייקח אותן לחופה.

פריחת עונת האביב סימלה את תחילת השוויון בין היום ללילה. אבל עבורנו הלילה תמיד היה ארוך יותר, כנראה מפני שאת רוב שעות היום בילינו בניסיון להיזכר מה קרה בלילה הקודם.

למרות שהגרטון בר הוא עד היום המועדון היחידי בעיירה – כפי שאתה בטח יודע, מר בלש – ותור ארוך של אנשים היה משתרך כדי להיכנס פנימה, לא כולם רצו להיות בו. לא מפני שהאלכוהול יקר מדי או שהאנשים לא מעניינים מספיק, אלא בגלל שהוא היה מזוהה עם הילדים הרעים, אלה שאימא ואבא אמרו לך לא להיות חבר שלהם לעולם. אך אם מצאתם את עצמכם מול המראה שעה יותר מהמתוכנן, בחליפה ועניבה יקרות או שמלה צמודה ועקבים גבוהים מדי, כנראה שאתם מתאימים למקום הזה כמו כפפה ליד.

אל הגרטון בר, מר בלש, היו מגיעים אנשים אפלים, מלאי סודות, כאלה שהעדיפו לפלרטט בכל ערב עם אדם אחר מאשר להתחייב לאישה וילדים. למרות שכולם ניסו להסתיר זאת בחיוך ממזרי ובשיחות קולחות, הם בעצם היו די בודדים. קל לזהות זאת, אתה לא חושב כך, מר בלש? בטח למדת לזהות אנשים בודדים. הם בוודאי מגיעים לכאן הרבה, לחקירות. בגרטון היה קל במיוחד לזהות אותם, כשהם רוקדים בשיא השכרות ברחבת הריקודים. חבל שלא הזהירו מראש בכניסה שאם היית פוגש בגרטון באישה מזילה דמעה אסור לך להציע לה עזרה, אלא רק להשקות אותה בעוד כוס ויסקי מרה. כי ללקוחות הגרטון בר היו כמה דברים משותפים – אגו מפוקפק ורצון לשתות עד אובדן שפיות זמני. כמובן שאסור לשכוח תוספת חריפה לערבובים – לילות פרועים וסטוצים חד-פעמיים מתחלפים.

אבל מספיק לדבר על המועדון. אני יודעת על מה אתה רוצה שאדבר, על החבורה שלורנס וייס המנוח ואני היינו חלק ממנה. אני מניחה ששמעת על המוניטין של ״החבורה המופקרת״, החבורה שלא יודעת גבולות ומעצורים. אלה הלחשושים שרַצו עלינו אז. למרות זאת, כל העיירה הביעה בנו עניין. אתה מבין, מר בלש, אני מאמינה שאי-אפשר לזייף את זה – כולם אהבו לרכל על החבורה שלנו, אבל היו מתים להיות חלק ממנה. כולנו חושקים בחוויות ליליות עם אנשים שלא מעניין אותם מה אחרים אומרים.

בערב פריחת עונת האביב, בשיאו של ריקוד ארוטי, נכנסו הנדריק קליין ולורנס וייס אל הגרטון בר. לבושים בבגדים צמודים, שערם משוח בג׳ל וריחות בושם נודפים מהם, מושכים אחריהם את מבטיהן של כל הנשים, ובעיקר של המטורפות. הנדריק ולורנס נכנסו במהירות, כמו שתי סופות, בצעקה אחת גדולה, גורמים לליבי להחסיר פעימה ולגופי לנדוד לכיוונם – כמו שאר הנשים בגרטון – כדי לזכות במעט תשומת לב מהם.

אחריהם הגיעו גם אמנדה פרנקס ולורה פרקר, שתי הנשים האהובות עליי, החברות הכי טובות שלי. גבוהות, יפות, הרסניות. צמאות לרגעים אסורים. ברגע הן גרמו לטעם המר של האלכוהול בתחתית הכוס הראשונה של הלילה להיות מתוק יותר.

בהליכה יציבה, ראש מורם ובגדים שהבליטו את המקומות החשובים, שוטטתי בין אנשי הגרטון, אומרת שלום לשאר החברים בחבורה – סטיב פרקר, בעלה של לורה, מלאני סאות׳ וכמובן דון שוסטר ועל ברכיו הנערה השבועית המתחלפת. הפעם היא הייתה יפהפייה, ולכן החמאתי לה בצניעות על השרשרת הכסופה שעל צווארה. בעצם התכוונתי לומר שהגדלת החזה שקנה לה דון מחמיאה לה, ובהחלט מוסיפה.

עמדתי זקופה מול הבר, נותנת לצעיף הכותנה שלי להחליק עד לפרק כף היד שלי באדישות מוחלטת. כשהאווירה התחממה והאלכוהול עבר מבקבוק לכוס ליד, נבלעתי בין שאר האנשים במועדון, מבצעת את הפלירטוט הראשוני של הערב בצורה מדויקת. חום גופי עלה ועטף אותי כמו קורי עכביש, גורם לשערי הישר והמקורזל בקצוות להפוך גלי, ולטיפות זיעה ראשונות להופיע על מצחי.

חיפשתי את עצמי בין כל האנשים ובטעות – אך למעשה בכוונה מוחלטת – תפסתי את הנדריק קליין בוחן אותי. האנשים, בקבוקי האלכוהול המסתובבים, האורות, המוזיקה הקופצנית, ריח הזיעה, הבשמים, הסיגריות והאלכוהול, הגרטון בר כולו – הכול נעלם בבת אחת. רק הנדריק נותר. הוא ואני והמשחק שלא נגמר אף פעם – מי מאיתנו יתקרב ראשון ויאמר, ״הלילה אנחנו במיטה שלי״.

אך המתח נחתך. לורנס וייס נתקע בהנדריק בדרכו לאמנדה פרנקס, החברה הכי טובה שלי, עם חיוך של נוכל. הוא לא שאל לרשותה וגם לא חיכה לתגובתה לפני שנישק אותה נשיקה ארוכה, אחת שלא הביעה שום רגש אבל יידעה את שאר הגברים הטורפים בגרטון למי היא שייכת.

לורה פרקר, שנראתה אז כמו בטן הריונית אחת גדולה, התקדמה לעבר השולחן הקבוע שלנו. בדרכה היא לגמה לגימה מכל כוס שראתה כי "אסור לה כוס שלמה. זה יכול להזיק לתינוק״. לצידה, בהליכה קלסית, אמנדה פרנקס הכובשת ביופייה הביטה בגברים הרעבים למגע.

עם הגעתן לשולחן שלנו הייתה מתחילה השיחה הקבועה. דיברנו על מערכות היחסים המעניינות בעיירה – מי התחיל לצאת עם מי, מי שכב עם מי, מי נפרד ממי. קינאנו בלורנס וייס שהשוויץ בקאדילק דה וויל החדשה שלו, שבחורות רבות כבר הספיקו בוודאי לנסוע בה, העלנו זיכרונות מהלילה הקודם – משחק פוקר שנגמר בהפסדו המביך של לורנס וייס והריב הגדול של סטיב ולורה לגבי הכסף שהוציאו על חתונתם – אבל בעיקר ירדנו על הבחורות הנואשות שישבו סביבנו והביטו בנו, כמהות להיות חלק מהחבורה שלנו לילה אחד. חלקן ודאי רצו לסיים את הלילה במכונית של לורנס וייס וחלקן רצו להתחיל מלחמת חתולות איתי ועם חברותיי.

בשלב מסוים עלה נושא אחר שעליו דיברנו כמו לוליינים שהולכים על חבל דק. אני מתכוונת לכאב האכזרי שעטף את ליבה של לורה פרקר, חברתי הטובה, בגלל שבעלה האהוב סטיב פרקר ניהל רומן בסתר. טוב, כבר לא ממש בסתר. כולנו ידענו שהוא מנהל רומן מאז שהיא גילתה על זה לפני שנה. לורה נשברה אחרי כמה צ׳ייסרים שאסור היה לה לשתות.

״אתן חושבות שהוא עדיין אוהב אותי?״ לורה שאלה אותי ואת אמנדה.

״כמובן, לורי!״ אמרה אמנדה.

״אין סיבה שלא,״ הוספתי, משקרת לה ברוגע.

״אז לאן הוא נעלם בבקרים אחרי הגרטון?״ שאלה לורה.

״בטח נרדם על איזה ספסל במקום להגיע הביתה. הוא לא יכול לנהוג אחרי שהוא שותה כל כך הרבה,״ ניסיתי להרגיע אותה.

״הוא בטח נשאר במכונית של דון, חולם יום אחד לקנות מכונית כזו בעצמו,״ אמנדה צחקקה. היא שיקרה בכל כוחה כדי להקל על לורה.

משהייתה נגמרת השיחה הרגילה שלנו על נישואיהם הכושלים, לורה הייתה קמה ומצטרפת לסטיב שישב בחברת הגברים. היא הייתה חוזרת איתו הביתה, ואילו ואמנדה ואני היינו חוזרות עם הסוד הכואב שלה. לי כאב הסוד יותר משהוא כאב לכולם כי... ובכן, מר בלש, אגלה לך את הסוד הכמוס והראשון ששמרתי עליו עבור חבריי – סטיב פרקר, בעלה של לורה פרקר, ניהל רומן אסור עם אמנדה פרנקס, חברתנו הטובה.

עצרת אותי, מבולבל, "סטיב פרקר ניהל רומן עם אמנדה פרנקס?"

"זה מה שאמרתי."

״בסדר," כתבת בדפים שלך. "סכמי לי את מערכות היחסים בתוך החבורה.״

״אפשט לך את זה, מר בלש. אמנדה פרנקס ולורה פרקר היו החברות הכי טובות שלי. סטיב פרקר הוא בעלה של לורה, שניהל רומן סודי עם אמנדה פרנקס. הנדריק קליין ולורנס וייס היו כאחים, בלתי ניתנים להפרדה, והמנטור שלהם, ובעצם של כולנו, היה דון שוסטר."

נראית מופתע מאוד מהסיכום שלי.

״קרה משהו, אדוני הבלש?״ שאלתי, מגחכת.

״כמה זמן נמשך הרומן בין אמנדה פרנקס לסטיב פרקר?״

״לא יודעת בדיוק. אולי שנה וחצי.״

״מעניין,״ מלמלת לעצמך.

״למה זה מעניין?״ שאלתי בסקרנות, אך אתה לא הגבת ורשמת את הפרטים שנתתי לך.

"ומי ידע על זה חוץ ממך?"

״כולם,״ אמרתי כמובן מאליו.

״גם לורנס וייס?״

״מן הסתם. הוא בכל זאת היה חלק בלתי נפרד מהחבורה.״

״מי זאת מלאני סאות׳?״ שאלת, מעלה את שמה מהרשימות שלך.

״חברה של הנדריק ולורנס. ’מזרן שכונתי', כך הבנות כינו אותה בגרטון,״ השבתי, נזכרת בשנאה העזה שלי כלפי הבחורה.

״מעניין.״

״למה זה מעניין?״ שאלתי שוב, הפעם בקוצר רוח.

״המשיכי, פרנסיס.״

ראיתי את הנדריק סורק בעיניו את הבר. גופו זז בחוסר נוחות כשניהל שיחות חסרות משמעות עם אנשים אקראיים. ידעתי שהוא מחפש אותי.

קמתי במהירות מהשולחן הקבוע, שיכורה, מחייכת בהתרגשות וערפול חושים. לא התייחסתי לחברותיי וגם לא חשבתי על הצעד הבא. הנדריק הבחין בי והתקרב אליי עם חיוך ממזרי, שערו החום משוח בג׳ל, גופו החטוב מדגיש את עיניו הרעבות, מבטו משתוקק למגע שלי. זה המיס אותי.

״פרנסי בייבי,״ הוא אמר כשעבר בין האנשים כדי להגיע אליי.

״מר קליין,״ השבתי בחיוך שובה, מתחילה לשחק איזה משחק מקדים בלי להתכוון.

הנדריק עמד מולי והניח את הכוס שלו לצד הכוס שלי על הבר. ידיו משכו אותי אליו בתובענות עדינה וסוחפת. הרמתי דגל לבן של תשוקה ונכנעתי, כמו תמיד. נישקתי אותו, משחררת את השדים שלי מהכלוב ללילה אחד של מנוחה. התקרבנו אל השולחן הקבוע של החבורה והתיישבתי על ברכיו, משחקת בשערי כשידו מלטפת את גבי בעדינות. אמנדה ולורה שישבו לצידי הסתכלו עלינו, מחייכות לעצמן. כולם ידעו שיש משהו ביני לבין הנדריק. זה לא היה סוד. דון שוסטר ונערת הליווי שלו ישבו מולנו. היא ליטפה את פניו המקומטות.

״אולי תיקחו הפסקה מהמשחק המקדים?״ אמר דון בתגובה למבטו של לורנס, שבחן את מיקום היד שלי על מכנסיו של הנדריק.

״קנאים כולכם,״ אמרתי בחיוך והתיישבתי בכיסא הריק ליד הנדריק.

״אם כבר מדברים על קנאים, אתם יודעים שהנדריק ואני נכנסים לשותפות?״ אמר דון בחיוך גאה.

פניו של הנדריק החווירו והוא מלמל, ״שום דבר עוד לא סגור.״

הייתי מבולבלת. הנדריק לא סיפר לי דבר על כך.

״מה, אחי, ככה אתה פותח עסק ולא מספר?״ שאל לורנס, דוחק את הנדריק לפינה.

״אני לא שותף של אף אחד. אם כבר אני הבעלים,״ אמר הנדריק בניסיון להשתחרר מהשיחה.

״ברור, אחי, כי אתה פחדן,״ אמר סטיב השיכור, יורק עלינו את הלגימה האחרונה מכוס הוויסקי שלו.

״סטיב, אתה כזה אידיוט!״ אמרתי, מנקה את הרוק המהול בוויסקי שנחת עליי.

״לפחות לי היו שותפים. אתה זה שמפחד לנסות,״ אמר דון, כלל לא מגיב לסטיב או ללורנס.

״אתה לא יודע כלום מהחיים שלך,״ השיב הנדריק והזיז את ידו שנחה לרגע על גבי.

״לי כבר היו כמה עסקים כשאתה, הנדריק קליין, עוד היית ברמן מתחיל,״ הגיב דון בהקנטה, מזכיר להנדריק את עברו.

סובבתי ראש והבטתי באמנדה ולורה. הן היו חסרות אונים כשהגברים דיברו על עסקים.

״אז מה חדש, יפות שלי?״ שאלתי, פותחת בשיחה חדשה בשולחן העמוס באגו גברי.

לורה לא ידעה איך להגיב להתנהגותו של בעלה השיכור. היא הביטה בי מותשת ואמרה בהתלהבות מזויפת, ״קניתי עגלה הורסת! בצבע שחור צהוב, משהו מהמם.״

צחקתי על שילוב הצבעים המזעזע ואז פניתי לאמנדה. ״מה איתך?״

היא שלפה סיגריה מחפיסת ה-"Lucky Strike" שנחה על השולחן, והדליקה אותה.

״מה את עושה, מטומטמת?!״ צעק סטיב לפתע ומשך את הסיגריה מפיה של אמנדה. הוא הכניס את הסיגריה לפיו בכוח, נושף החוצה את העשן כמו ילד שמעשן לראשונה בחייו.

לקחתי את הסיגריה המתוזזת. ״עכשיו זה שלי,״ אמרתי בחיוך, רגילה להשפלות המיותרות של סטיב ומנסה בכל כוחי למנוע מהרגע הזה להפוך למריבה דרמתית.

״אל תדאגי. מהר מאוד הנדריק ייקח גם אותה,״ אמרה לורה בניסיון להזכיר לי שהנדריק קליין יודע לקחת כל דבר שהוא חושק בו, בעיקר בחורות.

לורנס לקח את הסיגריה מידי. ״מתי תבינו שהכול פה שייך לי?״ הוא גיחך והביט בהנדריק, מדליק אצלו את הפיוז הגברי. אך הנדריק שתק, וכך גם שאר בני החבורה.

״מה חדש בחייך, גברת פרנקס?״ שאל הנדריק את אמנדה, מעביר את הנושא בחדות.

התיישבתי שוב על ברכיו של הנדריק, שהיה נראה מרוצה מעצמו. הוא נישק את צווארי. סובבתי את ראשי ונישקתי את שפתיו.

״שום דבר בעצם,״ אמנדה אמרה כמעט בלחישה.

״לא שומעים אותך,״ אמרתי.

״אמרתי שום דבר,״ היא מלמלה מתוסכלת והביטה בסטיב, שהכין לעצמו כוס נוספת של ויסקי קולה.

״ומה המצב הכספי?״ שאל הנדריק, מביך את אמנדה. כולם ידעו שמצבה הכלכלי מעולם לא הרקיע שחקים.

״אני צריכה למצוא עבודה חדשה,״ מלמלה אמנדה בבושה.

״שוב? בואי, תעבדי אצלי,״ אמר דון כמו אב דואג.

״דווקא מתאים לך,״ אמר הנדריק בלעג. כולם ידעו שאצל דון עובדים גברים עם ראש עסקי או חשפניות במועדונים מחוץ לעיירה.

״אמנדה, נחשוב איך לפתור את זה. אל תדאגי. נעזור לך,״ אמרתי, משתיקה את הגברים.

הרמנו צ׳ייסר בלי להביט אחד לשני בעיניים. המחשבות בלעו כל אחד מאיתנו והאלכוהול היה נראה כמו הפתרון הטוב ביותר והיחיד שהכרנו.

״אלכוהול. הייתם שותים הרבה,״ ציינת והעברת דף, מנסה להספיק לכתוב את כל מה שאני אומרת.

״האלכוהול החזיק את החבורה הזאת, מר בלש,״ השבתי, מגחכת לעצמי.

"כמה שתיתם בערב מותו של לורנס וייס?"

״אני לא זוכרת שהיינו כל כך שיכורים באותו הלילה,״ אמרתי.

״0.287,״ אמרת.

״מה?״

״זה אחוז האתנול שנמצא בגופו של לורנס וייס במותו,״ השבת.

״זה גבוה?״ תגובתי נשמעה תמימה בעינייך, כי הבטת בי המום.

״זה אחוז אלכוהול מאוד גבוה, פרנסיס. הוא יכול להוביל לאיבוד בסיסי בהבנה, נטייה לרגזנות או עצבות וקהות חושים. לורנס עבר טראומה גופנית לפני מותו,״ תיארת.

״טוב, אני לא זוכרת,״ מלמלתי.

״העובדה שאת לא זוכרת דווקא מסכמת את דבריי בפשטות,״ אמרת. "כנראה היית שתויה מאוד. בכל מקרה, מה קרה אחר כך?"

בבת אחת אמנדה קמה ומשכה אותי מעל ברכיו של הנדריק. ״בואי!"

היא גררה אותי אל רחבת הריקודים ונצמדה לגופי כשברקע התנגן שיר קצבי וסקסי. ניסיתי להזמין במבט גם את לורה לרחבה, אך היא סירבה והניחה את ראשה על כתפו של סטיב. הוא לא הגיב. צחקנו והתפרענו, נותנות לחברינו ולכל החוגגים בגרטון להביט בנו כמו במופע ראווה. תשומת הלב מילאה אותי ולפתע, בתנועות גוף מזמינות ולב שפעם מחדש, הרגשתי במרכז העניינים. ואהבתי את זה.

כשחזרנו לשולחן החבורה סיימה עוד בקבוק, המוזיקה הייתה מסחררת והאווירה מרגשת. צחקנו ונגענו, דיברנו ולא זכרנו מה אמרנו.

כשהבוקר עלה, רוב החבורה החלה לקפל את הלילה ולצאת מהגרטון. לורה פרקר העייפה דרשה מסטיב שיחזיר אותה הביתה. במבטה העצוב יכולתי לראות את השאלה הגדולה שרצה בראשה – איך ילדה טובה כמוה, זאת שהקשיבה לאימא ואבא כל חייה, הפכה להיות האישה העלובה שמאוהבת בבעל הבוגדני שלה?

אמנדה פרנקס השיכורה פרשה אל דירתו של לורנס וייס במכונית המדוברת שלו. חשוב גם שאציין שהיא חיכתה בדממה שסטיב פרקר יעדכן אותה אם יגיע לדירתה מאוחר יותר.

אני נותרתי על הבר ופתחתי בקבוק חדש של ייגר. השעות שליוו את אור הבוקר נהגו להעיר אותי בבת אחת. משהו בתחושה של היום החדש, כשהמסיבה עוד לא נגמרה, גרמה לי לפרוח. הנדריק ישב לידי ולחש באוזניי את כל הדברים שהוא מתכנן לעשות לי אחרי שנצא מהגרטון.

״תארי לי את הנדריק קליין,״ ביקשת.

חייכתי. תמיד חייכתי כשהייתי נזכרת בהנדריק.

״את הנדריק קליין, מר בלש, אפשר לתאר כדבק של החבורה. קשור ומקושר להכול ולכולם, כמו השמש אל השמיים או הגשם אל ענן. הוא היה חלק בלתי נפרד מהפאזל שממנו החבורה הייתה מורכבת, וכל יציאה בלעדיו הייתה מרגישה ריקה. ובכל זאת, מי שהכיר את הנדריק קליין ידע שלמרות תפקידו המרשים כמנהיג הלהקה, הוא גם ידע להיות זאב בודד."

"למה הכוונה, זאב בודד?"

״הנדריק קליין ידע את הסודות האפלים של כולם, אבל עליו לא ידעו הרבה. המסתורין מאחורי העבר שלו והסיבה שהוא הפך להיות מי שהוא, תמיד נותרה חמקמקה... כמו עשן.״

"ואפשר לומר שהייתם במערכת יחסים?" שאלת ועיניך השתהו על שפתיי.

״זה מסובך,״ עניתי במבוכה, אך לא שחררת. חיכית שאמשיך.

״הנדריק קליין הצהיר יותר מפעם אחת שאל ליבו לא תיכנס לעולם שום בחורה. אך אני הייתי היחידה כמעט שהחזיקה איתו תקופה ארוכה.״

״כמה זמן זה תקופה ארוכה?״ שאלת סקרן.

״שלוש שנים,״ השבתי, מרגישה שאי אפשר לכמת את הרגש לזמן.

״אז את אומרת שהוא בעצם הנהיג את החבורה?״

״הוא היה הראש של כל החלטה חשובה,״ עניתי בכנות.

״כלומר, אם בתיאוריה הנדריק היה אומר לדון או סטיב להכות או לאיים על מישהו עבורו, אפשר היה להגיד לו לא?״

״כן,״ עניתי לאט מדי.

״כן היה אפשר להגיד לו לא?״ שאלת, מבלבל אותי.

״כן היה אפשר. לא היה כדאי,״ השבתי, מהר הפעם.

״אז את אומרת שאם הנדריק קליין היה אומר למישהו בחבורה להרוג את לורנס וייס, לדוגמה, זה היה מתבצע?״

״זה לא מה שאמרתי,״ השבתי, מתגוננת. ״לורנס והנדריק היו שניהם המנהיגים הבלתי מעורערים של הגרטון בר. דבר כזה לעולם לא היה נאמר. הם היו החברים הכי טובים.״

״היו?״ שאלת.

״עד מותו של לורנס, אני מתכוונת,״ אמרתי, לחוצה.

״איך הערב הזה נגמר?״ שאלת, מנסה להגיע לנקודה שפחדתי ממנה. זכרתי טוב איך הוא נגמר.

״כרגיל, מה זאת אומרת? אלכוהול וסקס טוב מדי,״ עניתי, צוחקת באי-נוחות.

״גברת לונגואן, שנינו יודעים שבערב פתיחת עונת האביב בגרטון בר לורנס וייס הובהל לבית החולים מחוסר הכרה. הוא לא חזר לדירה שלו עם אמנדה, נכון? למעשה, הוא חזר לגרטון בר,״ אמרת בטון מתחכם.

״אמנדה לא חזרה איתו," אישרתי.

״אשאל שוב, פרנסיס. מה קרה ללורנס וייס בערב פתיחת עונת האביב בגרטון בר?״

נשמתי נשימה קצרה והבטתי בך, מחפשת דרך מפלט, אך אתה נותרת חדור מטרה.

״ובכן?״ המשכת, ואני נכנעתי.

זה היה מוזר. לא הבנתי לאן אמנדה נעלמה ומה קרה בשעה שחלפה מאז שהם יצאו מהגרטון. אבל כשלורנס התקרב אלינו מייד ראינו שמשהו מאוד לא בסדר. הוא התנדנד, דם לכלך את פניו ועינו הייתה כהה. היכו אותו. הנדריק קם ורץ אל לורנס, שהתמוטט על רצפת הגרטון. מלאני סאות׳ צעקה פתאום, "פרנסיס, קרח! תביאי קרח!" העובדים האחרונים שנותרו בגרטון תפסו מרחק. אפילו המאבטח בכניסה לא התקרב וגם לא הציע עזרה. זה היה מצב שכיח יחסית בגרטון, לילה שנגמר במהומה, אך זה מעולם לא קרה בחבורה שלנו.

נכנסתי במהירות אל תוך הבר, מפחדת להחליק מעקביי הגבוהים, ובמפית לבנה הנחתי כמה קוביות של קרח. רצתי אל הכיסא שבו הושיבו את לורנס ובידיים רועדות נתתי את המפית להנדריק, שנראה לבן והלום.

אני זוכרת שהזיזו אותי בכוח ואמרו לי ללכת, לחכות על הבר.

"תהיי אישה טובה, פרנסיס," מלאני אמרה, מערערת בקול על חשיבותי בחבורה, כמו תמיד. אבל זה לא היה חשוב עכשיו. לורנס היה פצוע, והיינו צריכים לעזור לו.

בניסיון למנוע קרב חתולות מיותר, נשמתי עמוק ועשיתי מה שהיא אמרה לי.

"אז לשאלתך, מר בלש, עד היום אין לי מושג מה קרה ללורנס וייס באותו לילה. אני רק יכולה לומר לך שמהעיניים שלו זלגו דמעות, ודם מהפצעים בפניו. אני זוכרת שמלאני דרשה שיפנו אותו לבית חולים עוד לפני שהוא איבד הכרה, אבל לורנס התנגד. הנדריק ניקה את פניו וניסה להרגיע אותו. לורנס צעק וכעס ואמר כל מיני מילים – "

"אילו מילים?" שאלת.

"מה?" מלמלתי.

"אילו מילים לורנס וייס אמר?" התעקשת.

"זה לא חשוב. הוא היה פצוע ומבולבל. הוא לא ידע מה הוא אומר."

נעצת בי מבט רציני ושאלת שוב, לאט יותר הפעם, "לא אשאל אותך שוב. מה לורנס וייס אמר?"

"הוא אמר..." גמגמתי, "'אני אהרוג אותו.' הוא צעק את זה שוב ושוב. הנדריק ניסה להשתיק אותו."

״את מי לורנס אמר שהוא יהרוג?״ שאלת, עיניך נפקחו לרווחה.

״לא זוכרת, מר בלש. אני לא חושבת ששמעתי טוב.״

״את בטוחה שלא שמעת את השיחה בין הנדריק קליין ללורנס וייס?״ שאלת, בוחן אותי במבט נוקב.

״לא, מר בלש. עם כמות האלכוהול שהייתה לי בדם, גם אם הייתי לידם לא הייתי מבינה שום דבר,״ הסברתי, מבוישת קצת, ואתה כתבת הערות בקלסר השחור שלך.

דממה מילאה את האוויר החונק שבחדר החקירות. אתה כתבת ואני שתקתי, אתה עצרת והתבוננת בי. אני הסטתי את מבטי. השקט היה כה חודר שכששמעתי צעקות קמתי בבהלה מהכיסא החורק.

״אתה תשב פה ותסתום את הפה שלך!״ נשמעה צעקה נוספת מחוץ לחדר. ״לא כדאי שתכיר את הצד הרע שלי! אין לי שום בעיה לשבור לך את הצורה! עכשיו תענה לי, האם היית בבית הקברות שבו נמצאה גופתו של לורנס וייס?!״

אחר כך נשמעה טריקת דלת.

חייכת לעצמך. ״חבל שאני חוקר את הבחורה,״ מלמלת והבהלה שהקימה אותי מהכיסא הושיבה אותי בחזרה בחרדה.

״מי זה היה?!״ שאלתי נסערת.

״השותף שלי. אל תדאגי. אתם עוד תכירו.״

״על מי הוא מאיים ככה?!״

״אמרתי לך, פרנסיס, אנו מנסים להבין מה קרה בליל מותו של לורנס וייס. השותף שלי מדבר עם אחד החשודים,״ הסברת בקול רגוע.

״חשודים? אני חשודה?״ שאלתי מפוחדת, אך אתה לא הגבת. במקום זאת הבטת בי, סוקר את עיניי המותשות.

לבסוף אמרת, ״אני חושב שאת יודעת יותר ממה שאת מספרת.״

שתקתי.

"אני רוצה ללכת הביתה עכשיו," מלמלתי בזמן שדפדפת בקלסר שלך ושלפת ממנו מסמך.

״פרנסיס לונגואן, עלייך להפקיד את הדרכון שלך כאן, אצל פקיד התחנה. לא תוכלי לצאת מהעיירה עד לסגירת התיק ועד שנבין מה קרה ללורנס וייס ומה בדיוק את מסתירה. האם זה ברור לך?״ שאלת בטון תקיף.

״כן, מר בלש. אני מבינה,״ עניתי, מרגישה שהסוד שעליו שמרתי נואשות מכרסם אותי מבפנים. בבת אחת עיניך נהיו חדות כמו סכינים, ידיך שהיו מונחות על השולחן זזו בחוסר נוחות ונשימתך הפכה כבדה ומתוסכלת. באינסטינקט הבלשי שלך הרגשת שאני משקרת לך.

"שיבוש הליכי חקירה זאת עבירה חמורה מאוד, פרנסיס. אני מציע שלא תנסי אותי.״

צעקה נוספת נשמעה ברקע. ״אני איש פשוט! מעולם לא פגעתי באף אחד!״ הקול זעק, מתחנן.

״מי נמצא בחדר החקירות לידנו?״ שאלתי, מזהה מייד אך מפחדת, רוצה לדעת בוודאות.

״את לא מזהה את החברים הכי טובים שלך, פרנסיס?״ שאלת בלעג. ״בפעם האחרונה, פרנסיס, לפני שאני מביא לפה את החוקר השני... את מי לורנס אמר שהוא יהרוג?״ שאלת, והנחתת את אגרופך על השולחן.

״הוא אמר שהוא יהרוג את סטיב פרקר!״ השבתי כנועה.