כנגד כל האויבים

02:15, הים הערבי

7.5 קילומטרים משפך נהר האינדוּס,

חוף פקיסטן

אונייה חשוכה היא אונייה מוּעדת לצרות, חשב מוּר בעת שעמד מחוץ לחדר ההגאי של ספינת טילים מסוג אוסה-1 שנשאה את השם קוּואת. במקור נבנה הסטי"ל המהיר הזה במספנה בקראצ'י, בהתבסס על דגם סובייטי מיושן, והוצבו עליו ארבעה טילי שטח־שטח מסוג אֵייץ'־וַוי2 המכונים במערב "תולעת משי", ושני תותחי נ"מ כפולי־קנה בקוטר עשרים וחמישה מילימטר. שלושה מנועי דיזל ושלושה מדחפים השיטו את ספינת הסיור שאורכה כארבעים מטר במהירות של שלושים קשר על פני הגלים, שהתיזו ניצוצות כסופים מתחת לרבע ירח שהבליח בגובה נמוך מכיוון קו האופק. "אונייה חשוכה" פירושה אונייה ללא כל אור, לא מימין, לא משמאל, לא בקצה התורן, וללא אורות ניווט. הכללים הבינלאומיים למניעת התנגשות קובעים כי במקרה של תאונה, קוּואת תהיה האחראית, ללא קשר לנסיבות המקרה.

מוקדם יותר, בשעות בין הערביים, צעד מוּר על הרציף בנמל קראצ'י בלוויית סגן משנה סעיד מאללה, כשהם מלוּוים בארבעה חיילים פקיסטנים, אנשי כוחות הים המיוחדים, יחידה הדומה לאנשי הקומנדו הימי האמריקני הידועים בכינוי אריות הים, אבל, איך לומר זאת בעדינות, כישוריהם היו בקושי דומים לאלו של המקבילים האמריקאים. משעלה לסיפונה של הקוּואת התעקש מור לקבל סיור מהיר שהסתיים בהיכרות חטופה עם המפקד, סגן מַקסוּד קאיאני, שהיה בעיצומו של מתן הפקודות להפלגה. המפקד היה כנראה לא מבוגר בהרבה ממור, שבעצמו היה בן שלושים וחמש, אבל כאן הסתיים הדמיון בין השניים. כתפיו הרחבות של מור היו רחוקות מאוד מגופו הצנום של קאיאני, שבקושי מילא את מדיו. לסגן היה אף נשרי, ואם הוא לא התגלח בשבוע האחרון, זה כלל לא ניכר עליו. על אף הופעתו המרושלת הוא פיקד על צוות בן עשרים ושמונה איש, וזכה לתשומת לב מלאה ולהערכה ברורה מצידם. הוא דיבר. הם קפצו. בסופו של דבר העניק קאיאני למור לחיצת יד חמה ואמר, "ברוך הבא לספינה שלי, מר פרדריקסון."

"תודה, סגן. אני מעריך את העזרה שלך."

"בהחלט."

הם דיברו בשפה הלאומית של פקיסטן, שפת האוּרדוּ, שפה שמור רכש בקלות רבה יותר מאשר דארי, פַּשטוֹ, או ערבית. על אף פניו הכהות, זקנו העבות ושערו הארוך והכהה שהיה אסוף בזנב סוס, מאפיינים שאיפשרו לו להידמות לאפגני, פקיסטני או אפילו ערבי, על פי רצונו, הוא הוצג בפני אנשי הצוות כ"גרג פרדריקסון", אמריקאי.

סגן קאיאני המשיך: "אל דאגה, אדוני. אני מתכנן להגיע ליעד שלנו בדיוק בזמן, אם לא קודם לכן. פירוש שמה של הספינה הוא אומץ ומיומנות, והשם מתאים לה בדיוק."

"יוצא מן הכלל."

נקודת המפגש, פוקסטרוט, היתה מרוחקת ארבעה קילומטרים וחצי מן החוף הפקיסטני, ממש מחוץ לדֶלתה של נהר האינדוס. הם היו אמורים להיפגש שם עם ספינת הסיור ההודית אַגְרַאי ולקבל לידיהם אסיר. ממשלת הודו הסכימה להסגיר לידיהם מפקד בכיר בטליבאן שנתפס לאחרונה, אחטר אדם שמו, איש אשר היה לטענתם יעד רב־ערך המחזיק במידע מבצעי על כוחות הטליבאן שהתמקמו מדרום לגבול אפגניסטן־פקיסטן. ההודים האמינו כי אדם עדיין לא הספיק לעדכן את כוחותיו על תפיסתו; הוא פשוט נעלם לעשרים וארבע שעות. ובכל זאת, גורם הזמן היה חיוני. שתי הממשלות רצו לוודא כי הטליבאן עדיין לא עודכן בכך שאדם נפל בידי האמריקאים. לכן לא נעשה לצורך ההעברה כל שימוש בכוחות אמריקניים - למעט קצין מבצעים צבאי־למחצה של הסי־אַיי־אֵיי, איש בשם מקסוול סטיבן מוּר.

אם להודות על האמת, למור היו חששות בעניין השתתפותם של אנשי השירות הימי המיוחד הפקיסטני בפיקודו של סגן־משנה צעיר ולא מנוסה; אבל בזמן התדרוך המוקדם נאמר לו כי מאללה, בחור מקומי מן העיר טהאטה שבמחוז סינד, הוא אדם אמין, נאמן במלוא רמ"ח איבריו וזוכה להערכה רבה. בעולמו של מור תכונות אלה של נאמנות, אמינות והערכה הן תכונות שיש לעמול על השגתן, ובקרוב מאוד הם יראו אם הסג"מ הצעיר אכן יעמוד באתגר. ככלות הכול, תפקידו של מאללה היה אלמנטרי: להשגיח על ביצוע ההעברה ולהגן על מור ועל השבוי.

כבר בדרכם חזרה לרציף שבנמל קראצ'י יתחיל מור בחקירתו של אחטר אדם, בהנחה כי הוא יגיע בשלום לסטי"ל. מור מצידו ינצל את זמן ההפלגה כדי לקבוע אם המפקד הזה הוא אכן יעד ראשון במעלה שמצדיק מעורבות רצינית מצד הסי־איי־איי, או שהוא דג רקק ומוטב להשאירו בידי הפקיסטנים שישתעשעו עימו.

לשמאלה של הספינה נקרעה העלטה בשלושה נצנוצים מהירים של המגדלור שניצב על שפך נהר האינדוס. רצף הנצנוצים חזר על עצמו מדי עשרים שניות. מזרחה מן הספינה, קרוב יותר לחרטום, הבחין מור בהבהוב לבן בודד מכיוון מפרץ חג'אר, הבהוב שחזר על עצמו כל שתים־עשרה שניות. המגדלור, שניצב במפרץ חג'אר השרוי במחלוקת ומכונה גם סֶר קריק (על שם הנציג הבריטי), היה ממוקם על גבול הודו־פקיסטן. מור טרח ללמוד היטב את שמות המגדלורים, מיקומם ורצף ההבהובים שלהם, מתוך המפות הימיות שהוצגו בזמן התדרוך. ללוחם ותיק של הקומנדו הימי קשה להשתחרר מהרגלים ישנים.

על רקע זריחת הירח הצפויה בשעה 02:20 וכיסוי עננים של חמישים אחוז, הוא צפה שבשעת המפגש, האמור להתקיים בשעה 03:00, תשרור עלטה מוחלטת. גם ההודים הפליגו באונייה מוחשכת. בשעת הדחק, רק הבהובי המגדלורים יאפשרו לו להתמצא.

סגן קאיאני עמד בדבריו. הם הגיעו לנקודת המפגש בשעה 02:50 ומוּר ניגש אל הדופן הימנית, הנקודה היחידה שבה היתה מותקנת משקפת לראיית לילה. קאיאני כבר היה שם, צופה במשקפת. מאללה וצוותו המתינו בינתיים במרכז הסיפון הראשי, במטרה להעביר את השבוי ברגע שהספינה ההודית תתייצב לצד ספינתם.

קאיאני התרחק מן המשקפת והציע אותה למור. על אף העננות המתגברת סיפקו הכוכבים די פוֹטוֹנים ששטפו את הקורבטה ההודית באור ירקרק מסתורי, שהיה בהיר למדי וחשף את המספר 36 שנכתב בצבע על גופה. הספינה ההודית שהתקרבה חרטום־אל־חרטום ומשקלה, חמש־מאות טון, היה כפול ממשקלה של הקוואת, נשאה שמונה טילי ים־אוויר מסוג גְרייל ומַשגר טילים כפול אֵיי־אס־דבליוּ אר־בי־יו-1200. כל מערכת כזאת מצוידת בעשרה טילים ומסוגלת לפזר אמצעי פיתיון ולפעול נגד אוניות וצוללות. הקוואת נראתה זעירה וחלשה בנוכחותה של האגראי.

כשהחלה הספינה ההודית להסתובב ולהתכונן להתייצב לצד הספינה הפקיסטנית, הבחין מור בשמה הכתוב באותיות שחורות על הירכתיים, שהתרוממו מעל רסיסי המים הניתזים מאחוריה. הוא הביט בעד דלת חדר ההגאי לעבר צידה הימני של הספינה וראה הבהוב קצר־ארוך, קצר־ארוך. הוא ניסה להיזכר איזה מן המגדלורים מייצר רצף כזה. האגראי השלימה את סיבובה וקאיאני רכן כעת מעבר לדופן וניהל את הנחת לוחות המגן שנועדו למזער פגיעה אפשרית בדופן הספינה בזמן המפגש.

ההבהובים נראו שוב: קצר־ארוך, קצר־ארוך.

מגדלור בתחת שלי, חשב מור. אלפא־אלפא הוא איתות מורס בינלאומי שפירושו במונחים מעשיים: מי אתם, לעזאזל?

צמרמורת זחלה ועלתה בגבו של מור. "סגן, מצד ימין מישהו מאותת אלפא־אלפא. מישהו דורש מאיתנו להזדהות!"

קאיאני מיהר לצידה הימני של הספינה כשמור בעקבותיו. כמה פעמים כבר ביקשו מהם להזדהות? הם נמצאים במים הטריטוריאליים של פקיסטן; מה הם כללי הפתיחה באש של פקיסטן?

פצצת תאורה התפוצצה מעליהם, קרעה את חשכת הלילה והטילה צללים עמוקים על סיפוני שתי ספינות הסיור. מור הביט לכיוון וראה אותה, אלף מטר מהם, מתרוממת מתוך הגלים, סיוט עם גוף שחור ומאיים וסיפון מוצף מים, דוהרת לעברם. מפקד הצוללת העלה אותה מתוך המים, וכעת הוא שיגר את פצצת התאורה כדי לברר את זהות המטרה שנקרתה לפניו.

קאיאני הצמיד לעיניו את המשקפת התלויה על צווארו והתמקד. "זאת השאהשוק! היא שלנו. היא אמורה לעגון בנמל!"

חזהו של מור התכווץ. מה, לעזאזל, עושה צוללת פקיסטנית בנקודת המפגש שלו?

הוא הפנה את מבטו בחזרה לעבר האגראי, והניח שבשלב זה השבוי הטליבאני כבר הועלה על הסיפון. על פי התוכנית, אדם היה אמור להיות כפות בידיו, ללבוש אימונית שחורה ולחבוש טורבן. המלווים שלו היו אמורים להיות אנשי קומנדו ימי הודים, חמושים עד שיניהם. מור סב בחזרה להביט בצוללת–

ואז, לפתע, הוא ראה זאת - קו של בועות זרחניות נע במים, חלף על פני הירכתיים שלהם לכיוון האגראי.

הוא הצביע. "טורפדו!"

בלי להסס זז מור אל מאחורי קאיאני, דחף אותו מעבר למעקה וזינק בעצמו בעת שהטורפדו היכה באגראי בפיצוץ נוראי, והרעם וההבזקים נראו לא אמיתיים, אך עם זאת קרובים להפחיד. גל הדף של שברים נחת ברעם על גופה של הקוואת, וניתז משם אל הים בגשם של עשרות נתזים.

עיניו של מור נפערו בשעה שהים המהביל התקרב אליהם בלחישה מאיימת, כשהוא ממשיך להתחמם מרסיסי המתכת המלובנים שזרמו מן האגראי המתפוצצת. בשעה שפגע במים והחטיא אך במעט פיסת מתכת משוננת, הצית כדור של אש את טילי הנ"מ ואת הרקטות המאוחסנות בסיפון הקדמי של הספינה ההודית.

מור צלל מתחת לגלים ונעליו התנגשו בדבר־מה מתחתיו. הוא שחה בחזרה אל פני המים והביט סביבו בחיפוש אחר הסגן. הנה הוא, מעט רחוק מדי.

שלוש מן הרקטות ההודיות התפוצצו לפתע על "תולעי המשי" שעל סיפון הספינה הפקיסטנית. הפיצוצים שנגרמו כתוצאה מזה היו כה רמים ובוהקים, עד שמור צלל באורח רפלקסיבי אל מתחת לפני המים כדי לתפוס מחסה. הוא שחה לעבר הסגן, שצף באדישות ונראה כמעט מחוסר הכרה, פניו שותתות דם מחתך עמוק לאורך הצד השמאלי של ראשו. כנראה כאשר נחת במים הוא נפגע משבר מתכת כלשהו. מור עלה על פני המים לצד כתפו של האיש. הוא התיז מי מלח על החתך, וקאיאני הביט בו במבט הלום. "בחייך! תתעורר!"

במרחק שלושים מטרים משם היו פני הים מכוסים סולר בוער. הסירחון גרם למור להתעוות, שכן לראשונה חש ברטט של מנועי דיזל... הצוללת. היה לו מעט זמן. הצוללת לא תתקרב לשברים לפני שוך הלהבות.

היו עוד אנשים במים; בקושי היה אפשר להבחין בהם, וצעקותיהם התעמעמו ברעם הפיצוצים. קרוב אליו נשמעה יבבה חנוקה. מור סרק את האזור בחיפוש אחר השבוי הטליבאני שלהם, אך רעם כפול של פיצוץ נוסף שילח אותו בחזרה אל מתחת לגלים. כששב ועלה ונפנה לאחור, הקוואת כבר נטתה קשות על צידה השמאלי והחלה לשקוע. החרטום של האגראי היה שקוע במים, כשלהבות ועשן סמיך עדיין מתאבכים ממנה, והתחמושת שבתוכה מתחממת ומתפוצצת בקולות מהוסים למחצה. האוויר היה כבד מן האובך שנבע מגומי ומפלסטיק שרופים.

מור, שחום האש היכה בפניו, אילץ את עצמו להירגע, חלץ את נעליו, קשר את השרוכים זה לזה ותלה את הנעליים סביב צווארו. ארבעה קילומטרים וחצי עד החוף... אבל ברגע זה, עמוק כל כך במים, לא היה לו מושג היכן החוף. כל מקום שאליו הביט היה שחור משחור, למעט הלהבות, כמובן, ובכל פעם שהציץ לעבר השריפה, ראיית הלילה שלו נפגעה.

הבזק־הבזק־הבזק. רק רגע. הוא נזכר. הוא החל לספור... אחת, שתיים, שלוש... כשהגיע לתשע־עשרה הוא זכה לתגמול בדמות שלושה הבזקים מהירים נוספים. הוא ננעל על המגדלור של שפך האינדוס.

מור אחז בקאיאני וסובב אותו. הקצין, שהכרתו שבה ואבדה חליפות, העביר את מבטו על מור ועל הלהבות שסביבם, ונכנס להלם. הוא הושיט את ידו ואחז במור בראשו. היה ברור שהאיש מבולבל, תופעה רווחת בקרב קורבנות תאונה. אבל אם מור לא יגיב, הסגן מוכה ההלם עלול להטביעו על נקלה.

בלי להסס הניח מור את שתי ידיו על קדמת ירכיו של קאיאני, כשכפותיהן פרושׂות והאגודלים אוחזים בצידי גופו של הסגן. הוא הדף את קאיאני למצב מאוזן וכך השתחרר מאחיזתו. מור שיחרר את ראשו וצעק, "תירגע! אני מחזיק אותך! תסתובב ותנשום." מור אחז בצווארונו. "עכשיו תצוף על הגב."

כשהוא אוחז בצווארונו של האיש החל מור לשחות על צידו סביב השברים הבוערים, כששלוליות של דלק בוער מתחילות לתפוח סביבו ואוזניו כואבות מן הרעם המתמשך ומזמזום הלהבות המתנחשלות ללא הרף.

קאיאני נרגע, אבל רק עד שחלפו בין חצי תריסר גופות של אנשי צוותו שהיטלטלו על פני הגלים. הוא קרא בשמותיהם, ומור בעט חזק יותר כדי לסלקן מן הדרך. אף על פי כן נעשה הים מפחיד עוד יותר, זרוֹע כאן, רגל שם. ואז משהו כהה במים שלפניהם. טורבן צף שם. הטורבן של השבוי. מור נעצר ושירבב את ראשו ימינה ושמאלה, עד שראה דמות חסרת חיים עולה ויורדת על פני הגלים. הוא שחה לעברה, הפך את הגופה על צידה וראה את הפנים המזוקנות, את האימונית השחורה, את החתך הנורא שביתק את עורק הצוואר. זה האיש שלהם. מור חרק שיניים וחיזק את אחיזתו בצווארון של קאיאני. לפני שחזר לשחות הוא הביט לעבר הצוללת. זו כבר נעלמה מן העין.

בעת שירותו בקומנדו הימי היה יכול מור לשחות באוקיינוס שלושה קילומטרים ללא סנפירים בפחות משבעים דקות. גרירה של אדם נוסף בצווארו היתה עלולה להאט אותו מעט, אבל הוא סירב להניח לאתגר הזה לשבור את רוחו.

הוא התמקד במגדלור, המשיך לנשום ולבעוט בתנועות חלקות וחינניות, כדי לא לאבד אנרגיה. כל הרמת זרוע ותנועת רגליים כיוונו את הכוח היישר למקומות שבהם הוא נדרש. הוא הרים את ראשו, גנב נשימה והמשיך לשחות בדייקנות של מכונה.

צעקה ממקום כלשהו גרמה למור להאט. הוא חתר במקום כדי להסתובב וכיווץ את עיניו מול קבוצה קטנה של אנשים - עשרה, אולי חמישה־עשר - ששחו לעברו.

"שחו אחרי!" הוא צעק. "פשוט תשחו אחרי."

כעת הוא ניסה לא רק להציל את קאיאני; הוא היווה מקור השראה לניצולים נוספים להגיע אל החוף. הם היו ימאים, מאומנים לשחות ולהתגבר על מכשולים, אבל ארבעה קילומטרים וחצי הם מרחק עצום, בייחוד כשאתה פצוע. הם נזקקו לראות אותו כל הזמן.

חומצת חלב החלה להצטבר בזרועו וברגליו, והכאב, שהיה תחילה קבוע, איים להתגבר. הוא האט, טילטל את רגליו ואת הזרוע שבה השתמש, נשם שוב ואמר לעצמו, אני לא מוותר. לעולם לא.

הוא יתמקד בזה. הוא יוביל וינהיג את האנשים האלה אפילו אם זה יעלה לו בחייו. הוא הוביל אותם על פני הגלים העולים ויורדים, בעיטה אחר בעיטה, כואבת ככל שתהיה, והקשיב לקולות מן העבר, קולותיהם של המדריכים והמשגיחים שלו שהקדישו את חייהם לעזור לאחרים לשחרר מתוכם את רוח הגבורה הרדומה עמוק בלבבם.

כמעט תשעים דקות אחר כך הוא שמע את הגלים הנשברים אל החוף, ועם כל גל הוא ראה את הפנסים נעים לאורכו. פנסים פירושם אנשים. הם באו לחוף כדי לראות את הפיצוצים והלהבות, והם יכולים לראות גם אותם. המבצע החשאי של מור עלול לעשות כותרות. הוא קילל והביט אחורה. קבוצת הניצולים היתה מאחוריו, חמישים מטר, אפילו יותר, ללא יכולת להתמודד עם הקצב המייגע של מור. כעת הוא בקושי ראה אותם.

כשנגעו רגליו היחפות בקרקע החולית, הוא כבר היה מותש וכל מה שהיה לו נשאר מאחור בים הערבי. קאיאני עדיין שקע והתעורר חליפות, ומור גרר אותו אל החוף בשעה שחמישה או שישה כפריים נאספו סביבם. "תזעיקו עזרה!" הוא צעק.

במרחק נמשכו הלהבות וההבזקים, ונראו כמו סופות ברקים שצבעו את העננים כך שהשחור והלבן נראו לו הפוכים, אך הצלליות של שתי הספינות כבר נעלמו, ורק שאריות הדלק המשיכו לבעור.

מור שלף את הטלפון הסלולרי שלו, אבל הוא לא פעל. בפעם הבאה שיהיו לו תוכניות להיות מותקף בידי צוללת, הוא לא ישכח לקחת איתו את הגרסה העמידה למים. הוא ביקש טלפון מאחד הכפריים, נער בגיל אוניברסיטה בעל זקן דליל.

"ראיתי את האוניות מתפוצצות," אמר הצעיר בקוצר נשימה.

"גם אני," התיז מור. "תודה על הטלפון."

"תן לי אותו," צעק קאיאני מן החוף בקול סדוק, אבל כעת הוא נראה הרבה יותר ערני. "הדוד שלי הוא קולונל בצבא. הוא ישלח הנה מסוקים בתוך שעה. זאת הדרך המהירה ביותר."

"קח," אמר מור. הוא הכיר את המפה וידע שבית־החולים הקרוב ביותר נמצא במרחק של כמה שעות נסיעה. נקודת המפגש נבחרה בכוונה מול חוף כפרי, מאוכלס בדלילות.

קאיאני תפס את דודו שהבטיח עזרה מיידית. שיחת טלפון שנייה אל מפקדו של קאיאני תביא בהמשך לשיגור ספינות משמר החופים להצלתם של האנשים שהיו עדיין בים, אבל למשמר החופים הפקיסטני לא היו מסוקי הצלה, אלא רק קורבטות סיניות וספינות סיור שתגענה רק בשעות הבוקר המאוחרות. מור הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל הגלים, ובחן כל גל בחיפוש אחר ניצולים.

חמש דקות. עשר. מאומה. איש לא בא. עם כל הדם וחלקי הגופות הפזורים על פני המים, כמו תבשיל מזעזע, היה ניתן להניח בוודאות כי הכרישים כבר הגיעו. ומהר. זה, בצירוף הפציעות של הניצולים האחרים, היה עלול להגדיש את הסאה.

עוד חצי שעה חלפה לפני שמור גילה את הגופה הראשונה שנעה על פני הגלים כמו פיסת עץ שנסחפה בים. רבות נוספות היו צפויות בעקבותיה.

למעלה משעה חלפה לפני שמסוק מסוג מי-17 נראה בשמיים מכיוון צפון־מערב; הוא התקרב בשאגת מנועים, וקולות שני מדחפיו הידהדו והוחזרו מצלעות ההרים. המסוק הזה תוכנן במיוחד בידי הסובייטים לצורך מלחמתם באפגניסטן, והפך לסמל הסכסוך: גוליָת של השמיים נוצח בידי רוגטקות מן הקרקע. לצבא הפקיסטני היו כמעט מאה מסוקי מי-17, פרט טריוויה שמוּר ידע רק מפני שטס פעמים אחדות במסוקים האלה ושמע את אחד הטייסים מתלונן שהוא תקוע בערימה של זבל רוסי שמתפרק בכל טיסה שנייה, ושלצבא הפקיסטני יש כמעט מאה מגרשי גרוטאות מעופפים מן הסוג הזה.

מור טיפס לתוך המסוק בחשש־מה, והוטס עם קאיאני אל בית־החולים הממשלתי בליאקתַבאד, פרוור של קראצ'י. עוד בהיותם בדרך נתן להם החובש המוטס תרופות נגד כאבים, והעוויותיו המיוסרות של קאיאני הפכו להבעה שלווה יותר. כשנחתו השמש כבר זרחה.

מור יצא מן המעלית בקומה השנייה של בית־החולים וחמק לחדרו של קאיאני. חלפה שעה מאז הגיעו לבית־החולים. את פניו של הסגן תעטר צלקת קרבית יפה שתעזור לו למצוא זיונים. עם הגיעם לחוף סבלו שני הגברים מהתייבשות קשה, וכעת הזדקרה מזרועו השמאלית של הסגן מחט של עירוי.

"איך אתה מרגיש?"

קאיאני שלח יד ונגע בתחבושת שעל ראשו. "עדיין כואב לי הראש."

"זה יעבור."

"לא הייתי מצליח לשחות בחזרה."

מור הינהן. "חטפת מכה קשה ואיבדת הרבה דם."

"אני לא יודע מה לומר. תודה זה לא מספיק."

מור לגם ממושכות מבקבוק המים שקיבל מאחת האחיות. "היי, שכח מזה." תנועה ליד הדלת משכה את תשומת ליבו של מור. זה היה דאגלס סטון, עמית מן הסוכנות, שליטף את זקנו האפור והביט במור מעל לשולי משקפיו. "אני חייב ללכת," אמר מור.

"מר פרדריקסון, חכה רגע."

מור הזדעף.

"יש דרך ליצור איתך קשר?"

"בוודאי. למה?"

קאיאני הביט בסטון וקפץ את שפתיו.

"אה, הוא בסדר. חבר טוב."

הסגן היסס עוד שניות אחדות ואז אמר, "אני רק רוצה להודות לך... איכשהו."

מור נטל לוח כתיבה ועט שהיו על המגש, ושירבט את כתובת הדואר האלקטרוני שלו.

הסגן אחז בכוח בפיסת הנייר. "נהיה בקשר."

מור משך בכתפיו. "אוקיי."

הוא יצא אל הפרוזדור, פנה ואז התרחק בעצבנות מסטון כשהוא מדבר בשיניים חשוקות. "אז תגיד לי, דאג - מה לעזאזל קרה?"

"אני יודע, אני יודע." סטון השתמש בטון הדיבור המרגיע שלו, אבל מור לא היה מוכן לקבל את זה, בטח לא עכשיו.

"הבטחנו להודים שנקודת המפגש תהיה נקייה. הם היו חייבים להיכנס למים הטריטוריאליים של פקיסטן. זה מאוד הדאיג אותם."

"הבטיחו לנו שהפקיסטנים ידאגו לכול."

"של מי היתה הטעות?"

"הם אומרים שמפקד הצוללת לא קיבל הוראה להישאר בנמל. מישהו שכח להוציא את הפקודה. הוא ביצע את הסיור הרגיל שלו וחשב שהוא נתקל באירוע מסוג כזה או אחר. לטענתו הוא ביקש מהם כמה פעמים להזדהות ולא זכה לתשובה."

מור השמיע צחוק כבוש. "טוב, זה לא שחיפשנו אותו - וכשכבר ראינו את הצוללת, היה מאוחר מדי."

"המפקד דיווח גם שהוא ראה את ההודים לוקחים שבויים."

"אז הוא גם היה מוכן לירות באנשים שלו."

"מי יודע."

מור נעצר בחטף, הסתובב ובהה באיש. "השבוי היחיד שהיה להם הוא האיש שלנו."

"היי, מקס, אני יודע מאין אתה בא."

"תשחה בעצמך ארבעה וחצי קילומטרים. רק אז תדע מאין אני בא."

סטון הסיר את משקפיו ושיפשף את עיניו. "תראה, היה יכול להיות יותר גרוע. יכולנו להיות סלייטר ואו'הרה, ואז היינו חייבים למצוא דרך להתנצל בפני ההודים ולוודא שהם לא יטילו פצצת אטום על איסלמבאד."

"זה יהיה נחמד - מפני שאני נוסע לשם עכשיו."