כניעה לסחטנות

"הנה, הבחורה ההיא למשל, מעניינת אותי מאוד. מי זו?"

דייגו סָאֶז הורה לעברה בכוס היין שלו בטרם השיב אותה אל שפתיו וגמע לגימה נוספת מן היין היקר והמשובח להפליא. הוא נשען לאחור בכיסא בעל משענת קשיחה, רגליו הארוכות משוכות מתחת לשולחן המכוסה במפה רקומה. הוא נראה רגוע למדי למרות בגדי הערב הרשמיים שלבש. ידו האחת נחה על המפה וגון עורו הטבעי והשחום הודגש על ידי לובן הכותנה. עיניו הכהות והמסתוריות הוצרו מעט ותווי פניו החזקים והמרשימים לבשו הבעה מהורהרת.

הגבר שלצידו שלח מבט סביב חדר האוכל הגדול וההומה. חלונות זכוכית צבעוניים וארוכים שעוטרו בסמל איגוד הבנקאים העירוני קישטו את קירותיו החיצוניים של האולם שבו נערכה ארוחת הערב המפוארת לכבוד תאגידי הבנקים. קבוצות בני אדם, גברים ברובם, כולם עוטים חליפות ערב מעונבות, ישבו אל כחמישים שולחנות שנערכו בחדר. ניחוחות יין משובח, פורט וברנדי וניחוח קלוש של סיגר ריחפו באוויר. עתה, משהורמה כבר כוסית לכבודה של המלכה, הותר העישון, וכעת יכלו האורחים הנכבדים להרשות לעצמם להתרווח בכיסאותיהם לאחר הארוחה המשביעה, בטרם יעלה ויבוא אורח הכבוד של הערב – פוליטיקאי בכיר – וינאם את נאומו.

"איזו מהן?" שאל הגבר שישב ליד דייגו סאז ומתח את צווארו כדי לראות לאן מביט בן לווייתו.

"הבלונדינית בכחול," השיב דייגו קצרות.

חיוך לא נעים במיוחד הבהב לרגע על פניו הצרות של הגבר.

"אפילו אתה, סניור סאז, לא תוכל לעשות את זה לפורטיה לנקסטר. וגם לו הצלחת להיכנס מתחת לחצאיתה, אתה עלול להיתקל בתחתוני ברזל!"

דייגו גמע לגימה נוספת מיין הבורגונדי והתענג על הארומה שלו רגע נוסף, מתעלם מן ההערה. גסות ההערה לא הרשימה אותו במיוחד, אלא שנראתה לו פשוט דוחה. אנגלים בני המעמד הגבוה אולי מדברים במבטא מהוקצע, אך הרגשות שאחדים מהם מביעים – כמו זה האחרון – לא היו בהכרח כאלה. ופירס הדנהם היה שייך בדיוק לסוג אנשים זה. הוא אמנם בא מרקע של עושר, אך נשמתו היתה שייכת לביבים – ובכך יש משום עלבון גם לביבים עצמם. לדייגו לא היו כל אשליות לגביו, או לגבי יתר בני החברה אפופת המותרות הזו.

אך לדייגו לא היו אשליות לגבי אף אחד.

בפרט לא לגבי נשים. הן אולי שיחקו את הביישניות במשך זמן מה, אך כולן נכנעו לבסוף. הסתייגויותיהן לעולם לא נמשכו לאורך זמן.

עיניו הכהות של דייגו הצטמצמו שוב ובחנו את האישה שמשכה את תשומת ליבו.

הוא ראה רק את צדודיתה, אך זה הספיק לו כדי לדעת שהיה רוצה לראות את כולה. היה לה מראה של שושנה אנגליה קלסית – שיער בהיר, עור שקוף למחצה וזוהר, ומבנה עצמות שחשף את הייחוס המשפחתי שלה בבהירות כמו היתה סוס מרוצים.

"לנקסטר..." מלמל.

"לורינג לנקסטר," נידב הדנהם.

"אה, כן," הנהן דייגו.

לורינג לנקסטר. בנק למסחר ששימש תעשיינים ויקטוריאנים וקולוניאליסטים בעלי שאיפות התעצמות. עתה, מאה וחמישים שנה לאחר מכן, היה אנכרוניזם מושלם. היה עליהם להתמזג עם הבנקים העולמיים כבר לפני שנים, לו רצו לשרוד לאורך זמן.

מוחו החד כתער עבד במהירות ועבר על מפת המוסדות הפיננסיים המסובכת של העיר, שזה מכבר הפכה לרשת קורים גלובלית שמקיפה בחובה את אנגליה, אירופה, אמריקה ומדינות האוקיינוס השקט, ממש כעכביש. ואחד העכבישים המתוחכמים ביותר אשר ביכולתו לחוש ולנצל לטובתו הבלתי נלאית כל רעידה קלה שבקלות באותה רשת מסובכת ועדינה, היה דייגו סאז.

אף אחד לא ידע בדיוק מי הוא. כפי הנראה מדרום אמריקה – אך מוצאו ההיספאני, שלמעשה הוסגר על פי תווי פניו החזקים, היה הפרט היחיד שמישהו הצליח לדלות אודותיו. אחד שהצליח בכוחות עצמו; זה ברור. לא עמדה מאחוריו שושלת סאז כלשהי, לא מימנה אותו או פתחה דלתות עבורו. דייגו סאז פתח את דלתותיו בעצמו.

הוא פתח אותן בניו-יורק, סידני, טוקיו, מילאנו ופרנקפורט וכן באי-אילו מרכזים פיננסיים פחות מרכזיים. עתה התרכז בפתיחת דלתות בלונדון.

לא שנאלץ להשקיע מאמץ מיוחד. דלתות נפתחו בפניו מעצמן כמו במטה קסם ברגע שרק הראה עניין במיזם כלכלי או בהשקעה כלשהי. שמו, כאחד המשקיעים הממולחים ביותר המככבים כעת על הבמה הגלובלית, יצא לפניו. סאז עשה כסף. הרבה כסף.

מכל דבר שנגע בו.

ודבר זה גרם לכולם – מהמנהלים בדרגים הרמים ביותר ועד לבנקאים פשוטים, ממשקיענים רציניים ועד לתעשיינים – לרצות מאוד לדעת במה הוא מתעסק ולנסות אף הם להשתלב בכך אם רק יוכלו.

אך למרבית התסכול, לדייגו סאז היה הרגל מגונה להחזיק את קלפיו קרוב לליבו.

פירס הדנהם נשלח על ידי יושב-הראש של החברה שעבד בה לחזר אחרי סאז במהלך מה שנדמה כביקור בלתי מתוכנן בלונדון, ואכן, ניסה כמיטב יכולתו להציץ, ולו רק הצצה חטופה, בקלפיו. אך עד כה, דייגו סאז לא אמר הרבה ורק זרק פה ושם הערות מעורפלות ומפתות – לעיתים מנחות, אך על פי רוב מוליכות שולל – ועטה על פניו ארשת לגלגנית וצינית כל אימת שפירס השתדל להוביל את השיחה לנושאים שעשויים לעניין או דווקא כלל וכלל לא לעניין ברגע זה את דייגו.

מלבד לפורטיה לנקסטר.

פירס שלח מבט נוסף באישה, והפעם בהלך רוח שונה לגמרי. הוא הניח שסאז בסך הכול דואג ללילה הקרב ומתכנן עם מי יתחמם בין הסדינים, אך בהחלט ייתכן שהוא עדיין טרוד בעניינים שעל סדר יומו.

לורינג לנקסטר. האם הוא אחד השמות המוזכרים בקלפיו של סאז ואחד ממהלכיו המתוכננים בעת ביקורו באנגליה?

הוא גמר אומר לנסות למשוך את סאז בלשונו.

"בריאותו כבר אינה בכי טוב בימים אלה," העיר. "דעתו של לורינג הזקן השתבשה עליו כבר לפני שנים, אך עדיין אינו מוכן לוותר על מקומו כיושב ראש. והאחיין, טום לנקסטר הצעיר, עוד יותר חסר תועלת ממנו." הוא השתתק לרגע. "כנראה שקיבל כמה החלטות נמהרות בזמן האחרון, כך לפחות שמעתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם כרגע."

הוא שלח מבט בבן שיחו כדי לראות אם הפיתיון נקלט, אך דייגו סאז בסך הכול נראה משועמם וחיכה שיסיים לדבר.

"נו..." השתעשע דייגו וכופף מעט את רגליו מתחת לשולחן – הכיסא שישב עליו לא ממש התאים למידותיו הגדולות. "אז בכל זאת, מה הסיפור עם תחתוני הברזל?"

פניו של פירס נרגעו. אחרי הכול, הנחתו הראשונה הסתברה כנכונה. בסופו של דבר, סאז בסך הכול מחפש סקס. לא שהיה לו סיכוי אצל הכלבה הקרה, אחותו של טום לנקסטר. אף אחד לא הוציא ממנה שום דבר. ובוודאי שלא סיימון מסטרס, אותו בחור אומלל שישב לצידה כרגע והתנשף בכבדות. פירס לא הכיר אף אחד שהצליח להתלבש על פורטיה לנקסטר.

גבותיו התכווצו לרגע. האם לא היתה פעם מאורסת? בכמה השנים האחרונות? מי, לעזאזל, התנדב להשליך את חכתו אל הקרחון הקפוא הזה? בכל אופן, מי שזה לא היה, ברח כל עוד נפשו בו והתחתן עם מישהי אחרת, ומאז שמה מעולם לא עלה כשהברנדי ירד – אלא אם כן דובר בבתולות קרח.

אפילו לדייגו סאז אין כל סיכוי להצליח לחמם אותה, חשב פירס בזלזול. לא שלא התגלגלו אצלו מספר מעורר קנאה של נשים, אך לא ניתן היה לכנות אף אחת מהנשים שאי פעם נראו בחברתו כקרות. לוהטות, זה כן, בהחלט, כאותה זמרת לטינית – דיינה משהו – ופרימדונת האופרה האיטלקית, קריסטינה מישהי. בנוסף לרוזנת הצרפתייה, לדוגמנית מרוקנית ולאלופת הטניס ההונגרייה. ואלו היו רק מהשנה האחרונה. מבט אפל ושטוף קנאה גברית ניצת בעיניו. נשים פשוט נפלו לרגליו, הזילו ריר – והשילו את תחתוניהן.

המבט האפל נעלם ופינה את מקומו לזדון מרושע. אין סיכוי שפורטיה תיפול ברשתו של סאז.

הוא רכן לעבר דייגו ואמר כממתיק סוד, "פריג'ידית, זה הכול. שמע" – הוא תחב את ידו לחליפת הטוקסידו שלו ושלף משם כרטיס שנראה ככרטיס ביקור לכל דבר – "אל תבזבז את זמנך עליה. תתקשר למספר הזה ומישהי כבר תחכה לך בסוויטה שלך במלון. תגיד להם מה אתה אוהב והם כבר ישלחו לך מה שאתה רוצה – בנוסף לציוד המתאים לפי בחירתך." הוא הגיש לדייגו את הכרטיס. "כולן נקיות – גם אני משתמש בהן. והן מקבלות גם כרטיסי אשראי, כמובן."

דייגו סילק את ידיו ממנו ובקושי התגבר על הדחף להכניס אגרוף בפניו הצרות והמושחתות של הדנהם. תחת זאת, גמע את שארית היין שנותרה בכוסו עד תומה ושלח יד לעבר בקבוק הפורט, שלמזלו הרב כבר הפסיק לעבור בין האורחים האחרים. הוא מזג מנה נדיבה לכוס המתאימה.

"נדמה לי שעכשיו אנחנו עומדים לשלם על ארוחת הערב," העיר, והביט לעבר השולחן הראשי, שם יושב-ראש הטקס, עטוי במעילו האדום ופטישו בידו, כבר התכונן לקרוא לשקט ולהפנות את תשומת הלב לנאומים שכולם יראים מפניהם.

דייגו הרים את כוס הפורט שלו והכין את עצמו לשעמום הצפוי לו כתחליף לגועל.

בשעה שהפוליטיקאי הציג את עצמו והתכונן לשאת את הנאום שהכין מבעוד מועד אודות מצבה הנוכחי של הכלכלה בבריטניה, נדד מבטו שוב למקום מושבה של פורטיה לנקסטר. ישרה וזקופה כיתד, סנטרה המלכותי מורם, לא הסגירה הבעת פניה האריסטוקרטיות כל רגש.

דייגו נשען לאחור ותהה בליבו איך היא נראית בעירום.

את זאת, היה נחוש בדעתו לגלות.

פורטיה ישבה ללא ניע, ידיה נחו בחיקה, פניה החתומות כיסוי על שיממונה הרב בשעה שהנואם דיבר בחדגוניות רבה, כפי הנראה נהנה מאוד משמיעת קולו שלו.

ואכן, הערב כולו היה מתיש לחלוטין. אלוהים לבדו יודע מדוע נכנעה להפצרותיו החוזרות ונשנות של סיימון להצטרף אליו כבת לווייתו. כפי הנראה נעתרה לו משילוב של כעס ורחמים. סיימון האמין שאם לא ירפה ממנה, לבסוף תיאלץ להתייחס אליו ברצינות. נחישותו העיקשת לחזר אחריה הרגיזה וריככה אותה במידה שווה. על אף שלעולם לא תהיה פתיה ותצא איתו ברצינות או תניח לו לפתח תקוות שווא לגביה, האירוע העירוני והמעיק של הערב נראה לה יחסית בלתי מזיק.

היא לא שיוותה בנפשה שהערב יהיה משמים עד כדי כך. כסף ופוליטיקה היו נושאי השיחה המרכזיים ושניהם בפירוש לא עניינו אותה. בנוסף לכך, היא היתה האישה היחידה בשולחנה – ובסך הכול אחת מתוך קומץ נשים באולם כולו – וככל שכמות היין שירדה בגרונות עלתה, כך גם עלתה המודעות הכללית של מאות הגברים שבאולם לנוכחות הנשית באזור. עתה חשה שהיא מהווה מושא למבטים אומדים וגלויים למדי – דבר שמאז ומתמיד לא סבלה.

תגובתה המיידית היתה לאמץ את המגננה הרגילה שלה – קיפאון טוטלי ומכוון. בכך שסירבה להכיר במבטיהם החוקרים, למעשה התכחשה לקיומם. נוכחותו של סיימון, כפי הנראה לא היוותה גורם מספיק מרתיע – אך נראה שהוא לאו דווקא מתרעם על תשומת הלב שהיא מקבלת. ברוגז הולך וגובר קלטה שהוא למעשה נהנה מהתאווה שמעוררת בת לווייתו – זה גרם לו להרגיש מושא לקנאה, והרעיון הזה דווקא מצא חן בעיניו מאוד.

היא החניקה אנחה שמקורה חציה בכעס וחציה בשעמום והושיטה ידה אל כוסה וגמעה לגימת מים, וכרסמה בעצלתיים בעוגת הפטי-פור שבצלחת שלפניה. הפוליטיקאי נאם ונאם ללא הרף, מרצה על שערי הריבית במשק, על רווחים נסתרים ועל כלים כלכליים, דברים שבהם לא היה לה שמץ של עניין.

מסכן טום. מתוך אינסטינקט חשבה על אחיה. הוא חייב להבין בכל הדברים האלה. לא שהוא מחבב את זה במיוחד. אבל הבנק הארור זקוק לו, כך שהוא מוכרח להשלים עם הלשון הפיננסית המשעממת הזו. לפחות נחסכה ממנו המסיבה הערב – על פי כל הסימנים, נראה לה שמשתלטת עליו איזו שפעת, והוא נאלץ להישאר בביתו בדלתיים סגורות. היא לא האשימה אותו כלל.

היא נעצה עיניה בחלל והניחה למחשבותיה לנדוד לנושא שהיה בו משום עניין רב עבורה – הפקת הקטלוג הסופי של בנג'מין טלר, צייר דיוקנאות מתקופת כהונת העוצר. יהיה עליה לאתר אי-אילו ציורים חסרים – ובנוסף לכך, את הציור מר אורדה עם כלב צייד, 1816 נמצא שקשה מאוד לשייך בצורה משכנעת. ויהיה עליה גם לזהות את האישה שדיוקנה מצויר בתמונה אישה צעירה עם נבל, 1809. היא היתה די משוכנעת שזו מיס מרייה קולדינג מהרתווייט שביורקשייר, אך יהיה עליה למצוא הוכחות מתאימות. היא חששה שתיאלץ לנסוע להרתווייט כדי לבדוק אילו דיוקנאות משפחתיים אחרים עדיין תלויים שם, ואז תצטרך לעבור על המסמכים שבארכיון המחוז כדי לראות אם כתב מינוי או קבלה על תשלום כלשהו עדיין קיימים.

סוף כל סוף, בא הנאום אל קיצו והפוליטיקאי חזר לשבת במקומו לקול תשואות מנומסות.

השיחה חודשה בשולחנה וסיימון רכן לעברה וטפח קלות על ידה.

"וואו, איזה נאום! השתעממת לגמרי?"

הוא נשמע כל כך חרד שלא היה לה לב להסכים עימו בלהט.

"מישהו בכלל מקשיב לנאומים האלה?" שאלה, ונטעה חיוך קל על שפתיה.

"אלוהים ישמור, ברור שלא. אני מניח שרק הכתבים בשולחן העיתונות מקשיבים. הם הרי יקפצו על המציאה וכבר יהפכו את זה לכותרות."

היא שלחה שוב יד אל כוס המים שלה והפעם לגמה לגימה ארוכה.

"את מוכנה כבר לליקר?" שאל בן שיחתה בהתרפקות.

היא נענעה בראשה. הדבר האחרון שרצתה היה עוד אלכוהול. כבר שתתה שמפניה בקבלת הפנים, ולאחר מכן יין לבן וגם אדום בעת ארוחת הערב.

"קפה יהיה נחמד. נשאר עוד קפה בקנקן?"

סיימון מייד הושיט את ידו לעבר קנקן הקפה הכסוף שעמד מוסתר מאחורי סידור הפרחים שבמרכז השולחן. פורטיה החליקה את כוסה לעברו. צווארה היה תפוס לגמרי. סביר להניח שמהמאמץ שבישיבה הזקופה ללא נוע במהלך הנאום הארוך. בחינניות הפנתה ראשה שמאלה וימינה כדי לשחרר את צווארה.

ואז קפאה.

גבר נעץ בה מבט.

יותר נכון, גבר בחן אותה. עיניו המוסתרות נחו עליה, אומדות אותה בעצלתיים.

משהו שדמה לברזל מלובן פילח את בטנה.

כמעט כמו בהילוך איטי, חשה שאישוניה מתרחבים.

היא בהתה בו בחזרה מבלי כל יכולת להסב את עיניה.

הוא ישב במרחק של כמה שולחנות ממנה ובלט במרכז שדה ראייתה בין הראשים והגופים שישבו אל השולחנות שהפרידו ביניהם. הוא היה גבוה; בזאת יכלה להבחין על אף שישב ונשען לאחור בכיסאו. עורו כהה מדי בשביל אירופי, אך היה לו גוון עמוק וטבעי. ים תיכוני? לא ממש. מכל מקום, היה גבוה מדי מכדי להיות איטלקי או יווני. עצמות לחיים גבוהות. אף חזק. חריצים עמוקים נחרשו בזוויות פיו. עיניו כהות. מאוד כהות.

הוא המשיך לבחון אותה.

ברגע שמבטה פגש במבטו חשה שהברזל המלובן ננעץ בעמוד שדרתה.

וממיס אותו.

לרגע אחד שנדמה לה כנצח, לא היתה מסוגלת לזוז, ואז, במאמץ עילאי שממש התיש אותה, הצליחה להסב את פניה.

"חלב?"

היא זינקה בבהלה והכריחה את עיניה להתמקד בקנקן החלב שסיימון אחז בידו מעל לספל הקפה שהרגע מזג לה.

"לא. תודה."

האם קולה נשמע שונה? רועד משהו?

היא הושיטה ידה אל הספל והרימה אותו לשפתיה. הקפאין העיר אותה קצת ועל זאת היתה אסירת תודה. לאחר שלגמה מעט, שב אליה אט-אט קור-רוחה.

אוה, למען השם, נזפה בעצמה – הוא פשוט הפתיע אותך, זה הכול.

על פי רוב נשמרה מקשר עין עם גברים שהביטו בה כך. הפעם לא היתה מוכנה. זה הכול. טעות קטנה שעליה בשום אופן לא תחזור. היא לבשה על פניה את הארשת הריקנית והמרוחקת שהיתה שמורה עימה עבור בני המין הזכרי, אלא אם כן, היתה בטוחה שאפשר לבטוח בהם.

היא גמעה עוד קפה וניסתה להקשיב לדברים שסיימון ניסה לומר לה.

אך עדיין חשה שלא בנוח. עתה, דגדג עורפה – והיא ידעה בדיוק מדוע.

באופן לא רצוני, זינקו ועלו שוב פניו לנגד עיניה – התווים החזקים, אותה הבעה צינית המשלבת רמיזה מינית.

באיטיות, שב הברזל המלובן להתהפך בה.

מספיק עם זה!

נזפה בעצמה שנית וניסתה להתרכז בסיימון. אחרי הכול, הוא בן לוויה חביב למדי ומעולם לא העז להרחיק לכת יתר על המידה ולנסות את מזלו איתה. מתוך אדישותה אליו ובאופן בלתי מתחייב, הרגישה די נוח בחברתו. הוא לא איים עליה.

שלא כמו הגבר שמתבונן בה...

כעת, כשהנאום הסתיים סוף סוף, לבטח תוכל להסתלק. היא תסיים את ספל הקפה שלה ותבקש מסיימון ללוות אותה למונית. היא לא התכוונה להניח לו להתלוות אליה – זה עלול לגרום לו להיות קצת נואש, ואז בטח ינסה משהו, ובזה וודאי לא רצתה. היא חיבבה אותו ולא רצתה לפגוע בו. הרבה יותר טוב לסיים את הערב בפרהסיה ולהימלט לבדה.

היא תהתה אם טום עוד יהיה ער וקיוותה שלא. הוא זקוק לשינה טובה. הוא ממש לא נראה טוב.

צל דאגה קלוש חלף על מצחה. האם זו רק שפעת? זה כבר כמה חודשים שהוא לא נראה לה בקו הבריאות. לאחרונה לא ראתה אותו הרבה – בחודש האחרון שהתה בארצות הברית בניסיון לאתר אחדים מציוריו של טלר שנמכרו לקניינים אמריקאים לפני שנים. הוא חייב לצאת קצת מלונדון, לבלות תקופת מה בסאלטון ולחדש את הקשר עם פליסיטי.

הגיע הזמן שיפסיקו כבר עם השטויות ויתחתנו, מצאה את עצמה פורטיה חושבת – תלונה שחזרה על עצמה. הם ממש אידיאלים זה עבור זה. שניהם לא סובלים את לונדון, ושניהם הרבה יותר מאושרים בסאלטון. פליסיטי תהיה מושלמת לסאלטון, פורטיה היתה בטוחה בכך. היה לה חוש טבעי למקום. היא לא תהרוס אותו. היא תניח לדברים כמו שהם.

פורטיה חייתה בחרדה מתמדת שטום יתחתן עם אישה שתזמין צבא מעצבי פנים אופנתיים שיהפכו את סאלטון למוצג ראווה מתועב – אך פליסיטי לא תעשה דבר כזה לעולם. היא פשוט תשתלב במקום, תהיה נאמנה לטום, תלד לו חבורה של ילדים עליזים, ותתפוס את מקומה בשושלת ארוכה לאין ספור של בעלות אחוזה ששמרו ותחזקו את סאלטון לאורך דורות.

רגשות חרטה קלים ריככו מעט את עיניה האפורות והצלולות של פורטיה. היתה זו אחת האירוניות העצובות יותר שבשיטת ירושת האדמות באנגליה שגרמה לכך, שבת לעולם לא זכתה לגור בבית שבו גדלה – אלא אם כן, לא היה בן זכר שיירש אותו, כמובן. בנות נאלצו ללכת לביתו של מישהו אחר ולטפח אותו. רגש אשמה הציף את עיניה. זו היתה המשיכה העיקרית שלה אל ג'ופרי צ'נדלר – לא הוא עצמו, אלא הסיכוי המבטיח שבלנהל את האחוזה שלו שמתקופת אליזבת, שכללה אוסף אומנות מושלם.

על אף שאפשר היה להשתגע מאוסף האומנות ההוא, בסופו של דבר, זה לא הוכיח את עצמו כסיבה מספקת לחתונה. ג'ופרי המסכן. לו לא היה עולה בידו לשכנע אותה – בניגוד לגמרי לדעתה – לדחות את מועד חתונתם, ייתכן שאכן היתה כבר נשואה לו. אך לבסוף, חודש שלם עימו בטוסקנה גרם לה להבין שבשום אופן לא תוכל להינשא לו. אפילו ההתחפרות בגלריית אופיצי כמקום מקלט למשך שעות היום, לא הצליחה לפצות אותה על מסעות הייסורים שנאלצה לעבור בלילות.

באופן טבעי סילקה את מחשבותיה מהזיכרונות ההם. הוא כל כך ניסה, והיא פשוט לא סבלה את זה. ועל אף שניסתה בכל מאודה להסתיר את סלידתה, ברור שהוא קלט – וזה רק החמיר את המצב.

ביטול האירוסין, גם הוא היה זוועתי – מכאיב ומביך וגרם לה להרגיש כה אשמה. וכשג'ופרי הודיע ברבים על ארוסיו הגורפים לאחת מחברותיה מבית הספר, בקושי חודשיים לאחר מכן, הרגישה עוד יותר נורא.

הרגישה נחותה ולא ראויה.

רעד חלף בגופה. אחרי המפלה שנחלה עם ג'ופרי פשוט התייאשה לחלוטין ממין. ולמען האמת, מצאה שההתנזרות ממנו היתה הקלה עצומה. היא ידעה שהגברים שסבבו אותה חושבים שהיא פריג'ידית, אך זה לא היה איכפת לה. היא פשוט רצתה שיניחו לה.

למעשה, אפילו את המבטים שלהם לא סבלה.

היא חשה שוב דגדוג בעורפה. הבחור הארור ההוא עוד יושב שם ושם עליה עין.

עיניו כהות ומסתוריות...

היא זקפה את גבה והרחיקה את ספל הקפה מעליה. לשבריר שנייה מטורף ובלתי מוסבר, התחשק לה לסובב את ראשה ולבדוק אם אכן היא עדיין תחת הכוונת שלו.

אך תחת זאת, פנתה אל סיימון.

"סי, אני לא רוצה להשבית שמחות, אבל מחר בבוקר מצפה לי התחלה מאוד מוקדמת. אתה חושב שאתה יכול להשיג לי מונית? כדאי שאתחיל לזוז."

האכזבה ניכרה בעיניו הכחולות והחיוורות.

"את חייבת? חשבתי שאולי נצליח להשחיל איזה מועדון..."

הוא נשמע כה מלא ציפייה, שממש הצטערה לאכזב אותו. אך מה הטעם להמשיך איתו את הערב? הוא סתם יקבל רעיונות. יטפח תקוות.

היא הניחה יד על שרוולו. "לא נראה לי, סיימון – אני ממש מצטערת."

רחמים הסתמנו בעיניה, והיא ראתה שהוא פגוע ושנאה את עצמה.

היא נעמדה, ושאר הגברים בשולחן שהבינו שהיא עוזבת, התרוממו גם הם. היא נפרדה מכולם ואיחלה להם ליל מנוחה, ואחד הצעירים מביניהם ביקש ממנה למסור דרישת שלום לטום.

"אני רואה שהוא לא הופיע הערב," אמר הבחור. "טוב, זה בהחלט מובן."

"יש לו שפעת," השיבה פורטיה.

גבר אחר צחק. "וודאי שהוא התקרר!"

האחרים צחקו והחליפו ביניהם מבטים רבי משמעות. פורטיה זקפה גבות. לא היה לה שמץ של מושג למה התכוונו, וגם לא רצתה לדעת. היא רצתה כבר להגיע הביתה.

היא רכנה כדי לשחרר את תיק הערב שלה שהיה מתחת לכיסא והזדקפה מאחורי השולחן. סיימון אחז בזרועה והם החלו לפלס את דרכם לעבר היציאה שהיתה בצידו המרוחק יותר של החדר. הנאומים הסתיימו זה מכבר ואנשים זרמו מכל עבר לחדרי השירותים, אל הבר שבאולם הקבלה, או סתם לפטפט עם אנשים בשולחנות אחרים.

בשעה שצעדה שעונה על זרועו של סיימון, נעצרו אנשים אחדים וברכו אותו ודרשו בשלומו. מתוך כבוד, השתהתה אף היא והשיבה בנימוס לכל דורש. מכל מקום, התקדמותם היתה איטית, ובשלב מסוים היא שמה לב שהם מתעכבים בדיוק ליד השולחן שבו ישב הגבר שהביט בה. תחושת אי נוחות פשטה בה והיא חשה שהיא נדרכת ואף ממש מתרגזת על עצמה שהיא מגיבה כך. היא הסתכנה ושלחה מבט קצר לעבר השולחן.

המקום שבו ישב היה ריק, והיא חשה הקלה עצומה. אך כשהשיבה את מבטה אל סיימון, שהיה עסוק בשיחה עם גבר שכנראה היה עמית לעבודה בסוכנות אחרת, קפאה תחתיה באחת.

הוא היה שרוי בשיחה עם שני גברים אחרים. האחד היה צנום למדי ובעל פנים צרות ומוארכות כפני שועל, פניו ממש לא מצאו חן בעיניה. השני היה גבר עגלגל כבן ששים שעישן סיגר ופניו היו אדמומיות. היא שמעה שבעל הפנים הצרות מכנה אותו "סר אדוארד" בטון מתרפס.

הגבר שקודם לכן בחן אותה, אמר להם דבר מה. קולו היה עמוק ודיבורו תמציתי, ומבטאו נשמע אמריקאי יותר מכל דבר אחר, אך בכל זאת היה בו משהו זר. פורטיה שיערה שאנגלית, אפילו אמריקאית, אינה שפת האם שלו.

הוא אכן היה גבוה. ללא כל ספק יותר ממטר ושמונים, וכתפיו היו רחבות מאוד. בעל הפנים הצרות נראה לידו כנמושה, ואדום-הפנים כדוב בעל משקל עודף.

באיחור מה, פורטיה הבינה שלמעשה, גם כל גבר אחר ייראה מקופח לידו.

למרות מידותיו הגבוהות והרחבות היה משהו מאוד חינני במראהו. כאילו שכל גופו נמצא כל העת בשליטה מושלמת.

ללא ספק היה בכושר מעולה, בזאת היתה בטוחה. פלג גופו העליון היה רזה, רגליו ארוכות ושריריות... ניתן לראות זאת מהאופן שבו אריג חליפת הערב שלו היה מתוח ומהודק לירכיו.

מה, לעזאזל, אני עושה? חשבה לפתע. היא ניסתה למשוך את מבטה ממנו, אך תוך כדי כך חלפו עיניה על פניו. והיא מיד התחרטה שעשתה זאת, מפני שפעם נוספת ההשפעה היתה בדיוק כמו בפעם הקודמת. אותם קווים עמוקים שנחרשו מאפו לשפתיו משכו את עיניה, עצמות לחייו הגבוהות, חיטוב הלסת שלו. העיניים החמקמקות...

בבת אחת וללא אזהרה מוקדמת עפעפו עיניו לעבר עיניה.

הברזל המלובן ננעץ בה.

לרגע אחד ארוך ובלתי נסבל הוא לכד את מבטה.

חמימות פשטה בגופה ולפתע היתה מודעת ביותר לזרועותיה וכתפיה החשופות. על אף ששמלת הערב בכחול כהה שלבשה כלל לא היתה חשופה, לפתע הרגישה חשופה עד כדי זוועה.

היא ייחלה לאיזה צעיף, אפילו שמיכה – כל כסות שהיא! – משהו להסתתר בו מפני המבט הזה.

אך לא היה עימה כלום. שום דבר שבתוכו תוכל להתחבא.

באופן אוטומטי ואף לא מודע, זקפה את סנטרה והסבה את עיניה, משיבה אותן אל סיימון.

מטרים ספורים ממנה, דייגו סאז חייך.

מסע הפיתוי של פורטיה לנקסטר הולך כנראה להיות מבצע משעשע ביותר.

ואף שונה, שונה ביותר מפרשיותיו הרגילות.

הנשים שבדרך כלל בחר להכניס למיטתו נזקקו אך לסימן קל שבקלים שהן נחשקות בעיניו. הבעיה שלו היתה איך להיפטר מהן בסוף ולאו דווקא איך להשיגן.

לא שהוא צפה שעם פורטיה לנקסטר יהיו לו בעיות רציניות.

תגובתה המיידית אליו הוכיחה זאת בעליל. היא היתה בהחלט מודעת אליו ביותר, ועבורה זה היה הצעד הראשון במסע. המסע שיסתיים במיטתו.

מכל מקום, לא הלילה. אין טעם להאיץ בה. איתה, התחשק לו לקחת את כל הזמן שבעולם. ליהנות מכל שלב ושלב בפיתוי. עד מחר בצהריים כבר יהיה לו מידע מפורט אודותיה באדיבות סוכנות הביטחון שלו, ואז כבר יחליט איך לפעול. לעת עתה, התכוון ליהנות מהעובדה שימשיך לגרום לה להיות מודעת אליו.

הוא השיב את תשומת ליבו בחזרה לדברים שסר אדוארד פורטר, יושב-ראש לשעבר ועדיין בעל השפעה ניכרת באחד הבנקים הרציניים, ניסה לומר אודות מצב מיזוג החברות והרכישות הנעשות לאחרונה במרכז העסקים של העיר, ואף העיר הערה הולמת.

בלהיטות רבה יותר משהרגישה, הצטרפה פורטיה לשיחת החולין בין סיימון לגבר הנוסף. ואז, מששב אליה קור רוחה, החליטה שלכל הדעות זה כבר הספיק לה ובמעט חוצפה הצליחה לנצל שתיקה קטנה שהשתררה ואז דיברה.

"סיימון – מה עם המונית שלי?"

בחוסר רצון בולט התנתק סיימון מבן שיחו, או יותר נכון ניסה, מפני שלפתע, ולא היה לה כל מושג איך זה קרה, דרכה היתה חסומה. שלושת הגברים שעמדו לידם זזו איכשהו, ועתה הגבר שבחן אותה עמד ממש בדרכה.

"סלח לי."

טון דבריה היה חד.

לרגע הוא לא נע ולא זע. היא הישירה מבט אל עיניו – על אף שזה אילץ אותה להרים את מבטה אליו.

עיניו הכהות חלפו על פניה פעם אחת אחרונה, ובפעם האחרונה חשה בברזל המלובן שננעץ בה.

היא הידקה את שפתיה והכעס פעפע בה. היא זזה כדי לעקוף אותו בדיוק ברגע שהוא זז ופינה לה דרך.

"תודה," אמרה כשקולה חד עוד יותר והיא משפילה את עיניה. היא צעדה קדימה, עודה כועסת.

סיימון מיהר מאחוריה וניסה להדביק את צעדיה.

דייגו הניח למבטו להשתהות על דמותה המתרחקת לכמה רגעים נוספים, ואז חתך והשיב את מבטו אל סר אדוארד.

"לורינג לנקסטר..." אמר בקול רם ומהורהר. "האם הם פגיעים כפי שהם נראים? מה אתה חושב?"

עיניו של פירס הדנהם נצצו לידו. אז בסופו של דבר, הוא לא רק מחפש סקס. הוא הקשיב בעניין הולך וגובר לתשובתו של סר אדוארד.

"שוקעים מהר יותר מהטיטניק," השיב הגבר המבוגר יותר בקיצור ולעניין. "אלא אם כן מישהו מתכוון למשות אותם – וזו תצטרך להיות ספינה רצינית למדי!" עיניו הערמומיות בחנו את דייגו בעניין.

הבעתו של דייגו לא השתנתה כהוא זה.

בצידו המרוחק של החדר, ראה עדיין את דמותה הדקיקה והאלגנטית של פורטיה לנקסטר פוסעת החוצה.