כניעה לעבר

1

"אפשר להצטרף אלייך?"

"בבקשה. ממילא סיימתי כאן." מילות הנימוס החביבות נאמרו עוד לפני שמיה נשאה מבטה, אך החיוך הידידותי שעיקל את שפתיה קפא כשזיהתה מיד את האיש שעמד ליד התא שלה בבית-הקפה ההומה.

איך היא יכלה שלא לזהות את אית'ן בלק?

גדול. כהה. חזק. יהיר. מושך וממגנט. עדיין...

מיה נשמה עמוק וסנטרה הזדקר בקריאת תגר כשבחנה אותו בפרוטרוט. חמש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שראתה את אית'ן, ושערו עדיין היה כהה כמו הלילה, אף שהיה מסופר כעת הרבה יותר קצר. תספורת מקצועית. פניו עדיין היו נאות כפני דוגמן: מצח רחב ואינטליגנטי, עיניים אפורות חודרות, עצמות לחיים מסותתות משני צדדיו של אף ישר ארוך ופה מושחת מעל לסת רבועה נחושה. אף שפיו היה רציני כרגע.

אותו הדבר, ועם זאת לא אותו הדבר.

אית'ן אמור היה להיות עכשיו בן שלושים ואחת, ואילו היא היתה בת עשרים וחמש, והבגרות הזאת באה לידי ביטוי במעמקים הציניים של עיניו שצבען וחמימותן היו כרגע כשל שמי חורף קודרים. גם לחייו היו רזות יותר, שקועות יותר, וחוץ מזה היו קמטים בצדי עיניו ופיו שלא היו שם בעבר.

הוא היה לבוש שחור – חליפת מעצבים מחויטת יוקרתית בעליל, עם מעיל קשמיר שחור שהגיע אל אמצע שוקיו ומשך תשומת לב אל הנעליים האיטלקיות התפורות ביד שהיו עשויות עור שחור רך.

והוא היה גבוה ממיה, שגובהה היה מטר שישים ושלושה, כמעט בשלושים סנטימטר. צווארה התחיל להיתפס רק משום שהרימה את עיניה אליו!

"אית'ן." היא הנהנה בקצרה כי ידעה שתגובתה הראשונית היתה שקופה מכדי שהיא תוכל להעמיד פנים כעת כאילו לא זיהתה אותו.

או כאילו לא הבינה שנוכחותו בבית-הקפה הספציפי הזה – בית-הקפה שהיה בבעלותה ובניהולה – לא יכולה להיות סתם צירוף מקרים.

אית'ן שידר כעת קשיחות, קלטה מיה בחשדנות, מראה חמור סבר ויהיר שהשתלב היטב עם השינויים האחרים שחלו בהופעתו. יהירות בולטת שהזכירה למיה מאוד את הגבר שאצלו אית'ן עבד. אביה של מיה...

היא זקפה גבותיה. "אתה אמור לקנות קפה ועוגייה בדלפק לפני שאתה מתיישב."

הוא משך בכתפיו בשאננות. "ואם אני לא רוצה קפה או עוגייה?"

מיה חייכה בצער. "אז עשית טעות כשנכנסת למקום שנקרא 'קפה ועוגיות'!"

"לא עשיתי שום טעות, מיה."

"ברור שלא," הסכימה חלקות. "אית'ן בלק הכול-יכול לא עושה טעויות."

אית'ן בחן אותה בקור תוך התעלמות מהעקיצה. "את חושבת שנוכל לגשת למקום שיש בו יותר... פרטיות ולדבר?" הוא הביט בהפגנתיות בחדר, שהיה עמוס באנשים שצחקו ופטפטו כשנהנו מהמשקאות החמים והמאפים שלהם בחמימותו של בית-הקפה הנעים.

"אני חוששת שלא." תשובתה הקלילה של מיה נעדרה כל התנצלות כשסגרה את כתב העת שבו עלעלה לפני הגעתו. "הפסקת הצהריים שלי הסתיימה, וכמו שאתה רואה, אנחנו די עסוקים כרגע."

הוא לא זז וחסם את יציאתה מהתא. "ואני בטוח שבתור הבעלים את יכולה לצאת להפסקה מתי שאת רוצה."

"אז כנראה שאני לא רוצה." מיה לא הופתעה כלל שאית'ן ידע שבית-הקפה שייך לה. אם הוא ידע איפה למצוא אותה בארבע וחצי אחר-הצהריים ביום חמישי, הוא בוודאי טרח גם לגלות שהיא הבעלים של בית-הקפה שבו אפשר למצוא אותה!

אית'ן משך בכתפיו. "אז אני פשוט אשב כאן ואחכה עד שתסיימי את יום העבודה שלך."

"רק אם תקנה קפה ועוגייה."

"אז אני אעשה את זה," השיב. "או לחלופין אנחנו יכולים להיפגש איפה שהוא אחרי שתסגרי את המקום."

לפני שנים רבות – בחיים אחרים! – מיה היתה קופצת על ההזדמנות להיפגש עם אית'ן. לא משנה מתי. לא משנה איפה.

לפני שנים רבות...

זה נשמע כמו התחלה של סיפור אגדה. מן הסתם מפני שזה מה שהתאהבותה באית'ן היתה בסך הכול פנטזיה מצדה של מיה!

היא נאנחה. "איך מצאת אותי, אית'ן?"

הוא נעץ בה מבט מתחת לעפעפיים מכווצים. "כשאבא שלך לא הצליח לעשות את זה במשך חמש שנות חיפוש?" התגרה בה.

היא חשקה פיה. "אם הוא חיפש במשך כל הזמן הזה, אז כן."

אית'ן העווה פניו. "אנחנו באמת צריכים ללכת למקום עם יותר פרטיות כדי לדבר על זה, מיה."

"אמרתי לא."

מצחו נחרש קמטים ברוגז. "אנחנו נדבר בסוף, מיה."

"גם אם אני לא רוצה?"

"כן."

כך מיה חשבה! "אבא שלי שלח אותך?"

אית'ן חייך חיוך קשה. "אף אחד לא 'שולח' אותי לשום מקום, מיה."

"זאת אומרת שאתה התנדבת לבוא לדבר איתי, או שאבא שלי לא יודע בכלל שאתה כאן?" היא בחנה אותו בספקנות.

"שני הדברים נכונים." הוא ללא ספק הרגיש לא בנוח עם העובדה השנייה.

מיה התבוננה בו בחשד. "אם אבא שלי לא שלח אותך, אז איזו סיבה יכולה להיות לך להופיע כאן, אית'ן?"

"כבר אמרתי לך – כי אני רוצה לדבר איתך," מלמל בקצרה.

"ואם אני לא רוצה לדבר איתך?"

"מסתבר שאת עושה את זה גם ככה!"

זה היה נכון. ולמיה לא היתה שום כוונה להמשיך לעשות את זה. "אני עסוקה, אית'ן." היא נעמדה.

אית'ן סקר במבטו את בית-הקפה. המקום נועד להיות חמים ונעים כמו סלון ביתי, עם כורסאות נוחות שהקיפו שולחנות נמוכים, והדפסים על הקירות שביניהם השתרכו צמחים מקרסים שננעצו בתקרה. טווח הגילים של האנשים שישבו סביב אותם שולחנות כלל אם ובתה הצעירה – השנייה ללא ספק נהנית משוקו חם עם העוגייה שלה – כמה סטודנטים מהאוניברסיטה הקרובה, שהיו שקועים בלימודים תוך כדי שתיית הקפה שלהם, וכחצי תריסר נשים מבוגרות, שללא ספק נפגשו לפטפוט של אחר-הצהריים. ניכר היה שהעסקים מלבלבים, הבחין אית'ן בהיסח הדעת.

הוא פנה בחזרה להביט באישה הקפואה חמורת הסבר שעמדה בתא שלצדו. מיה היתה בת עשרים כשאית'ן ראה אותה בפעם האחרונה. היו לה אז פנים יפות זוהרות עם עיניים ירוקות צוחקות, גוף מעוגל קמעה ושיער חלק ארוך בצבע של תירס בשל.

הרכות של פעם נעלמה. פניה היו מורכבות משקעים וזוויות, גופה דק ושרירי – עובדה שהחולצה השחורה הצמודה ומכנסי הג'ינס ההדוקים רק הדגישו. גם שערה – אותה רעמה ארוכה וזהובה שהגיעה כמעט עד מותניה, ושאית'ן זכר שצנחה ברכות, בהתגרות, על בשרו החשוף – לא נותר כשהיה. אף שהסגנון הקצר והחתוך, הודה באי-רצון, בהחלט תרם ליופיין של פניה והבליט את צבע האזמרגד העמוק של עיניה.

הוא הניד ראשו באי-אמון לנוכח השינויים שראה בה. "מה קרה לך, מיה?"

עיניה התכווצו. "באיזה מובן?"

"בכל מובן!" הוא הזעיף פנים בקדרות. "המראה שלך כל-כך השתנה עד ש..."

"עד שאפילו אבא שלי לא היה מזהה אותי?" סיימה את דבריו באירוניה.

אית'ן קפא. "אני משער שזו היתה מטרת התרגיל."

"כמובן."

מבטו של אית'ן סקר אותה בביקורתיות. "ויליאם אולי לא היה מזהה אותך, אבל אני כן. עם או בלי הבגדים שלך!" הוסיף.

נשימתה של מיה יצאה מריאותיה בשריקה רמה. "זה היה מיותר!"

הוא חייך קדורנית. "אני מבין שלא מצא חן בעינייך האזכור שלי לעובדה שהיינו ערומים יחד."

"אני רוצה שתעזוב, אית'ן." ידיה היו מאוגרפות, ועיניה נצנצו באזהרה. "עכשיו!"

הוא התבונן בה בהרהור. "בחיים לא הייתי מדמיין אותך עובדת בכלל בבית-קפה, קל וחומר מנהלת אותו."

"ולמה זה?" מיה הזדעפה. "אתה חשבת שהבת של קיי ברטון תפחד לשבור ציפורן אם היא ממש תעבוד?"

"בחיים לא בלבלתי בינך לבין אמא שלך, מיה," אמר רכות.

אמה של מיה...

מארחת יפהפייה ומוכשרת. פרפר חברתי. עד התאונה לפני תשע שנים שלא רק גזלה מקיי את יופייה, אלא גם את השימוש ברגליה.

מבטה של מיה ננעץ באית'ן. "אם לא תעזוב מרצונך בשלושים השניות הבאות, אני אתקשר למשטרה ואדאג שתורחק מכאן בכוח!"

הוא הביט בה באימה מעושה. "על בסיס מה?"

"מה עם מטרד ציבורי? ואני בטוחה שאם אתקשר לעיתונים, לפחות אחד מהם ישמח להגיע לכאן ולצלם את אית'ן בלק מסולק מבית-הקפה," הקניטה.

פיו נחשק ועיניו התכווצו לחרכים אפורים קפואים. "את מאיימת עלי?"

"נשמע כאילו אני מאיימת עליך?"

"כן!"

"אז זה כנראה נכון," אישרה מיה.

"את מבינה שגם אם אני אסכים לעזוב עכשיו, אני אחזור שוב מאוחר יותר?"

אוה, כן. מיה הבינה את זה. אחרי שהצליח סוף-סוף למצוא אותה, קשה היה לה להאמין שאית'ן יסכים לעזוב סתם ככה בלי לומר בדיוק את מה שרצה לומר.

חלפו חמש שנים, למען השם. חמש שנים שבמהלכן – כפי שאית'ן זה עתה ציין בעוקצנות – מיה השתנתה כמעט ללא היכר. והשינויים הללו לא היו רק גופניים.

לפני חמש שנים היא היתה דלוקה על אית'ן ומאוהבת בו. ורגש זה זכה להיענות קצרה מצדו – קצרה מאוד. העניין ההדדי הזה הגיע לקצו בבת-אחת כשאמה של מיה מתה במפתיע ומיה נעשתה מודעת לשבריריות של עולמה. עולם שהיא האמינה שמשופע באפשרויות נעשה לפתע ריק וחסר ודאות...

"תעשה מה שאתה רוצה," פטרה אותו ביובש.

"זה בדרך כלל מה שאני עושה."

"למה אני לא מופתעת?" מיה נעצה מבט ביקורתי בהופעתו החיצונית, שעברה גם היא שינוי. "בעקבות העבודה אצל אבי כל השנים הללו לא רק שאתה נראה ומתלבש כמוהו, אלא אתה גם כבר מדבר כמוהו – כאילו אתה אלוהים בכבודו ובעצמו!"

אית'ן נחר בקוצר רוח. "את יכולה להעליב אותי אם את רוצה, מיה, אבל בואי נשאיר את אבא שלך מחוץ לסיפור."

"אין לי בעיה עם זה. נשארו לך עשר שניות מתוך השלושים כדי לעזוב, אית'ן." הבעתה נותרה עיקשת.

פיו נחשק והוא נראה כרוצה להוסיף עוד משהו, אך לבסוף הנהן בקצרה. "כמו שאמרתי, אני עוד אחזור." זו היתה אזהרה יותר מהבטחה.

אזהרה שלמיה לא היתה שום כוונה להתייחס אליה. "אני כמובן לא מתכוונת להגיד ששמחתי לראות אותך שוב."

"למיטב זיכרוני, פעם לא היתה לך סבלנות לחכות עד שתראי אותי." עיניו הקשות בחנו אותה לאט. "את כל כולי..."

צבע הציף את לחייה של מיה כשנזכרה עד כמה היטיבה פעם להכיר את הגבר הזה. "אולי כבר תלך מכאן, אית'ן?"

הוא הטה את ראשו בלעג. "לבינתיים."

מיה צפתה באית'ן בתסכול כשסב על עקב אחת של נעל עור וניגש בביטחון אל הדלת. הוא עצר רגע, כך שמבטו הכסוף המנצנץ פגש שוב במבטה של מיה בקריאת תגר, לפני שיצא מבית-הקפה וסגר אחריו בשקט את הדלת.

בשלב זה התנדפה ממיה כל הפגנת האומץ היומרנית שלה כמו אוויר שבורח מבלון והיא החלה להתנשם במהירות. היא נאלצה להשעין את ידיה לתמיכה על השולחן כשברכיה החלו לרעוד.

"את בסדר, מיה?" די, בת התשע-עשרה שמיה העסיקה כדי לעזור במלצרות, העיפה בה מבט מודאג כשפינתה את התא הסמוך.

האם מיה היתה בסדר? לא, הופיעה התשובה הוודאית. הדבר האחרון שמיה היתה זה בסדר!

עברו חמש שנים ארוכות, לעזאזל! ואית'ן חזר זה עתה אל חייה כאילו בכלל לא עזב. גרוע מכך, האיום האחרון שלו הבהיר שלא היתה לו כוונה לעזוב שוב עד שיאמר את אשר על לבו.

"אני חושבת שאני צריכה לצאת לנשום קצת אוויר." היא חייכה אל די חיוך מעורער. "את ומאט יכולים להסתדר כאן עוד קצת לבד?"

"אין בעיה," מיהרה די להבטיח לה.

מיה חצתה במהירות את בית-הקפה ויצאה אל המטבח. היא לקחה את ז'קט העור הקצר שלה ונחפזה לצאת דרך הדלת האחורית כדי לנשום לגימות גדולות מהאוויר הצח של חודש ספטמבר לפני שהתרחקה מבית-הקפה כאילו כלבים מוכי כלבת רודפים אחריה. או אית'ן בלק...

אית'ן.

הגבר שעליו מיה פנטזה במשך שנים, עד שהוא סוף-סוף הציע לה לצאת איתו וכל אחת מאותן פנטזיות הפכה למציאות.

הגבר שהיא האמינה פעם שהיא מאוהבת בו עמוקות.

אותו גבר שמיה זה עתה גילתה שעדיין מסוגל לעורר בה מודעות מטרידה לכל פרט בו, ברגע שהוא נמצא עמה באותו החדר!