כנפיים פרושות לרווחה

פרולוג

"מהר יותר, יורים עליכם! חיזבאללה מעבר לפינה, ואתם משחקים בשטויות!"

בחנתי את ה"מחסה" שבניתי – יריעה כהה של רשת הסוואה, תלויה באמצעות מקלות שקשורים לבזנ"ט1, מעל בור בקרקע. זה בטח לא יגן עליי מחיזבאללה, אבל לפחות הצלחתי להעמיד משהו בזמן הקצר שהוקצה למשימה.

"273, נראה לך שהדבר העלוב הזה יחזיק?" צעק המ"כ וגרם לי להזדקף במקומי. "טיפה רוח, והכול פה עף. את חושבת שיהיה מי שיעזור לך כשתיאלצי לנטוש מטוס ולהסתדר לבד בשטח אויב?!"

"עובדת על זה, המפקד!" עניתי לו וניסיתי לזייף נימה של ביטחון. בחנתי שנית את המבנה המאולתר. הסתכלתי סביב וראיתי חבל, ענפים עבים וכמה יתדות במרחק כמה מטרים. אספתי את הפריטים והתחלתי לבצע כמה קשירות לחיזוק. בזמן שעשיתי זאת הבנתי שאני צריכה אבן גדולה, שתשמש לי בתור פטיש, וסרקתי שוב את השטח. הבחנתי בבחור הגבוה שעמד לצידי על מגרש המסדרים ביום הראשון של הגיבוש – 272. ליבי החסיר פעימה.

די, יובל, את נמצאת פסע קטן מסיום גיבוש טיס, נזפתי בעצמי. את עדיין פה, בעוד שחצי מהבנים וכל הבנות כבר נופו או חתמו על ויתור. אין זמן להסחת דעת. תתרכזי ותסיימי את המשימה.

ביום הראשון הוא היה נראה בטוח בעצמו, ועיניו האפורות נצצו בהתרגשות. הוא היה הבחור הכי נאה שראיתי בימי חיי. בלילה, כשהתארגנו לשינה הקצרה לפני תחילת התיזוזים, שמעתי מהבנות באוהל שמדובר בבנו של המפקד המיועד של בית הספר לטיסה, בן לשושלת מוכרת של טייסי קרב ומפקדים בחיל. אחד כזה שדרכו אל הכנפיים מובטחת מהרגע שבו נולד.

עתה הוא נראה לי אבוד מעט, לא מרוכז. נראה היה שאינו מצליח לפצח את השיטה להעמיד מחסה ראוי. התבוננתי שוב במחסה שבניתי. הוא אולי לא יהיה הגבוה ביותר, אבל נראה כי יהיה יציב מספיק לעמוד בתנאי המשימה. חתכתי חלק מהחבל שברשותי, הרמתי שני ענפים עבים ורצתי אל הצד השני של הגבעה.

כשהגעתי אליו מתנשפת מהמאמץ, הוא הסיט את עיניו מהמחסה שבנה והתבונן בעיניי בתחינה, כמו מנסה לבקש את עצתי. נאסר עלינו לדבר בינינו במהלך המשימות והתרגולים אלא אם כן קיבלנו אישור מפורש על כך מהמפקד. דחפתי לידיו את החבל והענפים, בלי מילים, והצבעתי אל מספר נקודות במחסה שלו, שראיתי שזקוקות לקיבוע. סימנתי בידי כיצד הוא יכול לקשור וללפף את החבל.

"273, תחזרי למקום שלך!" נבח עליי המ"כ, כשראה שאני עוזרת לו.

"כן, המפקד!" צרחתי במלוא גרוני ומייד רצתי חזרה אל המבנה שלי.

"היה לכם מספיק זמן לעמוד במשימה, ואף אחד לא השלים אותה. כנראה שאתם לא באמת כשירים להיות בקורס טיס!" צעק המ"כ, כשעבר בינינו ובחן במבט מזלזל את המבנים המאולתרים שלפניו.

הוא נעצר מול הבחור הנאה, זה שעזרתי לו, כמו ניסה להלך עליו אימים. הבחור לא התקפל ולא השפיל את מבטו. הוא עמד זקוף וגאה אל מול המפקד.

"272, סיימת את המחסה?" המפקד שאל בנימה ביקורתית.

"שלילי, המפקד!" קולו של 272 היה חזק וברור, לא הסגיר במאומה אם הרגיש אי־נוחות או חרדה. "הספקתי לבנות בערך חצי."

"חצי מחסה! זה מעניין," אמר המפקד בחיוך זדוני, "אז חצי המחסה שבנית, נראה לך יציב?"

"חיובי, המפקד!" 272 נותר זקוף במקומו.

המפקד זז מעט לאחור ולשנייה חשבתי כי יעבור לחניך הבא, אולם הוא הסתובב שוב אל המבנה החלקי, ונתן בעיטה חזקה שטלטלה את יסודותיו. לרגע נראה היה שהוא יקרוס, אבל בזכות החיזוקים הוא לא נפל.

"או־קיי..." סינן לעצמו המפקד לפני שעבר להטריד את החניך הבא.

בסיום משימת המבנה חזרתי לבד אל אוהל הבנות בבסיס. לאחר חמישה ימי גיבוש בשטח, קיבלנו חזרה את חפצינו האישיים ושוחררנו להתקלח. המקלחת הבודדה לבנות הייתה סמוכה למשרדי הסגל ומרוחקת מעט ממתחם החניכים וממקלחות הבנים. אחרי יממות אינטנסיביות בפעילויות פיזיות בשטח ניצלתי כל דקה מהזמן שנתנו לנו להתנקות. הרווחתי מעצם היותי הבחורה היחידה שהשלימה את הגיבוש. ניגבתי את שערי וגופי במגבת הגדולה ולבשתי את הטרנינג הנקי שהבאתי מהבית.

"ברק, בוא לכאן!" קפצתי במקומי למשמע הקול הרועם שנשמע מחוץ למבנה.

"מה אתה רוצה, זגורי? אני מאחר." זיהיתי את קולו של אחד המפקדים שתיזזו אותנו השבוע.

"גיבשתם כבר את הרשימה הסופית?" ליבי החל להלום חזק בחזי. ייתכן שהם מדברים על הרשימה של החניכים שימשיכו לקורס הטיס? הצמדתי את המגבת היטב לחזי והתאמצתי להקשיב מבעד לרעשי הרקע של הבסיס.

"לא סיימנו, בדיוק עכשיו חוזרים לדיונים." נשמע קולו הלחוץ של המפקד ברק.

"לא ראיתי את ג' ברשימה. זו בוודאי טעות, נכון?" נשמעה אזהרה מוסווית בקול שנישא באוויר.

"בחייך, זגורי, אני יודע שדיברנו על זה, אבל יש חניכים ראויים יותר."

"אין ראוי יותר מהבן של אתה יודע מי, ויש כאלה שלא אמורים להיות בקורס. אני בטוח שכולנו מבינים את זה."

"איזה דפוק זה!"

"טוס ברק, שלא תאחר. והשיחה הזו, בדיוק כמו הקודמת, מעולם לא התקיימה!"

חיכיתי המומה עוד מספר דקות כדי לא להיתקל במעורבים בשיחה. לאחר מכן חזרתי בריצה לאוהל שלי. האם הבנתי נכון? באמת מישהו מנסה להשפיע על רשימת החניכים שימשיכו? שחזרתי בראשי את השיחה שוב ושוב. ניסיתי להבין, לחפש משמעויות נסתרות, אולם למרות החששות שאפפו אותי, העייפות הכריעה אותי. ארבעה לילות נטולי שינה בשילוב עם עומס נפשי ופיזי גרמו לי לקרוס.

לראשונה מתחילת הגיבוש, ההשכמה למחרת הייתה לאחר זריחת השמש. פירקנו את המאהל, הזדכינו על הציוד, ונעמדנו לחוצים ונרגשים על מגרש המסדרים לקבלת תוצאות הגיבוש. הסתדרנו בשלשות והסתכלנו זה על זה. ביום הראשון היינו שש מאות, ביום השישי היינו מאתיים פחות. בזווית העין הבחנתי ב־272 שעמד זקוף בשלשה הקדמית שמולי. הוא נראה כמו סלע איתן, רווי ביטחון עצמי, אבל זה היה בניגוד גמור לעיניו הכבויות. הוא שם לב שבחנתי אותו והסיט את מבטו לרצפה.

"לקבלת המפקד שתיים, שלוש, הקשב!" צעק הסמל, וכולנו נמתחנו לדום. רגע האמת הגיע. התפללתי בכל ליבי שאזכה לשמוע את המספר שנתנו לי לצד המילה "עבר".

"חניכים, עברתם שבוע קשה שבו נדרשתם להפגין יכולות פיזיות ומנטליות שדרושות מטייסים בחיל האוויר," פתח המפקד את דבריו. "היו גאים בעצמכם, סיימתם את הגיבוש. לאורך השבוע נבחנתם בכל דקה, גם כשחשבתם שאנחנו לא רואים, הכול תועד. אקריא את המספרים לפי סדר עולה עם ההחלטה – עבר לא עבר. חניכים שקיבלו 'עבר', תפתחו ח' בצד המזרחי של המגרש ליד הטריבונות, וייגשו אליכם בהקדם."

הלב שלי רעם בחזה, וזיעה הצטברה בכפות ידיי הקפוצות. המפקד ברק החל להקריא את מספרי החניכים שעברו, דקר את ליבי עם כל מספר שנקרא. 265, 266, 267... תורי כמעט הגיע. עצמתי את עיניי וחזרתי שוב על התפילה החרישית שלי, כל כך מקווה לשמוע את המספר שלי.

"272 עבר, 273 לא עבר, 274 עבר..."

ליבי התרסק. נשכתי את שפתיי בכוח והתאפקתי כדי לא לבכות. המפקד סיים את הקראת המספרים. התבוננתי סביב על אלה שנותרו כמוני מאוכזבים ושבורים.

"אלו מכם שלא עברו, אל דאגה. לא נמצאתם מתאימים לצוות אוויר, אבל כל חיל בצה"ל יהיה גאה לקבל אתכם לשורותיו. בימים הקרובים רובכם תקבלו זימונים ליחידות מובחרות. אני מאחל לכולכם הצלחה. משוחררים."

אט־אט התפזרו החניכים ממגרש המסדרים, מי במרמור שקט ומי בבכי של ממש, אספו את חפציהם ונעו לכיוון האוטובוס לבאר־שבע.

הרמתי כמו על אוטומט את תיק הגב שלי מהאדמה ועליתי על האוטובוס. עיניי לא הצליחו להחזיק עוד את הדמעות שזרמו בחופשיות על לחיי.

"272 ו־274 התקבלו לקורס. ממש לא מפתיע, אה שגב?" נשמע קול ממורמר בספסל מאחוריי.

"יש דרג ויש זרג, אחי. האליטה תמיד תתקבל. לפחות תתנחם בעובדה שאף בחורה לא התקבלה. איזו פדיחה להיות מודח ולראות בחורה מתקבלת במקומך."

"אמרתי לך שאין סיכוי שהיא תתקבל. לא משנה עד כמה טובה היא הייתה. השמועה אומרת שהמפקד המיועד של בית הספר לטיסה מתנגד לבנות בתא הטייס."

הם המשיכו לדבר ביניהם, כלל לא מודעים לעובדה שישבתי במושב לפניהם ושמעתי הכול.

האוטובוס התמלא והחל בנסיעה. התבוננתי מבעד לחלון בפעם האחרונה אל מגרש המסדרים. 272 עמד זקוף בגבו אליי והקשיב למפקד שעמד לפניו. נזכרתי במה שאמרו הבנות בלילה הראשון באוהל – 272 נועד להיות טייס מהיום שנולד. חשקתי את שיניי, סוף־סוף התחברו חלקי הפאזל. הבנתי את משמעות השיחה ששמעתי ליד המקלחות ערב לפני. אין ראוי יותר מ־ג', הבן של... ג' אכן עבר. כבוד המפקד לא מאמין בבנות בתא הטייס, ומי ששילמה על כך היא אני.

ניגבתי בשקט את הדמעות, הייתי נחושה בדעתי להפסיק לרחם על עצמי. דלת אחת נסגרה בפניי, אך אני אפתח דלת אחרת. באותו רגע החלטתי שלא אתן למישהו שנולד לאבא הנכון ולקח לי את המקום בקורס לקבור לי את החלום. זה כבר לא יקרה במסגרת הצבאית, אבל אעבוד קשה, אחסוך שקל לשקל, ייקח הזמן שזה ייקח, לא אנוח עד שעל דש בגדיי יהיו מוצמדות כנפי הטיס.

ברזל זווית נגד טנקים