כסף כחול לבן

1. נקודת הפתיחה

קיצור תולדות ההון האנושי היהודי

באביב של שנת 70 לספירה היתה ירושלים נתונה במצור. ארבעה לגיונות רומיים הגיעו לעיר כדי לשים קץ למרד הגדול של היהודים נגד הרומאים. הלגיון העשירי התמקם על הר הזיתים, הלגיונות ה־12 וה־15 התמקמו באזור הר הצופים, והלגיון החמישי התמקם מעט מאחוריהם. לכוחות האלה הצטרפו יחידות מלגיונות רומיים אחרים ומצבאות של מלכי חסות אחדים, בהם של המלך אגריפס השני, נינו של המלך הורדוס אשר מלך מטעם הרומאים על אזורים נרחבים בארץ ישראל. בסך הכול מנה הכוח הרומי, בפיקודו של טיטוס פלביוס אספסיאנוס, כ־65,000 חיילים מאומנים היטב ומצוידים במיטב הטכנולוגיה של המאה הראשונה לספירה. מולם ניצבה העיר ירושלים, מופרדת מההרים שהקיפו אותה על ידי נחל קדרון וגיא בן הינום, מוקפת ומחולקת על ידי שלוש חומות, ובליבה הר הבית ומצודת אנטוניה אשר חלשה עליו. מעל חומותיה ומגדליה של העיר השקיפו על מחנותיהם של הרומאים כ־20,000 חיילים יהודים, שעמדו תחת פיקודם של שלושה מפקדים — שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן שמעון. שנים ספורות לפני כן חיסלו הכוחות האלה את ההנהגה המתונה, שקמה לעיר בתחילת המרד הגדול מטעם אצולת הכוהנים. הציוד של המורדים היה דל, ומפקדיהם לא היו מסוגלים לשתף פעולה ביניהם ואף לחמו אלה באלה תוך כדי המצור; אך רוב המורדים היו קנאים דתיים, אשר היו מוכנים למות למען עצמאות מדינית ודתית.

עד התקופה הזאת לא היה העם היהודי שונה מהותית מבחינה מוסדית או תרבותית מעמים אחרים באזור. ייתכן שהמונותאיזם בידל אותו מהבחינה הדתית, אבל בדומה לעמים רבים אחרים, גם רוב היהודים היו חקלאים ורועי צאן אנאלפביתים שבראשם עמדה אליטה של כוהנים ובני אצולה. אך "מוטציה מוסדית־תרבותית" אחת חשובה, אשר היתה עתידה להבדיל את היהודים מעמים אחרים, כבר החלה להתפתח: מערכת חינוך שלימדה חלק מהבנים קרוא וכתוב. אני קורא לכך "מוטציה מוסדית־תרבותית" מכיוון שמדובר בשילוב של הקמת מוסדות חינוך ושל חקיקה מתאימה עם התפשטות ערכים ואמונות שלפיהם הבנים צריכים לדעת לקרוא בתורה. איננו יודעים מה קדם למה, התרבות למוסדות או המוסדות לתרבות, וסביר שהם פשוט התפתחו יחדיו. תוצאת לוואי חשובה של המוטציה הזאת היתה השקעה הולכת וגוברת בהון אנושי.

כיום מקובל לקשור הון אנושי עם השכלה גבוהה המאפשרת לפרטים לשגשג בשוק העבודה. אך הכוונה בספר הזה לביטוי "הון אנושי" היא למשהו רחב הרבה יותר ממספר שנות הלימוד: הון אנושי הוא קשת רחבה של יכולות, העדפות והשקפות תרבותיות, בהן אוריינות מילולית ומתמטית, סובלנות, ריכוז, דחיית סיפוקים וצימאון לידע.

מכתבים שהתגלו במצודת ערד מרמזים שכבר מאות שנים לפני הספירה היתה רמת האוריינות בממלכת יהודה גבוהה יחסית.1 ההוגה הראשון הידוע לנו של מערכת החינוך היהודית היה החכם הפרושי שמעון בן שטח, אשר כיהן כנשיא הסנהדרין כחמישים שנים לפני הספירה, וביקש להשתמש במערכת חינוך יהודית־דתית כדי לשמר את המסורת ולהיאבק בהתייוונות.2 המערכת הורחבה בידי הכוהן הגדול יהושע בן גמלא, שנמנה בראשית המרד הגדול עם ההנהגה המתונה של ירושלים והומת בהמשך בידי הקנאים. יהושע בן גמלא קבע את גיל שש בתור המועד לתחילת הלימודים, וכן הורה על הקמת בתי ספר בכל היישובים היהודיים המרכזיים. אמנם לא ברור עד כמה נענו בני התקופה לתקנות האלה, אך התקנות עצמן חשובות משום שהופיעו בתקופה שבה ברוב העמים רק בני האליטות ידעו קרוא וכתוב. מקורות שנכתבו כמאתיים שנים לאחר מכן ראו את הרפורמות של יהושע בן גמלא בתור נקודת מפנה בתולדות החינוך היהודי. כך קרה שכאשר הרומאים צרו על ירושלים כבר הופיעו ניצנים של שינוי בגישה של העם היהודי להשקעה בהון אנושי, אך הניצנים האלה יכלו להיכחד במהרה, כפי שמרבית המוטציות התרבותיות והמוסדיות (והביולוגיות) נכחדות.

לקראת פסח התקרבו הרומאים אל חומות ירושלים והחלו להתכונן להתקפה. בשלב הזה השכילו סוף־סוף כוחות המורדים לשתף פעולה ביניהם ואף ערכו כמה התקפות פתע מוצלחות. אך זה היה מאוחר מדי. לאחר חמישה חודשי מצור הצליחו הרומאים לכבוש את העיר, טבחו בתושביה והחריבו את בית המקדש. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר התגלו עקבות לשרפות ענק אשר כילו את העיר כולה. כאשר דעכו הלהבות צמח מתוך האפר והחורבן סוג חדש של יהדות. לפני המרד נחלק העם היהודי לכמה כתות: הצדוקים היו פופולריים בעיקר בקרב האליטות ואילו הפרושים היו מקובלים בקרב בני העם. לצד הפרושים היו האיסיים וכמה כתות קנאיות יותר. המרד הביא בתחילה להתחזקות הכתות הקנאיות, אך כישלונו עמעם את הזוהר הרומנטי של האידיאולוגיות הקיצוניות והאלימות. בה בעת הביאו המרד וחורבן המקדש להיעלמות הכהונה והצדוקים, וכך נעשו הפרושים המתונים והגמישים יותר לכוח הדומיננטי בעם היהודי. בראשם עמדה אליטה של מלומדים, שתפסה עתה את הנהגת העם היהודי בישראל ובתפוצות. מלומדים אלה הרחיבו במידה רבה את "המוטציה המוסדית־תרבותית" שיזמו שמעון בן שטח ויהושע בן גמלא. חינוך הילדים נעשה נורמה מקובלת ביהדות וסנקציות חברתיות הוטלו על הורים שלא מילאו אותה.

ייתכן שהצורך בהטלת סנקציות חברתיות על ההורים שלא לימדו את בניהם קרוא וכתוב נראה מוזר מנקודת מבט מודרנית. כיום כולנו שולחים את ילדינו לבית הספר וברור לנו שהדבר הכרחי עבור עתידם. מדוע נדרש להכריח הורים לעשות זאת? ובכן, חשוב להבין שאנו מדברים על תקופה שבה רוב בני האדם היו חקלאים או רועי צאן שהתגוררו ביישובים קטנים. עד אמצע המאה ה־19 ילדים וילדות היו חלק קריטי מכוח העבודה בכל הציוויליזציות האנושיות, ואורח חייהם היה שונה מאוד מאורח החיים של ילדים כיום. הם קמו מוקדם בבוקר ובילו חלק ניכר מהיום בעזרה במטלות מפרכות — מרעיית צאן ועיבוד האדמה ועד כביסה והכנת מזון. הכשרתם המקצועית של הילדים נעשתה בשטח, כשהם עוזרים להוריהם, גם כאשר ההורים היו בעלי מקצועות כגון נגרים או נפחים. אם ילד בילה מספר שעות ביום בלימוד קריאה בתורה, משמעות הדבר היתה שהוא עזר פחות להוריו בעבודות הבית והשדה, וגם לא צבר באותה המהירות את ההכשרה ההכרחית לתפקוד בתור אדם בוגר ועצמאי מבחינה כלכלית.

לידיעת קרוא וכתוב לא היתה חשיבות בשוק העבודה באותה התקופה. רק מקצועות מעטים הצריכו אותה, ולכן לא היתה לה תרומה משמעותית לשכר. ההצדקות למערכת החינוך היהודית היו דתיות ולאומיות, לא כלכליות. לעומת זאת, לעזרתם של הילדים בחקלאות ובמרעה היה ערך כלכלי רב. העולם המודרני המתועש שלנו הפוך: לעבודת ילדים אין ערך כלכלי בעידן המכונות האוטומטיות, וכמעט כל המשרות הקיימות מחייבות ידיעת קרוא וכתוב, ובדרך כלל שליטה בשלל תחומי ידע נוספים. במילים אחרות, חינוך היה עניין יקר מאוד באותה התקופה, הרבה יותר מאשר כיום, לא בגלל שכר הלימוד כשלעצמו אלא בגלל העלות האלטרנטיבית2 הגבוהה של הזמן שהשקיעו הילדים בבית הספר.

דוגמה לכך היא סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס, אשר חי בתקופת המרד הגדול.3 אליעזר היה בנו של בעל אדמות עשיר, שנאלץ לברוח מבית אביו בגלל רצונו ללמוד תורה. בתגובה איים האב הורקנוס לנשל את בנו מירושתו, ואליעזר חי בעוני כבד במהלך לימודיו. מסופר שכאשר נודע הדבר ליוחנן בן זכאי, הוא הזמין את הורקנוס לאירוע בהשתתפות כל נכבדי ירושלים ושם ביקש מאליעזר לדרוש בפני כל המשתתפים. רק לאחר שהורקנוס ראה את בנו זוכה לכבוד רב מנכבדי העיר, הוא סלח לו והשתכנע בחשיבותה של ההשכלה. לימים, במהלך המרד הגדול, הצליח אליעזר לברוח מירושלים. הוא היה לחבר בסנהדרין שהקימו הפרושים ביבנה, ולאחד מחשובי ההוגים של היהדות החדשה, ותיקן תקנות רבות שנועדו להתאים את הדת והפולחן למציאות החדשה שלאחר חורבן המקדש ולאפשר קיום אורח חיים יהודי של שמירת מצוות בלי זיקה למקדש. קל להבין כיצד ניסיון חייו הוביל את רבי אליעזר בן הורקנוס ואחרים הדומים לו לתמיכה בחינוך אוניברסלי לילדים, ואילו ההתנגדות של אביו של אליעזר, שהיה עשיר והיה יכול לעמוד בעלות ההשכלה, מלמדת אותנו על היחס הנפוץ ללימודים במשפחות עניות: יהודים רבים פשוט לא יכלו להרשות לעצמם לעמוד בנורמה החדשה. משפחות עניות יחסית, או כאלה שלא ראו חשיבות בחינוך כשלעצמו, הלכו והתנתקו מהקהילה היהודית, וכך נוצרה בעם ישראל סלקציה, כלומר בחירה לא אקראית של הפרטים שנשארו בעם והפרטים שעזבו אותו.

סלקציה היא גורם חשוב שעוזר לנו להבין כיצד מתעצבים במהירות גבוהה יחסית פערים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. למשל, נניח שיש תכונה כגון "העדפה לחינוך הילדים". ישנם הורים המוכנים להשקיע יותר בחינוך ילדיהם וישנם הורים המוכנים להשקיע פחות.4 סביר שבתחילה היתה ההתפלגות של ההעדפה הזאת בקרב בני העם היהודי דומה להתפלגותה בקרב עמים אחרים. כלומר, אם למשל רק שליש מהמשפחות היהודיות העדיפו להשקיע הרבה בחינוך הילדים, גם בעמים אחרים באותה התקופה שליש מהמשפחות העדיפו להשקיע הרבה בחינוך הילדים. אך תודות להתפתחויות המוסדיות והתרבותיות שתיארנו, יהודים אשר היתה להם העדפה חלשה יותר להשקעה בחינוך (אותם שני השלישים האחרים) החלו לעזוב את היהדות במאות השנים שלאחר חורבן הבית. במאות הבאות נוצר הבדל משמעותי בהתפלגות של ההעדפה הזו בין היהודים לבין עמים אחרים, ושיעור ההורים המעוניינים להשקיע הרבה בחינוך ילדיהם נעשה גבוה באופן יוצא דופן בקרב היהודים.

רבי יהודה הנשיא, שנולד כשישים שנה אחרי חורבן בית המקדש, הרים תרומה חשובה לתפוצתה של המוטציה התרבותית־מוסדית החדשה. הוא אימץ גישה נוקשה במיוחד כלפי אנאלפביתים, למשל כשהחליט לפטור "חכמים" מתשלום מיסים עירוניים. בני "עם הארץ" — מונח שהתייחס בין השאר להורים שיש להם בנים ולא שלחו אותם לתלמוד תורה — נעשו מוקצים מן הקהילה היהודית; נאסר עליהם להיבחר לדיינים והם התקשו למצוא בני זוג.5 ניתן לראות גם בתלמוד וגם בתגליות ארכיאולוגיות שונות כיצד הנורמה החינוכית החדשה הלכה והתפשטה במרכזים הגדולים של היהדות באותה התקופה, ארץ ישראל ומסופוטמיה. למשל, אקשטיין ובוטיצ'יני מציינים בספרם את התפוצה הרחבה של מושגים כגון "שכרו" או "חובותיו" של "מלמד התינוקות" (המורה), וכמו "בית ספר" ו"ספרים", אשר מילאו דפים רבים של דיונים ופסקי הלכה.6 היהדות הפכה לדת ייחודית, והיהודים הפכו לעם ייחודי. שתי הקבוצות הדתיות הקרובות ביותר ליהודים באותה התקופה, השומרונים והנוצרים, שמרו על מנהגים יהודיים רבים, אך לא חייבו הורים לשלוח את בניהם לבית הספר וללמוד לקרוא בתורה. באופן טבעי, זרמים אלה קסמו למשפחות יהודיות שהתקשו לעמוד בעלות ההשכלה או לא סברו שהיא חשובה, ויהודים רבים עזבו את היהדות המסורתית ועברו אליהם.

לצד הנורמה החינוכית היתה עוד מגמה שהתחזקה בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש — הגירה של יהודים מארץ ישראל לארצות אחרות. במהלך מאות השנים שלאחר המרד פחת מספרם של היהודים בארץ בגלל הגירה מרצון — הגירה שעם הגורמים לה היו שינויי אקלים, התרחבות המדבר וסדרה של מגפות ורעידות אדמה — וכן בגלל מגמות של התנצרות והתאסלמות. רבים מהיהודים נדדו בעקבות הזדמנויות כלכליות לערים הגדולות בכל רחבי המזרח התיכון ואגן הים התיכון.

הגירת היהודים חיזקה את המוטציה המוסדית־תרבותית הראשונית והכווינה אותה לא רק ללימודי דת, אלא גם לצבירת הון אנושי שהחל להיות רלוונטי בשוקי העבודה. כאשר אדם מהגר לארץ אחרת, הוא אינו יכול לקחת איתו אדמות, בתים, חיות משק וכדומה. הוא יכול למכור אותם ולקחת איתו תיבה מלאה מטבעות זהב, אך בכך היה כרוך סיכון רב בתקופות שאנו מתייחסים אליהן כאן, מה גם שלא פעם נאלצו היהודים להגר במפתיע, בעקבות גזירות כלכליות או פרעות, ולהשאיר את כל רכושם מאחוריהם. הון אנושי שונה מהון פיזי: הוא מוטמע במוחנו, אינו שוקל דבר ושודדי דרכים אינם יכולים לקחת אותו מאיתנו בכוח הזרוע. אדם שלמד רפואה, או צורפות, יוכל לעסוק במקצועו בכל מקום שאליו יגיע. ערכים כגון סובלנות, אוריינות ומשמעת, שרכשו הילדים היהודים כשלמדו תורה, היו רלוונטיים גם עבור מקצועות רבים בסקטור העירוני. על כן, בעקבות השילוב של נדודיהם והחינוך שקיבלו בילדותם, העדיפו היהודים להשקיע בהון אנושי במקום בהון פיזי (תופעה שנצפתה גם בקרב קבוצות של מהגרים לא־יהודים).7

בינתיים העולם השתנה. האימפריה הרומית דעכה והתחלקה לקיסרות מזרחית (ביזנטית) וקיסרות מערבית, שהתמוטטה כתוצאה מפלישה של עמים גרמאנים. אירופה התפרקה לפסיפס של ממלכות קטנות ושקעה לתקופה ארוכה של נסיגה טכנולוגית, תרבותית ומוסדית.8 ביזנטיון פרחה תקופה מסוימת, עד שהמוסלמים החלו בהתפשטותם המדהימה וכוננו אימפריה רחבת ידיים. במשך כל התקופה הזאת הצטמקה האוכלוסייה היהודית במזרח התיכון בזמן שאוכלוסיות לא־יהודיות גדלו באופן ניכר. נראה שלעזיבת הדת היהודית היה תפקיד חשוב בתהליך הזה.

היהודים ששמרו על דתם גילו בהדרגה שידיעת הקרוא והכתוב שלהם מעניקה להם יתרון ניכר במסחר ובפיננסים. הם החלו לשגשג כאשר האימפריה המוסלמית השרתה יציבות על אזור עצום, שכלל את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה ורוב ספרד, וקידמה את המסחר באירופה, באפריקה ובאסיה. עוד גורם שתרם לשינוי שחל בעם היהודי היה כינון מוסדות אשר הקלו על אכיפת חוזים בין סוחרים יהודים מארצות מרוחקות: התלמוד אשר היה מסגרת חוקתית מאחדת עבור כל הקהילות היהודיות, בתי הדין הרבניים ומפעל השו"ת (שאלות ותשובות שנשלחו לרבנים בכירים מארצות מרוחקות, במקרים רבים סביב מחלוקות מסחריות ומשפטיות). לצד האוריינות של היהודים והשפה המשותפת, מוסדות אלו שיפרו את האמון בין סוחרים יהודים והפחיתו בפועל את עלויות וסיכוני המסחר. כל המגמות האלו התרחשו עוד לפני שחלק מהמדינות הטילו על היהודים הגבלות חוקיות שמנעו מהם לרכוש אדמות ולעסוק בחקלאות. כך נוצרה סביבה שתמכה בהתפשטות המוטציה המוסדית־תרבותית הראשונית.

אקשטיין ובוטיצ'יני מעריכים כי בשנים 1–400 לספירה נע שיעור היהודים תושבי המזרח התיכון שעסקו בחקלאות בין 85 ל־90 אחוז והיה דומה לשיעור האיכרים בעמים אחרים. בשנים 400–650 הוא פחת ל־70 עד 85 אחוז, ומנקודה זו ואילך הוא החל לקטון במהירות. בשנים 650–1250 נע שיעור החקלאים בקרב יהודי המזרח התיכון בין 10 ל־30 אחוז בלבד, ורוב היהודים עסקו במלאכות יד, במסחר ובהלוואה בריבית. עיקר השינוי התרחש בשנים 900-750, שבמהלכן עזבו כ־75 אחוז מהיהודים את מקצועות החקלאות, משום שבתקופה הזאת חלו תהליכי עיור מהירים והמסחר במזרח התיכון פרח. ושוב — כל התהליכים האלו התרחשו לפני התקופה שבה הוטלו מגבלות תעסוקתיות על יהודים. בסוף המאה ה־9 כמעט כל האוכלוסייה היהודית במזרח התיכון היתה עירונית. המסמכים הכלכליים מגניזת קהיר — אלפי שטרות מכר, צוואות, מכתבים, רשומות בתי משפט, ותעודות על הלוואות ושותפויות עסקיות שנכתבו בין המאה ה־9 למאה ה־19 — עוסקים בעיקר בסוחרים ובעלי מלאכה וכמעט שאינם מציינים חקלאים. גם מפעל השו"ת ויומניהם של נוסעים יהודים בימי הביניים המוקדמים מעידים שרק שיעור קטן מהיהודים עסק בעת הזאת בחקלאות, למרות שהיו מספר יהודים עשירים במיוחד שהחזיקו אדמות.

בהדרגה החלו היהודים להתפשט אל מעבר למרכזים הראשוניים שלהם במסופוטמיה, מצרים, אנטוליה, רומא וספרד, והתיישבו בכל רחבי אירופה, בהודו ובאזורים נוספים. למעלה מארבע מאות שנה לפני מסעו של מרקו פולו, סוחרים יהודים אשר כונו "ראד'אנים" כוננו רשתות מסחר שהתפרסו מסין והודו במזרח ועד צרפת ובריטניה במערב ומצפון אירופה ועד אפריקה (חוקרים אחדים משערים שהסוחרים האלה היו אחראים גם להפצתן של טכנולוגיות חשובות ממזרח למערב, כגון השיטה הסינית להפקת נייר והספרות ההודיות־ערביות).9 בכל מרכז מסחרי חשוב הופיעו קהילות יהודיות אשר תחזקו את הרשתות, והיהודים השתמשו ביתרונותיהם היחסיים כדי לדחוק מתחרים שלא נהנו מרשתות כאלה. רבים הבחינו בייחוד היהודי בנושא ההשכלה, שהיה תקף אפילו בנוגע לחינוך של בנות. כך כתב הפילוסוף והתיאולוג הצרפתי פייר אַבֶּלַר בתחילת המאה ה־12:10

אם הנוצרים מחנכים את בניהם, הם אינם עושים זאת לשם שמים אלא לצורך רווח — על מנת שאחד האחים יוכל לעזור לאביו ולאמו ולשאר אחיו, או ישמש כנושא תפקיד בכנסייה [...] אבל היהודים, מתוך קנאות לאל ואהבת התורה, מקנים ידיעת קרוא וכתוב לכל בניהם, כדי שכל אחד מהם יבין את חוקי האל. היהודי, עני ככל שיהיה, גם אם עשרה בנים לו, יקנה לכולם ידיעת קרוא וכתוב, וזאת לא כדי להרוויח מכך, כפי שעושים הנוצרים, אלא כדי שהם יבינו את חוקי האל, ומדובר לא רק בבניו אלא גם בבנותיו.

בשנים 1000–1200 עברו רבים מיהודי אירופה מתחומי המסחר, המלאכה והרפואה לתחום חדש ופורח, שעד מהרה נעשה מזוהה עם היהדות: הלוואה בריבית.11 גם כאן היו היתרונות של היהודים מבחינת ההון האנושי ורשתות המסחר גורם מרכזי להצלחה. בתקופה הזאת עדיין לא הופיעו חוקים אשר מנעו מיהודים לעסוק בתחומים אחרים. אף שהיו הגבלות מסוימות שהפריעו לנוצרים ולמוסלמים לעסוק בהלוואה בריבית, היו היהודים צריכים להתחרות באיטלקים ובאחרים על אותם השווקים, ועשו זאת בהצלחה. בתקופה הזאת היתה האימפריה המוסלמית נתונה בשקיעה, ומרכז הכובד של העם היהודי החל לנטות בהדרגה מהמזרח התיכון אל אירופה, אך הרכב המקצועות לא השתנה וגם לא הנורמה של חינוך בסיסי לכלל הבנים. גירוש המוני יהודים, כפי שהיה באנגליה ובצרפת ואחר כך בספרד ובפורטוגל, וניסיונות של גילדות להגביל בעלי מלאכה יהודים, רק תמכו עוד בנטייה היהודית להשקיע בהון אנושי כללי, ולהתמחות במסחר ופיננסים. מאפיין מעניין נוסף של היהודים, לצד ההשקעה בהשכלת ילדים, היה רמה נמוכה יחסית של תמותת ילדים, מה שהוביל לגידול אוכלוסייה מהיר ביחס לאוכלוסיות אחרות.12 נראה שמאפיין זה נבע מאותו המקום של תשומת לב והשקעה בגידול הילדים. כלכלנים רבים מחשיבים "בריאות" בתור חלק מההון האנושי, ביחוד בתקופות היסטוריות.

בשלהי המאה ה־15 החלה מערב אירופה לעקוף את סין ואת האימפריה העות'מנית בדרכה להפוך לציוויליזציה העשירה בעולם. מהתקופה הזאת ואילך ההיסטוריה של הטכנולוגיה האנושית היא בעיקרה ההיסטוריה של הטכנולוגיה האירופית,13 ויחד עם הקידמה הטכנולוגית הגיעו גם פריחה מסחרית ופיננסית. שלא במפתיע, היהודים נמנו עם הנהנים מהפריחה הזאת. במאה ה־17 חלשו סוחרים יהודים בהולנד, בריטניה ופולין־ליטא על רשתות מסחר ענפות שהתפרשו ממזרח אסיה דרך דרום אפריקה ועד האיים הקריביים. יהודים השתלטו על המסחר ביהלומים שנכרו בהודו, ובהמשך בברזיל ובדרום אפריקה, היו בין הראשונים שהפעילו מכרות פחם במרכז אירופה ומזרחה, והיו פעילים גם בענף המתכות בגרמניה ובמזרח אירופה. משפחות יהודיות רבות עלו לגדולה בתקופה זו במדינות שונות, כשהמפורסמת ביניהן היא משפחת רוטשילד. היהודים השיגו עושר ועוצמה פוליטית, אשר אפשרו להם להסיר חלק מהמגבלות שהוטלו עליהם והיו המקור לשלל תיאוריות קונספירציה.

כשהחלה ההגירה ההמונית לקולוניות האירופיות בעולם החדש, עלו גם יהודים רבים על ספינות שיצאו ממערב אירופה. איש לא מנע מהם לעסוק בחקלאות בארצות הברית ואחר כך באוסטרליה ובארגנטינה, אך רובם בחרו להתיישב בערים הגדולות ולהתמיד במקצועות המסחר והפיננסים, היכן שכבר היה להם יתרון יחסי. המהפכה התעשייתית הובילה לגל מהיר של גלובליזציה, והיהודים מצאו את עצמם בעמדה טובה במיוחד אשר אפשרה להם לנצל את ההמצאות החדשות ולהתעשר. בסוף המאה ה־19 היו שני שלישים מהבנקים בוורשה בבעלות יהודים, ו־43 אחוז מהבעלים והדירקטורים של הבנקים והמוסדות הפיננסיים בפרוסיה היו יהודים.14 במאה ה־20, אשר כונתה על ידי הכלכלנית קלאודיה גולדווין "המאה של ההון האנושי", יתרונם של היהודים נעשה ברור אף יותר. בתחילת המאה היו יהודים יותר ממחצית מכל הרופאים בבודפשט, ורשה ווינה, והשיעורים היו דומים גם בקרב עורכי דין ועיתונאים. בבריטניה שלפני מלחמת העולם הראשונה היו היהודים 0.3 אחוז מהאוכלוסייה אבל יותר מ־20 אחוז מהמיליונרים, וברוסיה היה שיעורם גבוה בקרב המהפכנים הקומוניסטים שהשתלטו על המדינה.

בהמשך המאה ה־20 כיכבו יהודים לא רק ברשימת חתני פרס נובל, אלא גם ברשימת מקבלי מדליית פילדס במתמטיקה, פרס טיורינג במדעי המחשב, פרס קיוטו להצטיינות מדעית ופרס פוליצר לעיתונות וספרות, והיתה להם נציגות מרשימה בקרב אלופי העולם בשחמט, עשירי העולם, וגם ההוגים, הסופרים, המוזיקאים ואנשי הקולנוע החשובים. במאתיים השנים האחרונות יהודים כיהנו כראשי ממשלה או נשיאים בהונדורס, אל סלוודור, בריטניה, ניו זילנד, איטליה, הרפובליקה הדומיניקנית, הונגריה, לטביה, אוסטרליה, צרפת, פנמה, אוסטריה, רומניה, שווייץ, פרו, גיאנה, רוסיה, גיאורגיה, צ'כיה, אוקראינה ובלגיה.15 כיום כ־44 אחוז מהיהודים הבוגרים בארצות הברית חיים במשקי בית שהכנסתם עולה על 100,000 דולר בשנה (בהשוואה לשיעור של 23-14 אחוז בקרב קבוצות של נוצרים פרוטסטנטים או קתולים)16 ול־59 אחוז מהם יש תואר אקדמי (בהשוואה ל־27 אחוז בכלל האוכלוסייה).17 נראה כי לא משנה כיצד תגדירו אינטליגנציה והישגים, היהודים יתברגו בראש הרשימה.

עם הישגים שכאלה, אין פלא שהועלו תיאוריות בנוגע ל"עליונות הגנטית" של העם היהודי. המתמטיקאי נורברט וינר הציע כבר בשנת 1953 הסבר אבולוציוני לאותה עליונות גנטית כביכול, וביסס אותו על הנוהג שהיה קיים בעם היהודי של נישואי חכמים לילדי סוחרים עשירים. מחקר משנת 2005 קישר בין התיאוריה הזו ותפוצתן של מחלות גנטיות מסוימות בקרב יהודי אשכנז, וטען שהעליונות היהודית היא תוצאה אבולוציונית של החיים בחברה אשר העניקה סטטוס חברתי גבוה במיוחד לבעלי אינטליגנציה גבוהה (ולבניהם ובנותיהם), וכך תרמה לסיכוי שלהם להפיץ את הגנים שלהם לדורות הבאים.18

האם אנחנו באמת עליונים גנטית?

באופן עקרוני שינויים ביולוגיים יכולים להתרחש בדרך של ברירה מלאכותית. ניתן לראות זאת בגזעי כלבים שעברו רבייה מכוונת כדי להתאים אותם למשימות ספציפיות כגון רעייה או ציד שועלים. אך לשם כך נדרש קיום של שני תנאים. התנאי הראשון הוא שיהיה פער ניכר בין שיעור הילודה וסיכויי ההישרדות של ילדים שנולדו למלומדים וסוחרים לבין שאר היהודים, כך שילדיהם של הגברים והנשים המוכשרים ביותר באמת יתפשטו באוכלוסייה על חשבון ילדיהם של גברים ונשים מוכשרים פחות. התנאי השני, היותר בעייתי, הוא שהפער בין גידול האוכלוסייה של המלומדים והלא־מלומדים אצל היהודים צריך להיות גדול בהרבה מהפער בין גידול האוכלוסייה של המלומדים והלא־מלומדים בקרב בני דתות אחרות, כך שהיהודים באמת יהיו מיוחדים.

מכיוון שנדרש שינוי מהיר יחסית בתוך כאלף שנים, ומכיוון שגם בקרב עמים אחרים היו מלומדים וסוחרים אשר זכו לתהילה, עושר וצאצאים רבים (אולי מלבד מלומדים נוצרים קתולים, שרבים מהם היו נזירים), קצת קשה להאמין שזהו ההסבר לעליונות היהודית. נתונים על ציוני תלמידים ישראלים במבחנים בינלאומיים מעלים שייתכן שבשנים האחרונות איבדנו את אותה העליונות היחסית — עניין בלתי אפשרי במקרה שהיה כאן שוני ביולוגי אמיתי.

על כן, ההסברים המתמקדים בסלקציה (כלומר, בכך שמשפחות שלא ראו ערך בהשכלה עזבו את היהדות לאורך כל הדורות) ובחשיבות התרבותית שיוחסה בקרב היהודים להשקעה בהון אנושי נראים סבירים יותר מהסברים המדברים על שינוי במאגר הגנים של האוכלוסייה. מכיוון שגם מוטציות תרבותיות־מוסדיות וגם מוטציות גנטיות עוברות מהורים לילדים, קשה להבחין מבחינה אמפירית בין השפעתן של השתיים, אבל ההסבר התרבותי־מוסדי מחייב פחות הנחות ומאפשר שינוי מהיר יותר ודרמטי יותר, בייחוד אם הוא מלווה ביציאה סלקטיבית מקבוצת היהודים. הרבה יותר מהיר להפיץ רעיונות בדרך של חיקוי והדבקה חברתית, מאשר לחכות עד שיתרון קל בשיעורי הילודה וההישרדות של הילדים ייתרגם לשינוי אבולוציוני־ביולוגי משמעותי בהרכב האוכלוסייה.

חשוב לציין שהמוטציה התרבותית־מוסדית התומכת בהשקעה גבוהה במיוחד בהשכלת הילדים לא היתה ייחודית ליהודים. יש דוגמאות רבות ל"יזמים תרבותיים" מסוגם של יהושע בן גמלא, אשר תמכו בהרחבת מערכת החינוך בציוויליזציות ודתות אחרות, אך אנחנו היהודים היינו בין הראשונים. בגלל שילוב נסיבות נדיר שכלל את חורבן בית המקדש, הגלות ושורה של מגמות דמוגרפיות וטכנולוגיות באלף הראשון לספירה, המוטציה הזו התאימה לסביבה, שרדה ונפוצה בקרב היהודים זמן רב לפני שנעשתה נפוצה בעמים אחרים, ויהודים שההעדפות שלהם לא התאימו לה עזבו את היהדות. כך, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, בתקופה שהציונות החלה להכות שורש, נהנו היהודים מעמדת כוח יוצאת דופן, אשר השפיעה באופן ניכר על שגשוגו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

קיצור תולדות הדמוקרטיה היהודית

עם כל הכבוד ל"גניוס היהודי" המופלא, תכונה לא פחות חשובה של מנהיגי הציונות והעולים לארץ ישראל במפנה המאות ה־19 וה־20 היתה יכולתם לשתף פעולה ולהקים במהירות מפתיעה מוסדות דמוקרטיים מודרניים, אשר נהנו מאמון רב בקרב הציבור. המוסדות האלה היו מסוגלים לאסוף משאבים מיהודי הארץ והתפוצות, לייצג את היישוב בפני השלטונות העות'מניים והבריטיים, לקבוע מדיניות של הקצאת משאבים, ולבצע את המדיניות ברמת יעילות ותיאום שמרבית החברות האנושיות יכולות רק לקנא בה. תודות לאופיים הדמוקרטי והשיתופי, עד מהרה ניצבו בראש המוסדות השונים טובי בניו של העם היהודי — שורה של גברים ונשים מוכשרים וחרוצים, שלמרות כשלים כאלה ואחרים שננתח בהרחבה בהמשך, ניסו ברובם לפעול למען טובת הכלל.

מצב העניינים הזה, שאנחנו נוטים להתייחס אליו כאל מובן מאליו, שונה מאוד מהמצב במרבית ארצות העולם. ברוב המדינות היכולת להגיע לתפקידים בכירים תלויה בעיקר בגורמים כגון מוצא אתני וייחוס משפחתי, והמדיניות אינה נגזרת מרצון לפעול למען טובת הכלל, אלא נובעת בעיקרה ממאבקי כוח בין אליטות המעוניינות לבצר את מעמדן. רמת שיתוף הפעולה והיעילות של המוסדות היהודיים היא שהכניסה את מדינת ישראל מתחילת דרכה אל אותו מועדון יוקרתי וקטן של "מדינות מפותחות", ואף אפשרה לנו לנצח את צבאות ערב בשדה הקרב.

הרצל, בן גוריון, עמיתיהם והמוני היהודים שהלכו בעקבותיהם לא למדו כיצד להקים ולנהל מוסדות דמוקרטיים יעילים מצפייה בדיוני הפרלמנט הבריטי, מקריאת כתבי הפדרליסט האמריקאיים, או מעיון בספריהם של הוגי הנאורות והדמוקרטיה הצרפתים. סביר שהוגים זרים היו השראה מסוימת, אך אי אפשר לכפות רעיונות כאלה ומוסדות כאלה על עמים שלמים מלמעלה ובזמן קצר. רוב העולים לישראל, מנהיגי התנועה הציונית וחברי הממשלות הראשונות הגיעו ממזרח אירופה, מחברות שהמסורת הדמוקרטית לא היתה חזקה בהן במיוחד במאה ה־19.

הגורם שסיפק ליהודים הכנה טובה כל כך להקמת מוסדות דמוקרטיים מודרניים היה דווקא אלפיים שנות גלות, שבהן נאלצו היהודים להסתדר בקהילות קטנות ללא מלך, קיסר או מעמד אצולה קבוע, ולפתור בכוחות עצמם את בעיית המוצר הציבורי.

כלכלנים משתמשים במונח "מוצר ציבורי" כדי לתאר מוצר שאי אפשר למנוע מאנשים להשתמש בו גם אם לא שילמו עליו, והוא מאופיין בכך ששימוש של אדם אחד בו אינו מפחית את הכמות הזמינה ממנו עבור אחרים. למשל, לא ניתן למנוע מתושבי מדינה ליהנות משירותיהם של החיילים המגינים על גבולותיה, ושימוש של אדם אחד בשירותיהם של החיילים הללו אינו מפחית את כמות "הביטחון" הזמינה עבור אחרים. באותו האופן, לא ניתן למנוע מתושביה של עיר ליהנות מתאורת רחוב ציבורית או מפסל נאה המוצב בכיכר המרכזית. בעיית המוצר הציבורי נובעת מכך שלכל אדם משתלם באופן פרטי להתחמק ממימון המוצר הציבורי, ולתפקד בתור רוכב חופשי (free rider) המרוויח על חשבונם של אחרים. כמובן, אם כולם יתחמקו מהמימון, לא יהיה מי שישלם את משכורותיהם של החיילים ולא יהיו פסלים נאים בכיכרות.

מאז ראשיתה של החברה האנושית המורכבת, ההצדקה המרכזית לקיומן של ממשלות היתה יכולתן לכפות בכוח הזרוע גביית מיסים על כלל האוכלוסייה על מנת לייצר מוצרים ציבוריים שונים, כגון תעלות השקיה, דרכים, גשרים, הגנה מפני אויבים ושמירה על החוק והסדר. הקהילות היהודיות בגולה נמצאו תחת חסותן של ממשלות זרות, אשר סיפקו מוצרים ציבוריים לתושביהן הנוצרים או המוסלמים, אבל לא התעניינו במיוחד באספקת מוצרים ציבוריים חשובים ליהודים, כגון שמירה על חוקי הקהילה, קשר עם קהילות אחרות, ומוסדות ציבור כגון בתי כנסת, בתי קברות ובתי ספר.3 בלית ברירה, נאלצו חברי הקהילה להתארגן בעצמם, לגבות מיסים באופן עצמאי, ולבחור נציגים אשר יעסקו בהקמתם ותחזוקתם של המוצרים הציבוריים.19

ללא שוטרים חמושים ובתי כלא, הכוח העיקרי שעמד לרשותן של הקהילות היהודיות כדי לכפות שיתוף פעולה במימון מוצרים ציבוריים היה כוח החרם — נידוי החברים שסירבו לשתף פעולה וגירושם מהקהילה. אך כוח החרם שונה מהותית מכוח החרב: הוא דורש שיתוף פעולה המוני. מלך היה יכול לכפות את רצונו על מאות איכרים באמצעות כמה עשרות אבירים חמושים היטב ורכובים על סוסים, אבל מנהיג קהילה יהודי לא היה יכול לאכוף חרם ללא שיתוף פעולה מלא מצד כל חברי הקהילה. אם חלק מחברי הקהילה חשבו שהחרם אינו מוצדק, הם המשיכו לקיים קשרים עם המוחרמים. על כן, קבלת ההחלטות בקהילות היהודיות חייבה הצבעות וחתירה להשגת הסכמה רחבה. כך התפשטו מוטציות מוסדיות־תרבותיות אשר היו בהמשך המקור גם לדמוקרטיה היהודית וגם לנטייה היהודית לווכחנות — לא מכוחם של אידיאלים נעלים, ולא כחלק ממחאה אמיצה נגד רודנותם של שליטים אכזריים, אלא כתוצאה מהצרכים הפרקטיים של חיי היום־יום.

את המקורות לעקרון הכרעת הרוב ו"שלטון הקהל" ביהדות מזהים חוקרים רבים כבר בתלמוד הבבלי, שחובר בין המאות ה־3 וה־5 לספירה.20 התלמוד והמשנה מלאים ויכוחים ודיונים, ומחלוקות ביהדות נתפסו בתור מאפיין בסיסי ורצוי עבור התפתחות הדת. ניתן לעקוב אחרי התפתחותה של הדמוקרטיה היהודית באמצעות ניתוח השאלות שנשלחו לחכמי דת בכירים באלפיים השנים האחרונות בנושא מחלוקות שהתעוררו בקהילות שונות, ובאמצעות בחינת התשובות שהם העניקו. ניתוח זה מעלה כי בתקופות הקדומות יותר קהילות יהודיות רבות התנהלו באופן אוליגרכי, אך החל במאה ה־13 הלך והתחזק עקרון הכרעת הרוב, אבן היסוד של הדמוקרטיה המודרנית.21 וכך, בהדרגה, התרחבה קבוצת האנשים שהיתה יכולה להצביע על הכרעות מדיניות, עד שבקהילות רבות היא כללה את כלל הגברים משלמי המיסים (וזאת בזמן שהמוסדות הפרוטו־דמוקרטיים של עמים אירופאים אפשרו השפעה רק לשכבה צרה מאוד של אצילים).

אינספור מכתבים ושאלות שנשלחו לפוסקים בכירים בעם היהודי מהתקופה הזאת ואילך נענו בתשובה שיש לקבל את עמדת הרוב בקהילה, גם אם לעתים התווספו לתשובה הסתייגויות מסוימות, למשל בנוגע למקרים של פגיעה בזכויות מיעוט, או למקרים שבהם נדרש לשקלל את ההצבעה עם "איכות" הטוענים בעד כל עמדה. המשטר האוליגרכי, אשר העניק משקל־יתר לאליטה מצומצמת, הלך ונכחד בקהילות היהודיות, ופינה את מקומו למוסדות שהיו בהמשך השראה עבור התנועה הציונית. למרות היעדר כמה מאפיינים של דמוקרטיות מודרניות, הקהילות היהודיות בגולה היו מאופיינות בסיעות שונות אשר ניהלו מאבקים פוליטיים, במחלוקות ובוויכוחים אינסופיים על כל נושא ונושא, ובכך דמו מאוד למערכות הפוליטיות המודרניות במדינות המערב. המוסדות הדמוקרטיים והשיתופיים באופיים, לצד המסורת התלמודית, עודדו רמה גבוהה של אמון מצד הפרט במנהיגי הקהילה, הובילו להתפתחות מוסדות מריטוקרטיים המבוססים על כישרון ויכולת, והרגילו את היהודים ללבן מחלוקות באמצעות כוח השכנוע במקום באמצעות כוח הזרוע.

מאות שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון כבר היו הקהילות היהודיות מסוגלות להקים ארגוני־על נבחרים, אשר דאגו לשיתוף פעולה בין קהילות, ולא רק בתוך הקהילות. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא "ועד ארבע הארצות", אשר החל לפעול בפולין של המאה ה־16, גבה מיסים באופן מרוכז וייצג את כל הקהילות היהודיות בפולין בפני השלטונות. במשך כ־250 שנה התכנסו חברי הוועד הנבחרים פעם או פעמיים בשנה בעיר לובלין ובהמשך גם בירוסלב, וקיימו דיונים ארוכים שעסקו בסכסוכים בקהילות השונות, במגעים עם השלטונות, בשיגור עזרה לקהילות שנפגעו בפרעות ועוד. למעשה, ייתכן שהיכולת הארגונית הגבוהה של הקהילות היהודיות בכל הקשור לתשלום מיסים היתה הגורם המכריע שעודד את השלטונות במזרח אירופה (ובייחוד בפולין) להזמין מלכתחילה קהילות יהודיות להתיישב בארצותיהם ולהעניק להם הגנות שונות.22

במילים אחרות, המעמד הפוליטי המעורער של יהודי הגולה הוא שהעניק להם תמריץ חזק במיוחד להקים מערכת ארגונית מסודרת ויעילה יחסית. מלבד זאת, קשה שלא לתהות אם מאחורי צמיחתה של "הדמוקרטיה היהודית" לא עמד, לפחות חלקית, הזיכרון ההיסטורי של מלחמת האחים ונפילת בית המקדש השני שבהן פתחנו את הפרק. אולי הצלחנו ללמוד משהו מההיסטוריה שלנו.

המערכת המוסדית־תרבותית שצמחה כתוצאה מהגלות אפשרה שוויון הזדמנויות ומוביליות חברתית גבוהה, מנעה את היווצרותן של שושלות אצילים, והובילה לרמת פתיחות גבוהה כלפי דעות ורעיונות חדשים, גמישות אידיאולוגית, דינמיות, רמת אמון גבוהה בין חברי הקהילה ומוסדות השלטון ויכולת לשתף פעולה. כלל המאפיינים האלה היה קריטי עבור כינון מדיניות כלכלית רציונלית במהותה, המכוונת לטובת הקהילה כולה ולא למען אליטה צרה, ותומכת בקידמה טכנולוגית וכלכלית.

אילו הוקמה מדינת ישראל בידי אוסף אקראי של פולנים, אוקראינים ועיראקים שאינם יהודים, מוסדותיה היו דומים מן הסתם למוסדות הפולניים, האוקראיניים והעיראקיים של אמצע המאה ה־20, ועד היום רמת החיים בישראל היתה ממוצע משוקלל כלשהו של רמת החיים בארצות האלו. אך היהודים לא היו סתם תת־קבוצה מקרית של מהגרים שהחליטו להתיישב במזרח התיכון; היו להם מאפיינים תרבותיים ומוסדיים ייחודיים, אשר תמכו בהשקעה מסיבית בהון אנושי ובהקמת מוסדות דמוקרטיים ושיתופיים. בפרקים הבאים נראה כיצד המאפיינים המוסדיים והתרבותיים הבסיסיים האלה השתקפו בהיסטוריה של המדינה שבדרך ועיצבו את ישראל המודרנית.

2 עלות אלטרנטיבית מתארת את העלות של מוצר או פעילות במונחים של האלטרנטיבות שהיה צריך לוותר עליהן לצורך ביצוע הפעילות או השגת המוצר המדובר. חינוך ילדים מחייב את ההורים לוותר על האלטרנטיבה של שימוש בכוח העבודה שלהם כדי לייצר מזון, לעזור בעבודות הבית וכדומה.

3 אפשר להתווכח על השאלה האם בתי כנסת, בתי קברות ובתי ספר עונים על ההגדרה של "מוצרים ציבוריים"; התשובה תלויה במידה שבה אתם מאמינים שאדם שלא השתתף במימון המוסדות האלה ואינו משתמש בשירותיהם מרוויח מעצם קיומם. למשל, אולי אדם המאמין שקיום מצוות מסוימות חשוב ברמה הרוחנית לקהילה כולה גם אם הוא עצמו אינו מקיים את המצוות.