כפפות של משי

Love_Tap-4 פרולוג

אני יושבת ליד השולחן שלי ולועסת את העט, מחכה שפרופסור קלי תסיים לכתוב על הלוח. השיעור הזה תמיד מתארך כמו נצח, ומכיוון שהוא מתחיל בשתים עשרה, אני גם תמיד נעשית רעבה באמצע.

מתוך שעמום אני עוברת באצבעי על המשפט שמישהו חרת לתוך השולחן.

תלקק לפני שאתה דופק

איך אנשים ממציאים בכלל דברים כאלה?

"אני אוהבת את האופן שבו הזרוע שלה תמיד מוחקת חצי ממה שהיא כותבת על הלוח," קיגן לוחשת לידי, מחזירה את תשומת ליבי מהחריתה לפרופסור קלי. ואכן המשפט בצד שמאל מחוק למחצה כאשר היא ממשיכה לכתוב בהמשך הלוח.

קיגן היא היחידה שאני מדברת איתה כאן, באוניברסיטת קליפורניה. לא הייתי קוראת לה חברה בהכרח, יותר שותפה לדירה וללימודים. הלימודים באוניברסיטה לא שונים בהרבה מהתיכון ואני עדיין מעדיפה להיות רוב הזמן עם עצמי. אם יש לך חברים אז את חלק מהדרמה. את יודעת מי שוכב עם מי, מי עושה סמים, מי הבנות המגעילות, זה מעגל אכזרי.

קיגן ואני התחברנו כי היא שונה. קעקועים מכסים את זרועותיה, והיא אוספת כל מה שקשור בחדי קרן. אני גם אוהבת את הגישה שלה לחיים. לא אכפת לה מה אחרים חושבים עליה. אין לה דאגות וזה מלחיץ אנשים.

"ג'קי, הכתבה שלך מוכנה?" שואלת פרופסור קלי.

ג'קי, שיושבת בשורה לפניי, מכחכחת בגרון ומתיישרת. "כמעט סיימתי. אני עדיין מחכה שהבעלים של המסעדה יחזור אליי."

אני לומדת עיתונאות. החלטתי שאם אני לא יכולה לעסוק במה שאני באמת אוהבת, אעשה את הדבר הבא הכי טוב; אכתוב על זה.

"טייטום, מה איתך?"

אני קופאת במקום. "כן, הכתבה שלי מוכנה," אני משקרת. אפילו לא התחלתי עדיין. פרופסור קלי מחייכת אליי בביטחון, סומכת עליי שלא אאכזב אותה. מעניין איך הייתה מגיבה לו הייתה יודעת שכל עבודה שהגשתי לה עד היום נכתבה ברגע האחרון.

ג'קי מסתובבת בכיסאה ומביטה בי בבוז מבעד לעדשות המגע הירוקות שלה. הנה זה מתחיל. משום מה אני תמיד היעד לבריונות שלה. אני חושבת שזה מפני שאיזה בחור שהיא דלוקה עליו התיישב לידי לפני שני שיעורים. אחרי שהתעלמתי מקיומו, הוא הבין את הרמז וחזר לשבת קדימה.

בכל אופן, נמאס לי מהשטויות של ג'קי. בדרך כלל אני פשוט מתעלמת ממנה. מה שעצוב זה שפעם היא הייתה נחמדה, אבל אז היא התחילה לשכב עם כולם והאגו שלה גדל כמעט לאותו הגודל של החור שיש לה בין הרגליים.

"למה את מתלבשת כמו סמרטוט? זה ממש מביך את כל השכבה." החברות שלה צוחקות והיא מחייכת בגאווה.

"תתעלמי מהן," אומרת קיגן.

זה מה שאני תמיד עושה.

פרופסור קלי מתיישבת ליד השולחן שלה ומתחילה לעבור על הכתבות לעיתון האוניברסיטה, מבזבזת ככה את עשר הדקות האחרונות של השיעור. אני מושכת את התיק שלי ממקומו מתחת לכיסא ומוציאה את הספר שלי. אני מהר מאוד מאבדת את עצמי בסיפורים על אודות דרקונים וזומבים.

"את יודעת שאף אחד לא החזיר לי צלצול?" קיגן מפריעה לי לקרוא. "הגשתי את כל קורות החיים האלה ואף תחנת חדשות לא התקשרה. אולי אני צריכה פשוט לוותר וזהו. אולי אהיה מנקה," היא ממשיכה, ואני יודעת שהיא הולכת להתחיל עכשיו את החפירה הקבועה שלה. עדיף כבר שאוותר עכשיו על הספר שלי כי כשהיא מתחילה לחפור אין לי דרך לעצור אותה. אבל אני לא אחת שמוותרת בקלות, לכן אני עושה פרצוף רציני כדי להראות שאני שקועה עמוק בספר. "אני יודעת – אני יכולה להיות מנקה שהיא שפחה. את יודעת, כאלה שבאות כאילו לנקות את הבית, אבל במקום זה עושות סקס בסוף?"

אני צוחקת, מוותרת סופית על הספר וסוגרת אותו.

"כן, אני מכירה את הסוג הזה של השפחות. אבל אל תוותרי. עוד יתקשרו אלייך. חוץ מזה את שונאת למצוץ ואני די בטוחה שזו דרישה שבאה עם התפקיד בתור שפחת מין."

"חרא, את צודקת." היא נשענת לאחור כאילו הרסתי לה את כל המטרות שהציבה לעצמה בחיים.

"אם כבר מדברים על חרא, קנית את התיק הזה מאיזה הומלס?" ג'קי מניפה את שערה הבלונדיני אל מעבר לכתפיה כשהיא מקשיבה לשיחה שלנו. "בטח אימא שלך מתביישת בך. כאילו מה, איזה קבצן סידר לך את השיער?" היא ממשיכה להעליב.

משהו בתוכי שחשבתי שכבר מת מזמן פתאום מתעורר ומציף אותי מבפנים כמו אש פראית ואני מביטה בג'קי בזעם. "כדאי מאוד שתסתמי את הפה כל עוד את יכולה," אני מזהירה. קיגן מסתכלת עליי כאילו השתגעתי. אף פעם לא הגבתי לשטויות של ג'קי, אבל היום... נשבר לי.

"אויש, פגעתי בנקודה כואבת?" ג'קי צוחקת. אני עוצמת עיניים ומנסה לתת לתחושות האלימות שמנסות לפרוץ ממני לעבור. "יש לך בכלל אימא, או שהיא ויתרה עלייך ברגע שנולדת?" היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת בקול, וכך אפשר לראות את האודם הוורוד הזול שמרוח על שיניה.

זעם מציף אותי ואני מאגרפת את ידיי. אני עומדת לאבד את זה לגמרי. אני עומדת לאבד את הסבלנות ולהתפוצץ כאן ועכשיו. "אני חייבת לעוף מפה." אני דוחפת את הספר לתיק וקמה, מנסה להסתלק לפני שמשהו נוראי יצא ממני. אני מסוגלת להתעלם מכל דבר שמצית את הכעס שלי, אבל דיבורים על אימא שלי... זה דבר אחד שממנו אני לא מסוגלת להתעלם.

"היי, תראי – הצלחת להעיף אותה," מלגלגת אחת החברות של ג'קי. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה. גם ככה לכולן יש שמות דומים. ג'קי, ג'ודי, ג'נט.

"יופי, שתחזור בריצה לאימא שלה לקבל ממנה עצות בענייני אופנה," ג'קי ממשיכה.

אני נעצרת מול דלתות היציאה מהאולם.

פשוט תצאי. תמשיכי ללכת.

אני עוצמת עיניים, ומשהו שאני מדכאת כבר הרבה שנים שובר את כלאו הפנימי ומתפוצץ בחזה שלי.

אני מפילה את התיק על הרצפה ומסתובבת. "מה אמרת?"

ג'קי מטה את גופה על הכיסא שלה, מקישה על השולחן בעפרון וצוחקת. "שמעת אותי, את – "

אני לא נותנת לה לסיים. אני קופצת מעל החברה שלה ותופסת בצווארה של ג'קי. כשאני מושכת אותה בכוח מעל השולחנות לכיוון המעבר, שערה הבלונדיני המזויף מתנופף לכל עבר.

כל הכיתה מגיבה בצעקות התרגשות בזמן שאני מפילה את ג'קי על הרצפה כאילו הייתה חתיכת חרא. אלוהים, אני מרגישה מדהים! כמו נמרה שחיה כל החיים בכלוב וסוף־סוף שחררו אותה לחופשי. אני מרגישה... חיה. כל יום אני יושבת בכיסא ליד שולחן, חיה חיים משעממים, מוותרת על משפחה, על חלומות, והכי חשוב, על עצמי.

ג'קי בוהה בי, מסקרה מרוחה סביב העיניים שלה, בעיניה מבט של פחד שרק מדרבן אותי להמשיך. אני מחייכת ומעיפה לה סטירה שזורקת אותה לאחור על המדרגות.

זה... האלימות הזאת... זה מה שחסר לי בחיים.

היא צווחת ומחזיקה את האף שלה. "כלבה משוגעת!"

קיגן קופצת ממקומה ומסתכלת בתדהמה על ג'קי השרועה במעבר, לפני שהיא מסתכלת עליי. "שאני אמות!"

"מה קורה פה?" פרופסור קלי קופצת מכיסאה ועולה במדרגות.

"רוצי!" קיגן מצביעה לעבר הדלתות, חיוכה גדול לפחות כמו שלי.

אני עוברת מעל ג'קי, תופסת את התיק, אבל אז עוצרת ומסתובבת כדי להסתכל עליה כשהיא עדיין ממש לידי. "תזכרי את זה בפעם הבאה שתרצי לתפוס תחת על מישהו. תתבגרי." אני מזדקפת, מכתיפה את התיק, ורצה מהאולם.

אני ממהרת לחדרי וזורקת את כל מה שאפשר לתוך כמה תיקים. אני משאירה בלגן גדול, המיטה שלי הפוכה והמגירות זרוקות על הרצפה. קיגן תהרוג אותי כשהיא תראה איך השארתי את המקום. אני חוטפת את הטלפון שלי מהמדף, במקום שבו אנחנו שומרות את אטריות הראמן, ומספריים נופלים על הרצפה וכמעט דוקרים אותי. הם נוחתים על מגזין שעל שערו יש בלונדינית יפה. הבאתי את המגזין הזה איתי לקניון לפני כמה חודשים בניסיון לשחזר את האיפור של הדוגמנית הזאת, אבל אחרי שבזבזתי כמה מאות דולרים לא הרגשתי יפה יותר. ניסיתי להתאים את עצמי לאורך החיים הנהוג בלוס אנג'לס, באמת שניסיתי, אבל אני פשוט שונה. לא אכפת לי מאופנה או מסרטי בנות, או מדברים כביכול נורמליים שבנות בגילי אמורות לאהוב. אם לוס אנג'לס לא הצליחה להפוך אותי לבחורה טיפוסית, אף אחד כבר לא יצליח.

אני מרימה את המבט ורואה את המראה הגדולה של קיגן, שמכוסה במדבקות של חדי קרן ובתולות ים, ורואה גם עצמי, בוהה בי בחזרה במבט רדוף. העיניים הצבועות והסומק המזויף נראים מגוחכים לגמרי.

אני לוקחת ממחטת נייר ומתחילה לשפשף את הפנים חזק בניסיון להוריד את כל החרא הזה מפניי, עד שהעור שלי משופשף ואדום לגמרי.

אני סיימתי את המשחק הזה.

אני משליכה לרצפה את הממחטה המוכתמת באיפור, לוקחת את התיקים שלי ומביטה סביב על החדר המבולגן בפעם האחרונה.

הלב שלי הולם בפראות לנוכח מהמחשבה שהרגע שטפתי במורד האסלה את כל החלומות שהיו לי על קריירה בעיתונאות.

זה גם ככה לא מה שרציתי.

אני לא רוצה לכתוב על המתאגרפות הטובות בעולם.

אני רוצה להיות כזו.