כפר סבא 2000

״בגיל שבע־עשרה הייתי שופט בני אדם לפי תורת האבולוציה של דרווין, אדם מכוער הוא אדם טיפש. באופן אישי יש לי סלידה מליאור. אני רואה בו אדם מכוער. זלזלתי בו, ולכן לא היתה לי הסתייגות להתנפל עליו." הוא שואף מהסיגריה, הלחיים מתכווצות מבפנים, עשן החיים מתפזר בדמו. הנאשם ברצח, הם קוראים לו. הנאשם ברצח אמיתַי יונתן יושב בחדר החקירות עם אזיקי ברזל מסביב לפרקי הידיים, סיגריה בפה יש לו. גופו הארוך והזקוף מכוסה בסווטשרט כחול, על הרגליים מכנסיים כחולים, על כפות הרגליים ניו־באלאנס שנשרכו בעצבנות. כשהוא נוכח בחדר, החלל מיד מתרוקן מכל אדם. הוא מקרב את שתי ידיו הכפותות אל פניו היפות ושולף את הסיגריה מהשפתיים. הוא מקרב את המאפרה, מקרב את הכיסא לשולחן ומתרווח במושבו. אין צורך לשאול אותו שאלות, יא חבורה של אנאלפבתים, אמיתַי יונתן יגיד לכם הכול.

״לפני המעשה היתה לי שנאה עזה לבני אדם, ייחלתי לכך שיגיע קץ לאנושות.״ הסיגריה נמצצה עד תום. מובס הוא מניח את הבדל במאפרת הברזל.

״לדאבוני אני לא יכול לומר לכם מהו המניע. לדאבוני הרב זה התפוגג, היום אני אדם בן עשרים ואחת, אז הייתי אדם אחר, אדם בן שבע־עשרה.״ אמיתי יונתן מפנה את ראשו, עיניו לא נעוצות עוד בעיניו של החוקר, עכשיו הן מונחות על הבלטות. אפשר לראשונה לראות את תווי הפנים שלו. אבל גם כשלא ראו טוב, גם כשדמותו היטשטשה על מסך הטלוויזיה, יכלו לראות כמה הוא יפה, מה שקוראים יפה תואר.

רעמת תלתלים קטנה בצבע חול, ממש להעביר בה אצבעות בלילה זרוע כוכבים בשמים, להסתכל לו בעיניים ולהרגיש איזה רגש. העיניים כחולות כמו מים צלולים ועצובות. הוא לא עצוב, הוא לא עצוב. רק העיניים נראות עצובות, הוא נולד ככה. הזקן שגידל על הלחיים הרכות מגוחך, מגוחך כמו ילד שרוצה להיות מבוגר, כמו ילד שמדבר כאילו הוא מבוגר, כמו ילדה שלובשת ז׳קט שחור לבית ספר.

״אין לי תשובות. יש תשובות למשהו בחיים האלה?״ הוא זורק לחוקר שיושב בשולחן מולו.

אחר כך הם לוקחים אותו לחורשת האיקליפטוסים שכולם מכירים, היער שקוראים לו יער אוסישקין.

כבר אין לו סיגריות, אין לו חיים. הוא מדבר מילה־מילה, הברה־הברה. הוא עושה את זה כמו שצריך, הוא תלמיד מצטיין.

״למה רצחתי? רגשית למה באמת רצחתי את ליאור? לא אהבתי את העיניים שלו. היו לו עיניים של נקבה. כמו שאמרתי, כשאני מסתכל על בני אדם אני שופט אותם לפי העיניים. לפי הפנים. לא לפי הגוף אם הם רזים או שמנים, לא לפי המוצא שלהם, לא לפי העדה שלהם. גם לא לפי הדרך שהם מדברים, בעצם גם לפי הדרך שהם מדברים. לפי הפנים ולפי הדרך שבה הם מדברים. אישית כבן אדם, שנאתי את ליאור. מאותו רגע שעמדתי ביער והסתכלתי עליו, לא יכולתי לסבול אותו.״ הוא מוריד את העיניים מהחוקר, פה ביער אין במה לתלות את המבט. הניו־באלאנס שלו נעוצות באדמה כמו אבן שאין לה הופכין.

״ב־5 בדצמבר 1996 נמצאה גופתו של ליאור אופנהיים בן השמונה־עשרה. אופנהיים עמד לפני גיוס ליחידה עילית בצה"ל, וגופתו נמצאה מושלכת ומרוטשת ביער אוסישקין בכפר־סבא.״ הפריים נקטע, משתבש, מתפוגג, אמיתי יונתן כבר לא בתוכו. דפני לא בטוחה אם זה בעיניים שלה או במסך, היא מותחת רגליים על השטיח, מיישרת את הגב הדק ונשענת אחורה. היא מכבה את הטלוויזיה ועולה לחדר שלה שבקומה השנייה של ביתה. זה לא סתם בית. זאת וילה רחבת ידיים עם תקרות גבוהות ורצפות מצוירות מול פרדס תפוזים. בערב, כשהרוח נושבת, אפשר להריח את ריח הפרי. היא עוברת ליד חדר השינה של הוריה, אמא שלה במיטה, צופה גם היא בחדשות.

״הייתי בטוח שערבים עשו את זה, לא האמנתי שיהודי יכול לעשות דבר כזה," מעיד אדם מן השורה, אדם מן היישוב. העיניים של רונית בושינסקי מתרחבות, מקודם היו מצומצמות, רדומות. עכשיו היא ערה, הגוף נדבק לה למזרן. היא חושבת לעצמה, דברים כאלו לא קורים בישראל, רציחות כמו בסרטים. החרדה מצטרפת לפחד, מה יהיה על העתיד של הבנות שלה? על דפני? על נועה? היא מפחדת פחד מוות שמישהו יעשה להן משהו רע, שמישהו יפה ורהוט כמוהו יפגע בילדות הקטנות שלה. מרוב הפחד הגוף שוקע עמוק במזרן.

דפני מציצה לחדר השינה ורואה רק את קצה כף הרגל של אמא שלה מבצבצת מתחת לשמיכה, לק אדום מנצנץ על הציפורניים.

בחדר שלה היא פותחת את החלון והתריסים שמעל המיטה ונשכבת. מצדה האחד מאפרת ברזל, על הבטן קופסה של מרלבורו לייט. השפתיים מעשנות ומעשנות, מנפחות ריאות קטנות בעשן לבן, גם הלב שלה מתנפח. הפעם האחרונה שהיא עישנה ככה בחדר שלה ללא בושה היתה כשסבא שלה נפטר. הוא מת יום אחד בלי שום התרעה מוקדמת. ההורים ביקשו ממנה לא לבוא להלוויה, פחדו שתעשה בושות, שתספר לכולם. אז אמא שלה, אבא שלה ואחותה הקטנה הלכו להלוויה ודפני לא הלכה לשום מקום. הם אמרו לה להישאר בבית והיא צייתה ונשארה, נשכבה על המיטה בחדר שלה ועישנה חצי קופסת סיגריות כאילו כלום. ועכשיו תכף ירד גשם, ודרך החלון תיכנס רוח קרה שתעביר בה צמרמורת בכל הגוף.