כפתורים 3: כפתורים וחסד

פרק 1 קיין

ישבתי על הספה ליד אדלינה כשזרועי סביב כתפיה. צפינו בטלוויזיה, אבל ידעתי שאיש מאיתנו לא ממש התרכז במה שקורה על המסך. סיכנתי את חיי כדי להציל את חייה, אך כשסיפרתי לה כמה היא חשובה לי, היא לא הרגישה אותו דבר.

זה פאקינג כאב.

הייתי בטוח שהיא הרגישה אותו דבר, חשבתי שהרגשתי את זה בכל נשיקה שהיא נתנה לי. היא חזרה מתקופה מחרידה בשבי, והיא עדיין לא נמנעה מלגעת בי. היא רצתה שאגע בגוף שלה, היא רצתה את שפתיי צמודות לשפתיה.

אבל כל זה היה חסר משמעות.

ועכשיו ישבנו פה – בשקט מחריש.

הטלפון הנייד שלי צלצל ושמה של פרל הופיע על המסך. לא דיברתי איתה מאז הפשיטה, לכן הנחתי שאם היא מתקשרת כנראה יש לה משהו חשוב לומר לי. קיבלתי את השיחה והצמדתי את הטלפון הנייד לאוזן. "היי, אני–"

"קרואו נחטף." היא דיברה בקצב של מיליון קילומטרים לשעה. "טריסטן חטף אותו מהבית, והם נוסעים מזרחה. לך תביא אותו, קיין. עכשיו!"

הרפלקסים שלי היו מהירים וקמתי מייד מהספה. רצתי לאקדח שהיה מונח על הדלפק ודחפתי אותו לחלק האחורי במכנסי הג'ינס שלי. הרמתי את אפוד המגן שעדיין היה בחוץ. "אני זז."

"תמהר!"

ניתקתי ולבשתי את האפוד בדרכי לדלת. הדופק הלם באוזניי ובקושי הצלחתי לשמוע מה קורה סביבי. הרעשים מהטלוויזיה נעלמו ואדלינה אמרה משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. הוצאתי את תת המקלע מהארון ונעלתי את הדלת.

"קיין!" אדלינה רצה אחריי. "מה קרה?"

"תישארי בפנים." לא הסתובבתי אליה כשרצתי למכונית. "אני חייב ללכת. אין לי זמן להסביר." התנעתי את המכונית ויצאתי במהירות לכיוון הבית של קרואו מעבר לשדות. התקשרתי לבראן מהדרך והוריתי לו לאסוף את כל האנשים שהוא יכול, ולהגיע למיקום שמופיע בשבב המעקב שלי. ואז העליתי את מיקומו של קרואו על המסך המרכזי.

הג׳י־פי־אס עדיין עבד.

תודה לאל.

לחצתי על הגז בכל הכוח ונסעתי במהירות של כמעט מאה שישים קילומטרים לשעה בכבישים הריקים. השעה הייתה קרוב לחצות, כך שלא היה איש ברחובות, תודה לאל. עכשיו כשידעתי שטריסטן בחיים, לא אתן לו להתחמק. הוא יצטער על שחטף את אחי כשאהרוג אותו עם התת מקלע שלי.

עקבתי אחר שבב המעקב וניסיתי להשיג אותם, אך הם נסעו באותה מהירות מופרזת כמוני. הם נסעו מזרחה, וזה הבהיר לי שהם מתכוונים להישאר באיטליה. לא היה סיכוי שהם יעלו את קרואו למטוס, אלא אם כן היה להם מטוס פרטי. אבל אפילו אז, המהלך הזה לא נשמע הגיוני.

קולו של בראן נשמע במערכת הקשר במכונית שלי. "אנחנו במרחק של עשר דקות ממך. מה התוכנית?"

"למהר. טריסטן בחיים, והוא מחזיק בקרואו. הם כנראה חוזרים לבסיס שלהם ואין להם מושג שאנחנו עוקבים–" הנקודה עם מיקומו של קרואו נעלמה לפתע מהמפה. האזור שבו הוא נמצא לפני כן היה ריק עכשיו.

"קיין?" בראן אמר. "התנתקת."

רעננתי את הדף והעליתי את המפה שוב על המסך.

נקודת הציון שלו נעלמה. "פאק..."

"מה?"

הטחתי את היד חזק כל־כך בהגה שכמעט שברתי את העצמות. "הם מצאו את שבב המעקב. אלוהים אדירים." טריסטן כנראה העביר סורק על גופו של קרואו ברגע שהם עלו לכביש, מצא את השבב והוציא אותו.

פרל בטח ראתה את אותו דבר ברגע זה.

"שיט," בראן אמר. "מה עושים?"

לא הייתה לי תשובה. מעולם לא נכנסתי לפניקה במצבי לחץ, אפילו אם היה מדובר בחיים ומוות. אבל זה היה אחי, ולאבד אותו הפחיד אותי הרבה יותר מלאבד את חיי. הסיבה היחידה שבגללה הוא נחטף הייתה בגללי. אני הייתי אמור להיות קשור בחלק האחורי של המכונית ההיא – לא הוא.

לא יכולתי להתמודד עם האשמה.

לא יכולתי להתמודד עם פרל.

לא יכולתי להתמודד עם עצמי.

"קיין?" בראן חזר על עצמו.

המשכתי לנסוע על אף שכבר לא היה לי יעד. "הם נסעו מזרחה. אם הם היו מתכננים לטוס מפה, הם היו נוסעים לכיוון פירנצה. הם כנראה נוסעים לרומא או איפה שהוא באזור ההוא."

"על מה מדובר? איזה כלי רכב אנחנו מחפשים?"

"אני... אני לא יודע." לא היה לי מושג מה קרה באחוזה. לפי מה שפרל אמרה נשמע כאילו שהם חטפו את קרואו ועזבו. לא היה אפילו עֵד אחד שיכול היה לעזור לי.

"קיין, אני צריך קצת יותר מזה."

"אני יודע," אמרתי בכעס. "אין לי כלום, בראן. אני רק יודע שאנחנו חייבים למצוא את קרואו בהקדם האפשרי–" הטלפון הנייד שלי החל לצפצף כשמישהו נוסף התקשר אליי. השיחה הייתה ממספר חסוי, ובשל המצב שהייתי בו, חשבתי שיהיה טיפשי להתעלם. "חכה רגע, בראן." לחצתי על המקש ועברתי לשיחה הבאה. "קיין." נימת קולי השתנתה מייד והפכה מתגוננת כהכנה למה שעמד להתרחש.

"אני מקווה שאתה נהנה מהזונה שלי כמו שאני נהניתי."

אי אפשר היה לטעות בקול, ולקח לי פחות מננו־שנייה להבין מי זה.

"ואני נהנה מאחיך. לא באותו אופן, כמובן." הוא הוסיף צחוק סרקסטי, כמי שנהנה מהנקמה שלו. לא אמרתי מילה, אבל הוא ידע שאני בפניקה מהשתיקה שלי. "עכשיו כששבב המעקב איננו, יהיה לך קשה מאוד למצוא אותנו. אני במקומך הייתי חוסך את הכסף על הדלק."

פאק. פאק. פאק.

לא הייתי מוכן לתת לאחי למות. לא הייתי מוכן לתת לו לסבול כשכל זה היה באשמתי. לא הייתי מוכן להניח לפרל להפוך לאלמנה ולאם חד־הורית. זה לא יקרה.

"אז תן לי לחסוך לך זמן. תן לי את מה שאני רוצה, ואני אתן לך אותו."

ידעתי שהוא יבקש את אדלינה. לא רציתי לוותר עליה, אפילו אם היא לא אהבה אותי. היא הייתה אישה תמימה והגיע לה להיות חופשייה. אבל קרואו היה אחי, דם מדמי. הייתי מניאק אליו, אבל זה לא שינה את העובדה שהוא היה חשוב לי. אהבתי אותו מעומק הלב. הצורך לבחור בין שניהם ייסר אותי, אבל אצטרך לתת את אדלינה כדי לקבל אותו חזרה. הוא היה משפחה. לא אפנה את הגב אליו ואל פרל בצורה כזו. אדלינה תבין.

"תן לי את פרל."

ידי נאחזה בהגה חזק יותר, וסטיתי קלות כשנסעתי במורד הכביש. היה חשוך באזור הכפר ויכולתי לראות את האורות של פירנצה מרחוק. פרל הייתה האחרונה שציפיתי שהוא יבקש.

"אתן לך עשרים וארבע שעות לחשוב על זה. אבל כדאי לך לתת לי את התשובה שאני רוצה לשמוע – אחרת הוא ימות."

"למה אתה רוצה אותה?" דרשתי לדעת. "אני הרגתי את האנשים שלך. אני גנבתי לך את האישה. תן לי להתחלף איתו, ותוכל לקבל את הנקמה שלך. תרביץ לי, תענה אותי ותהרוג אותי."

הוא גיחך. "עד כמה שזה נשמע מפתה, הרעיון שלי הרבה יותר טוב. אני יודע כיצד אתם, ברסטי, עובדים. יכאב לך הרבה יותר לדעת על כל הדברים הנוראיים שאני מתכוון לעשות לו מכל דבר שאוכל לעשות לך פיזית."

פאק.

"אבל אני רוצה את פרל כדי שאוכל להכאיב לשניכם. מאז הפעם הראשונה שראיתי אותה, חשבתי על כל הדברים שמתחשק לי לעשות לה. העור המושלם והחלק הזה, העיניים הבהירות האלה... אני לא יכול לחכות עד שאכבה את ניצוץ החיים שלה בדיוק כמו שעשיתי לאדלינה."

אחזתי בהגה חזק כל־כך עד שהאצבעות שלי הלבינו.

"תן לי אותה, וקרואו יצא לחופשי. אני אדם רחום. ארשה לך להציל את אחיך – בתמורה למשהו."