ביום שעמדו להָרגוֹ, קם סַנטיאגוֹ נַסאר בחמשושלושים בבוקר לחכות לאנייה המביאה את הבישוף. הוא חלם שהוא הולך ביער של תאנים, תחת גשם דקיק ורענן, ובחלומו היה מאושר רגע, אבל כשהתעורר הרגיש שהוא מכוסה כולו חריוני ציפורים. "תמיד חלם על עצים," אמרה לי פְּלַאסִידָה לינֶרוֹ, אמו, כעבור עשרים ושבע שנים, כשנזכרה בפרטיו של יום שני האומלל ההוא. "שבוע לפני כן חלם שהוא טס לבדו באווירון עשוי נייר כסף, שחולף בין השקדיות בלי להיתקל בהן," אמרה לי. ידועה היתה, ובצדק, כמומחית גדולה בפתרון חלומות, בתנאי שסופרו לה על קיבה ריקה, אבל בשני החלומות האלה של בנה לא מצאה שום אות מבשר רעות, וגם לא בחלומות אחרים על עצים, שסיפר לה בבקרים שלפני מותו.
גם סנטיאגוֹ נַסאר לא עמד על הנבואה שבהם. הוא ישן שינה חטופה וטרופה, בלי לפשוט את בגדיו, וכשהתעורר חש בראשו, ובחִכּו עמד משקע טעמו של ארכּוֹף נחושת — פגעיה הטבעיים, כך נדמָה לו, של הסביאה בחתונה שנמשכה עד אחרי חצות. האנשים הרבים שפגש מרגע שיצא מביתו, בשש וחמש דקות, ועד שנטבח כחזיר כעבור שעה, זכרו שהיה מנומנם מעט אבל רוחו היתה טובה עליו, ולכולם אמר בדרך אגב שיום נפלא הוא. איש לא ידע בוודאוּת אם התכוון למזג־האוויר. רבים היו תמימי־דעים וזכרו את הבוקר ההוא כבוקר זוהר שרוח ים קלה נושבת בו דרך מטעי הבננות, וקרוב לוודאי שכך היו הבקרים בחודש פברואר טוב בעת ההיא. אבל רוב האנשים טענו שמזג־האוויר היה קודר דווקא, השמים עכורים והריח ריחם הדחוס של מים עומדים, וברגע האסון ירד גשם דקיק כמו הגשם שראה סנטיאגוֹ נַסאר ביער חלומו. אני עצמי התאוששתי אז מהילולת החתונה בחיקה האפּוֹסטוֹלי של מריָה אָלֶחַנְדְרִינָה סֶרְוַנטֶס, וגם צלצולי האזעקה של הפעמונים לא העירו אותי ממש, כי חשבתי שהם מצלצלים לכבוד הבישוף.
סנטיאגוֹ נַסאר לבש מכנסיים וחולצה של פשתן לבן, לא מעומלנים, כמו הבגדים שלבש ביום הקודם, בחתונה. אלה היו בגדי החג שלו. לולא ביקורו של הבישוף היה לובש את בגדי החאקי ואת מגפי הרכיבה, כבכל יום שני, כשיצא אל "פני האלוהים", חוות הבקר שירש מאביו וניהל בתבונה, אם כי בלי רווח גדול. על ההר היה חוגר אקדח מַאגנוּם 357, שקליעי הפלדה שלו עשויים, כך אמר, לפלח סוס במותניו. בעונת החוגלות היה לוקח עמו גם את הבזים המאולפים שלו. מלבד זה היו לו בארונו רובה מָלינצֶ'ר שוֹנָאוּאֶר 30.06, רובה הולנד מַאגנוּם 300, הוֹרְנֶט 20 עם כוונת טלסקופית כפולת עוצמה, וּוִינצ'סטר חצי־אוטומטי. ישֵן היה תמיד כמו שישן אביו, נשקו חבוי בתוך ציפית הכר, אבל ביום ההוא, לפני שיצא מהבית הוציא ממנו את הקליעים וטמן אותו במגירת שולחן־הלילה. "אף פעם לא השאיר אותו טעון," אמרה לי אמו. אני ידעתי זאת, וגם ידעתי שאת כלי הנשק היה שׂם במקום אחד ואת התחמושת הסתיר במקום אחר, רחוק מאוד, כדי שלא יתפתה איש, אפילו לא במקרה, לטעון אותם בתוך הבית. זה היה מנהג נבון שהנהיג אביו מאז אותו הבוקר שאחת המשרתות ניערה את הכר להסיר מעליו את הציפית, והאקדח נחבט ברצפה וירה מעצמו, והקליע הרס את הארון שבחדר, ניקב את קיר חדר האורחים, חלף ברעם קְרָב בחדר האוכל של הבית הסמוך ופורר לאבק פסל גבס של קדוש, בגודל טבעי, שעמד על במת הכנסייה שמעבר לכיכר. סנטיאגוֹ נַסאר, שהיה אז ילד קטן, לא שכח עוד את לקח התאונה ההיא.
המראה האחרון שנשאר לאמו ממנו היה הליכתו החפוזה בחדר השינה. הוא העיר אותה כשגישש וחיפש אספירין בארון התרופות שבחדר האמבטיה, והיא הדליקה את האור וראתה אותו עומד בפתח וכוס מים בידו, וכך תזכור אותו תמיד. סנטיאגוֹ נַסאר סיפר לה אז את חלומו, אבל היא לא נתנה את דעתה על העצים.
"כל חלום שיש בו ציפורים הוא סגולה לבריאות," אמרה.
היא ראתה אותו אז מאותו ערסל ומאותה תנוחה שבהם מצאתי אותה עתה, כורעת תחת האורות האחרונים של הזִקנה, כשחזרתי לישוב הנשכח הזה לנסות להרכיב מהמון הרסיסים הפזורים את ראי הזכרון השבור. אפילו באור מלא התקשתה לזהות צורות, ועל צדעיה היו עלי מרפא נגד כאב הראש התמידי שהוריש לה בנה כשעבר בחדר השינה בפעם האחרונה. שוכבת היתה על צדה ומתאמצת להיאחז ברצועות הכרית של הערסל ולהזדקף, ובצללים עמד הריח ההוא של אגן טבילה, שהפתיע אותי בבוקר הרצח.
ברגע שהופעתי על סף הדלת טעתה וראתה בי את זכרו של סנטיאגוֹ נַסאר. "שם עמד," אמרה לי, "בבגדי הפשתן הלבנים שכובסו רק במים, כי עורו היה עדין כל־כך, שלא יכול לסבול את רשרוש העמילן." שעה ארוכה ישבה על הערסל ולעסה גרגרי קרדמין, עד שהתפכחה מן האשליה כי בנה חזר. אז נאנחה: "הוא היה הגבר של חיי."
ראיתי אותו בזִכרונה. בשבוע האחרון של חודש ינואר מלאו לו עשרים ואחת, תמיר היה וחיוור, וריסיו ערביים ושׂערו מתולתל, כשל אביו. בן יחיד היה מנישואים של תועלת, שלא היה בהם אף רגע אחד של אושר, אבל הוא עצמו, כמדומה, היה מאושר עם אביו עד שמת האב פתאום, שלוש שנים קודם לכן, ודומה שהוסיף להיות מאושר גם עם אמו הגלמודה עד יום שני ההוא, יום מותו. מן האם ירש את האינסטינקטים. מאביו למד בשחר ילדותו להשתמש בנשק חם, לאהוב סוסים ולאלף עופות דורסים מגביהי עוף, אבל למד ממנו גם את חוכמת האומץ ואת חוכמת הזהירות. ביניהם דיברו ערבית, אבל לא בנוכחותה של פְּלאסידה לינֶרוֹ, כדי שלא תרגיש כמנוּדָה. מעולם לא נראו חמושים בעיירה, ואת הבזים המאולפים שלהם לא הביאו אלא פעם אחת, לתצוגת ראווה ביריד צדקה. מות אביו אילץ אותו להפסיק את לימודיו אחרי בית־הספר התיכון ולנהל את חוות המשפחה. מטבע ברייתו היה סנטיאגוֹ נַסאר אדם עליז, שלֵיו ולבבי.
ביום שעמדו להָרגוֹ, כשראתה אותו אמו לבוש לבן היתה סבורה שטעתה בתאריך. "הזכרתי לו שיום שני היום," אמרה לי. אבל הוא הסביר לה שהתלבש כּאפיפיור כי אולי יזדמן לו לנשק את טבעת הבישוף. היא לא הראתה כל עניין.
"הוא אפילו לא יֵרד מהאנייה," אמרה לו, "יברך ברכה חטופה, לצאת ידי חובה, כמו תמיד, ויחזור למקום שבא ממנו. הוא שונא את העיירה הזאת."
סנטיאגוֹ נַסאר ידע שהצדק אתה, אבל גינוני הכנסייה משכו אותו בחבלי קסם. "זה כמו קולנוע," אמר לי פעם. ואילו את אמו לא עִניין בביקור הבישוף אלא דבר אחד: שבנה לא יירטב בגשם, שכן שמעה אותו מתעטש בשנתו. היא יעצה לו לקחת מטרייה, אך הוא נופף לה בידו לשלום ויצא מהחדר. זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו.
דן –
כרוניקה של מוות ידוע מראש
כתיבה טובה, עלילה זורמת וקצב טוב, זוהי קלאסיקה ולכן יש לה ערך מוסף. יש גם אזכורים לדמויות מספריו האחרים, למי שמכיר.
מיקי –
כרוניקה של מוות ידוע מראש
ספר ידוע מאד, ולכן היה לי חשוב לקרוא, ומצאתי ספר משובח, כתוב ברמה גבוהה מאד ועם עלילה מסקרנת, נהניתי מאד
לימור –
כרוניקה של מוות ידוע מראש
שמעתי על הספר, הסתקרנתי וקראתי כמובן שהספר סיפק את הסחורה הספר טוב, הכתיבה והעלילה טובות מאוד נהנתי וממליצה בחום.
Julia –
כרוניקה של מוות ידוע מראש
חייבת לציין שגם אחרי שסיימתי את הספר, לא ידעתי מה אני מרגישה לגביו.
הספר קצר, מלא בשמות ובמקומות בספרדית. הוא עמוס במידע. עם זאת, היה משהו בעלילה עצמה שהצליח לסקרן.
לא הייתי ממליצה לכל אחד.
נופר –
כרוניקה של מוות ידוע מראש
אפשר לקרוא אותו כספר מתח
גודלו הפיזי הקטן, החום של העטיפה הפשוטה-אך-המתוחכמת
עושה לקורא להרגיש גם הוא מתוחכם-אבל-לא-מתאמץ
אבל עדיין כל זה יהיה פספוס
עדיף לקרוא אותו כמשל על החיים.
yaelhar –
כרוניקה של מוות ידוע מראש
המוות ידוע מראש אבל לא ידוע על חשבון מי המהתלה. מארקס מתאר תהליך בו כל העיירה יודעת מה עומד לקרות, למה זה אמור לקרות. מי יבצע ומה יהיה אחר כך. כולם – פרט לבעל הדבר. איש לא טורח לספר לו שהוא אמור להרצח בתהליך ארוך מייסר ומלוכלך, על מזבח מה (שנראה לו) שהוא זכותו מלידה. האם התשלום הוא על מה שעשה במקרה הזה, או אולי במקרה הזה לא עשה מה שנטען שעשה? אין לדעת.
לא הייתי בטוחה האם הסופר חשב אירונייה כשסיפר את הסיפור. יש בו קטעים אירוניים – הנשענים על הטבע האנושי ומוכרים לכל: לפעמים צריך רק נטישה של מי שאינו מחזיר לך אהבה, כדי שהנטוש יתאהב בנוטשו הדחוי.
סיפור אנושי קטן, הממחיש שלפעמים הגורל הוא הזולת.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104242
גיא –
כרוניקה של מוות ידוע מראש
ספר מצוין של אחד הסופרים הגדולים במאה העשרים. הכתיבה ססגונית ומלאת הומור, ואל עף שבספר ה”מתח” הזה אנחנו יודעים את פתרון התעלומה מההתחלה עדיין אי אפשר להניח אותו מהיד.