כריסטיאנו וליאו

kristiyano_velio-4 2 רוסריו

אם בילבו בגינס היה קיים בחיים האמיתיים, ייתכן שהיה דומה מאוד לליונל מסי הצעיר. בילבו הוא ההוביט הכי הרואי ברומן של ג׳ר״ר טולקין. קטן וביישן, אך ניחן באומץ רב, ובנסיבות המתאימות מסוגל למעשים מדהימים. גם טקסי החניכה של בילבו התרחשו בגלות, לאחר שעבר מממלכה מיתולוגית אחת לאחרת בחיפוש אחר גורלו.

לאגדה של מסי היתה התחלה שלא בישרה טובות. בניגוד לארגנטינאי מוצק אחר, שאמור היה להאפיל על מרבית הקריירה שלו, לידתו של ליונל אנדרס מסי ב־24 ביוני 1987, רק כמה דקות לפני שש בבוקר, לא הוכרזה במונחים מיתיים. כשליונל מסי נולד, לא צץ כוכב זוהר בשמי חצי הכדור הדרומי, כפי שמסופר על לידתו של מראדונה. מסי גם לא יצא מרחם אמו כשהוא בועט, ועם צאתו היולדת לא שיחררה צעקה ששנים רבות אחר כך תהדהד על ידי פרשנים ושדרים ברחבי העולם: גוווווווווווווווווווווול!

ביום בו מסי נולד, ארגנטינאים רבים חגגו את יום השנה של שלושה אייקונים — לידתם של נהג המרוצים חואן מנואל פאנג׳יו והענק הספרותי ארנסטו סאבטו, ומותו של קרלוס גרדל, זמר הטנגו האגדי. לידתו של ליונל היתה אירוע ארצי שלווה בהתרגשות מינימלית. הרופאים איבחנו מצוקה עוברית ושקלו לבצע ניתוח קיסרי. זה היה מיותר. הבן השלישי של סיליה קוצ'יטיני ובעלה חורחה נולד ללא סיבוכים בבית החולים גריבאלדי ברוסריו. בייבי ליונל היה קטן — הוא שקל 3.6 ק"ג ואורכו היה 47 ס"מ. שורשי אבות אבותיו היו איפשהו בארץ התיכונה, בין איטליה וספרד. אחיו הגדולים היו רודריגו ומתיאס. האחות, מריה, תגיע מאוחר יותר.

למרות שארגנטינה נכבשה במקור על ידי הספרדים, הצמיחה שלה כאומה מודרנית מיוחסת למתיישבים מאירופה. בעיקר מאיטליה. בסוף שנות ה־20 היוו האיטלקים כ־42% מכלל זרם המהגרים לארגנטינה. רוסריו, העיר לגדות הנהר, נמצאת בלִֵבן. של ערבות פוריות המכונות פמפאס. היא ראתה את אוכלוסיית המהגרים שלה צומחת במחצית השנייה של המאה ה־19, הודות לאדמה הפורייה והנמל המקומי, אבל גם הודות להרחבת רשת מסילות הברזל הבריטית, שהמהנדסים והעובדים שלה ייסדו את מועדוני הכדורגל הראשונים במדינה.

אוכלוסייתה של רוסריו דיברה ספרדית בניגון איטלקי, ויצרה תרבות פוליטית, חברתית ודתית שהיתה איטלקית לא פחות מאשר היספאנית בכל מה שקשור לתככים, שחיתות ואמונות טפלות. אבל לספורט הפופולרי ביותר שלה, לכדורגל, היו שורשים אנגליים מובהקים. שני מועדוני הכדורגל הגדולים של העיר, רוסריו סנטרל וניואלס אולד בויז, נוסדו ב־1889 וב־1903 בהתאמה. סנטרל על ידי עובדי רכבת אנגלים, וניואלס על ידי מורה לאנגלית מקנט, אייזק ניואל.

אילן היוחסין של מסי, לעומת זאת, צמח משורשים קטלוניים ואיטלקיים. סבתא רבתא שלו, רוסה גסה, נולדה בטרגו דה נוגרה, עיירה קטנה שהוצפה בכוונה כחלק מהתוכנית ההידרואלקטרית של עידן פרנקו, אך רוסה כבר לא הייתה שם — היא היגרה לארגנטינה בשנות ה־20 של המאה שעברה. עקבות אחרים של השושלת הקטלונית של מסי שרדו. הראתה לי אותם אנה מיראייס, מורה בגמלאות שהפכה היסטוריונית מקומית חרוצה, בכפר בלאקיירה ד'אורג'ל, שם נולד במאה ה־19 סבא רבא של מסי, חוסה פרס סולה.

בלאקיירה הוא כפר עלוב למדי ורוב הצעירים היגרו ממנו לצפון אירופה בחיפוש אחר עבודה. כשביקרתי בכפר, הבר המקומי היה מלא בשתיינים וגמלאים מובטלים, ששיחקו קלפים או התמוטטו על כוסות היין שלהם. זה לא מקום רומנטי לציין בו את החיבור של מסי לקטלוניה. בכנסייה העתיקה מצאה אנה מיראייס תעודת לידה שאיפשרה לה להתחקות אחר אבות אבותיו של מסי לאורך דורות, עד ששני השורשים התחברו על אונייה טרנס־אטלנטית שנקראה, כראוי, El Catala. שם פגשה רוסה את חוסה. השניים התיישבו ברוסריו וגידלו שלושה ילדים. אחת מהן, מריה פרס, התחתנה עם מהגר איטלקי בשם אוסיביו מסי, סבו של ליונל.

השורשים הקטלוניים והאיטלקיים התהדקו כאשר אביו של ליונל, חורחה, נשא לאישה את סיליה קוצ'יטיני, בתם של מהגרים איטלקים. סיליה נקראת על שם אמה, הסבתא הנערצת על מסי והאישה שהוא מנציח על ידי הצבעה לשמים אחרי שהוא מבקיע גול (היא מתה ב־1998).

סבתא סיליה היא זו שהרגיעה את מסי כשהיה פעוט והחזיק בכדור הראשון שלו. היא אמרה לו לא לדאוג בגלל גופו הקטן אלא לחלום על היום בו יהיה שחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם — טוב כמו דייגו מראדונה, אשר שנה לפני שמסי נולד, סינוור את כדור הארץ במהלך הגביע העולמי במקסיקו.

זיכרונותיהם של חברי ילדות וקטעי וידיאו מגורענים אינם מותירים מקום לספק כי מילדותו המוקדמת היה ליונל מסי בעל חיוניות עצומה וכישרון טבעי לכדורגל. אבל, כמובן, היה קטן מאוד.

כמעט מרגע שלמד ללכת ולרוץ, נמשך ליונל למשחקים ברחובות ליד בית משפחתו, ברחוב אסטאדו דה איסראל מספר 525. בית בטון צנוע בשכונת המעמד הבינוני־נמוך של רוסריו. השכונה שמסי נולד בה בצד הדרומי של העיר לא היתה אחת הקשות באזור, אבל רוב רוסריו — עיר של פערים נרחבים — בנויה טלאים, וההבדלים החברתיים בין השכונות בדרך כלל לא ברורים גיאוגרפית.

ליונל היה חלק מקבוצה קטנה ואינטימית שהורכבה מאחיו רודריגו (מבוגר ממנו בשבע שנים), מתיאס (מבוגר ממנו בחמש שנים) ובני דודו מקסי (מבוגר ממנו בשלוש שנים) ועמנואל (צעיר ממנו בשנה אחת) ביאנקוצ'י, שהפכו שניהם לכדורגלנים מקצוענים. הם השתמשו בפאטיו של ביתו ובקירות הבתים הסמוכים לאימון ולתרגול. הקבוצה הקטנה גוננה עליו. בעוד הוא היה מודע מגיל צעיר למידותיו הזעירות ביחס לאחרים, הם ראו את אומץ לבו, נחישותו וקשיחותו ואת מיומנותו — שלא התבססו על עליונות פיזית טבעית ובאו כפיצוי על מחסור בגובה ובשרירים.

אביהם של האחים מסי, חורחה, הלך לראות את בניו משחקים בכל פעם שהעבודה איפשרה לו. הוא התעניין במיוחד בליונל מימיו הראשונים בקבוצת נוער מקומית, שכן עד מהרה התברר שיש לו כישרון מיוחד עם הכדור.

בין הגילאים חמש עד שבע שיחק מסי במועדון הכדורגל של גראנדולי, לא רחוק מגדות נהר פאראנה בפאתי רוסריו, שכונה קשה שאיכלסה תושבים ממעמד הפועלים. המועדון, שמומן בעזרת הורים מקומיים, היה פרי יוזמתו של סלבדור אפריסיו, עובד רכבת בדימוס שחשב כי כדורגל מאורגן — אימונים, משחקים וגביע להתחרות עליו — יכול להיות דרך טובה לשמור על הילדים המקומיים מלהסתבך בצרות.

המועדון היה במרחק הליכה מבית משפחת מסי. הכדורגל חיבר את ליונל עם ילדים מרקע מקופח עוד יותר, שחיו על תזונה גרועה במיוחד והתגוררו בבקתות מאולתרות מגרוטאות מתכת, לבנים רופפות וקרטונים דמויי בית ילדותו של מראדונה בויז׳ה פיוריטו, פרבר של בואנוס איירס.

שערים רבים הבקיע מסי, תחילה בגראנדולי ולאחר מכן בניואלס אולז בויז, אליה הצטרף בגיל שש. תצלומים ישנים מראים את מסי בשנה הראשונה שלו בניואלס, מכדרר דרך קבוצת שחקנים בגיל דומה, אבל גדולים ממנו פיזית פי שניים. בשש השנים בהן שיחק בניואלס הוא הבקיע כמעט 500 שערים בקבוצה שהשיגה מוניטין אגדיים וזכתה לכינוי La Máquina (המכונה).

מסי גדל בלתי מנוצח, המכונה טיאטאה את כולם. במשך שלוש שנים היא לא הפסידה במשחקים של 7 על 7, וכאשר עברו הילדים בגיל 11 לשחק 11 על 11, הם זכו בתחרויות בארגנטינה ובפרו. חבריו לקבוצה זוכרים את מסי מאבד את האיפוק הרגיל שלו כשמישהו לא מסר לו או כשהחמיץ הזדמנות. אבל אם מסי נראה כאילו הוא לא יודע שובע ברעבונו להבקיע, אומץ לבו ויכולתו לבדם לא היו מספיקים כדי להגשים את שאיפתו לגדול להיות שחקן טוב כמו מרדאונה, כפי שסבתו האהובה חלמה.

תושבי רוסריו חשו השפלה קולקטיבית מיוחדת לאחר מלחמת פוקלנד ב־1982. נשיא ארגנטינה, הגנרל לאופולדו גלטיירי, שהצית את המלחמה כשתיכנן והוביל את הפלישה לאיים, היה קודם לכן מפקד של גדוד צבאי ידוע לשמצה, שכונה "גדוד 121" והיה ממוקם ברוסריו. זו אחת היחידות הצבאיות שהיו מעורבות בעינויים ובהעלמת אלפי אזרחים אחרי ההפיכה של 1976.

אביו של ליונל, חורחה מסי, עשה את שירותו הצבאי בשנות העשרה המאוחרות שלו, בתקופת משטר הדמים של החונטות. אחר כך השיג עבודה בחברת הפלדה אסינדאר, שנוסדה במלחמת העולם השנייה, ולאחריה צמחה למפעל ממשלתי מרכזי שנוהל על ידי הצבא הארגנטינאי ובני בריתו האזרחיים.

בעקבות התמוטטות המשטר הצבאי לאחר מלחמת פוקלנד, היה גנרל גלטיירי אחד מקציני הצבא שספגו עונשי מאסר כבדים על הפרת זכויות אדם. העדויות נגד הקצינים כללו דיכוי של פעילי האיגודים המקצועיים בחלק מהמפעלים שבבעלות אסינדאר, ומעצרים בלתי חוקיים, עינויים והוצאות להורג ללא משפט של מתנגדים פוליטיים רבים.

ותיקי צבא משנות הדיכוי טענו כי את העינויים וההוצאות להורג ביצע מספר קטן של רוצחים שפשוט מילאו אחר הוראות מפורשות. אין שום סיבה לחשוב שאביו של מסי היה אחד הרוצחים.

המפעלים העיקריים של הקומפלקס התעשייתי הצבאי, כולל אלה שבבעלות אסינדאר, הוצאו משליטת הכוחות המזוינים של ארגנטינה והופרטו לאחר החזרת הדמוקרטיה ב־1984. בשלב הזה כבר התקדם חורחה מסי לדרגת מפקח במפעל והרוויח שכר טוב. השכונה בה הוא ומשפחתו התגוררו נמצאה במשך שנים בצלו של גדוד 121 — המתחם הצבאי הגדול גימד את בית הספר היסודי בו למדו ילדי מסי.

כאז כן עכשיו, רוסריו היתה עיר שבה מומלץ שתשים לב לאן אתה הולך, ולא רק על מגרש הכדורגל. הנמל המשתרע על שפת הנהר זכה לאורך ההיסטוריה המודרנית שלו למוניטין של אזור מסוכן, ובכינוי "שיקגו של הדרום". כשלא היה מרכז של מחאות פוליטיות ודיכוי אלים מטעם המדינה, הפך הנמל למרכז בינלאומי לסחר עבדים וסמים.

למרות זאת, רוסריו היתה עיר גאה במורשת תרבותית מודרנית יחסית ובתשוקה מתמשכת לכדורגל. יצאו ממנה שלושה מהזמרים הפופולריים ביותר של ארגנטינה — פיטו פאז, ליטו נביה וחואן קרלוס בגליטו — ואחת הדמויות הספרותיות המוכשרות ביותר במדינה, הקריקטוריסט והסופר רוברטו פונטנרוסה, שיצר את הגאוצ'ו אינודורו פריירה, קאובוי נמרץ וחסר מזל, וכתב על כדורגל בליריות.

בין השחקנים שהחלו את הקריירה שלהם ברוסריו היה הזוכה בגביע העולם ומאוחר יותר מנג'ר ריאל מדריד, חורחה ולדאנו. רוסריו היא גם העיר שהוציאה שניים מהמאמנים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הארגנטינאי — סזאר מנוטי ומרסלו ביילסה. "יש ערים תרבותיות יותר," אמר פעם מנוטי, "אבל ברוסריו הכדורגל חשוב יותר מהכול. רוסריו אוהבת כדורגל".1

גם מנוטי וגם ביילסה, כל אחד בדרכו שלו, הפכו את הכדורגל לאמנות מעודנת, הן באופן שבו דיברו על הספורט, והן בסגנון המשחק היצירתי והכוריאוגרפיה של הקבוצות שלהם. ביילסה ידוע בכינויו, הפרופסור, בגלל הגישה המושכלת שלו למשחק ונטייתו לאקסצנטריות. בין תלמידיו היה פפ גוורדיולה, שממש לפני שהתחיל לעבוד כמאמן ברצלונה נעלם עם ביילסה בארגנטינה לשלושה ימים, שבמהלכם השניים לא עשו דבר מלבד לשתות, לאכול ולדבר ללא הרף על כדורגל.

התשוקה לכדורגל ברוסריו הביאה גם לייצור יריבות מקומית מהאלימות ביותר בעולם — בין רוסריו סנטרל לניואלס אולד בויז. כשמסי גדל ברוסריו, בן למשפחה המאוחדת באהדתה לניואלס, הכדורגל בעיר זכה למוניטין יותר בגלל מה שהתרחש מחוץ למגרש מאשר על המגרש. הוא היה נגוע בשחיתות ובאלימות שאפיינו את החיים הכלכליים והפוליטיקה המקומית והארצית.

היריבות ההיסטורית בין ניואלס לסנטרל הידרדרה לעתים קרובות למלחמת כנופיות בין אוהדי הקבוצות, שעונים בהתאמה לכינויים Leprosos (מצורעים) ו־Canallas (נבלים). הכינויים נולדו בשנות ה־20 של המאה שעברה כשניואלס ביקשה שסנטרל תשחק נגדה במשחק צדקה לגיוס כסף כדי להילחם בצרעת, שעדיין היתה קיימת בחלקים הצפוניים של ארגנטינה ושכנותיה. הבקשה נדחתה על ידי סנטרל, כי המועדון חשש שהכסף ישמש למטרות אחרות.

מאותו רגע, אוהדי ניואלס כינו את יריביהם "נבלים", ואוהדי סנטרל ענו בקריאות "מצורעים". הכינויים שלטו בציורי קיר מקומיים, שעזרו לחלק את נאמנות האוהדים לשכונות ספציפיות. אזורים שלפעמים נחתכו זה בזה, זכו להגנה אגרסיבית של אוהדי מועדון זה או אחר, כחלק ממלחמת אזרחים קהילתית קבועה. שני המועדונים חיקו זה את זה בחוסר השקיפות שלהם ובחוסר האחריות שלהם, ובאופן שבו טיפלו בנכסים, בשחקנים וברכוש. הכול היה קשור במהודק לסחר בסמים ולהלבנת הון לאורך שנות ה־80 וה־90.

הדם הרע בכדורגל המקומי במהלך ילדותו של מסי היה עד כדי כך עכור, שהמועדונים אפילו התווכחו על מורשתו של הסמל הפוליטי המפורסם ביותר של רוסריו — צ'ה גווארה, או בשמו האמיתי ארנסטו גווארה דה לה סרנה. גווארה נולד ברוסריו למשפחה מהמעמד הבינוני, אבל הם לא גרו שם זמן רב לפני שעברו צפונה לקורדובה, שם הלך ארנסטו לבית הספר ולאחר מכן למד רפואה.

בביוגרפיה שלו על גווארה, טוען הסופר הארגנטינאי השמאלני הוגו גמביני — בעצמו לוחם גרילה לשעבר — כי גווארה הצעיר הפך לאוהד של רוסריו סנטרל, פשוט משום ששם המועדון כלל את שם מקום הולדתו, ומפני שרצה להיות שונה מרוב חבריו לכיתה, שהיו אוהדים של הענקיות מבואנוס איירס, בוקה ג'וניורס וריבר פלייט. הוא מספר כי צ'ה השיב בשמחה בכל פעם שנשאל מאיפה הוא, "אני רוזרינו", מתעלם מהעובדה שהוא לא ידע כמעט דבר על העיר ובוודאי שלא ראה את הקבוצה משחקת.

ב־1952, כשהיה גווארה סטודנט לרפואה בן 24 ורכב עם חברו אלברטו גרנדו על אופנוע נורטון 500, נפגש עם כוכב ריאל מדריד, אלפרדו די סטפנו, כאשר השחקן יליד ארגנטינה שיחק עבור המועדון הקולומביאני, מיונאריוס. גרנדו וגווארה, לא מגולחים ולא רחוצים אחרי ימים רבים על הכביש, ביקשו מדי סטפנו כרטיסים למשחק כדורגל בבוגוטה, בקשה שהשחקן שמח למלא כדי לעזור למי שנראו לו סתם שני ארגנטינאים חסרי מזל. זו היתה הפעם היחידה בה היו לוחם הגרילה המפורסם ביותר בעולם ואחד השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל באותו אצטדיון.

צילומי הווידיאו הראשונים שצילם חורחה מסי את בנו השלישי, הראו ילד נמוך לעומת שאר בני גילו, מתריס ונחרץ, שנראה כמי שמחקה את מראדונה כשהוא רץ מקצה לקצה, הכדור דבוק לרגלו.

חורחה, שאף פעם לא היה רחוק מילדו בזמן שזה שיחק, צילם את ליונל הצעיר לעתים קרובות משום שבנו גילה עניין מועט בכל דבר אחר. חורחה תיעד במודע את הגאונות של הילד גם כחלק מהשקעה עתידית.

כשהיה חלק מקבוצת הילדים של ניואלס, שותף מסי במשחקיה של קבוצת הנוער. הוא הוכנס במחצית והציג לקהל מבחר מכישוריו. המיומנות הזו שיכנעה את אחד המאמנים הראשונים שלו, קיקה דומינגז, כי הוא משהו מיוחד. השנה היתה 1996, וליונל מסי היה בן תשע. הפרופיל של ילד הפלא החל לגדול.

אחרים התחילו לחשוב על גאון אחר כאשר ראו את הטריקים שמסי הקטן יכול לבצע עם הכדור, והאצטדיון שאג: ״מראדו! מראדו!״ (קיצור של מראדונה). כך, משלב מוקדם, נראה כי הסיפור של מסי יזכה להשוואות לאגדה מוקדמת יותר. ב־1971 עלה מראדונה בן העשר במחצית משחק בין ארגנטינוס ג'וניורס לאינדפנדיינטה כדי להפגין את הטריקים שלו.

ב־2016 פגשתי את קיקה דומינגז ברוסריו. בנו של מהגר סורי, עב כרס בפרישתו כפי שהיה כמאמן (מסי ראה בו דמות אב מרגיעה, אם כי סובלת ממעט עודף משקל. הוא נהג לכנות את קיקה, "אבא חג מולד"). קיקה שמר על חוסר רשמיות של סוחר רחוב ערבי, לא מוכתם על ידי יהירות, למרות שיש לו חלק משמעותי למדי בסיפור של אייקון הכדורגל.

"קשר העין הראשון שלי עם ליאו מסי היה באותה הופעה במחצית, כשראיתי את הילד הקטן הזה, עם כדור גדול יותר מהראש שלו, עושה טריקים והכדור לא נופל אף פעם מהרגל שלו. חשבתי, הבחור הזה הוא לא רק שחקן כדורגל, הוא קוסם. בתוך שנתיים הייתי המאמן שלו, ושל המחזור המבריק שנקרא "כיתה 87". כולם דיברו על כמה מבריקים הם, וזה כי שחקן אחד היה פשוט שלא מהעולם הזה. אבל גם נדהמתי עד כמה קטן הוא המשיך להיות בהשוואה לאחרים. בחדר ההלבשה הוא התלבש עם הגב אלינו. מאוחר יותר הבנתי שהוא מנסה להסתיר מאיתנו כמה שביר הוא נראה. ראיתי את החזה שלו, הוא היה שקוע מאוד."

שלא כמו מראדונה באותו גיל, מסי הצעיר לא נראה כמי שנמלט משממה, מוזנח ולא רחוץ. עורו היה בהיר יותר, שערו הארוך מטופח יותר; לא ילד משכונת עוני, אלא רק אחד שעשה הפסקה קצרה מבית הספר כדי ללבוש את המדים של ניואלס, שהיו תלויים עליו כמו מעיל מרופט.

קליפ אחד ישן מראה את מסי משחק עם הילדים של ניואלס, בביטחון ובמיקוד של שחקן מבוגר, גם אם החולצה והמכנסיים היו גדולים עליו מדי. מראה אהבתו של הנער הזה לכדור מילא את קיקה, ואחרים שצפו באמונה שהכדורגל הארגנטינאי מסוגל להמשיך להזין את עצמו, להמציא משהו חדש.

במבט לאחור, מסי מתעקש שלא היו לו אלילים כשהיה ילד, אבל הוא הלך בעקבות פאבלו איימר. זה נראה כמו מאמץ מכוון לא להיגרר להשוואה עם מראדונה, האל שרק ארגנטינאים מעטים רצו לראות אותו מוחלף בפנתיאון המיתולוגי. איימר היה שחקן טוב, אם כי ללא ספק חסר את הכישורים הנשגבים של מראדונה. מה שהפך את איימר למודל לחיקוי טוב יותר עבור מסי הביישן, הסגור והאובססיבי לכדורגל, הוא העובדה שהוא לא היה מזוהה עם תרבות הסלבריטאים והסמים שמראדונה שקע בה אחרי מקסיקו 86'.

בדומה לכריסטיאנו רונאלדו הצעיר, ולמראדונה לפניהם, מסי לא אהב להפסיד או שדברים לא יתקדמו לאן שהוא רוצה. היו לו התקפי זעם כששיחק קלפים או כשלא רצה ללכת לבית הספר, או כשהחמיץ הזדמנות על המגרש. סיפור משפחתי מפורסם הוא על היום בו ננעל הנער בביתו בטעות, ממש לפני שאמור היה לצאת למשחק. הוא שבר חלון בחדר האמבטיה, זחל דרכו וטיפס אל הרחוב. הוא הגיע למשחק כדי לגלות שניואלס בפיגור של שני שערים, דקות ספורות לסיום. הוא נכנס במהירות, ודאג לקאמבק מהיר, כולל שער ניצחון.

אחד מחבריו לקבוצה באותה עת, ג'ררדו גריגהיני, נזכר מאוחר יותר בריאיון לעיתון הארגנטינאי ״פרפיל״: "מסי היה בן זונה אמיתי, אבל במובן הטוב של המושג. על המגרש הוא היה מפחיד — היה לוקח את הכדור ועובר את כל מי שרצה. פעם אחת, כששיחקנו במשחק קלאסיקו נגד רוסריו סנטרל, הוא הקפיץ את הכדור מעל אותו מגן — טריק סומבררו קלאסי — חמש פעמים במהלך המשחק. אפשר היה לשמוע את אביו המתוסכל של המגן צועק, 'תהרוג אותו.' הוא לא היה יכול לעשות זאת גם אם רצה בכך".2

לא רק על המגרש ליונל הצעיר היה צריך לפתח חוסן מנטלי. כאשר מסי התחיל לשחק בגרנדולי, היתה אמו נשארת מאחור כדי להתמודד עם המטלות הביתיות שנוספו לשעות העבודה שלה בבית מלאכה לייצור מגנטים. כשגם חורחה עבד שעות רבות, היתה זו סבתו האהובה, סיליה, שהלכה עם ליונל את 15 הרחובות מהבית למגרש וחזרה, מספקת עידוד ותמיכה. הוא היה רק בן עשר כשסיליה אובחנה כחולת אלצהיימר. המחלה הניוונית רוקנה אותה נפשית וגופנית, והיא מתה קצת לפני יום ההולדת ה־11 של מסי. ליונל היה נסער כל כך, עד שבהלוויה נצמד לארון שלה, ובכה ללא שליטה. "בשביל ליאו, זה היה כמו לאבד חלק מעצמו", כתב אחד הביוגרפים המוקדמים של מסי, העיתונאי הקטלוני טוני פרירוס.3

סיפור נוסף מתקופה זו נראה משמעותי. כששיחק מסי בן העשר נינטנדו בבית של חבר לקבוצה, החבר הניח חולצות כדורגל עם צבעי מועדונים שונים, וכל אחד מהנוכחים היה חופשי לבחור את הצבעים האהובים עליו ללבוש כשישחקו. מסי תמיד בחר את אלה של ברצלונה.