כשאעזוב אותך

1 תמר אוקטובר 2014

עמדתי מחוץ לדלת הסגורה והקשבתי לקולות העמומים מהצד השני. אבל כשניסיתי לאזור אומץ ולהושיט יד אל ידית הדלת, הספקות החלו להשתולל בראשי. אולי הייתי צריכה לבקש מנהג המונית לחכות כמה דקות, הרי ידעתי שיש סיכוי שאתחרט.

הוצאתי מהתיק את בקבוקון ה׳רסקיו׳ ואחזתי בו כמו שאדם טובע מחזיק בגלגל הצלה. בשתי אצבעות לחצתי קלות על הטפטפת. הלשון שלי השתרבבה החוצה, לקראת הנוזל המריר־חריף. לחצתי ושחררתי כמה פעמים, אבל עשיתי את זה בלי לפתוח את הבקבוק, ורק אחרי הפעם העשירית החזרתי אותו לתיק.

עצמתי עיניים, נשמתי כמה נשימות עמוקות וזקפתי את הגו, כאילו אם אוסיף לעצמי כמה מילימטרים נוספים אוכל לפנות מקום לאומץ. כשהרגשתי שאני מסוגלת לעשות את הצעד הבא, הנחתי את היד על ידית הדלת, ושוב כמעט התחרטתי, במיוחד כשנתקלתי בשלט בכתב יד מסולסל שהתנוסס על הקיר מעל הדלת - ׳סקס והעיר הגדולה׳. אבל הפעם לא התכוונתי לוותר לעצמי. הבטתי לצדדים, וידאתי שאין איש בקרבת מקום והתחלתי לדבר לעצמי, ״את מסוגלת לעשות את זה, קחי נשימה עמוקה, תפתחי את הדלת, תיכנסי ותעשי את מה שתכננת לעשות, את יודעת שלא תהיה לך הזדמנות נוספת, זה או הערב או בכלל לא.״

״את מתכוונת להיכנס או לא?״ קול בס עמוק הקפיץ אותי מעט. כשהסתובבתי לאחור נתקלתי בזוג עיניים שהביט בי באדישות.

כמה זמן הוא כבר עומד מאחוריי? הוא שמע אותי? איך לא ראיתי אותו קודם? כל השאלות האלה הצטופפו בראש שלי ודחקו הצידה את הספקות שהיו שם קודם. המבט האדיש השתנה די במהירות ברגע שהעיניים שלו התחילו לשוטט לכל אורך גופי, החל בקצה מחשוף השמלה השחורה ועד לנעלי העקב האדומות.

״אחריך,״ החוויתי ביד אל הדלת הסגורה ואילצתי את עצמי לחייך. למשך רגע אחד מתוח שתיקה מוזרה השתררה בינינו, כאילו איש מאיתנו לא החליט מה השלב הבא, אבל אז הוא פתח את הדלת, השאיר אותה פתוחה כדי שאוכל להיכנס, ואמר, ״אחרייך.״

קולות המולה קיבלו את פניי, כאילו מתנהלת תחרות סמויה בין כולם מי מדבר בקול רם יותר. הפעם האחרונה שבה הייתי במקום כזה הייתה לפני עשר שנים, כשחברה שכנעה אותי שזו הדרך הטובה ביותר לחגוג את סיום השירות הצבאי שלנו. אף פעם לא אהבתי המולה כזו, היא בדרך כלל לוותה באנשים מיוזעים עם מבטים ריקניים, ובעיקר, נרתעתי מהריח המעופש והסמיך שמילא את האוויר ודבק בך גם הרבה אחרי שיצאת משם.

נעמדתי במקומי וסרקתי את המקום. ציור קיר יפהפה של ארבע הדמויות מהסדרה עיטר את קיר הלבנים בקצה הפאב, ואת שאר הקירות עיטרו ציטוטים מהסדרה, אחד מהם תפס את עיני במיוחד: 'יש נשים שלא צריכות להיות מאולפות. אולי הן פשוט צריכות לרוץ חופשי עד שימצאו מישהו פראי כמוהן שיסכים לרוץ איתן.'

המשכתי לסקור את הפאב. באחת הפינות, ישובים ליד שולחן, התנשק זוג, הגופים שלהם היו צמודים כל כך, כאילו שכחו שהם במקום ציבורי. ניתקתי בכוח את המבט מהם והמשכתי להביט סביבי. בצד הנגדי ישב זוג נוסף, בדיוק באותה תנוחה, אלא שאלה היו שני גברים. הסטתי במהירות את המבט, רק כדי להיתקל בבחורה שישבה לבדה ליד שולחן, נשענת לאחור ורגליה החטובות משוכלות. המבטים שלנו הצטלבו והיא סימנה לי להתקרב. שיט, לאן הגעתי? מה זה המקום הזה? משכתי את קצה השמלה מעט למטה ואת המחשוף כלפי מעלה והנדתי בראשי לשלילה. היא חייכה אליי והרימה מעט את הסנטר, כאילו היא מסמנת לי משהו, הסתובבתי לאחור ונתקלתי שוב בגבר שפגשתי קודם. המבט שלו כבר לא היה אדיש או מסוקרן, אלא דווקא משועשע. הסומק שהתפשט על לחיי הגיע עד לשורשי השיער כשהבנתי שהבחורה התכוונה אליו, לא אליי.

״אפשר להזמין אותך לשתות משהו?״ הוא הרים מעט את קולו ונענע בראשו לשלילה לכיוון הבחורה, והיא רק משכה בכתפיה וחזרה ללגום מהכוס על השולחן מולה.

״לא, תודה, אני מחכה למישהו.״

לא היה לי מושג למה אמרתי את זה, הרי זה לא היה חלק מהתוכנית המקורית שלי. כשהוא לא אמר דבר, התרחקתי והתחלתי ללכת לכיוון הבר. כמעט מעדתי על העקבים הדקים כמו מחטים, אבל מיד התעשתי והמשכתי הלאה. אמנם כבר לא יכולתי לראות אותו, אבל הרגשתי איך המבטים החורכים שלו ננעצים בי. התיישבתי על כיסא גבוה ליד הדלפק וביקשתי מהברמן כוס יין לבן. כעבור רגע נזכרתי שאסור לי בכלל לשתות, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט - הכוס כבר הונחה על הדלפק.

״תיהני, מותק,״ קרץ לי הברמן. כמעט גיחכתי מול הניסיון שלו לפלרטט איתי, אבל הצלחתי להתאפק. אם אני מתכוונת לממש את התוכנית שלי, כדאי שאתחיל להתאמן, את ההזדמנות עם הגבר ההוא כבר פספסתי. הנפתי לאחור את השיער הבלונדיני המתולתל והארוך שלי, רכנתי מעט אל הברמן כדי לאפשר לו הצצה אל המחשוף ואמרתי בקול נמוך, בניסיון להישמע סקסית, ״תודה.״

הבלעתי חיוך כשהברמן, שכבר התחיל למזוג בירה לכוס, שכח לסגור את הברז עד שהבירה בכוס עלתה על גדותיה ונשפכה על הדלפק כולו.

שיכלתי רגל על רגל וסקרתי באיטיות את האנשים שישבו ליד הדלפק ואת אלה שישבו ליד השולחנות. עמדתי לסרוק את האזור בפעם השנייה כשהמבטים שלנו שוב הצטלבו. הוא עמד בקצה השני של הבר ליד גבר אחר שלא הפסיק לדבר אליו, אבל הוא, במקום להקשיב לו, רק נעץ בי מבטים. לבסוף הוא ענה משהו לגבר לידו, בלי שאפילו זרק אליו מבט, ואז התחיל להתקדם לכיווני. קצב פעימות הלב שלי הואץ.

״אפשר כוס מים?״ הסתובבתי לאחור במהירות ופניתי שוב לברמן.

״בטח, מותק,״ הוא הוציא מתחת לדלפק בקבוק מים מינרליים, הניח אותו מולי תוך כדי קריצה והוסיף, ״עדיף בקבוק סגור.״ הוא רכן אליי, כנראה רצה להגיד משהו נוסף, אבל אז הזדקף ופניו הרצינו, כשקול הבס העמוק נשמע לידי.

״בשבילי שליש בירה מהחבית.״

הברמן הנהן קלות ומיד ניגש למלאכה. רגע אחרי שהניח מולו את כוס הבירה, הוא פנה לשרת לקוחות אחרים.

בחנתי אותו מכף רגל עד ראש, קצת כמו שהוא עשה לי בכניסה לפאב, בתקווה שהצלחתי להיות יותר דיסקרטית ממנו. הוא לבש מכנסי ג׳ינס כהים וחולצת טריקו קצרה וצמודה והיה לו שיער בצבע שטני חלק. שתי קווצות שיער נפלו לו על המצח, והוא, במין תנועה בלתי מודעת, ניער את הראש כדי להחזיר אותן למקומן, אבל הן מצאו את הדרך שוב אל המצח והסתירו את מבטו החודר. קודם לכן, מחוץ לפאב, חשבתי שצבע העיניים שלו ירוק, אבל עכשיו, בתאורה המעומעמת, היה נדמה לי שהן דווקא חומות.

״אז אני מבין שהוא הבריז לך.״ חיוך זחוח הופיע על פניו, נראה שהוא שם לב שבחנתי אותו. קימטתי מעט את המצח והתכוונתי לשאול אותו על מי הוא מדבר, אבל אז נזכרתי בשקר שסיפרתי לו קודם. לשמחתי, הטלפון הנייד שלי התחיל לצלצל והציל אותי מההתלבטות אם לספר לו שאני לא מחכה לאיש או להמשיך לשקר. אבל תחושת השמחה התחלפה בן רגע להלם, כשבהיתי בשם שהופיע על מסך הטלפון.

״את לא מתכוונת לענות?״

״לא.״ כדי להדגיש את הכוונה שלי, הרחקתי ממני מעט את המכשיר, וזה המשיך לצלצל עד שהשתתק.

״לא ענית על השאלה שלי.״

״דווקא עניתי.״

״לא על זאת, התכוונתי לשאלה הראשונה.״

״חשבתי שקבעת עובדה, זה לא נשמע כמו שאלה.״

לפני שהוא הספיק להגיב, הטלפון צלצל שוב.

בנונשלנט הגובל בחוצפה הוא קירב אליו את הטלפון, היטה אותו מעט ובחן את מסך הטלפון בלי שמץ התנצלות שהוא מפר את הפרטיות שלי.

״אמממ… שחר,״ הוא קרא מהמסך, ״סתם ככה? ׳שחר׳? לא ׳שחר אהובי׳, לא ׳שחר הנסיך שלי׳, סתם ׳שחר׳? אז מי זה? ידיד? או זה שהבריז?״

התקפלתי כאילו חטפתי אגרוף בטן. אם הוא רק היה יודע כמה המילים שלו היו מדויקות. עד לא מזמן, על הצג היה כתוב ׳שחר שלי׳, אבל הוא כבר לא היה שלי. ולפני שהספקתי להגיב, הטלפון הנייד צלצל בפעם השלישית. אפילו שידעתי שזה הולך להכאיב, לחצתי על מקש המענה.

״תמר…״ הקול המוכר והאהוב והדרך שבה הוא אמר את שמי החזירו אותי באחת לעבר הלא רחוק.

״את בבית? אני בדרך.״

בתנועה כמעט אוטומטית קירבתי יד אל הלב, לגונן עליו. המשפט השגרתי הזה היה חלק בלתי נפרד מהשיחות שלנו במשך שנים, אבל לא עוד, לא מאז שהוא החליט לעזוב אותי.

״לא, אני ב… באיזה שהוא מקום.״

״איפה את? את עם הגר? אני צריך לראות אותך. אני חייב. תגידי לי איפה את ואני בא.״

פתחתי את הפה לענות לו. הראש שלי התחיל להריץ סרטים: ראיתי אותו נכנס לפאב ובכמה צעדים רחבים מגיע עד אליי ואוסף אותי בזרועותיו, מחבק אותי חזק, טומן את האף שלו בשיער שלי ושואף עמוק, כמו שנהג לעשות בכל פעם שנפגשנו. ראיתי את עצמי מתמסרת לחיבוק שלו ושואפת לתוכי את כל הביטחון והאהבה שנועדו רק לי. התמונות הבאות התרוצצו בראשי בקצב מסחרר. ראיתי איך הוא מתרחק ממני מעט, ובלי לנתק את זרועותיו שהחזיקו בכתפיי, מביט בי בעיניו הכחולות שהיטבתי כל כך להכיר, ואני רואה בהן השתקפות של חרטה, צער, ובעיקר אהבה אינסופית. ואז הוא התחיל לדבר. הוא אמר את כל המילים הנכונות - הוא ביקש סליחה ואמר שהיה טיפש כשהחליט לעזוב, הבטיח לי שזה לעולם לא יקרה שוב, שהוא כאן כדי להישאר. לתמיד. כי הוא אוהב אותי וכי הוא לעולם לא יאהב אף אחת אחרת.

אבל ברגע אחד כל התמונות האלה נקרעו לגזרים ונזרקו לרצפה. ״אני לא יכול לתת לך לעשות את זה מחר. אנחנו חייבים לדבר.״

״בשביל זה התקשרת?״ תחושת בחילה שקעה עמוק בקרקעית הבטן שלי, מלווה בחריקת לב שבור. הוא אמר משהו, אבל בקושי הצלחתי לשמוע. קמתי ממקומי וניסיתי למצוא מקום שקט יותר. בסופו של דבר, יצאתי מהפאב, נשענתי על הקיר החיצוני וחזרתי שוב על השאלה שלי.

״תמר, אל תעשי את זה, בבקשה, בואי נדבר. תגידי לי איפה את, אני אבוא לקחת אותך.״

האצבעות שלי התהדקו על הטלפון עד שהרגשתי תחושת נימול באצבעות.

״חשבתי שהתקשרת כדי להגיד לי שאתה מבין, שאתה תומך בהחלטה שלי ושאתה רוצה שנחזור.״

בכלל לא הייתי בטוחה שהוא שמע אותי, בכלל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה שהוא ישמע אותי. אבל השקט שהשתרר מהצד השני הבהיר לי שהוא שמע. וכשהוא המשיך לדבר הרגשתי איך הסדקים בלב שלי הולכים ומתרחבים, בגלל מה שהוא אמר, אבל בעיקר בגלל מה שהוא לא אמר.

״אל תעשי את זה, בואי נלך לקבל חוות דעת שנייה. תני לי עוד קצת זמן, תני לנו עוד קצת זמן.״ כשלא הגבתי הוא המשיך, ״תמר? שמעת מה אמרתי? תגידי לי איפה את.״

״אני עושה את זה מחר,״ טון הדיבור שלי ירד באוקטבה אחת לפחות. ״ואני מזכירה לך שכבר קיבלנו חוות דעת שנייה, אתה יודע בדיוק כמוני, אין לי ברירה.״

״לא. יש לך ברירה, יש לך אפשרות אחרת, את לא חייבת, את יכולה לחכות. תמר, אני ממש מבקש, אל תעשי את זה.״

״שחר, אין לי מה להגיד לך יותר.״

ניתקתי את השיחה, לא יכולתי לעמוד בזה, לא הערב. הדמעות שעד לרגע זה עדיין היו אצורות בתוכי התחילו לזלוג בשקט על לחיי. החור שנפער בתוכי הלך וגדל וכבר לא הייתי בטוחה שאוכל אי פעם לאטום אותו. שחר היה הבחור הראשון שאהבתי, הוא לימד אותי מה זו אהבה, והוא לימד אותי איך עושים אהבה. הוא נשבע שהאהבה שלנו תימשך לנצח ושהוא תמיד יהיה שם כדי למחות את דמעותיי בנשיקות שלו. אבל הוא גם היה האיש שלימד אותי ששום דבר לא נמשך לנצח, בטח לא אהבה. הוא לימד אותי שלב יכול באמת לכאוב, שזו לא סתם קלישאה שהמציאו בסרטים או בספרים.

הטלפון הנייד שלי חזר לצלצל עוד ועוד, עד שהצלצול פסק, וכעבור רגע צלצל שוב. לא יכולתי לענות לו, לא יכולתי לשמוע את קולו שוב, העדפתי להמשיך לנהל את השיחה בכתב.

אם לא התקשרת כדי להגיד שאתה תומך בהחלטה שלי, אז בבקשה, תפסיק להתקשר.

ההודעה שלו, כמובן, לא איחרה לבוא, ולא היה בה שום דבר חדש.

אנחנו חייבים לדבר, יש דברים שאני רוצה להגיד לך, שאני חייב להגיד לך.

קראתי את ההודעה שלוש פעמים. בפעם הראשונה קראתי אותה בלב מפרפר, כי התקווה שאולי בכל זאת יש לנו סיכוי עדיין פיעמה בתוכי. בפעם השנייה קראתי אותה, כשהראש הצליח לשכנע את הלב שהוא לא מתכוון למה שנדמה לי שהתכוון. בפעם השלישית קראתי אותה רק אחרי שהצלחתי למחות את הדמעות, ורק אחרי שהעמדתי שורת לוחות ברזל יצוק סביב הלב שלי והברגתי אותם היטב בברגים של פלדה.

הנחתי שתי אצבעות על מקשי הטלפון והקלדתי הודעה אחרונה.

אין לי מה להוסיף. ההחלטה שלי לא תשתנה. בבקשה, אם אי פעם אהבת אותי, אם אי פעם היה בינינו משהו אמיתי, תכבד את הבקשה שלי ואל תתקשר יותר. וגם אל תבוא. ביום שבו החלטת לעזוב הכול נגמר בינינו.

הסתכלתי על דלת הפאב, האותיות שמעליה ריצדו אל מול עיניי כאילו הן מנסות לפתות אותי להיכנס. אבל אולי עדיף שפשוט אסע הביתה. כשכמעט החלטתי לבחור באפשרות השנייה, צצה בראשי הרשימה של הגר ל׳רגע של אחרי׳. לפני שבועיים ישבנו, הגר ואני, בבית קפה ושתיקה ארוכה הפרידה בינינו. אולי כי לא היה מה עוד להגיד, ואולי כי בחודשים האחרונים גמרנו את מכסת המילים שלנו לכל השנים הקרובות. השקט בינינו נשבר כשהגר לקחה שתי מפיות נייר והתחילה לכתוב. היא הכינה רשימת משימות לכל אחת מאיתנו לשנה הקרובה. לא הייתי צריכה לשלוף את הרשימה שלי מהתיק כדי להיזכר מה כתוב בה, שיננתי אותה כל כך הרבה פעמים שיכולתי לדקלם אותה מתוך שינה.

המשימות של תמרי

1. להחליף מקום עבודה (הגר לא סבלה את המנהל שלי מהיום הראשון שבו פגשה אותו).

2. לנסוע לטיול ארוך, כמו הטיול אחרי צבא שכולם עושים (כי פעם אחת בחייו אדם חייב את זה לעצמו).

3. להירשם למכון כושר (כדי לחזק את הגוף ואת הנפש).

4. לנסוע עם הגר לחו״ל להופעה חיה של כריסטינה אגילרה (האמת, זה תמיד היה החלום של הגר, לא שלי, אבל בכל זאת, היא הוסיפה את הסעיף הזה לרשימה שלי).

5. ...

6. ...

הרשימה התארכה והתארכה, עד המשימה האחרונה, שסומנה בכוכבית גדולה. המשימה הזאת, הדגישה הגר, היא משימת־על:

* 13. למצוא זוגיות חדשה.

המילים הכתימו את המפית. חטפתי ממנה את העט ומחקתי. מחקתי בכזאת עוצמה שהמפית נקרעה. אבל הגר לא התייאשה, היא לקחה מפית חדשה וכתבה הכול מההתחלה בחצי חיוך. הכול, כולל המשימה האחרונה.

באותו לילה, אחרי שחזרנו הביתה ורגע לפני שנרדמתי, הצצתי ברשימה שוב. משימה מספר שלוש־עשרה הביטה בי בהתרסה. אולי זה דווקא רעיון לא רע, אולי אני מסוגלת לבצע אותה, אבל עם טוויסט משלי. לא התכוונתי לחפש זוגיות חדשה, גם ככה אף אחד כבר לא ירצה אותי אחרי מה שהתכוונתי לעשות, אבל סטוץ חד־פעמי? מתנת פרידה לעצמי? זה רעיון לא רע בכלל.

בלילות הבאים, בכל לילה מחדש ניסיתי לשכנע את עצמי לצאת מהבית ולבצע את משימה מספר שלוש־עשרה, אבל לא הצלחתי לעבור את מפתן הדלת. עד הערב. הערב סוף־סוף הצלחתי לעשות את הבלתי ייאמן: יצאתי, עצרתי מונית והגעתי לכאן. אולי בגלל שכבר לא יכולתי להמשיך למתוח את הדד־ליין.

״אוקיי, הגיע הזמן לפעול, את לא יכולה להתחרט. אל תתני לאף אחד לנצח אותך.״ שוב דיברתי אל עצמי, והפעם וידאתי פעמיים שאין איש לידי. התרחקתי מהקיר שעליו עדיין נשענתי, העפתי מבט אל השלט ודקלמתי את המילים בלב, 'סקס והעיר הגדולה', שפתיי התעקלו במין חיוך קל, יישרתי מעט את השמלה, הכנסתי את הטלפון הנייד לתיק, הזדקפתי ונכנסתי בחזרה.

״הכול בסדר?״ הוא שאל ברגע שחזרתי להתיישב לידו.

״כן, בסדר גמור, סתם שיחה עם אקס שלא מוכן לשמוע שהכול נגמר בינינו.״ מתחתי את שפתיי למה שהיה הכי קרוב לחיוך, אולי אם אחזור על זה מספיק פעמים, אאמין לזה בעצמי.

״לגימה או שתיים יעזרו מאוד.״

״מה?״

״מהיין, לגימה מהיין תעזור. או שתיים.״ הוא חזר על דבריו וסימן בראשו אל כוס היין שעדיין הייתה שם. כן, זה בהחלט יכול לעזור, רק שאני לא יכולה לשתות, לא הלילה.

״עדיף שלא, אתה ממש לא רוצה לראות מה קורה לי אחרי כוס אחת...״

הניצוץ המסוקרן צץ והופיע שוב בעיניו.

״טוב, ברור לך שעכשיו אני ממש רוצה שתקחי לגימה אחת או שתיים, או אולי עדיף את הכוס כולה.״

התגובה ההגיונית והמתבקשת הייתה אמורה להיות צחוק מתגלגל, או לפחות חיוך, אבל מצאתי את עצמי נועצת בו מבט, תוך כדי שבחנתי היטב את תווי פניו.

זה עכשיו או לעולם לא, זוכרת?

״אני יכולה לספר לך משהו?״

״ברור.״

״אף אחד לא הבריז לי. שיקרתי, הגעתי לכאן כדי לחפש סטוץ.״

הלסת שלו נשמטה, העיניים שלו התרחבו. הוא לא צפה את זה. והוא בטח לא ציפה לבוטות ולישירות שכזו. אם כל זה היה קורה לפני כמה חודשים, גם הלסת שלי הייתה נשמטת, אבל נראה שנכון מה שאומרים - כשעולמו של אדם מאיים להיחרב, הוא מאבד את כל העכבות ועושה דברים קיצוניים.

״טוב, זה נשמע נורא. שנייה, תן לי להסביר. אני אחרי פרידה מזוגיות ארוכה ואני לא מחפשת מערכת יחסים, הזוגיות שהייתה לי הספיקה לי לחיים שלמים. חשבתי ש… אתה יודע, שהמקום הזה הוא מקום מצוין למצוא סטוץ, בלי מחויבות ובלי כאב הראש של היום שאחרי.״

בן רגע הלסת שלו נסגרה וחיוך רחב התפשט על פניו. הבטתי בו מוקסמת, זה היה החיוך הכי יפה שראיתי בחיים שלי.

״אז את מחפשת ריבאונד.״

״משהו כזה.״

״פאק.״

״לגמרי פאק,״ לא התאפקתי.

החיוך שלו המשיך להתרחב, כפל המשמעות לא חמק ממנו.

״אז אצלי או אצלך?״

״תלוי כמה קרוב אתה גר.״

״את רצינית.״

״אני לא יודעת, אני רצינית?״ שוב השתמשתי בכפל משמעות כדי להדגיש את היחס הקליל שלי. כמעט טפחתי לעצמי על הכתף, אבל ברגע שהוא פתח את הפה, הציניות והשנינות שלי התאדו באוויר.

הוא רכן אליי, קירב את שפתיו לאוזן שלי ואמר, ״אנחנו לא צריכים לחכות עד שנגיע לדירה שלי, אנחנו יכולים למצוא סמטה קרובה.״

הראש שלי פנה בחדות, כמעט בלי שליטה, אל דלת הפאב. הוא כנראה חשב שזה רמז לכך שהוא יכול להמשיך, ולפני שהספקתי לעצור אותו הוא קירב שוב את שפתיו לאוזני והמשיך, ״את יודעת מה הייתי עושה לך אם היינו נמצאים עכשיו בסמטה? הייתי מצמיד אותך לקיר, שם את הרגל שלי בין שתי הרגליים שלך, מחזיק את שתי הידיים שלך מעל לראש, כדי שלא תוכלי לזוז, ואז הייתי מנשק אותך... תאמיני לי, לא הייתי מסתפק בנשיקה אחת... ואז הייתי מנשק אותך כאן.״ הוא רפרף באצבע על הנקודה הרגישה ההיא, מתחת לאוזן.

אני חייבת לעצור אותו, אני צריכה לקום ולברוח מכאן. לא התכוונתי לזה, לא ככה, זה מסוכן מדי, מפחיד מדי.

כשהייתי בבית לא חשבתי עד הסוף.

כשהייתי בבית לא חשבתי. נקודה.

אבל אז הוא הפתיע אותי. הוא התרחק מעט ולגם לגימה ארוכה ואיטית מהבירה. אולי זה היה הסימן בשבילי לנשום לרווחה, או לפחות לחזור לשמוע את ההמולה סביבי, כי קודם היה נדמה לי שכל העולם סביבנו עבר למצב השתק. אבל העובדה שהוא לא הסיט את עיניו ממני, אפילו לא לשבריר שנייה, חסמה את כל העולם מאחורי חומה.

״את בסדר?״

״מה?״

״שאלתי אם את בסדר.״ הוא קימט את מצחו, ״חשבתי שזה מה שרצית, אבל אנחנו יכולים להפסיק.״

כן, תפסיק.

לא, תמשיך.

״את יודעת מה? אני אגיד לך מה נעשה, אני אצא עכשיו החוצה ואחכה עשר דקות. אם תחליטי שאת בעניין, מעולה, אם לא, נמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.״ הוא הניח שטר על הדלפק, ואז קם, הנהן קלות לכיווני ויצא. האוויר שהיה כלוא בריאותיי כל הזמן הזה, יצא פתאום בנשיפה אחת חדה וארוכה.

חמש דקות עברו ואני נותרתי לשבת ללא ניע על הכיסא הגבוה והמשכתי לעקוב אחרי הברמן, שפלרטט ללא הרף עם כל בחורה שנכנסה לטווח הראייה שלו.

כולם עושים את זה, זה לא כזה ביג דיל, בסך הכול סטוץ חד פעמי וזהו, הרי לא תראי אותו יותר בחיים שלך, והוא אפילו נראה טוב, הרבה יותר טוב משחשבת שתצליחי למצוא, ניסיתי לשכנע את עצמי. אבל מה אם הוא יעשה משהו בניגוד לרצוני? מה אם הוא איזה רוצח סדרתי או פסיכופת? לא, אני לא אביט שוב בשעון, אני אחכה כאן עד שיעבור מספיק זמן, ואז אצא ואסע הביתה. עשר דקות, הוא אמר עשר דקות, שיננתי לעצמי והצצתי בשעון, וכבר חלפו שש.

כעבור שלוש דקות נוספות עמדתי ליד הדלת. עוד דקה עברה והדפתי את הדלת הכבדה. משב אוויר קריר של אוקטובר היכה בי והצטערתי שלא הבאתי איתי משהו חם ללבוש. ואז אחזה בי צמרמורת. המבט שלי נתקל בו, שעון על מכונית, רגליו פשוקות מעט וידיו משולבות באופן שהבליט את זרועותיו השריריות. אבל המראה הזה לא היה הדבר היחיד שמשך את תשומת ליבי, אלא דווקא המבט שלו, שליווה אותי מהרגע שבו עמדתי בפתח. היה במבט שלו תמהיל של שעשוע, רצינות, תשוקה וציפייה לקראת הבאות. התלבטתי אם לחזור לאחור אל 'סקס והעיר הגדולה', שלמרבה האירוניה פתאום נראה בעיניי מקום חמים ובטוח, או שאולי ללכת לכיוון שלו, כשלפתע נדחפתי הצידה, והעקבים, שלא הייתי רגילה להם, התנדנדו מתחתיי ומצאתי את עצמי על המדרכה. לפני שהספקתי להבין מה קרה, הרגשתי זוג ידיים אוחזות בי ומרימות אותי.

״את בסדר?״

הרמתי את ראשי. בבת אחת טבעתי בגוון המיוחד של עיניו, ועכשיו כבר יכולתי לקבוע שהן לא ירוקות ולא חומות, אלא שילוב של שני הצבעים גם יחד. עיניים בצבע אילסר, עם טבעת פנימית חומה וטבעת חיצונית ירוקה.

״בואי, כדאי שנתרחק מכאן.״ הוא אחז בזרוע שלי והרחיק אותי מחבורה רועשת שבאותו רגע יצאה מהפאב.

״המכונית שלי כאן, ממש מעבר לפינה.״

הוא הוביל אותי בצעדים בטוחים, וכל העת המשיך להחזיק בחוזקה בזרוע שלי.

רגע! עוד לא הספקתי לחשוב, עדיין לא החלטתי... אני לא יכולה ללכת איתו לשום מקום, זו סתם הייתה מחשבה טיפשית, סתם רעיון מטופש. אני צריכה לעצור, להגיד לו שלא התכוונתי, שאני נוסעת הביתה. אבל כשהוא פתח את דלת המושב שליד הנהג, פשוט התיישבתי וחיכיתי שיסגור את הדלת.

״אני ליאור, דרך אגב,״ הוא אמר והחל להשתלב בתנועה.

״ת… טלי.״ עניתי בהיסוס.

״נעים מאוד… טלי.״ שמץ החיוך שהבליח על פניו הבהיר לי שהוא ידע שזה לא השם האמיתי שלי. וכשהטלפון הנייד שלי החל לצלצל שוב הבטנו ביחד על המסך.

״גם לשיחה הזאת תעני רק אחרי שלוש פעמים?״ הוא שאל בטון משועשע, ובמקום לענות לו לחצתי על מקש המענה.

״היי.״

״אחות? איפה את? נורא מאוחר.״

״אני במשרד,״ הצמדתי את שפתיי למכשיר וביד השנייה ניסיתי לעמעם את רעש הכביש והמכונית הנוסעת. ״אחזור בעוד כמה שעות. אל תחכי לי, לכי לישון.״

עד לאותו רגע לא ידעתי שאני מסוגלת לשקר לה כל כך בקלות, אבל ידעתי שאם אספר לה את האמת, היא תגיע מיד ותחזיר אותי הביתה. ואף שזה עדיין נראה לי מסוכן וטיפשי, משהו בתוכי לא רצה לחזור הביתה. עדיין לא.

כמה משפטים סתומים אחר כך ניתקתי את השיחה. ליאור המשיך להביט קדימה, ואני הודיתי לו בליבי על זה שהוא לא עימת אותי עם השיחה המוזרה שניהלתי עם הגר.

אבל ברגע שהוא פתח את הדלת לדירה שלו, ההיסוסים והספקות חזרו להדהד בי במלוא העוצמה. זה עומד לקרות, עוד רגע אחד כבר לא אוכל להתחרט. הרגשתי כאילו אני נחצית לשניים. הרגליים שלי ביקשו להיכנס פנימה, והראש שלי ביקש להישאר מעבר למפתן הכניסה.

״את עדיין יכולה להתחרט, לא מאוחר מדי.״

יכול להיות שהוא דיבר? או שאולי הראש שלי מתעתע בי?

״שלא תתבלבלי, כן? אני לא רוצה שתלכי, את מאוד מוצאת חן בעיניי, מאוד. אבל אני לא מתכוון להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות.״

דווקא המילים האלה, דווקא הפתח הזה שהוא נתן לי כדי להתחרט, גרמו לי לעשות את הצעד שלא היה ממנו דרך חזרה. הבזק של חיוך הופיע בעיניו ונעלם כלעומת שבא, ולא יכולתי שלא לתהות אם כל מה שקרה היה מתוכנן. ודאי שהכול מתוכנן, נזפתי בעצמי, הוא עושה את זה כל הזמן, את לא הראשונה שנופלת בקסמים שלו, ובטח שלא האחרונה.

ציפיתי שהוא יוביל אותי ישר אל חדר השינה, או לפחות שינסה להפשיט אותי, אבל להפתעתי הוא לא עשה אף אחד מהדברים האלה.

״אני תכף חוזר, את יכולה לשבת בינתיים.״

הוא הוביל אותי לסלון ופנה אל המטבח. מצאתי את עצמי מתבוננת סביבי. הדירה שלו הייתה רחוקה מלהיות דירה גברית טיפוסית, החדר היה מרוהט ברהיטים נוחים ומזמינים, תמונות נוף היו תלויות על הקיר, ערמת העיתונים על השולחן הייתה מסודרת באופן מופתי ורצפת החדר הבריקה מניקיון. הוא חזר ובידיו שני ספלי קפה, הניח מולי ספל מחרסינה ובתוכו קפה הפוך עם ניסיון כושל לצייר עלה, או אולי לב, ולגם לגימה ארוכה מהספל השני שהיה בו אספרסו חזק בלי חלב.

״אני לא שותה קפה,״ טון הדיבור שלי נשמע קריר משהתכוונתי, אז מיהרתי להסביר. ״לקפה יש טעם מר, אני מעדיפה שוקו, זה הרבה יותר מתוק.״

״אני לא בטוח שיש לי, אבל אלך לבדוק,״ הוא שוב הפתיע אותי.

״לא, זה בסדר, אין צורך, אבל אשמח לכוס מים.״

הוא פנה שוב אל המטבח, הפעם שמעתי את חבטת דלת המקרר כשהיא נסגרה ואת קרקוש כלי הזכוכית.

כעבור רגע הונחו מולי כוס גבוהה ובקבוק סודה.

״אז מה את עושה בחיים?״

מה קורה כאן? למה הוא שואל אותי את כל השאלות האלה? שנינו יודעים למה הגעתי לדירה שלו, מה זה המשחק הזה?

״אני לא חושב שאת רוצה את מה שחשבת שאת רוצה. עדיין לא. וכבר אמרתי לך, אני לא מתכוון לעשות משהו בניגוד לרצונך,״ הוא ענה לשאלות שהתרוצצו בראש שלי.

״אני לא עובדת כרגע,״ עניתי לו, אולי גם כדי לא להתמודד עם מה שהוא אמר.

״אבל אמרת לזו שהתקשרה שאת במשרד.״

״לחברה,״ שיקרתי שלא לצורך. ״זה קצת מורכב, אני מעדיפה לא להרחיב.״

מה יכולתי להגיד לו? הרי לא יכולתי לספר את האמת.

״לא עובדת כרגע,״ הוא חזר על דבריי, ״זה אומר שיצאת לחופשה מהחיים? מה, שנת שבתון כזו?״

״משהו כזה.״ העדפתי לדבוק באמת החלקית.

״אני מקנא באנשים שמחליטים לקחת הפסקה יזומה.״

הו, לא, אל תקנא בי, תאמין לי, זה לא מבחירה.

״ואתה?״ שאלתי רק כדי להסיט את נושא השיחה ממני.

״יש לי חֶברה משלי. אני עוסק במחקר.״

כשהוא ראה את הפנים המופתעות שלי, הוא כחכח בגרונו ולגם מכוס הקפה. הוא בטח רגיל לזה שהמראה החיצוני שלו מתעתע בכולם.

״איזה סוג של מחקר?״ הסקרנות שבי החליטה להרים את ראשה.

״מחקר בתחום הרפואי. אבל עזבי, זה נושא כבד לשעה כזו.״ הוא נעץ בי מבט חודר ואני הרגשתי איך הוא מפשיט אותי בעיניו. הידיים שלי התחילו לרעוד. ליתר ביטחון הנחתי את הכוס המבעבעת על השולחן.

״אני… נראה לי שכדאי שאלך.״

קמתי ממקומי, ושוב חוסר המיומנות שלי בהליכה על העקבים הדקים גרם לי לאבד את שיווי המשקל. רגע לפני שמעדתי הוא תפס אותי, רק שהפעם, לפני שנפלתי. פתאום האוויר בחדר לא הספיק לי, ומצאתי את עצמי מנסה ללגום ממנו כמה שאפשר. הייתה לו אחיזה איתנה ובוטחת, ועדיין הרגשתי איך הרגליים שלי רועדות. לפני שהספקתי להתרחק ממנו הוא הניח שתי ידיים על העורף שלי, הצמיד אותי אליו והשפתיים שלו רפרפו על שפתיי. מצאתי את עצמי רוכנת מעט קדימה, משוועת למגע כלשהו. הוא אחז בשערי ואני רכנתי עוד לכיוונו, עד לאותו רגע לא ידעתי כמה אני זקוקה למגע הזה... אבל להפתעתי, הוא הניח יד על הכתף שלי והרחיק אותי ממנו. צליל לא ברור שנפלט מתוכי גרם לו להתקרב שוב, והרפרוף הפך מיד לנשיקה תובענית. הלשון שלו מצאה את דרכה אל שלי והוא הצמיד אותי שוב אליו. בניגוד לטבע שלי, נישקתי אותו בחזרה והעברתי את אצבעותיי בשערו. הוא צעד יחד איתי עד שהגוף שלי נחבט בקיר, ואז הרים את שתי הידיים שלי, הצמיד אותן והחזיק את שורשי כפות הידיים שלי ביד אחת.

״אם את רוצה שנפסיק, את צריכה להגיד לי עכשיו.״ קול הבס שלו חלחל אל כל תא בגופי.

״אני לא רוצה שתפסיק,״ אמרתי בין נשיקה לנשיקה.

הידיים שלו מצאו את דרכן אל מתחת לשמלה שלי. במקום להצמיד ירכיים ולמנוע ממנו גישה, מצאתי את עצמי מפשקת אותן ושולחת אליו הזמנה בוטה להמשיך. מעולם לא חשבתי שיש לי את זה, מעולם לא חשבתי שמישהו יכול לגרום לי לאבד עשתונות ולהתנהג בפראות כזו. הוא הניח את כף היד שלו על התחתונים שלי, ושנינו נאנקנו יחד. ואז, בתנועה אחת מהירה, הוא הפשיט ממני את התחתונים והם צנחו אל הרצפה. הרגשתי עירומה וחשופה כמו שלא הרגשתי מעודי. הוא אחז במותניים שלי והרים אותי, כך שפלג גופי התחתון התיישב על המותניים שלו והרגליים שלי נכרכו מאליהן סביבו. זהו. מאותו רגע הוא לא אמר דבר, רק הוביל אותי אל חדר השינה והשכיב אותי בעדינות על המיטה. עצמתי עיניים, לא יכולתי להביט בו, פחדתי לראות בהשתקפות שלו את עצמי החדשה והלא מוכרת. עמדתי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי.

עמדתי לשכב עם גבר זר!

ספרתי בלב עד עשר, וחיכיתי. כשכלום לא קרה פקחתי בזהירות את העיניים. הוא היה מעליי, בלי חולצה, אבל עדיין במכנסי ג׳ינס. הוא הניח את היד שלו על כפתור המכנסיים והסתכל עליי, כאילו חיפש רמז שיאמר לו אם להמשיך או לא. הסטתי את המבט אל אצבעותיו, ואלה החלו לפרום את כפתור המכנסיים. המשכתי להביט בו בדממה ובציפייה כשהוא פשט את המכנסיים לאט לאט, ואחריהם המשיך לתחתונים.