כשג’ירפה הופכת למגדל אייפל

1.6.12 | לילה. מאוחר

שלום,

אני יודעת שאין סיכוי שתזכור. זה היה מפגש קצר מדי, מזמן מדי. אני מניחה שהוא היה נטול כל משמעות מבחינתך.

אני שכחתי אותו, את המפגש בינינו. בימים שאחרי עוד זכרתי, אך לאט לאט הוא התערבב עם אינספור דמיונות ואירועים אמיתיים, עד שבמקרה, אירוע פעוט העלה אותך בבהירות לתודעתי. כעת, למרות ניסיונותי להפריד את הפגישה ההיא מהרעש הכללי, אני מצליחה לחלץ רק שברי רגעים ותחושה אחת חזקה. תכף אספר לך עליה.

אני שוכחת המון. שוכחת פרצופים, שוכחת שמות. אני לא מצליחה לשכוח תחושות, אבל מה טעם בתחושה שאיננה מחוברת לאירוע, שם או פרצוף?

אני מציצה לחלקי תמונות בתא הזיכרון שיוחד לך, רגע לפני שהחריץ האחרון נעלם. עמדת שם, ארוך גפיים, עם חן משונה כל כך. באצבעות שנראות ערוכות בכל רגע לרחף על קלידי פסנתר, אחזת משהו לבן.

עברתי דירה השבוע. שוב עברתי דירה. אני עוברת כל יוני לדירה חדשה, כבר שמונה־עשרה שנה. מקפידה לעבור לבד. שוב ניתקתי קשרים (מה שאפשר), שוב זרקתי דברים (את הרוב), שוב מיינתי. כרטיס עם שמך נפל מהערימה. שום ייחוד אין בו בכרטיס הזה. חלק, לבן, עם פונט בנאלי, קל להצמיד אליו כתובת סתמית של מגדל משרדים שגרתי, מקצוע משעמם. חוף מבטחים מושלם. רק בערימה אצלי הוא נראה אחרת, מוכתם, פרושׂ מחדש לאחר שהיה מקומט בכף ידי. למה קימטתי אותו? איזה מין יצר אלים תקף אותי פתאום? אינני זוכרת. אני בוהה בכרטיס, מבינה שטוב לא היה שם ולא מצליחה בשום אופן לשחזר מה כן היה.

שלפתי את הכרטיס מתוך הערימה והחלטתי לנצל הזדמנות. אני צריכה טובה. כתבתי קודם שאספר על התחושה שנותרה צמודה לכרטיס. אני לא יודעת באילו מילים להשתמש. אני לא רוצה לומר משהו רע, אני לא רוצה להעליב, אבל אני חייבת להסביר באופן ברור. בבקשה אל תכעס. אני מנסה. אם לא אצליח פשוט זרוק את המכתב הזה לפח. לא אטריד אותך יותר.

הנה, אומר זאת וזהו: אטימות. זה הדבר שמתויק אצלי עם הכרטיס המקומט שלך. תחושה עזה של אטימות סטואית. לא, לא משהו רע. לא קהות לרגשות האחר. משהו אחר, משהו מוגן. מין שכבה כזאת שמצפה כל עצב ועצב בנפרד, בתוך גופך. וגם שכבה נוספת שמצפה את העור כולו, כמו שעווה גמישה. העיניים רואות, האף מריח, הראש עובד, אבל העצבים מוגנים מאוד, כמו איטום של גג מפני חדירת הגשמים.

אז הנה הטובה המבוקשת: תוכל בבקשה ללמד אותי איך נאטמים כך?

תודה,

ענבר קוהן

נ"ב:

שכחתי להסביר איפה נפגשנו. אולי זה לא התיאור השלם. זה מה שהצלחתי לבנות עכשיו מתוך קרעי הזיכרונות. אולי משהו מזה יצלצל לך מוכר ותוכל להבין ממי המכתב הזה. ואם לא, אולי סתם תסכים לעזור לאדם זר לגמרי.

אז הנה התמונה שבראשי: זה היה ביריד אמנות בניו יורק, לא מזמן. בהיתי בציור של אגון שילה, הזלתי דמעות בגלל העצבים האלו שלא מכוסים בכלום. עמדת לידי, המון זמן, בסבלנות כזאת, בעיניים נעוצות בתמונה בלבד, כאילו חירש ואילם אתה. לא אמרת כלום. בתמונה שבראשי אין לך תווי פנים, חוץ מעיניים עצובות ויפות מוקפות בקמטי חיוך. הטלפון צלצל. מחיתי את הרטיבות המיותרת בגב ידי ועניתי בעברית. כשסיימתי את השיחה המשכת להסתכל על הציור ואמרת בעברית, שבין כל האמריקאים מסביב נשמעה כאילו התגלגלה כל הדרך מתל אביב: "את יודעת שגוסטב קלימט תמך באגון שילה?" ידעתי זאת. ידעתי גם ששילה מת ימים אחדים לאחר מות אשתו ההרה, במגיפת השפעת הספרדית שהשתוללה באירופה. דמיינתי את ימיהם האחרונים ולכן הדמעות הגיעו, בלי שום הזמנה ואפילו בלי התראה מספקת. אתה המשכת וציינת שהגלריה הזאת מציגה גם ציורים שלו, "כדאי לך להסתכל," אמרת בקול שאינני יכולה לשחזר. לא שאלת על הדמעות הסוררות, לא הצעת ממחטה. חייכתי במבוכה, אוחזת בידי כרטיס עם שמך עליו. אתה נעלמת לבלי שוב, ואני בשלווה משונה הלכתי לחפש את העבודות של קלימט.