לא אהבנו מדי

פרק א 1.

רחל כרעה ליד אברם שלה והביטה בו כלא מאמינה. "אברם, אברם," היא קראה וטלטלה את גופו, "אברם שלי," אבל אברם דמם. היא הביטה בסכין הנעוצה בשיפולי חזהו. היא הביטה בעיניו הפקוחות, מנסה לצוד בהן שביב הבעה. היא כבר ראתה מספיק, רבים כל כך מתו לידה או ממש בין הידיים שלה. ועכשיו, היא ידעה, אברם. היא עדיין לא העזה להודות בזה בינה לבין עצמה, אבל אי-שם במעמקיה כבר הבליחה הידיעה - אברם שלה איננו. הוא מת.

כשידיה עדיין על גופו, שכבר היה קר, עדיין מטלטלת, עדיין לא מוותרת, החלו להבזיק בה תמונות משם ומכאן בערבוביה. הם צעירים ושמחים, הם יחד בצרה הנוראה, הם מתחילים שוב מחדש, הם לבד, הם והילדים. ועכשיו, שנים אחרי שגופם ונפשם נשרטו בברקני האימה, והם מתחילים לרפא, להתרפא, להכות שורשים מחדש - הכול יתרסק שוב. ככל שהוסיפו ובאו התמונות, כן גאו בה יפחות.

צלילי יפחותיה של רחל פילחו את השוק המתעורר; מהדהדות, מצמררות.

מרסל, בעל דוכן התבלינים, כמעט שמט מידו צנצנת זעפרן יקרת ערך. הוא הניח אותה בזהירות על מדף והחל לרוץ לעבר הקול. הוא נכנס לסמטה הצרה שהובילה למחסן הסיטונאי של אברם רוזנפלד. אחריו דידתה מתוקה, הקבצנית של השוק, סלה המרופט ביד אחת וקופסת הפרוטות ביד האחרת, ממלמלת לעצמה, "מה קרה? מה קרה?" ומדרבנת את מרסל להאיץ.

מרסל חצה את סף החנות, מתכופף מעט כדי שראשו לא יפגע בתריס המתכת החלוד. אחריו נכנסו ליבוביץ' מחנות הכלים ומתוקה. מכיוון עליית הגג נשמעו קולות בכי כבוש מעורבים בבליל לא ברור של מילים בהונגרית.

"מה קרה, גברת רוזנפלד? מה קרה?"

רחל המשיכה להתייפח למעלה. עיני הנוכחים התחילו להתרגל לאפלולית. ברגע הראשון לא הבינו מה קרה, אבל אז מרסל שם לב.

"שמה, רואים?" הוא הצביע לעבר תקרת העץ שמתחת לעליית הגג. מבין קורות העץ טפטפו טיפות כהות.

"דם," קבע מרסל. "דם," הנהן ליבוביץ', ומתוקה רק ספקה כפיים ואמרה, "אייי, אייי," מקוננת קינה ראשונה על המת.

ליבוביץ' התעשת ראשון ועלה בצעדים כבדים בגרם מדרגות העץ אל עליית הגג. מרסל עלה אחריו.

למעלה, בין שקי שעועית שחורה ושעועית לבנה, אריזות נייר וחבילות שזיפים מיובשים נוטפי עסיס, שכב אברהם רוזנפלד, או ר' אברם, כמו שכינו אותו הלקוחות ובאי בית הכנסת שלו בשכונת הדר. לידו כרעה רחל, דומעת וממלמלת, "אברם, אברם."

במבט ראשון נראה ר' אברם כאילו הוא שוכב בין שקי הסחורה למנוחת צהריים, כמו שנהג לעשות לפעמים. רק כשהתקרבו ראו את הכתם הגדול המכוער בבטנו ואת הסכין שבצבצה ממנה.

ליבוביץ', שבמחנות היה עוזר במרפאה, התקרב אליו. גם באפלולית הוא הצליח לראות את הפנים החיוורות ואת העיניים הריקות והבין שכנראה אין דרך לעזור לו. מרסל הכה על כתפו בבהילות. "צריך לקרוא לעזרה. אמבולנס, שיבוא רופא." ליבוביץ' שתק לרגע ואז ענה בקול רפה, "כבר אין מה לעשות, תקרא למשטרה." מרסל השתהה לרגע, מעכל את הבשורה, ואז רץ במורד המדרגות כדי להתקשר מהטלפון שעל שולחן הכתיבה שעמד בפינת החנות.

בינתיים, למעלה, ליבוביץ' ניסה להרגיע את גברת רוזנפלד ולנתק אותה מבעלה המת. זה לא היה פשוט. היא אחזה בידו של אברם שלה כטובעת והמשיכה לקרוא בשמו. "גברת רוזנפלד, הניחי לו," הוא התחנן, "גברת רוזנפלד." לאט-לאט היא הרפתה את אחיזתה ולבסוף נסוגה מעט לאחור. כשהתרחקה רחל נגלתה לליבוביץ' מלוא הזוועה. גופו של אברם התבוסס בתוך שלולית כהה, ומבטנו שתת דם.

מרסל התקשר למגן דוד אדום ולמשטרה, ואחר כך דיווח לליבוביץ' כי המשטרה בדרכה לשם. מהרחוב נכנסו לחנות סקרנים ששמעו את ההמולה ובאו לראות, ובסמטת הכניסה לחנות הצטופפו בעלי דוכנים סמוכים וקונים משכימי קום.

לאחר כמה דקות נשמע מבחוץ קול סירנה צרודה ומיד לאחריו קריאות רמות, "לפנות את החנות," "כולם לצאת החוצה." האנשים שהתקהלו בכניסה לחנות התחילו לצאת באי-רצון, בתחושת ההחמצה האנושית לנוכח אירוע מסעיר שחומק להם מבין האצבעות ומחזיר אותם לשגרת יומם המשמימה.

במקומם נכנסו לחנות קצין ושני שוטרים, חבושים כובעי מצחייה ולבושים מדים כחולים. "כולם לצאת החוצה," אמר הקצין שהיה מפקדו של הצוות הקטן. הוא היה גבה קומה, רזה ומקריח. עיניו הקרינו חום וחוכמה וגם נחישות. "כולם לצאת החוצה," החרה-החזיק אחריו פקודו, שלפי התג שעל מדיו נקרא יעקב מרקוזה.

"מי זה מרסל שהתקשר למשטרה?"

"אני." מרסל ניגש אל הקצין והציג את עצמו, "מרסל מחנות התבלינים."

"אתה תישאר כאן," הורה לו מרקוזה.

בינתיים התייצב השוטר השלישי בכניסה לחנות ומנע כניסה ויציאה. הקצין סימן למרקוזה לעלות למעלה. "אבל בזהירות ואל תיגע בכלום."

"בטח, בטח. לא פעם ראשונה, ז'קו."

ליבוביץ' הסתכל מלמעלה בניסיון לבחון טוב יותר את הקצין. את השם ז'קו כבר שמע קודם לכן, זכר שהופיע פה ושם בעיתונים המקומיים.

"אל תזוזו מכאן," הורה ז'קו לשוטר ולמרסל, ופנה לעלות לעליית הגג.

"מה קורה כאן, מרקוזה?"

"המפקד, זה נראה כמו רצח."

שוב הוא קופץ למסקנות מהר מדי, ציין ז'קו לעצמו, ולמרקוזה אמר, "אתה משתפר, מרקוזה," וטפח על שכמו. "אבל תזכור," הוסיף בטון דידקטי, "שוטר טוב לא מסיק מיד מסקנות. קודם צריך לחקור ולבסס את הדברים."

מרקוזה הנהן בהסכמה והתרחק לאחור. ז'קו התקרב לר' אברם ולרחל, שעדיין היתה קרובה אליו. הוא התבונן סביבו, בוחן את העומדים בעליית הגג הצפופה, ובחר בליבוביץ'. "אז עם מי יש לי הכבוד?"

ליבוביץ' הציג את הנוכחים. "זאת גברת רוזנפלד וזה אברם רוזנפלד, בעלה. הוא הבעלים של החנות כאן." ואחרי מחשבה הוסיף, "ונראה לי שהוא כבר לא חי."

באותו רגע עלו במדרגות חובשים של מגן דוד אדום, נושאים עמם תיק עב כרס שמגן דוד אדום דהוי מוטבע על צדו.

"נראה לי שאיחרתם," ז'קו קיבל את פניהם.

אחד החובשים גחן אל ר' אברם, ששכב קפוא על הרצפה בין השקים, והניח שתי אצבעות על צווארו, מוודא את שהיה ברור גם באפלולית ששררה למעלה. "אין מה לעשות," אמר בעודו מזדקף וסופק כפיים. "אפשר לפנות אותו, אדוני הקצין?" שאל את ז'קו.

"מה פתאום," התרעם ז'קו, "צריך חקירה. זה רצח. זה נראה כמו רצח," מיהר לתקן את עצמו, בודק אם פקודו שמע אותו.

"טוב, אז אנחנו הולכים," החובש ספק אמר ספק התרה.

"אתם הולכים," אמר ז'קו. "רק תשאיר לי כאן את השם שלך ואת הטלפון של התחנה."

החובש אחז בתיק הכבד ופנה לחברו, מסמן בראשו לעבר המדרגות.

מלמטה נשמעו לפתע צעקות וקולות קינה. השוטר השמן שניצב בפתח החנות ניסה למנוע בגופו את כניסתה של אישה, אבל היא הדפה אותו הצדה ונכנסה לחנות בצעקות, "אוי, רחל, מה קרה? רחל, מה קרה?"

כששמעה רחל את חברתה גיטה קוראת בשמה מלמטה, שבה להתייפח בשקט, "אברם, אברם..."

גיטה עלתה בגרם המדרגות אל עליית הגג על אף מחאותיו הרפות של השוטר. לאחר שהמחזה נגלה לעיניה בשלמותו היא חיבקה את רחל. "מה נגיד לילדים?" מלמלה והתיישבה לצדה של רחל על שק של שעועית לבנה.

ז'קו. מבחוץ הוא נראה קשוח, מקצועי, ענייני. זאת לא הגופה הראשונה בקריירה שלו, גם לא הנרצח המדמם הראשון שהוא רואה. אבל כששמע את גיטה מזכירה ילדים, הרגיש דקירה בלבו. עודו רוכן אל גופו המדמם של אברם, נדדו מחשבותיו לשנות ילדותו היתומה. תמונות של בית בלי אבא, של קנאה בחברים שעמדו מתחת לטלית מגוננת בעת ברכת הכוהנים בבית הכנסת, כשהוא עמד עירום וחשוף, מחבק את אחיו הקטן. תמונות של חגים ושבתות נוגים, ריקים מקולו הנמוך והעמוק של אבא שלו, שעכשיו כבר זכר אותו בקושי.

נשימותיה הכבדות של רחל קטעו את מחשבותיו. פתאום הרגיש חוסר אונים אל מול שתי הנשים הדוממות מעל גופת המת, המסרבות להיפרד. הוא הזדקף. בעדינות סמכותית - כך לפחות רצה להישמע - פנה אל רחל. "גברתי, בבקשה. אני מבין, אבל בבקשה..."

רחל התעלמה ממנו והמשיכה ללטף את ראשו של אברם, אבל גיטה התעשתה. "בואי, רחל. בואי נרד למטה." היא נטלה את ידה והחלה להוביל אותה במורד המדרגות בצעדים מדודים. הלוך ילך ובכֹה.

ז'קו ביצע הערכת מצב מהירה ותהה כמה זמן ייקח לצוות הזיהוי הפלילי להגיע. "רד לניידת ותדווח לתחנה על המצב," אמר למרקוזה. "תדווח ככה -" הוא הוסיף, לא משאיר מקום לטעויות, "הגענו לזירה ברחוב סירקין ומצאנו גופה. מטפלים במצב. מבקשים תגבורת של צוות זיהוי פלילי באופן מיידי. ותדגיש להם גם, אבל בזהירות, שיש חשד לרצח."

"זהירות, זהירות," מלמל לעצמו מרקוזה וירד בריצה.

ז'קו סימן את המקום שבו שכב אברם בסרט לבן, וסרט נוסף מתח בין הקיר לבין הקצה העליון של מעקה המדרגות. אחר כך ירד למטה וגירש את אחרוני הסקרנים אל מחוץ למבואת החנות. בחנות נשארו עכשיו רק רחל וגיטה, יושבות על הכיסאות המרופטים שמאחורי הדלפק. רחל עדיין התייפחה, אבל גיטה הצליחה להרגיע אותה מעט והתקשרה לר' חיים, הגבאי של בית הכנסת, לבשר לו את הבשורה המרה.

ז'קו יצא החוצה לתחקר את ליבוביץ' ואת מרסל. "מתי נכנסתם לחנות?" "מה ראיתם כשנכנסתם?" וכן הלאה. שניהם נתנו את גרסתם לאירועים. הגרסאות היו דומות זו לזו, וז'קו חשב לעצמו שמהם לא תבוא הישועה. למרות זאת, ומתוך תחושת בטן של קצין חקירות, חשב שהוא חייב לחקור אותם עוד פעם, ובמיוחד את ליבוביץ', שנראה שהכיר את החנות היטב, ושאמר שהכיר את אברם ורחל עוד "משם". הוא לקח מהשניים את הפרטים ושלח אותם לדרכם.

מרחוק נשמעו צעדים של כמה אנשים, ובעקבותיהם הופיעו חמישה שוטרים בפתח החנות. אנשי צוות הזיהוי הפלילי. כל אחד מהם נשא על גבו תיק גדול.

בחוץ השמש כבר יקדה במלוא עוזה, והרצח של מר רוזנפלד היה לשיחת היום. תגרנים בשוק, קונים והולכי רכיל ידעו לספר פרטים עסיסיים מזירת הרצח, וחלקם אף נתנו שם לרוצח וסיפרו על המניע שלו.

בתוך החנות המשיכו העניינים להתנהל בקצב מתון.

"מה אתה אומר, טוביה?" פנה ז'קו לראש צוות הזיהוי הפלילי.

טוביה התקרב לגופה, ידיו בכפפות גומי, ובדק באמצעות פנס את גון העור. "נראה שהוא מת לא מזמן."

"אבל מתי בדיוק?" הקשה ז'קו.

"את זה אי-אפשר לומר ככה, ז'קו, אתה יודע את זה. צריך שפתולוג יראה אותו."

ז'קו, שהיה הקצין הבכיר בזירה, המשיך לחלק פקודות. "טוביה, אתה והצוות תבצעו כאן את מה שצריך. אני רוצה את הדוח אצלי מחר בבוקר." הוא ירד מעליית הגג וקרא לשוטר שחסם את הכניסה לחנות, "דוד, אתה נשאר כאן לשמור על הזירה. אין יוצא ואין בא. כשטוביה והחבר'ה שלו יסיימו, אתה אחראי לפינוי הגופה. מרקוזה, אתה בא איתי."

עכשיו הוא פנה לגיטה. "גיברת. אני מבקש. תראי, כלומר, עכשיו למעשה אין מה לעשות פה. כן, אני מצטער, אבל מר רוזנפלד, כלומר אברם, הוא, אה, כבר לא איתנו. אני מצטער -"

גיטה קטעה את דבריו. "רחל, השוטר אומר שכדאי שנלך עכשיו, שאין מה לעשות כאן יותר." היא נטלה את ידה של רחל וסייעה לה לאסוף את חפציה לפני שיצאו מהחנות ופנו ללכת משם.

אחרי שעה נוספת סיימו טוביה ואנשי הצוות שלו את עבודתם ועזבו את הזירה. הם אספו את כליהם והותירו את חברם על משמרתו, ממתין שהאמבולנס של חברה קדישא יבוא לאסוף את הגופה.

2.

רחל הלכה לאִטה אחרי גיטה אל ביתה כדי להתכונן לקראת שאר היום הנורא. מחשבותיה כבר תכננו את המשכו, והיא דמיינה את קהל עדתם עומד בצל הברושים מול הים בבית העלמין של חיפה, מטיל את אברם שלה אל בין רגבי העפר. המחשבה טלטלה את גופה והרעידה את נשמתה. גיטה קטעה את מחשבותיה.

"חייבים לחשוב איך מודיעים לילדים," אמרה לרחל ודמעות זלגו מעיניה. איך בכלל מודיעים דבר כזה?

רחל היתה אישה קטנה ושברירית למראה, אבל גיטה ידעה שבמלחמה היא היתה חזקה כברזל וידעה לעבוד ולשרוד. שערה היה דליל - גם זה, כך אמרו, מהמלחמה - והעור שלה היה כמוש אף על פי שעדיין לא מלאו לה ארבעים. גם היא, כמו כל מי שבאו משם, היתה סגורה ועצורה, אבל גיטה, שהיתה חברה טובה, ידעה לדלות ממנה מדי פעם פרצי צחוק.

"את חייבת להיות בבית כשהם חוזרים מבית הספר. רחל, אני חושבת שכדאי שנקרא לאחותך ונבקש ממנה להביא אותם. בואי נלך אלי ונתקשר אליה."

בבית של גיטה הוסטובסקי, מעשירות הקהילה, היה טלפון כבר כמה שנים. הוא היה מונח על מזנון מהגוני ארוך בין פסלי קריסטל קטנים שהביאו באונייה מאירופה. גם שם היה להם לא מעט. "את יודעת איך נשיג את אחותך?"

המילים בקושי חדרו אל רחל. "היא בטח בעבודה עכשיו, אני חושבת. היא עובדת בבנק פועלי אגודת ישראל, מזכירה שמה," ענתה בקול רפה. עכשיו כבר לא בכתה יותר, רק משכה באפה והשמיעה אנחה מדי כמה דקות.

גיטה, שהכירה היטב את מנהל הסניף הקטן והמשפחתי, רצתה לנצל את קשריה כדי לרכך לאחותה של רחל את ההודעה על מותו המפתיע והמשונה של גיסה. אחרי שני צלצולים ענה לה קול עמוק. "ר' אהרן, זאת גיטה. תשמע, דבר נורא קרה." היא שמעה את נשימתו נעצרת בצד השני של הקו.

הוא הכיר אותה כאישה קרת רוח, שלא משתמשת במחוות מילוליות כאלו סתם. "מה נורא, גיטה?"

"נורא. ר' אברם רוזנפלד מת. או ליתר דיוק - נרצח, רחמנא ליצלן."

"אברם רוזנפלד מת," היא שמעה אותו חוזר אחריה בצד השני של הקו בחוסר אמון, "נרצח."

"כן, ככה זה נראה. אני מצטערת על הבשורה הקשה, ר' אהרן, אבל זה מה שקרה."

"איך זה יכול להיות? ר' אברם, נרצח? אבל הוא היה לקוח שלנו." אחרי רגע קצר הוא התעשת, מעכל את הבשורה. "אז את בטח רוצה שאני אספר לאחות של רחל." כמנהל סניף בנק קטן הוא הכיר את הקשרים המשפחתיים של העובדים שלו.

"כן, ר' אהרן. צריך לספר ללאה'לה ולהביא אותה עכשיו אלי הביתה. בעדינות, כן?" השיחה ניתקה.

לאחר חצי שעה נשמעה נקישה בדלת ואהרן הופיע, כשאחריו כושלת לאה'לה. כשרחל ראתה את אחותה היא חזרה להתייפח. הן נפלו אחות לזרועות אחותה. "אוי, רחל, מה קרה... זה נורא," ייבבה לאה'לה וליטפה את שערה הדליל של רחל. רחל רק בכתה ולחשה, "אברם, אברם," חליפות. "אוי, רחל, אולי זה קשור לצל?"

גיטה לא הבינה על איזה צל מדברת לאה'לה, אבל חשבה לעצמה שלא מדקדקים בדבריו של אדם בשעת צערו. משם הם יצאו יחד לבית משפחת רוזנפלד לחלק הכי קשה של היום, לילדים.

3.

ז'קו חזר לתחנה. בדרכו למשרדו הצנוע עד מאוד הספיק לבעוט בחתולה הבלונדינית שנדבקה אליו בימים האחרונים ולזכות בנזיפה מדליה, קצינת המשמרת, על שלא מילא את כרטיס הנוכחות שלו. זה מה שמעניין אותה עכשיו, חשב לעצמו בזעף וטיפס לקומה השנייה.

חדרו - הכוך, כמו שהוא קרא לו - נראה, כרגיל, כמו אחרי סופה. ארגזי מסמכים כיסו את הרצפה וגדשו את ארונות המדפים הרעועים שניצבו ליד הקירות. על השולחן שלו, שכיסה את רוב שטח החדר, נשאר ריבוע קטן נקי ממסמכים. מהחלון בקעה בקושי קרן שמש שהאירה את האבק שהסתחרר בחדר.

הוא התחיל לסכם לעצמו את אירועי הבוקר. כדרכו בכל פעם שהתחיל לעבוד על מקרה חדש, הוא הוציא מהמגירה עיפרון חדש ופנקס חדש, חידד את העיפרון וכתב על גב הפנקס באותיות חגיגיות "תיק רוזנפלד". משהו ניבא לו שהפנקס הזה יהיה שונה. שהסיפור הזה הוא אחר.

הוא התחיל לסכם את המעט שהיה ידוע לו. היתה לו שיטה - קודם כול השגרה.

רוזנפלד, אברם ורחל רוזנפלד. הם היו הבעלים של המקום הזה בשוק, שהיה גם מחסן וגם חנות סיטונאית שמכרה בשמחה, לכל מי שרצה, מכל טוב: פירות יבשים, גלילי נייר, שקיות ניילון, קטניות בשקים גדולים, גומיות עבות וגומיות דקות, מכשירי כתיבה וחומרי ניקוי ומה לא.

אברם רוזנפלד, כך סיפר מרסל מהתבלינים, היה משכים לפתוח את החנות בסביבות שש בבוקר, לפעמים אפילו לפני כן. הוא היה פותח את התריס, מסדר את הסחורה לקראת הקונים, מקבל סחורה מספקים, לפעמים אפילו גונב איתם כוס קפה ראשונה של יום. אחר כך היה יורד להתפלל בבית הכנסת של השוק, פוסע במתינות ותחת זרועו הטלית. בסביבות שבע, כך מרסל, הוא היה חוזר לחנות, מזמזם לעצמו ניגונים ישנים "שאני בכלל בחיים לא שמעתי" ופותח את החנות ליום חדש. לפעמים גם רחל היתה מקדימה להגיע לחנות, וכבר ברבע לשבע בבוקר היתה ישובה ליד דלפק העץ הישן והשרוט בחלוק עבודה כחול דהוי, וידיה עסוקות: חשבונות, מלָאים, רשימות טלפונים לספקים - כך עד שהגיע הלקוח הראשון. בסביבות השעה אחת היתה רחל יוצאת הביתה לילדים, ור' אברם היה נשאר עד שעת הסגירה, בארבע וחצי או חמש. משם היה ממשיך לבית הכנסת שלו לתפילת מנחה וערבית ולימוד משותף, ואז היה חוזר הביתה, לרחל ולילדים. "איש טוב," סיכם מרסל את התחקור הראשוני. "באמת חבל. אנשים טובים." וגם, "לא מבין, לא מבין."

בינתיים אף אחד לא הבין. "טוב, זה צפוי," מלמל לעצמו ז'קו, זה רצח. אבל הוא כבר ראה מקרי רצח, ותמיד כשאמרו ש"לא מבינים" זה היה מנימוס או כדי להסוות משהו, כי לרוב לא הפתיע אף אחד שרצחו את הנרצח. כאן נראה לו שהם באמת לא הבינו.

הוא התחיל לערוך את הרשימות. ממצאים בזירה, עדים, רקע, כיווני חקירה. הרשימות היו דלות מאוד. הרשימה של כיווני חקירה נשארה ככותרת בלבד. לאיזה כיוון הוא כבר יכול ללכת מכאן? רק לשאול, לשאול את ר' אברם, אם הוא בכלל נמצא איפשהו, כי ז'קו כבר מזמן לא מאמין כמו שהאמין פעם.

הוא שמע מבחוץ צעדים; צעדים שבלילות הוא חלם עליהם ובימים התפלל שלא לשמוע אותם. עמוס. תוך חצי דקה הופיעה בפתח הכוך דמותו הכבדה של עמוס, מסתירה את אור הפלואורסנטים שהשתלשלו ברפיון מתקרת המסדרון.

עמוס נחושתן היה שוטר עב כרס ושבע קרבות, בעיקר במטה המשטרה, שם פילס באטיות ובהתמדה את דרכו למה שבעיניו תמיד היה הפסגה - פיקוד על תחנת הדר הכרמל, חיפה, של משטרת ישראל. שנים ארוכות של מאבקי אגו במסדרונות התחנה וכישלונות מקצועיים חוזרים ונשנים הפכו אותו לשוטר בכיר ונרגן. פקודיו חשו זאת על בשרם מדי יום. עמוס אמנם היה שוטר ותיק ובעל ניסיון, אבל הוא אף פעם לא הועיל לז'קו בעצה טובה, בטח לא בקידום חקירות מורכבות; במקרה הטוב הוא לא הפריע.

"נו, ז'קו?"

השאלה נותרה תלויה בחלל הכוך. ז'קו השפיל עיניים לרשימות שלו ודיווח בקול רפה: "החקירה בראשיתה, אבל יש לי בראש כבר כמה כיוונים."

עמוס התבונן בו במבט מרוכז והמשיך: "אני רוצה שאתה תוביל את החקירה, ואני רוצה שתגיע לרוצח מהר, ז'קו."

"כן, המפקד," ענה לו ז'קו.

עמוס הסתובב לצאת מהחדר. לפתע נעצר, הסתובב בחזרה והפטיר, "תדע לך שרגב מתעניין מאוד במקרה, רוזנפלד היה מהעיר שלו," ויצא.

עכשיו נוספה משקולת על גבו של ז'קו. רגב, ראש עיריית חיפה, היה חובב פלילים ידוע, שאהב לבקר לקפה אצל עמוס לפחות פעם בשבוע. ככה הוא שמר את האצבע על הדופק וּוידא שאף פעם לא תיפתח "חקירה רגישה", כמו שהוא קרא לכל מה שהיה קשור לעולם הפוליטי, בלי ידיעתו. ככה הוא גם הבטיח שאם חלילה יגיע לעמוס מידע כלשהו בעניינו, הוא ישמע על זה מפי הסוס ויעצור את העניין בעודו באבו. רגב ידע למה הוא מוטרד. הוא לא היה צדיק תמים, וגם במנגנון המפלגה, שהיה רווי מעשי שחיתות קטנים, שמו היה ידוע כמי שמוביל בתחום. רגב מצדו גמל לעמוס בכיבודים שונים: הזמנות לאירועים רשמיים, פגישות עם מנהיגי המפלגה והמדינה, ופעם אפילו נסיעה ארוכה לחו"ל. הדו-קיום הזה עשה טוב לכל הצדדים, והם היו מאוד מרוצים מהסידור.

בינו לבין עצמו, ז'קו קונן על מר גורלו. הוא הרגיש שאלת המזל, או מה שזה לא יהיה, מתעמרת בו. במקום לקבל תיק רצח קל לפיצוח שמביא כותרות מיידיות וצילומים בעיתון, תוך שבוע-שבועיים, הוא "זכה" תמיד במקרים הבלתי-פתורים, שעד שפיצח אותם, כבר לא עניינו אף אחד. ועכשיו גם רגב. הוא קם בכבדות. רגע לפני שיצא מהחדר הכניס לכיסו את ספר התהילים הקטן שנתנה לו אמא שלו כשהתגייס למשטרה. לא יועיל, לא יזיק.

הוא פנה ימינה וירד במדרגות האבן השחוקות לקומת החוקרים. את מרקוזה לא היתה לו ברירה אלא לצרף לצוות החקירה, אבל הוא היה חייב מישהו נוסף. הפור נפל על אהוד, שהיה חוקר צעיר אבל יעיל וממושמע, ובמפתיע גם די אינטליגנטי וחרוץ. הוא ידע שהוא צריך לבקש אישור מאורי, ראש הצוות של אהוד, אבל לא היה לו כוח למנהלות האלו עכשיו. הוא נכנס לחדר החוקרים. "אהוד, בוא," הוא אמר, פקד.

אהוד, שהיה שקוע בקריאת תיק עב כרס, התנער והתרומם לקראת ז'קו. הוא ניחש מה ז'קו רוצה וידע שזה לא יקדם אותו, אבל גם שאין לו ברירה. הוא גם קצת שמח. ז'קו אולי לא היה האיש החזק בתחנה, אבל הוא היה קצין חקירות מנוסה שנעים לעבוד איתו, ועל הדרך גם אפשר ללמוד ממנו כמה דברים. "אצלי עוד חמש דקות, בסדר?" הסמ"ך של ז'קו שרקה, שריד למבטא הזר שהצליח להיפטר ממנו.

"בסדר, ז'קו."

בדרך הוא עבר גם ליד שולחנו של מרקוזה. "עוד חמש דקות אצלי." מרקוזה הנהן.

משם הלך ז'קו למטבח הקטן לשפות את הפינג'אן על האש. יש לו חמש דקות לקפה, שלישי לבוקר הזה. הוא לא יחמיץ הזדמנות. אחר כך הוא הלך להשתין ובעט באסלה חזק מדי כשגילה שהמים שוב לא יורדים. הוא דידה משם, מקלל, אל הכיור, ונאלץ להתבונן בעצמו בראי המלוכלך. בן שלושים ושתיים, אבל נראה יותר. על הכתפיים דרגות פקד שכבר מזמן שם וכבר מזמן היה צריך להחליף. הקרחת על ראשו רק התרחבה, והזיפים שלא הספיק לגלח הבוקר לא הוסיפו לו חן - ובכל זאת, הוא ידע, כשמדובר בחקירות, הוא הטוב מכולם.

4.

רחל התכוננה לרגע הנורא של היום - הילדים. השעה היתה שתים-עשרה, ולאה'לה אחותה כבר היתה אמורה להיות בדרכה לבית של גיטה עם צבי וטובה הקטנה. בינתיים השמועה עשתה לה כנפיים. ר' אברם היה מוותיקי הקהילה ומאהוביה; אף על פי שלא היה תלמיד חכם או פעיל מאוד, כולם חשבו שהוא איש נעים וישר דרך ורחשו לו כבוד. כולם בקהילה הקטנה ומחוצה לה גם הכירו את החנות והיו מבקרים שם לפחות פעם בחודש. מחוץ לבית של גיטה, ששכן ברחובות העליונים והמבוססים של הדר הכרמל, כבר התגודדו סקרנים. גם הטלפון לא הפסיק לצלצל. גיטה היתה מעשית; היא הדפה טלפונים סקרניים וטיפלה רק במה שנחוץ.

ר' חיים הופיע בחוץ עם אנשי חברה קדישא, שביררו כמה כסף יכול הנפטר להשקיע בחלקת קבר במקום הנכון. גיטה הדפה אותם בכעס, והם, שפחדו ממנה ומהשפעתה, הימרו שהוצאות החלקה והלוויה יכוסו בסופו של דבר. הלוויה נקבעה לשעה שש בבית העלמין הישן - בית עלמין ירוק עם נוף לים. בינתיים התקשר גם הרב לורנץ והציע בעדינות שגם הוא יהיה בין המספידים. גיטה ידעה שמספר המספידים יהיה בלתי-נסבל, אבל הבינה שאין להן ברירה. רצח בתוך הקהילה לא קורה בכל יום, והספד בלוויה הבטיח הופעה בפני קהל רחב ומכובד.

הילדים הגיעו.

בעודם עולים בגרם המדרגות שהוביל מהרחוב לביתה של גיטה נשמעו בחוץ יפחות כבושות. האנשים - נשים בעיקר - שהתקבצו שם נקרעו בין האינסטינקט לבכות לבין הרצון שלא להכביד על היתומים הטריים.

הילדים נכנסו לבית עם לאה'לה, וארשת פניהם לימדה את גיטה שהם כבר מבינים מה קרה. בוודאי צבי, שהיה כבר בן עשר, ואולי גם טובה הקטנה, בת השבע. לאה'לה הובילה את הילדים לרחל, וזו, כשהילדים בחיקה, פרצה בבכי לא נשלט. הילדים רק נתלו עליה ולא אמרו דבר.

אחרי כמה דקות שבהן היו הילדים חבוקים, כמעט חנוקים בין זרועותיה, בלי יכולת של ממש לזוז, אמר צבי, "אמא, מה נעשה?" הבכי של רחל רק התגבר. לגיטה המבט שלו הזכיר את המבט של הילדים שם, אחרי שהתחילו להבין את נוראות החיים בגטו.

"רחל, רחל," גיטה ניסתה. "בואי, ניסע הביתה להתארגן." היא הרחיקה בעדינות את הילדים מרחל ונתנה ללאה'לה את תרמילי בית הספר שלהם.

כשהדלת נפתחה והפמליה נראתה בפתח הבית, התגברו יפחות המתקהלים בחוץ. "אוי, רחל, אוי, ר' אברם..." מבט אחד של גיטה הספיק כדי להשתיק אותם, ומחוות יד פתחה שביל למעבר בהתקהלות הקטנה. גיטה הובילה את כולם למכונית הווקסהול שלה. לאה'לה התיישבה במושב הנוסע ונתנה לרחל ולילדים לשבת במושב האחורי. "ילדים שלי, אברם," מלמלה רחל חליפות.

אחרי נסיעה קצרה חנתה המכונית מול שער הכניסה לבניין. גיטה הבחינה מיד שהחברים היעילים מחברה קדישא כבר הספיקו להכניס את ר' אברם למסגרת שחורה. מודעת אבל גדולה התנוססה על השער. "נפלה עטרת ראשנו", "אבד משוש לבנו" וכהנה וכהנה ביטויי אבל. "ר' אברהם רוזנפלד, איש ישר דרך, נלקח בדמי ימיו". לא "נרצח", זה לא מכובד. "הלוויה תתקיים היום בבית העלמין הישן של חיפה". רחל, הילדים ולאה'לה היו החתומים היחידים. לא היתה עוד משפחה אבלה.

"בואו נעלה," גררה גיטה את הפמליה למעלה. הם עלו בכבדות במדרגות הגבוהות לקומה הראשונה, לדירת משפחת רוזנפלד. הדירה היתה אפלולית וקרירה. ההוֹל היה מסודר ונקי, וכך גם שאר הבית. רחל היתה מסדרת אותו בכל ערב, ופעמיים בשבוע גם מכבדת את הרצפה. הכול נותר כמו שהשאירה אותו רחל בבוקר, אבל כל כך שונה. היא ראתה את החומש של אברם, שממנו למד בכל שבוע "שניים מקרא, אחד תרגום", ממתין לו על השולחן, מזומן ללימוד של יום חמישי בערב. בחדר השינה עוד המתינו לו בגדי בית הכנסת שהיה לובש בכל יום לפני שעלה להתפלל מנחה וערבית.

"רחל, חייבים לדבר רגע." גיטה אחזה בידה בחוזקה. היא השאירה את הילדים עם לאה'לה, גררה את רחל לסלון וסגרה את הדלת. "רחל, תראי, עוד שלוש שעות הלוויה. חייבים לדבר רגע. את רוצה לשמוע על זה?" רחל הנהנה. "אז הרב יספיד וגם ר' חיים. בכל זאת הוא מכיר את אברם עוד משם, וגם, לא תאמיני - רגב, ראש העיר. הוא התקשר אישית ואמר שהוא מכיר את ר' אברם וכזה אסון ושהוא ישמח. כלומר אי-אפשר לסרב לו." רחל ידעה כמה תיעב אברם את הפוליטיקאי שצמח מהעיירה שלהם, אבל גם הבינה שאיכשהו זה לכבודו, וגם שאין לה ברירה. "את תרצי לומר משהו, רחל?" רחל הביטה בה בעיניים חלולות. היא אף פעם לא דיברה בציבור, אז בטח לא הפעם.

השעות נקפו במהירות ושעת הלוויה התקרבה. רחל, נתמכת בלאה'לה, הצליחה להביא את עצמה לארון חדר השינה כדי לבחור שמלה. כששלפה משהו מהמגירה התחתונה, התגלו לרגע המכתבים. היא מיהרה לדחוף אותם למקומם, עמוק בירכתי הארון, לפני שלאה'לה תצליח להבחין במשהו. אחר כך הסבירה ללאה'לה מה היא צריכה להלביש לילדים ונשכבה על המיטה הזוגית, הריקה עכשיו לנצח, באפיסת כוחות.

הכול היה מוכן ללוויה.

5.

ז'קו חזר אל הכוך ומצא על השולחן הודעה ממלי, פקידת המשמרת: "הלוויה של אברם רוזנפלד בשש בבית הקברות הישן בכניסה לעיר". תמיד הוא הלך ללוויות של ה"קליינטים" שלו. לשם הגיעו כל מי שהיו קשורים לנרצח, ולפעמים גם אלה שהיה להם קשר לרצח עצמו. לא פעם זה נתן לו עוד כיוון, עוד קצה חוט.

עד הלוויה נותרו לו שלוש שעות.

תוך כמה דקות התייצבו בכוך מרקוזה ואהוד. אהוד הניח למרקוזה לשבת על הכיסא היחיד שהיה שם והביא לעצמו כיסא עץ ישן מאי-שם.

"טוב, תראו, אין לנו הרבה. אהוד," פנה ז'קו לחבר החדש בצוות, "אנחנו היינו שם בבוקר - די ברור שזה רצח. אשתו רחל מצאה אותו. איתה אין מה לדבר בינתיים. אתה תעבוד מול הצוות של טוביה מהזיהוי הפלילי ותראה מה הם הוציאו משם. אני רוצה הכול. ואני רוצה שתוודא איתם שהם בדקו הכול. אתה יודע - כלי רצח, גופה, זירה; הכול. ושגם את הנתיחה יסיימו צ'יק צ'ק. אני לא רוצה לחכות לדוח שבועיים הפעם.

"מרקוזה. אתה קודם כול מוציא לי דוח על מה שהיה הבוקר - השמות של כל העדים, תיאור זירה, כל מה שמצאנו שם. אני רוצה, עוד לפני הלוויה, לקבל עדכון ראשוני."

שניהם הנהנו וקמו לצאת. כשכבר היו בפתח הכוך הוסיף ז'קו, "ואני רוצה אתכם איתי בלוויה. לא בא לי לעמוד שם לבד עם רגב ועמוס." הם הנהנו בהבנה.

כששמע ז'קו את צעדיהם במדרגות, קם לצאת. תחילה החליף את המדים למכנסי חאקי וחולצה פשוטה שתמיד החזיק במשרד. אחר כך אסף את תיק השטח שלו ווידא שהמצלמה והפנקס החדש שם. במחשבה נוספת הוסיף לתיק את משקפי השמש שלו וכובע רחב שוליים. אז הזיז כמה מסמכים מצד לצד בשולחן, מה שנתן לו תחושה שהוא מסדר אותו, ויצא.

הוא חלף ביעף ליד שולחן היומנאי, מלמל לעברו "אני יוצא לשטח" ויצא לצהריים שטופי שמש. לאחר שהתרחק מבניין התחנה נעצר והוציא מהתיק את הכובע ומשקפי השמש. עכשיו הוא נראה יותר כמו דייג מנמל הקישון ופחות כמו חוקר במשטרת ישראל. הוא עלה ברחוב ביאליק ופנה לרחוב החלוץ, ומשם לרחוב יחיאל ולשוק. בפינת יחיאל וסירקין נעצר. הוא הגיע למחוז חפצו.

המטבח של סימה - או כמו שכינו אותו יושביו ביומרה, "הפרלמנט" - היה אחד המוסדות המפורסמים והוותיקים בחיפה. סימה, שסיפרו שהבריחה את הגבול מעיראק דרך סוריה עוד ב-46', פתחה את המטבח שלה בפינת הרחובות יום לאחר החלטת החלוקה, "שיהיה מה לאכול במדינה של היהודים". בתחילה, סיפרו הוותיקים, הוגש שם רק אוכל עיראקי. אבל סימה היתה פתוחה ללמוד מטבחים אחרים והצליחה לבשל כאילו נולדה לתוכם, וכל עלייה הוסיפה משהו לתפריט.

האוכל והמיקום זימנו לפרלמנט דרך קבע את שועי העיר: עסקנים פוליטיים, עורכי דין שסיימו דיון בבית המשפט הסמוך, לצד אושיות השוק וסוחרים, וגם, כצפוי, את אנשי העולם התחתון של חיפה. מדי יום בצהריים היו נפגשים שם, חבורות-חבורות, לפי גילדות מקצועיות, ודנים באירועי היום בעיר ובמדינה. ז'קו בא לכאן בכל פעם שהיה חשוב לו לדעת מה אומר "הרחוב החיפאי". לפעמים שעתיים-שלוש של ישיבה על מרק קובה וכמה כוסות קפה שחור הניבו יותר מודיעין משבועות מפרכים של חקירת חשודים ומקורות ברחובות. ביום כזה, כשרצח התרחש במרחק כמה בניינים מכאן, זה היה המקום הראשון לבוא אליו, לנסות לקלוט משהו מהאוויר.

סימה והצוות הקבוע הכירו את ז'קו, ידעו מי הוא וידעו מה הוא מחפש. בהסכמה שבשתיקה הם לא הפריעו לו ולא הסגירו את זהותו לפני באי המקום. לפעמים גם היו דואגים לסובב את הדברים כך שישב במקום ה"נכון". הפעם כמעט כל מקום היה נכון: כל השולחנות עסקו בדבר אחד - הרצח. ז'קו התיישב בשולחן הסמוך ל"שולחן של השוק", שממנו נוהלו בפועל העסקים והסכסוכים של רחוב סירקין. חלק מהיושבים הוא הכיר, ואחדים מהם הכירו אותו. הוא שקע לתוך הכובע שלו, מנסה להיבלע.

עבּד, המלצר הקבוע במשמרת הצהריים, ניגש אליו. "מה תאכל, אדוני?"

"כרגיל, עבּד. אמרתי לך, לא צריך לשאול," הוסיף בחיוך.

השולחן שלידו נראה כעונה לציפיות. כולם היו נרגשים מהרצח שקרה במרחק מאתיים מטר משם, בשוק שלהם.

"אין סיכוי. אין סיכוי." זה היה קולו של עיסא, הבעלים של כמה בניינים בשוק, שב-48' היה לו השכל להישאר בחיפה ולא להאמין לתעמולה הערבית ולברוח לנצח.

"אבל אני אומר לך, היה שם איזה משהו. אולי לא עולם תחתון. לא, בטוח לא. אברם היה איש טוב, באמת טוב. אבל מה, משהו שם היה מוזר בזמן האחרון."

ז'קו נדרך. הוא לא הצליח לראות את הדובר או לזהות את הקול. הוא רשם לעצמו לתחקר את עיסא. הוא בטח ידע.

"אתה סתם אומר," אמר מישהו אחר. "זה היה הבן אדם הכי רגיל בעולם. כל יום היה פותח בשעה קבועה, סוגר בשעה קבועה. מתפלל בבית כנסת שלו. וגם אשתו רחל, היא בן אדם טוב ונראה שהם היו בסדר."

"בסדר, עאלק," ענה מבטא מרוקאי כבד. "אולי לא נכנסת שם אף פעם כשהם רבו. דם בעיניים היה לה. אני לא הבנתי כלום כי דיברו הונגרית, אבל זה שהיה שם חם, זה בשפה בין-לאומית," הקול צחק צחוק קצר ונדם.

ז'קו רשם לעצמו את הדברים. זה עדיין לא כיוון חקירה, אבל גם זה משהו.

ואז זה בא. במבטא רומני כבד. "אני אומר לכם שהיה לו כמה דברים עם הספקים שלו מהצפון. אמרו תמיד לא שילם, כן שילם. לקח אשראי. פגע בכבוד שלהם." ז'קו הכיר את האיש. הוא היה הבעלים של חנות המשקאות בפינה של רחוב החלוץ. גם בתקופות הקשות היה אפשר להשיג אצלו ערק משובח, ולכן היה תחנת חובה בסיבוב יום שישי בשוק. ז'קו גם ידע שהוא התפלל עם רוזנפלד באותו בית כנסת והם היו מיודדים. הוא הוסיף לפנקס גם: "חנות המשקאות - לתחקר", והיה שבע רצון. לפחות יש לו משהו.

אחר כך השיחה נסבה על זירת הרצח. בין נגיסה בחריימה לניגוב חילבה עם לחוח, הם התחרו ביניהם על תיאורי זוועה אותנטיים.

"היו לו שבע-עשרה דקירות, היו לו," שח לא-מגולח אחד שישב בפינת השולחן.

"אתה מבלבל את המוח," שח אחר, "היה לו חתך אחד, אבל ככה בצוואר," וסימן ביד על הצוואר, "שחטו אותו." וכך הלאה.

לז'קו לא נותר זמן רב. הוא עוד היה צריך לחזור לתחנה ולצאת משם ללוויה עם אהוד ומרקוזה. הוא נכנס למטבח. סימה שמחה לקראתו כרגיל.

"צרות, אה, ז'קו? תגיד לי, איך זה יכול להיות? בן אדם כזה טוב, היה יושב כאן לצהריים, לא עושה בלגנים, איש צנוע, תמיד השאיר טיפ יפה. יא אללה, יא אללה."

ז'קו הניח יד על כתפה. לא היה לו מה לחדש לה.

"איפה עבּד?"

"רגע, אני קוראת לו. עבּד!" קולה הרעים בחלל המסעדה.

עבּד הופיע בפתח המטבח.

"אהלן, ז'קו."

"תגיד - אבל בינינו, כן? - איפה אני משיג את עיסא?"

"זה לא בעיה. או הוא כאן או הוא במשרד שלו מעל הדוכנים שלו שמה למטה," אמר והצביע בכיוון שורת דוכנים במורד רחוב יחיאל. "או הוא בבית שלו בחסן שוקרי. לא יודע איפה זה בדיוק."

זה הספיק לז'קו לעת עתה. הוא שילם לו, חיבק קלות את סימה ויצא מהמסעדה.

6.

הלוויה התחילה באיחור. עד בית הלוויות שמעו את הוויכוחים של אנשי חברה קדישא. בסופו של דבר המיטה הגיעה והלוויה התחילה רשמית.

רחל והילדים, נתמכים בגיטה ובלאה'לה, עמדו במרכז ומסביבם מאות אנשים; ערב-רב של בני הקהילה, תגרני השוק, סוחרים וספקים שעבדו עם אברם ולקוחות קבועים שהעריכו אותו על יושרו. בתוך הקהל היו פזורים גם כל האנשים שהכירו את אברם "משם"; בני העיירה ששרדו, חברים למחנה העבודה וכאלה שעשו איתם את הדרך באונייה לארץ דרך מחנות העקורים. כמעט היה אפשר לזהות אותם לפי הלבוש ולפי איזו צלקת לא מוגדרת בעיניים. במרכז הרחבה, לא הרחק מרחל והילדים, עמדו רגב, שהכין את עצמו להספד, ועמוס, עטור במדיו ואותותיו. לידם עמדו הרב לורנץ, ר' חיים הגבאי ועוד כמה שהחשיבו עצמם לחשובי הקהילה.

ז'קו והצוות, בלבוש אזרחי, התייצבו בקצה השביל המוליך לבית הלוויות, משם יכלו להתבונן על באי הלוויה. ז'קו אפילו הביא איתו את מצלמת הניקון שלו, כדי לתעד טיפוסים מעניינים שתקלוט עינו. לפעמים זה עבד.

ראשון המספידים היה הרב לורנץ. בקול שבור כנדרש הוא תיאר את צניעותו של "ר' אברם שלנו", את "נועם הליכותיו" ואת "דבקותו בה, אחרי כל מה שהוא עבר", והוסיף ואמר: "איך זה אברם, שיצא משאול התחתיות של הצורר הנאצי, שאיבד כל כך הרבה, מת ככה כאן, על אדמת הקודש?"

אחריו דיבר רגב. הוא הפליג אחורה בהיסטוריה של אברם ובעבר המשותף שלהם "שמה", ואפילו תיאר איך למדו, הוא ואברם, יחד באותו בית ספר. רחל ידעה שהוא משקר.

אחרי ההספד של רגב, ואחרי ההספדים של עוד עסקנים וגבאים, כשכבר נדמה היה לכולם שכלו המילים, הגיח מתוך הקהל דוד אקשטיין. איש שקט, ספון תמיד בתוך עצמו, שמעטים שמעו אותו מדבר, ובוודאי לא מול קהל.

"אני חייב לומר. אני חייב לספר."

קולו היה חלש, מהוסס. רחש עבר בקהל. הזמזום שליווה את כל הדוברים האחרים, פסק.

"כשהיינו שמה. בגטו. אברם, הוא הציל אותי, הציל את חיי." הוא שתק למשך דקה ארוכה ואז המשיך. "היינו במסדר בוקר, אני כבר הייתי גמור, לא יכולתי לעמוד." שתיקה. "כל מי שנפל, ירו בו, יימח שמם. ירו גם במי שעזר להם. אבל לאברם לא היה אכפת, הוא החזיק אותי שאני לא אפול ודיבר אלי כשכבר הייתי מת בעמידה, לא ויתר. כמעט הרגו אותי. כמעט הרגו אותו. ככה עמדנו בשמש חצי יום. לרגע אחד הוא לא הפסיק להחזיק אותי, הוא לא הפסיק לדבר אלי. ככה עברתי את זה, ככה עברתי את המלחמה. בזכות זה אני כאן, אבל הוא כבר לא." ואז הוא התמוטט ונפל לידיו של ציון מהעירייה שעמד מאחוריו.

רחל, שעד עכשיו בקושי הקשיבה להספדים, נדרכה. מילותיו של אקשטיין בקול הרועד שלו החזירו אותה לשם. לימים הראשונים. את מילות הקדיש של צבי הקטן, שחזר מילה במילה אחרי הרב, כבר שמעה מתוך ערפל.

7.

גופתו של אברם הורדה אל הקבר, והמשתתפים החלו למלא את חובתם הטקסית. הגברים עמדו בשורה ארוכה, וכל אחד מהם בתורו אחז באת והטיל על אברם צרור עפר. הרב עמד מנגד לקבר, ליד רחל והילדים. ככל שהלך בור הקבר והתמלא, נעשו היפחות של רחל שקטות. כאילו רגבי העפר המצטברים מעל גופו של יקירה מכסים גם אותה ואת חייה.

לאחר מכן נעמדו הגברים והנשים בשורה בסמוך לחלקת הקבר והאבלים עברו ביניהם, פוסעים לאט, המומים, לעבר היציאה מבית העלמין. אחרי שיצאו האבלים הקהל התחיל להתפזר, וז'קו והצוות פנו גם הם לעבר היציאה, מנסים להיטמע בשאר המלווים. אדם כפוף, צעיר שנראה כמו זקן, התקרב אליהם.

"אדוני."

ז'קו לא היה בטוח שהוא פונה אליהם והמשיך ללכת.

"אדוני," הפעם בקול רם יותר.

"כן?" ז'קו נעצר ופנה אליו.

"אדוני שוטר, נכון?"

"כן." ז'קו לא חשב שהבגדים האזרחיים יסתירו אותו, אבל תמיד הרגיש מופתע וחשוף כשזיהו אותו כשוטר בבגדים האלה. "אני שוטר, כן. איך אני יכול לעזור?"

"אני אלכס. אני מכיר את אברם משמה, מהמלחמה."

"כן?"

"כן, אני מכיר אותו משמה. יודע מה שעשה שם, אתה יודע. כל הדברים, אה, הדברים שעשה."

ז'קו הנהן, אף על פי שלא היה לו מושג על מה הוא מדבר. הוא העדיף תמיד לתת את התחושה שהוא יודע יותר ממה שידע באמת. בינתיים בית הקברות התרוקן ונשארו בו רק כמה מהמשתתפים בלוויה, שניצלו את ההזדמנות לבקר מכרים מתים אחרים.

"תשמע - איך אמרת, אלכס?" האיש הנהן. "אני מאוד אשמח לדבר איתך יותר. אבל כאן, זה, זה לא מתאים. אולי תבוא לתחנה שלי? זה בעיר התחתית, מתחת להדר. תבוא אלי לשם לדבר?"

"טוב. בסדר, אדוני," אמר האיש. "מתי?"

"מתי?" הדהד אחריו ז'קו. "מתי? תבוא ביום שלישי. אני יושב בקומה השנייה. תשאל בכניסה על ז'קו, יביאו אותך אלי. יום שלישי בעשר בבוקר, כן?"

"בסדר," אמר האיש ופנה לדרכו מהוסס.

ז'קו חייך אל הצוות שלו חיוך ידעני. "זה תמיד עובד, אמרתי לכם. תמיד משהו צץ בלוויות האלו. לכו תדעו, אולי הרוצח היה כאן, רק צריך למצוא אותו. נפתח את התמונות מחר. יאללה, עוד יש לנו המון עבודה. לכו לנוח."

אהוד ומרקוזה פנו ללכת לתחנת האוטובוס הסמוכה, בתקווה לתפוס את האוטובוס הקרוב שמגיע לעיר. ז'קו לא מיהר. הוא ידע שגלית כבר בטח הגיעה הביתה ושהיא בטח מחכה לו. הוא אהב אותה בדרך כלל, אבל לפעמים היא עלתה לו על העצבים. ולפעמים, או ליתר דיוק לא מעט פעמים, הערבים עברו עליהם במריבות מרות. היו יושבים יחד ליד השולחן במטבח הקטן והאפל שלהם, בדירת שיכון שכורה בקריית אליעזר; היא היתה מתלוננת על העבודה שלו, ועל זה שהוא לא מקשיב לה מספיק. והוא היה שותק, וזה היה מוציא אותה מדעתה. כשהיה בעיצומו של תיק, הראש מלא במחשבות ורעיונות, הדבר האחרון שרצה היה הרעש של גלית. לכן החליט לחזור לשוק ולחנות, לנסות לראות מה הלילה בשוק יגלה לו, אילו טיפוסי לילה יסגירו לידיו עוד סוד קטן, עוד פרט מידע שיתברר פתאום שהוא רלוונטי.

8.

רחל והילדים הוסעו הביתה על ידי חיים הגבאי, שהיה הבעלים הגאה של מונית דה-סוטו שחורה מודל 49'. חיים אהב את המכונית שלו אהבת נפש, וטיפל בה במסירות רבה יותר, כך אמרו הבריות, מזו שהפגין בטיפול באשתו ומשפחתו. בגלל חשיבותו העצמית היה ידוע בעיר כמי שגובה מחיר מפולפל על כל מרחק, אבל על הנסיעה הזאת הוא לא לקח כסף.

הדרך עברה בשתיקה. לרחל כבר לא היו דמעות להזיל, והילדים היו המומים מכדי לבכות. לאה'לה נדחקה במושב האחורי של המונית, מלטפת את ראשה של טובה ברחמנות.

נסיעה של חצי שעה, בכביש המחבק את שולי הכרמל ונושק לים, ולאחר מכן מתפתל במעלה השכונות של חיפה, עד ביתם. העולם כבר היה חשוך, וכך גם האווירה במונית.

הם עצרו ליד הבית, אבל רחל נשארה לשבת במקומה, לא מסוגלת להניע את עצמה, להינתק מהמושב הקדמי של המונית ולחזור אל הדירה הריקה מאברם שלה. לאה'לה יצאה אליה, פתחה את דלת המונית בצד שלה והושיטה לה יד. צבי, עכשיו בוגר יותר, מרגיש את כובד האחריות על כתפיו הקטנות, פתח את דלת הצד שלו והושיט יד לטובה, קורא לה לבוא.

הם עלו במדרגות השחוקות של הבית המנדטורי שבו הצליחו רחל ואברם לקנות דירה. רק נורה צהובה קטנה הטילה אור דלוח על דרכם. רחל נתנה ללאה'לה את המפתח, והיא פתחה לאטה את הדלת, מנסה מבלי להתכוון לעכב את החזרה אל הבית הקר בלי חיוכו החם של אברם. עד שפתחו את הדלת ונכנסו פנימה, כבר נשמעו בתחתית גרם המדרגות קולות דיבור וצעדים. "אלה בטח הרב והמתפללים," הפטירה רחל. "הוא אמר לי, צריך להתפלל כאן שלוש תפילות ביום. צריך שמישהו יאמר קדיש בבית הנפטר. זה טוב לנשמה, הוא אומר. משמח אותה בגן עדן." כאילו משהו יכול לשמח נשמה שנרצחה הבוקר בדמי ימיה.

עכשיו הם עמדו בהוֹל, ליד השולחן שסביבו העבירו יחד שבתות ושמחות, לא יודעים איך הם צריכים לנהוג. רחל כבר לא היתה מסוגלת לשאת את עצמה, להיות בשביל עצמה או בשביל הילדים. היא התנודדה אל חדר השינה וקרסה שוב אל המיטה, שהפעם דימתה לחוש בה בפעם האחרונה את חומו של אברם. לאה'לה הושיבה את הילדים במטבח, הניחה לפניהם חצי כיכר שמצאה במגירת הלחם וגוש מרגרינה, וביקשה מצבי שידאג לטובה.

בדלת כבר עמדו, בחוסר נינוחות, הרב לורנץ וכמה מתפללים מבית הכנסת. אחדים החזיקו סידורים, ושניים שעמדו סמוך לקצה המדרגות נשאו ארון קטן ובו ספר תורה. לאה'לה השפילה את עיניה. היא לא היתה רגילה להתנהל עם כל כך הרבה גברים, ודאי לא עם רב. "נורא ואיום, נורא ואיום," הרב מלמל ונכנס פנימה. האחרים הגו גם הם כמה ביטויי צער, מנסים לבטא את הזוועה שחשו, את ההשתתפות בכאב, ונכנסו אחרי הרב לסלון.

"איפה הילד?" שאל הרב את לאה'לה, "שיגיד איתנו קדיש."

"צבי," היא קראה לו.

הוא הופיע בפתח הסלון, גאה לרגע לראות אצלו בבית את הרב שלהם, זה שאבא שלו ציטט בכל שבת, זה שהסתכל עליו תמיד ממושבו באמצע בית הכנסת, דורש בפרשה. אבל אז נזכר למה נמצאים שם הרב וכל המתפללים האחרים, והשפיל את מבטו, מבויש, כאילו היה לו חלק בנוראות היום הזה. הגברים התפרסו בסלון, דורסים את הסדר המופתי ששרה שם, בחדר שאף אחד כמעט לא נכנס אליו, כי הוא "רק לאורחים" שבקושי פקדו את הבית. הרב נעמד קרוב אל חלון המרפסת והחל להתפלל תפילת ערבית. אחד המתפללים, איצ'ה, נעמד ליד צבי, רוכן אליו עם סידור פתוח, מורה לו את סדר התפילה וגם מנגב דמעה מקצה העין. "כאן, מיין קינד. ואחרי שמונה-עשרה אתה צריך לומר קדיש."

תוך כדי התפילה הופיעו בדלת כמה מנשות הקהילה. האחת - בידיה סיר, האחרת מחזיקה שקיות מלאות בירקות ופירות שהספיקו לקנות בשוק. לאה'לה סירבה במבט. הם לא צריכים נדבות. אבל הן חיבקו אותה בדממה ונכנסו למטבח לסדר את הכול.

אחרי התפילה התכנסו כולם בסלון. "איפה רחל?" שאל הרב.

"היא עייפה, הרב," אמרה מישהי.

גם הילדים, שהיו תשושים מהיום הארוך, הלכו לחדרם, ובאין אבלים לנחם, החלו המתפללים, החברים של אברם ורחל, לדון - איך לא - ברצח. כמה מהנשים העמידו שולחן באמצע החדר, כמו שצריך להיות בשבעה, והניחו עליו צלחות עם עוגיות ופיצוחים.

"רצח, אברם. מי היה מאמין," אמר אחד.

"מי היה מאמין. מי היה מאמין," הדהד אחר.

"אבל איך, למה? הוא היה תמים, ישר דרך, רודף שלום. מי יעשה לאברם שלנו דבר כזה?"

מוישה, שעבד בעירייה והיה הידען והמקושר לכל המי ומי בעיר, אמר: "למשטרה אין שום ידיעה מי זה יכול להיות. אני שמעתי את זה מרחמים ממחלקת ניקיון, ששמע מרגב, כשניקה שם ליד הדלת של הלשכה שלו."

"אני אומר לכם עכשיו כבר מי זה יכול להיות." כל העיניים הופנו לעבר הדובר. זה היה מרדכי, גם הוא סוחר בשוק, בעל דוכן למיני סדקית וכלי בית. "היו באים אליו, לאברם, כל מיני ערבים מהאזור של נצרת. לפעמים היו משלמים, לפעמים לא."

"אבל זה תמיד ככה איתם," ענה לו מאן דהוא. "הם לא משלמים, ואז בוכים, מבקשים שיחתכו להם את החוב."

"כן, בטח, אבל זה היה משהו אחר. היה סוחר אחד מכפר, אני לא זוכר איזה, שבא עם טנדר גדול והעמיס סחורה, פעם ועוד פעם. על זה אברם לא היה מוכן לוותר לו. הם רבו והוא אמר לו, ככה בערבית, אני מבין קצת מילים, אמר לו, 'אני אהרוג אותך.' אז הנה, הרג."

"אז תגיד את זה למשטרה, מרדכי," אמר מוישה. מרדכי הנהן בראשו.

אחר כך השתררה שתיקה, עד שמישה החייט, שכמעט אף פעם לא השמיע את קולו, התעורר פתאום מתוך שרעפים ואמר רק: "זה לא ערבי. זה לא ערבי." האחרים תלו בו עיניים שואלות, אבל הוא התכנס בחזרה אל עצמו, עטוף בשתיקתו האטומה כמו חליפות הצמר שהיה תופר.

אחרי עוד כמה פרקי תהילים הם נפרדו מגיטה, שעדיין היתה שם, ויצאו מהדירה הדוויה. החבורה התפרדה בכניסה לבניין בהמהומי פרידה ועצב. כשמישה פנה ללכת לדרכו, הרב לורנץ תפס אותו בזרועו.

"ר' מישה, אתה אמרת שם למעלה משהו. אפשר לשאול למה התכוונת?" מישה ניסה להשתחרר מהאחיזה של הרב וללכת לדרכו, אבל הרב לא ויתר.

"האיש רק נקבר; זה לא זמן טוב לדבר עליו, הרב."

"מישה, הוא לא נפטר בשיבה טובה במיטה. צריכים לנסות להבין איך זה קרה. בוא תעלה אלי לכוס תה. אני גר לא רחוק," ספק הציע ספק ציווה. מישה התרצה, והם פסעו בדממה אל ביתו של הרב.

כשנכנסו קיבלה אותם מינדי, הרבנית, במאור פנים. היא היתה אישיות בפני עצמה, פעילה בעיר ובקהילה, וכולם חיבבו אותה. "מישה, ברוך הבא." מישה חייך אליה חיוך קטן ונבוך. יהודי פשוט כמוהו, הוא לא היה מורגל בתשומת הלב של ראשי הקהילה. "מה תשתה, מישה?"

"תה, בבקשה." גם בקיץ, תה היה מה ששותים יחד. כאילו עוד לא יצאו מאירופה לחמסין הישראלי.

"בטח, בשמחה."

בינתיים הרב הושיב את מישה במטבח והתיישב לידו. כשהרבנית הגישה את התה וביקשה להצטרף, הרב סימן לה בעדינות להניח להם.

"יום קשה לכולנו," פתח הרב, מניח יד חמה על שכמו של מישה. הם ישבו זמן-מה בשתיקה, לוגמים מהתה.

"נכון, קשה לכולנו. אבל אותי היום הזה החזיר אחורה. לדברים שאני מנסה לשכוח יום ולילה," הוא פתח את הסיפור שלו.