לא יכולתי אחרת

השמים היו שמיכה כהה וכבדה, נדחפת לכסות על העולם סביב כאילו עומדת לחנוק אותו מרוב אהבה. המוני טיפות גשם חומקות משתחררות, מנסות ללא הצלחה למחוק את הצבע השחור שניצח, כמו תמיד, לעטוף את היקום. ירח עיקש נדחף, מזיז קצת ימינה הר ענן עצום מְמדים, משגר מתוכו זרוע משוננת להבת אש בת חלוף, לקרוע את חשכת הלילה בהבזק של ברק ארוך שובֶל, משתלח כמו חרב נשלפת מנדן מסתורי המנסה לערוף ענן פרוע.

מתחפרת מתחת לשמיכה, גוף מכוּוץ, אוסֶף פרקי איברים של ידיים ורגליים נבלעים אל תוך גומחת בטן חלולה ריקה מתוכן. ראש קשוב מלא מחשבות מנסה לקלוט ולפענח קולות של זַוועת צעקות, נדלקות וכבות חליפות, משגרות אותות של מצוקה, קריאות עזרה אל תוך הלילה, אל סערה מלַבּה חרדות מהלכות אימים סביב.

מנסה לאסוף רחשי זיכרון רחוק תלוי על בדל חלום.

באותו בוקר רחוק, ליד צלחת החביתה החרוכה אנסה לדוג שברים של מידע חסוי, שולחת חיישנים אילמים לרגל ולקלוט מי מהם ינדב שביב מידע, להשקיט את פחדיי וסקרנותי הילדוּתית.

אפילו ילדות יודעות כי אנשים לא זועקים צעקות של זוועה סתם כך אל תוך חלום. אימא תביט בי במבט המיוחד הזה שלה שיש בו אהבה מקומטת שבורה ומרחמת שהתייגעה עם השנים, היא תזיז הצִדה את כל השאלות שרציתי לשאול, שנשארו ארוזות בתוכי, ותחזיר אותי למציאות כשתשוב ותאמר לי - די עם החלומות, תהיי הגיונית, אי אפשר לשמוע שום דבר מהמרחק הזה ועוד ברעש כזה שעשתה הסוּפה שהשתוללה הלילה בחוץ.

האמת שהיא כנראה צודקת. אולי. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הקולות שהתקפלו ונחו לי על הכתפיים, מתחת לשכמות, בין הסוודר הדוקרני ופיסת העור המתוחה שם על גופי.

והקולות הבלתי מחוּקים יהדהֲדו סביב, ואין יד שתוכל למחוק את הדי האימה הדבוקים לכתלים של זעקת עזרה מהבית הסמוך, שבאה והתגלגלה אל תוך חדרי ביתנו, מבעד לקולות סופת הרעמים שהשתוללה בחוץ ושלא מנעה מהוריי להיחפז אל רוחל׳ה בניסיון חוזר, להציל אותה מנחת זרועו, אף על פי שהם יודעים כי עם בוקר תשוב ותסרב ללכת לתחנת המשטרה ולהתלונן. וכמו בפעם הקודמת, שוב תסלח לו מתוך רחמים או מתוך אהבה בלתי הגיונית ובלתי ניתנת להסבר.

כמו זאבה גוננה על גוריה כשהיה מפליא בה מכותיו, משמשת להם חומת מגן בעוד הם מסתתרים באימה מתחת למיטות, מתכווצים לתוך עצמם מפוחדים עד מוות, חוששים מנחת זרועו המשתוללת ללא שליטה, בטירוף דעת שמחר יישכח ויימחק מזיכרונו כאילו לא היה, ורק בתוכה יישארו ארוזים הכאבים שטחנו עד דק כל שביב של שמחה שנמחק מחייה. כל שנותר בה היה העלבון והכעסים, בעיקר על עצמה, על סלחנותה, ואולי על פחד בלתי הגיוני שליווה את חייה. היא הרגישה מבוזה על שלא היה בה הפיקחון, העוז והאומץ להיפרד ממנו, להילחם על זכות קיומה ולהשתחרר ממנו לעולמים.