לא מפסיקים אהבה באמצע

 הצצה ראשונה

מכלוף הקטן אמנם לא היה קטן, אבל המכולת שלו היתה קטנה וצפופה, והיה בה ריח שיש רק במכולת קטנה, הריח שנוצר מקרבת היתר שבין לחמניות הבוקר הטריות לעוגות הקינמון האישיות לשתי הצנצנות הגדולות שבתוכן נכבשים מלפפונים וזיתים. אל בליל ריחות המאפים, הקינמון והכבושים הצטרפו ריחות שיירי התבלינים, שנשפכו על הרצפה בזמן שמכלוף הכניס אותם בעזרת כף מתכת קטנה לתוך שקיות. גם שאריות החלב בגיגיות הפלסטיק הגדולות תרמו ריח חמצמץ משלהם למחול הריחות הנישא באוויר. בערבי שבת היה ריח גן העדן של החלות נאבק בריח הגיהינום של הדגים המלוחים, ולעולם יצאו חלות השבת כשריחן על העליונה.

את החשבונות היה מכלוף הקטן עורך על גזירי נייר בעזרת עיפרון, מתכחש למציאותה של קופה רושמת בעולם, ואת העיפרון הקטוּם הניח דרך קבע מאחורי אוזנו, כמי שמסרב להשלים עם מקצועו ומבקש להיות נגר. את הכסף היה מכניס לתוך מגירה בלי תאים, שבתוכה שכנו בערבוביה מטבעות ושטרות בצבעים שונים. במטבעות השתמש כעודף ללקוחות מבוגרים, לילדים היה מחזיר עודף במסטיקים עגולים. ליד המסטיקים ניצבו המאזניים הישנים. בכפם האחת נשקלה הסחורה, ובצדם האחר הונחו משקולות עשויות ברזל במשקלים שונים.

מקרר הארטיקים שעמד בפתח המכולת היה ישן ומטרטר. בתוכו היו שלגונים מוכי הפסקות חשמל שנזלה צורתם, ובכל זאת לא נמס מחירם.

מעולם לא נראה מכלוף הקטן יושב או עומד במקום אחד. הוא אירגן סחורה והזמין מוצרים, ולאורך כל הבוקר היה מסדר את העיתונים. כשתמה כל המלאכה, היה מתפנה למחברת החשבונות, שהיתה עבה כעוביו של ספר, מפני שרוב הלקוחות קנו בהקפה. מכלוף היה עובר על המחברת שוב ושוב, מתקן סְפרוֹת שעלה בהן ספק, מחשב מחדש מפעם לפעם את חובם של הלקוחות, ואחת לחודש היה מתקשר להזכיר לשלם לפני שיתפחו החובות. כשהיה מארגן ומסדר, לא היה ניתן לראות בו שמשהו אינו כשורה, אבל כשהיה מדפדף במחברת שלו ואוחז בעיפרון בצורה משונה, היה ניכר שהעיפרון נאחז בין האגודל של ידו הימנית ובין הקמיצה. ביניהן היה חלל גדול. האצבע המורה היתה חסרה, וגם האמה של מכלוף הקטן הסתיימה אחרי המפרק הראשון שלה.

באזכרה שנערכת מדי שנה למכלוף הקטן בשכונה מספרים, שאף שהיה בהול על ממונו, את מרבית חובותיו לא היה גובה לבסוף. כשהגיע מועד הפירעון, ואיתו הגיע למכולת של מכלוף הקטן בעל חוב קשה יום שלִבוֹ כבד עליו מצער התשלום, היה מכלוף עושה עצמו כאילו אינו מוצא את מחברת החובות, ואומר לו, "אין דבר, תן משהו על החשבון," ואחר כך היה מוחק בעזרת התשלום הקטן את החשבון הגדול. אולי הפריזו המְספרים, כדרכם של דוברים באזכרות, שהופכים מעשי אדם לאחר מותו למעשי נסים, אבל זרע של אמת היה טמון בכל הסיפורים.

מצלמות אבטחה לא היו אז, בימי ילדותו של אייל, אבל לבנה, אשתו של מכלוף, היתה גם היתה, ויש אומרים שזה היה עיקר תפקידה. מעולם לא נראתה לבנה מסדרת סחורה, ממדי גופה בקושי איפשרו לה ללכת בין המדפים הצפופים. גם ליד מגירת התשלום לא היתה מצויה בדרך כלל. רק כאשר מכלוף הקטן נעדר מן המכולת, היתה לבנה מקבלת תשלום ורושמת במחברת. ברוב שעות היום היתה יושבת על כיסא רחב בנקודה שחלשה על רוב שטחה של המכולת, ומשם היתה מנחה את הלקוחות. "אטריות יש במדף האמצעי מימין. לא שם. ליד הפתיתים, כן, כן, שם. אבקת אפייה נגמרה לנו. תבוא מחר. מכלוף יזמין." היא היתה היחידה שקראה לו מכלוף ולא מכלוף הקטן, אולי כדי שלא יחשבו שהתואר ניתן לו כדי להבחין בינו ובינה. מכיסאה הִנחתה את הלקוחות, ומכיסאה עקבה אחרי תנועות חשודות. ילד שהיה משתהה זמן רב מדי במקום שנסתר מעיניה, היה מעורר את חשדהּ וגורם לה ללחוש למכלוף הקטן, "לך תראה שם, הילד עם החולצה הכחולה."

אם היה החשד מתאמת, היה מגלה הילד שמידת הרחמים במכולת של מכלוף שמורה אך ורק לאנשים ישרים, וכי על ראשם של הגנבים ניתכת בזעם מידת הדין. לבנה היתה תופסת את ידיו של הילד בחוזקה וצועקת עליו, בין שהיו לקוחות במכולת באותה שעה ובין שהיתה ריקה. פניו של הילד היו מלבינות, ופניה של לבנה היו מאדימות. אף שידעה עברית, הצעקות של לבנה היו נישאות בשפת האם שלה, מפני שידעה שממילא עבריין שנתפס אינו מקשיב לדברי התוכחה, וכל שנותר הוא להטיל עליו אימה ויראה, ובמרוקאית האימה מזומנת יותר. אחר כך היה מגלה הילד שגם ממכלוף הקטן לא תבוא לו הישועה. גם הוא היה צועק, ובעברית, ומבטיח לילד שאביו עוד ישמע.

לפעמים היה חותם מכלוף הקטן את מסכת הצעקות שלו ושל אשתו בסטירה, ולפעמים, כשלא היו לקוחות במכולת, היה לוקח את הילד בידו, מחייב אותו לשבת על כיסא למולו ומכאיב לו בשקט בדברי תוכחה:

"במרוקו היינו משפחה של עניים מרודים, אתה שומע? אל תוריד ת'ראש עכשיו. ס'תכל עלי. לחם לא היה מספיק בבית. לא מדבר איתך על שוקולד. על לחם אני מדבר, כן? גם כסף לבית ספר לא היה לאבא שלי. בגיל שלך הייתי קם מוקדם בבוקר והולך לעבוד. במה? במה שיש. בסוף היום הייתי מביא הכול לאבא שלי. אבל היו ימים בלי מזל. ימים שבסופם לא היה לי מה להביא הביתה, כי לא הרווחתי כלום. לפעמים גם רימו אותי, הנבלות. וידעתי שאם אבוא הביתה ככה, בלי כלום, אבא שלי ישתגע. ואתה לא מדמיין איך היה אבא שלי כשהיה משתגע. אבל לא חשבתי לרגע לגנוב. מגויים לא גנבתי. אתה מבין? מגויים. ומה אתה חושב, שאצל לבנה זה היה אחרת? תשאל אותה! מה אתה חושב, שבגלל שהיא קצת מלאה עכשיו אתה יודע עליה משהו? אז אני יגיד לך, לבנה קצת מלאה עכשיו בשביל כל השנים שהיתה ריקה. בשביל לחם לא גנבנו, ואתה גונב לי מיהודי? ומה אתה גונב, ממתקים? תרים ת'ראש אמרתי לך. ס'תכל אלי. כן, ככה. אתה רעב? אין לך כסף? הנה, תיקח!" היה מכלוף אומר ודוחף לתוך הידיים של הילד את השוקולד שחמד, "תיקח, אני אומר לך, בחינם תיקח, תבוא אל מכלוף תגיד אני רעב, אין לי אוכל בבית, מכלוף ייתן לך מהצלחת שלו. אה, אתה מתבייש לקחת? לא, אל תחזיר לי. תיקח, תיקח! לא ממתנות אתה צריך להתבייש, אתה שומע? כשהייתי ילד גם אני קיבלתי נדבות, מה אתה חושב? לא היה בגד אחד שלבשתי ראשון. הכול מאחרים. לפעמים בבגדים שלי עוד נשאר ריח של ילדים שלבשו אותו קודם, ותאמין לי, לא לכולם היה ריח נעים. אבל לבשתי אותם, היתה לי ברירה? נתנו אז לקחתי, וגם אתה, אתה לא תשאיר פה את השוקולד, אתה שומע?" בשלב הזה כבר ליווה מכלוף הקטן את הקול שהתחיל להתגבר בתנועת יד מאיימת של שלוש אצבעות וחצי, "אתה תיקח, תקשיב לי טוב. תיקח ותצא. יא פרחח."

רק אחר כך הרשו לבנה ומכלוף הקטן לעבריין לעזוב את המכולת כשבושה מכסה את פניו, רושם הסטירה על לחייו, וילדותו של מכלוף נעוצה במצפונו. את השוקולד הוא לא אכל, ממתוק נעשה למר.

את רוב הקניות עשו הוריו של אייל אצל מכלוף הקטן. פה ושם התחילו להיפתח מרכולים גדולים וזולים משלו, אבל הוריו של אייל התעקשו לשמור אמונים למכולת. מחברת החובות של מכלוף ודאי פיתתה את מידת החסכנות של אבא של אייל, אבל שמירת האמונים היתה קשורה לחוב גדול מן העבר.

"מכלוף הקטן הציל לאבא את החיים במלחמת יום הכיפורים," סיפרה פעם אמא של אייל לילדיה את מה שאבא שלהם מעולם לא סיפר. "אבא היה קצין צעיר. מכלוף היה מילואימניק, כמעט בן ארבעים. הוא הציל אותו שם, בתעלת סואץ. זה עלה למכלוף באצבע וחצי שנשארו ליד התעלה וסיימו לו את המלחמה." היא הזכירה משהו על רימון ונצרה, ויותר מזה לא סיפרה, אולי כי בעצמה לא ידעה את הפרטים, ואולי מפני שהסיפור השלם לא עשה חסד עם בעלה.

אייל הגיע למכולת בשליחות הוריו מדי שבוע והצליח להתחבב על מכלוף הקטן, ואפילו לבנה הגדולה התרככה כשראתה אותו. כשהיה עוצר במכולת לקנות לחמנייה בדרך לבית הספר, היתה לבנה מבקעת את הלחמנייה בידיה לשניים ומכניסה פנימה בלי שביקש שתי פרוסות שפרסה מגוש של גבינה צהובה. בימים שנחה עליה הרוח במיוחד, היתה מוסיפה כמה זיתים מהדלי, ואייל היה מוציא אותם מהלחמנייה מיד אחרי שיצא. מרוב חביבותו עליה היתה לבנה מסתכלת תמיד על קופסת המסטיקים העגולים, חוככת בדעתה אם לתת לו, ולבסוף לא נותנת. הם הרי שמורים שם לצורכי עודף, ולא למתנת חינם. אבל ראו עליה שהיא רוצה.

מכלוף הקטן סמך על אייל אף שעדיין לא חגג יום הולדת אחת־עשרה. אייל לא ידע אם האמון שהוא נותן בו קשור לסיפור ההוא מהמלחמה. מכלוף הקטן לא אמר על כך מילה, הוא רק אמר לאייל שהוא הילד היחיד שהוא משאיר לבד במכולת מדי פעם. היה זה בימים שלבנה לא הגיעה למכולת, ומכלוף הקטן נשאר לבד. לפעמים היה חייב לצאת לכמה דקות, בדרך כלל לבנק. אל הבנק היה מוליך פעמיים ביום את הפדיון מחשש גנבים, ואל השירותים שבבנק היה הולך כשאר בעלי החנויות הקטנות, כי הם היו היחידים בסביבה וכמעט נקיים. לפעמים היה מכלוף הקטן מתקשר לביתו של אייל לשאול אם הילד יכול לבוא לשמור לו קצת. אייל היה משגיח על המכולת ואומר ללקוחות שמכלוף עוד מעט יחזור, ולפעמים, כשלקוח מוּכָּר לאייל היה לוקח מוצרים מועטים, היה אייל רושם בסוף ספר החשבונות מה לקח, ואחר כך היה מכלוף מתרגם את המוצרים לשפת המספרים. אבל בדרך כלל היה אייל ממתין במכולת לבדו, כי מכלוף הקטן היה יוצא ממנה בשעות שוממות.

אייל מעולם לא גנב מהמכולת של מכלוף הקטן, לא כאשר לבנה היתה יושבת על כיסא התצפית שלה, ולא כאשר הופקדה אחריות המכולת בידיו. נוכחותה של לבנה העלימה ממנו כל תאווה, אבל כשהיה שם לבדו, היו הממתקים משחקים לו בכפתורי החשק. המרמלדה והחלבה, שהיה מכלוף הקטן מוכר לפי משקל, רמזו לאייל שחסרונה של חתיכה קטנה לא יהא מורגש. גם הוופלים, השוקולדים והארטיקים הנמסים הצטרפו למחול הפיתויים, ויותר מכולם קרצו לו סוכריות הקפה (גליה, אחותו, כבר צחקה על הטעם המשונה שלו הרבה פעמים, "אתה בטוח שאתה ילד, אייל? ילדים לא אוהבים סוכריות קפה"), אבל הוא עמד בגבורה ולא התפתה. רק הסתכל, השתוקק והריח. כשמכלוף היה חוזר, היה מתברר שהאיפוק משתלם, ומכלוף גמל לו בקרמבו בחורף ובארטיק בקיץ.

מה שלא עשו לאייל הממתקים, עשתה לו מחברת החשבונות.

זה קרה ביום שלישי בבוקר. יומיים לפני יום הכיפורים. המורה לחשבון לא הגיעה באותו יום. הכיתה של אייל השתחררה מוקדם. בדרך הביתה נכנס אייל למכולת, קנה סוכרייה, שילם ורצה לצאת. המכולת היתה ריקה, וגם הפנים של מכלוף היו ריקות. הוא ישב וקרא שוב ושוב במבט עגום מודעה בעיתון על אזכרה ממלכתית לחללי מלחמת יום הכיפורים.

"תגיד, אייל, נשמה, אתה עושה לי טובה? אני יוצא להסתובב קצת. סידורים. ייקח לי יותר זמן מתמיד. הייתי סוגר, אבל צריך להגיע הספּק של השימורים. אתה יכול להישאר כאן איזה חצי שעה? לא ישגעו אותך, אל תדאג. זה לא שעה שאנשים נכנסים."

אפילו בלי העגמומיות של מכלוף הקטן היה אייל מסכים. כל שכן עכשיו, שהצער כבר כבש כל חלקה בפניו.

"ותגיד להוא מהשימורים שיניח שם, בסוף, שלא יחסום ת'מעבר. אם ישאל משהו על צ'ק, תגיד לו שאני כבר ידבר איתו."

מכלוף יצא, ואחרי רגע חזר. הוא נעל את המגירה עם הכסף, קרע את המודעה מהעיתון ושם אותה מקופלת בכיס של החולצה.

בעשר הדקות הראשונות עבר אייל בין המדפים והניח לממתקים להתגרות בו. אחר כך הגיע האיש מהשימורים, ומיד אחרי שיצא נכנס שמעון אמזלג, שכן של אייל, קנה שתי שקיות חלב וארבע שמנת. אייל רשם את המוצרים שקנה בסוף המחברת, ואחרי שאמזלג יצא הוא באמת רצה לסגור את המחברת, אבל במקום לסגור אותה התחילו אצבעותיו לדפדף. הוא פגש שם את רוב המשפחות מהשכונה, וגם הרבה מספרים ומחיקות. לא רק מספרים ושמות היו במחברת החשבונות, גם הערות.

אייל טייל במחברת לפי סדר האל"ף־בי"ת. ליד משפחת אבוטבול היה כתוב, "משלמים בזמן, לא צריך להזכיר." ליד ארגמן, "לבנה, אין להם. לדבר עם אסנת מהרווחה. מה נעשה." ובצד הכיתוב הזדחלה שרשרת מִספרים ארוכה מראש העמוד ועד השורה האחרונה בלי אף מחיקה. ליד משפחת ביגמן היה כתוב, "לבנה, שימי לב, לא לתת לילדים לרשום." ליד משפחת גור היה כתוב בעט אדום, "לבנה, שימי לב, גברת גור מבקשת לא לתת לאריה לקנות משקאות חריפים בלי שהיא יודעת." אייל ניסה להיזכר אם "אריה" זה השם של אחד הבנים הגדולים או השם של בעלה. ליד החשבון של משפחת דנינו היה כתוב "כפרת עוונות", ומימין לו בעיקר מחיקות. אז עוד לא למד אייל אצל הרב דנינו, וגם אילו היה מכיר אותו, מן הסתם ההערה הזאת היתה נשארת חידה סתומה בעיניו. ליד השמות כהן ולוי הופיעה גם כתובת מפורטת נוסף על השמות הפרטיים.

משם קפץ אייל היישר לאות תי"ו. היו שם החשבונות של משפחת תירוש ומשפחת תלם, וגם חשבון קצוץ של "תמי" (המספרה השכונתית), אבל העיניים של אייל נתפסו אל החשבון שבראשו נכתב "תמיר". זה היה הדף האחרון במחברת, אחריו נותרו דפים חלקים. היה זה חשבון ארוך, עשיר במספרים ובמחיקות, והסכום שהמתין מתחת לקו הסיכום האחרון היה של ארבע ספרות. בניגוד לשאר המשפחות, את החשבון של משפחת תמיר ליוו כמה וכמה הערות, שהבהירו שמחברת החשבונות איננה עושה רק חשבונות כספיים.

"לדבר עם רבקה. עם אבנר אין טעם לדבר," היה כתוב בראש החשבון. אייל קרא את ההנחיה העוקצנית הזאת שוב ושוב, מנסה לשווא למצוא לה פירוש שייטול ממנה את עוקצה. למטה ממנה היו כמה מספרים שנמחקו בקשקוש חזק של עיפרון, ואחר כך נכתב, "לא לשכוח להחתים את אבנר ליד כל קנייה. הוא לא סומך עלי." בכתב דהוי יותר נכתב, "יש דברים שאבנר שוכח." משם ואילך באמת הופיעה פיסת נייר עם מספר ולידו חתימה של אביו, מהודקת ליד כל אחת מהקניות הגדולות. ליד מחיקת חוב קטן היה כתוב, "שילם בזמן, מגיע צל"ש," ובאחת הקניות הקטנות, אולי קנייה שאייל עשה בעצמו, היה כתוב, "בלי עין הרע טובים הילדים שלו". בתאריך של לפני כמעט שבועיים הופיע סכום של קנייה גדולה (אולי של ראש השנה, חישב אייל). מעל סיכום החשבון נמתח קו, ומתחתיו הופיע סכום נמוך במקצת. בין שני הסכומים נכתב בכתב קטן, "הקמצן התווכח. אמר שזה יקר בשביל השתי קילו רימונים. על רימון הוא מתווכח איתי." ליד השורה התחתונה היה כתוב, "להתקשר לרבקה, לסגור חובות לפני כיפור."

אייל לא הכיר קודם לכן את ההרגשה שעלתה בו אחרי ההערות הפוצעות האלה. תחילה עלה העלבון אל הראש, הכה במצח ושלח לחיצות אל שתי הרקות, אחר כך ירד במורד הגוף עד כפות הרגליים, ולא נותר בהן עוד כוח לשאת אותו. אייל התיישב בכיסאו של מכלוף הקטן, כיסא מוגבה מאחורי הדלפק. שם, על הכיסא, התערבב לו העלבון בכעס נורא. איך הוא מעז, מכלוף הקטן?! הוא לא מכיר את אבא שלו בכלל, מה הוא כותב עליו ככה? אייל שמע הרבה פעמים את אבא שלו אומר לאמא שצריך לחסוך ושאין להם עכשיו כסף להוצאות מיותרות. הוא דואג להם, הוא לא קמצן. אם מישהו פה קמצן זה הוא, שמשלם לו קרמבו קטן בשביל לשמור על כל המכולת הגדולה. חבל שהוא לא היה אצלם בראש השנה. אם היה טועם מהרימונים שלו, היה מתבייש לכתוב ככה במחברת. מבחוץ הם היו אדומים, מבפנים לבנים וממש ממש חמוצים. אחד מהם היה מקולקל, והיה לו ריח שמזכיר את הדלי של הזיתים במכולת. חוץ מכתם על החולצה של גליה לא יצא כלום מהרימונים האלה. פלא שאבא שלו התווכח על המחיר?

אייל השתדל בכל כוחו להצית מחשבות של כעס על מכלוף הקטן ועל המכולת שלו, אבל כמה שלא ניסה, לא התגבר הכעס על העלבון. הוא לא הצליח למחוק אותו מן הלב, ובמקום זאת לקח עיפרון שהיה על הדלפק ומחק את ההערות במחק שבקצהו השני. הוא קרא כל הערה שוב ושוב ומחק אותה בחמת זעם. הוא מחק ומחק והכתב דהה אבל לא נעלם. גם אחרי שכל הדף כבר התקמט מזעם והתמלא שיירי מחק ירוקים, היה ניתן לקרוא שצריך להתקשר לאמא שלו ולא לאבא שלו, ועדיין הופיעה המילה קמצן ליד חשבון הרימונים. אייל התייאש והחל לקשקש חזק על כל ההערות עד שלא נותר מהן זכר, עד שבטעות מחק גם כמה מספרים.

כשאייל התבונן במעשה ידיו, נבהל. מכלוף הקטן הרי יראה ומיד ידע. עכשיו הוא לא ילכלך במחברת רק על אבא שלו, הוא יכתוב גם עליו. הוא גם יכעס עליו. הוא גם יחשוב שרצה לשנות את החשבון. מה לעשות עכשיו? הכי טוב להעלים את המחברת. אבל הוא לא מסוגל לעשות את זה. זו גנבה. לא ממש גנבה. הוא לא יודע להגדיר. זה משהו אחר. גרוע יותר. הוא תלש את הדף של משפחת תמיר מהמחברת. אחריו היה דף חלק. הוא יעתיק את הכול מחדש לתוך הדף החלק. הוא ינסה לעשות זאת בדיוק כמו הכתב של מכלוף, שלא ירגיש. הוא הצליח לגרום לזה להיראות דומה, אף שהפחד ולחץ הזמן הוסיפו רעידות לכתב, כאלה שלא אפיינו את כתב ידו של מכלוף הקטן. אחרי שסיים את העתקת המספרים, הוא ממש־ממש לא רצה, אבל באין ברירה התחיל בהעתקת ההערות. כבר לא ראו אותן, אבל הוא זכר אותן כמעט בעל פה: "לדבר עם רבקה. עם אבנר לא רוצה לדבר", הוא כתב, משנה בלי כוונה את תוכן ההערה. אף שאייל השתדל, ההערות כבר ממש לא דמו לכתב ידו של מכלוף. לרעידות הפחד והמהירות הצטרף רעד מפני תוכן המילים.

אייל התרכז בשיקום מחברת ההערות ולא הבחין בה כשצפתה בו. כשהעתיק, "בלי עין הרע טובים הילדים שלו", היא כבר לא הצליחה להתאפק, "יא פושע, מה נראה לך שאתה עושה?!" היא לא צעקה, לבנה, זה יצא ממנה בהשתוממות, ומיד אחר כך אמרה, "יא אבנר, כפוי טובה שכמותו, שולח את הבן שלו למחוק חובות בערב כיפור." היא לא תפסה לו בחוזקה בידיים, ולא שאגה במרוקאית קללנית, היא רק הסתכלה בו כמי שמתבונן באדם שנחרץ דינו, ואמרה: "מכלוף ימות כשישמע. כשיבוא לדבר עם האבא שלך, יא אִבּני, אני לא רוצה להיות שם. הוא לא יסלח לאבא שלך לא בכיפור ולא בעולם הבא."

אייל ניסה להצטדק, להסביר, לפחות לטהר את השם של אבא שלו, אבל לבנה הניחה אצבע משתיקה על שפתיה, ולא הניחה לו לדבר. בידה השנייה סימנה לו לצאת.

אייל יצא בלי להסתכל בפניה ונטל איתו החוצה את כל המחשבות. מה יהיה כשלבנה תגלה למכלוף הקטן? מה יהיה כשמכלוף הקטן יגיד לאבא שלו? מה הוא יסביר כשההורים שלו ישאלו אותו למה הציץ במחברת? יש סיכוי שיאמינו לילד בכיתה ה' ולא ללבנה? למה מכלוף הקטן חושב על אבא שלו ככה?

לא היתה לו תשובה מרגיעה ולו על אחת מהשאלות הללו, והפחד הניע לו את השפתיים, "הלוואי שמכלוף לא יחזור למכולת, הלוואי שיקרה לו משהו, שיידרס בדרך חזרה מהסידורים, שלא יפגוש את לבנה אף פעם. הלוואי שללבנה יקרה משהו לפני שתספיק להגיד לו. אמן שמכלוף הקטן ימות. אמן שימות. שימות. שימות. רק שלא ישמע. רק שלא יגיד. שימות. כן, שימות אמן." אייל פחד ממה שרוחש בשפתיו, אבל התכוון לכל מילה, העיקר שמכלוף הקטן לא ידע.

העגמומיות שהיתה בבוקר בפניו של מכלוף הקטן עברה בערב לפנים של אבנר, אבא של אייל.

"תאכל משהו, אבנר, אתה חיוור."

"זה לא נתפס," התעלם אבנר מהדאגה של רבקה, אשתו, "מכולם דווקא מכלוף הקטן? ואיזה תאריך מצא לו, ערב יום הכיפורים. אי־אפשר להבין את הבן אדם."

"כבר יודעים איך זה קרה?"

"איך זה קרה?! לפי הדיבורים מסביב נשמע שיותר טוב שלא נדע. אומרים שהיה מאוד מדוכדך בזמן האחרון, שכל הזמן דיבר על המלחמה."

"אבל הוא לא אחד ש... זה לא... זה לא מתאים לו ככה. לא ככה..."

אבנר השעין את ראשו על שתי ידיו, רגליו מידפקות זו בזו מתחת לשולחן.

"תגיד, הוא השאיר משהו?"

"לא יודע. שמעתי שמצאו בכיס שלו מודעה של האזכרה הממלכתית, את יודעת, זו שאנחנו הולכים אליה כל שנה."

"ומכתב?"

"זה כנראה במקום מכתב. את מכירה אותו. ראית אותו כותב פעם משהו? הוא לא אחד שכותב מילים. רק מספרים."

"חשבתי שהוא גם לא אחד שיעשה דברים... טוב, עזוב, מה אנחנו יודעים," ואחרי הפוגה קלה המשיכה: "זה לא מתאים לו, אני אומרת לך, עוד אתמול הוא התקשר וביקש שאבוא לסגור את החוב לפני יום כיפור. 'כיפור' הוא קרא לזה, יום כיפור אצלו זו המלחמה. אדם שעוברות לו בראש כאלה מחשבות לא מתעסק בחובות. הלב שלי אומר שמה שאומרים ומה שחושבים זה לא הכול. יש פה עוד משהו, אני אומרת לך," אמרה רבקה, אינה יודעת שהדברים המיועדים לאוזניו של בעלה עושים דרכם גם אל חדרו של אייל.