לא תקין

הכול מתחיל ממרקס. בין הוגי תיאוריות הכוח, גם אלו שהרבו להתפלמס עם מרקס ולשלול את עמדותיו הרבו יותר לשאוב ממנו מלוא חופניים, במוצהר ושלא במוצהר, במודע ושלא במודע. היהודי המבריק הזה, קרל מרקס, נשען על הוגים קודמים, כמו ז'אן-ז'אק רוסו, אך בעצמו חולל מהפכה גמורה בשדה הרוח. מפינת הכתיבה שלו בספרייה בלונדון ניסח אידיאולוגיה ששילבה להט מוסרי עם יומרה מדעית-כלכלית. יחד עם ידידו (ומפרנסו), פרידריך אנגלס, כתב מרקס את המניפסט הקומוניסטי. "תולדותיה של כל חברה עד כה", הכריז הפרק הראשון של המניפסט, "הן תולדותיה של מלחמת המעמדות". שלושה עקרונות רמוזים במשפט הזה, והם תמצית הפילוסופיה המרקסיסטית: ראשית, החברה אינה מבנה הרמוני, אלא מערך של התנגשויות ומאבקים. שנית, מרקס הסביר שהשורש של המאבקים הללו הוא כלכלי: מעמדות שונים נאבקים ביניהם על המשאבים החומריים של החברה. שלישית, מתוך המאבקים הללו מתגבשת התקדמות היסטורית הכרחית ומתמדת.

בספרו הגדול הקפיטל ניסה מרקס לנתח את הסתירות הפנימיות שבקפיטליזם המודרני, ולהראות שאלו עתידות להביא באופן בלתי-נמנע לקריסתו הקרובה. כל זה איננו חזון מוסרי גרידא, אמר מרקס - שבז לחזונות מופשטים כאלו - אלא עובדות כלכליות מוצקות. העובדות החומריות הן "הבסיס הממשי" שמוביל את התנהלות העולם. הרוח והתרבות הן "מבנה העל" שנובע ממנו. המעמד השליט מנסה לחזק את כוחו בעזרת אידיאולוגיות דתיות והגותיות. אלו נגזרות באופן הכרחי מהעובדות הממשיות של הקיום, ואינן אלא תוצר לוואי של הכלכלה.

כיוון שהחברה כולה מבוססת על יחסי כוח ודיכוי, גם גאולתה תבוא מתוך שימוש אלים בכוח. אין דרך אחרת. המהפכה האלימה של הפועלים תטאטא את כל העוולות, ותאפשר לחברה חדשה ומתוקנת לצמוח מתוך ההריסות.

הרעיונות הללו קסמו מאז ומעולם לאנשי רוח; אלו התקשו לעמוד בפני השילוב של הטפה מוסרית-נבואית עם יומרה לרציונליזם חריף. קסמה להם גם טענתו של מרקס שההיסטוריה בהכרח עומדת לצדם: קל יותר לנסות לחולל מהפכה כשאתה יודע שהיא בהכרח תצליח. מרקס אמר שהדת היא "אופיום להמונים"; דומה שרֶמון ארון דייק יותר כשאמר שהמרקסיזם הוא "אופיום לאינטלקטואלים". האופיום הזה הביא למותם של עשרות מיליונים במהלך המאה העשרים.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים עמדו המרקסיסטים בפני משבר חריף. את המשבר הזה אפשר לסכם בשתי מילים פשוטות: מרקס טעה. קרל מרקס חזה שבקרוב תפרוץ בהכרח מהפכה בכל ארצות המערב המתועשות, ובה ישילו הפועלים את כבליהם. אבל המהפכה דווקא הלכה והתרחקה. בניגוד לתחזיות של מרקס, מהפכה פרצה דווקא ברוסיה החקלאית והמיושנת, והקומוניזם לא הצליח להתפשט מעבר לגבולותיה אל מערב אירופה. ניסיון המהפכה של 1918 בגרמניה קרס ונכשל. מדינות המערב העשירות הלכו והתעשרו, ובמקביל מצבם של הפועלים דווקא הלך והשתפר. איך זה ייתכן? איך הסתירות הפנימיות שמצא מרקס בקפיטליזם לא הובילו לקריסתו? בפשטות, המצב היה הרבה יותר טוב ממה שחזה מרקס, וחסידיו לא יכלו לשאת זאת. אם יש פער בין התיאוריה לבין המציאות, כנראה יש טעות במציאות.

אך כדי לזהות את הטעות הזו שבמציאות, צריך לערוך התאמה גם בתיאוריה. הוגים מרקסיסטים החלו לטעון שהפרשנות המרקסיסטית הקלאסית לא זיהתה את עומק השעבוד של הפועלים בחברה הקפיטליסטית. היא התמקדה אך ורק ביחסים הכלכליים, והחמיצה את העוצמה הדכאנית של כבלי התודעה. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מצליחה לסמם את הפועלים, וכך לעכב את המהפכה.

הקומוניסט האיטלקי, אנטוניו גרַמְשׁי, כתב מן הכלא שהבורגנות שולטת לא רק באמצעות כוח צבאי, מדיני וכלכלי, אלא גם באמצעות הגמוניה תרבותית, שאופפת את הפועלים ומשעבדת אותם. הפילוסוף ההונגרי הקומוניסטי, גֶ'רג' לוקאץ', כתב שהתודעה העכשווית של הפועלים היא תודעה כוזבת, תוצר של שטיפת המוח הקפיטליסטית. הפועלים אינם יודעים מה הם רוצים באמת. אין זה רלוונטי מה אומרים הפועלים; התודעה האמיתית של הפועלים משתקפת אך ורק בדעות שהיו צריכים להחזיק בהן לוּ חמקו מההשפעה הבורגנית. כלומר, התודעה האמיתית של הפועלים מתבטאת רק בכתבי מרקס, ולא בעמדותיהם הממשיות של פועלים ממשיים. לקראת סוף חייו, ב-1967, עדיין הכריז כי גם אם תופרך כל אחת מהתחזיות המציאותיות של המרקסיזם, עדיין ימשיך לראות בו אמת לאמיתה. לוקאץ' התקיף בחריפות מפלגות סוציאל-דמוקרטיות מתונות, שזנחו את חזון המהפכה. לדבריו, הן בלבלו "בין מצב התודעה הפסיכולוגי בפועַל של הפרולטריון לבין התודעה המעמדית של הפרולטריון".5

ההיסטוריונית גרטרוד הימלפַרבּ תהתה מי באמת משפיל כאן את ההמונים: זה שמתייחס ברצינות למה שהם אומרים, או זה שפוטר בזלזול את התיאור העצמי שלהם כ"תודעה כוזבת".6 כך או כך, ההתנשאות על המוני הפועלים לא פגעה בפופולריות של גישת "התודעה הכוזבת" בין האינטלקטואלים; אולי להפך.

את הרעיונות שהתבטאו בגישותיהם של גרמשי ולוקאץ' פיתחו ושכללו הוגי אסכולת פרנקפורט. מדובר בחבורה של מלומדים צעירים ומבריקים, רבים מהם יהודים, שהתקבצו יחד במכון למחקר חברתי באוניברסיטת פרנקפורט בשנות העשרים של המאה העשרים, במימונו של המיליונר המרקסיסט פליקס וייל, ונמלטו משם לארצות הברית עם עליית הנאצים. הבולטים בהם היו מקס הוֹרקהַיימר, תיאודור אדורנו והרברט מרקוזֶה.

המפעל הגדול של הוגי אסכולת פרנקפורט היה הניסיון להסביר איך המציאות החופשית והמשגשגת שבה חיים אנשי המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, היא למעשה משהו אחר לגמרי. מה שנראה כחופש מפנק הוא למעשה כלא נסתר, המדכא פי כמה דווקא משום שהכלואים בו אינם מודעים לכך. כך תיאר זאת הורקהיימר:

היכולת הנוכחית להשיג הישגים חברתיים עולה על ציפיותיהם של כל הפילוסופים והמדינאים שאי פעם תיארו בקווים כלליים, במסגרת תוכניות אוטופיות, את הרעיון של חברה אנושית באמת. ועם זאת, מורגשת באוויר תחושה אוניברסלית של פחד... ההתקדמות באמצעים טכניים לטובת הנאורות מלווה בתהליך של דה-הומניזציה.7

לכאורה, הכול נראה טוב יותר: ילדים לא מתים בהמוניהם מדיזנטריה, עובדים פשוטים אינם כבולים בשלשלאות אלא מקבלים שכר סביר, מכשירים חשמליים מקילים את עבודות הבית, תרבות ובידור עממיים נמצאים בהישג ידו של כל אדם. אך כל אלו אינם אלא מסווה לעולם קודר, לדיכוי שמתחפש לחופש באופן מתוחכם והרסני. ונראה שאין מנוס מהשעבוד המתוחכם הזה, כפי שכתב הורקהיימר במקום אחר: "בני אדם מחדשים בעבודתם-הם מציאות, הגורמת במידה הולכת וגוברת לשעבודם".8

כפי שהעירה גרטרוד הימלפרב, שום נתון עובדתי לא יכול להפריך את טענת השעבוד התודעתי המתוחכם. אם איש ציבור התנגד לחוק חינוך חובה חינם, הרי זה משום שהוא רצה להשאיר את המוני עובדיו בורים נבערים; אך אם הוא תמך בחוק כזה, הרי זה רק משום שמערכת החינוך תייצר פועלים יעילים יותר למפעליו.9 כך או כך - דיכוי הוא המטבע היחיד העובר לסוחר בשוק הרעיונות הזה.

לדברי ההוגים של אסכולת פרנקפורט, הקפיטליזם המאוחר מצליח לפלוש לתודעתם של ההמונים ולהתעות אותם באופן עמוק בנוגע למציאות. לדבריהם, מוסדות חברתיים דכאניים, שאינם אלא הבניה חברתית, מוסווים ומתוארים כמציאות טבעית פשוטה. בתובנות המרקסיסטיות שילבו אנשי אסכולת פרנקפורט תפיסות פסיכולוגיות עדכניות. פרויד תיאר את המנגנון הפסיכולוגי של הדחקה; הם השתמשו במנגנון הזה לא כדי לתאר את אישיותו של האדם הפרטי, אלא כדי לתאר את מצבה האומלל של החברה כולה. הוגי האסכולה הצביעו על החברה החופשית והמשגשגת ביותר שידע המין האנושי, ותיארו אותה ככלא דכאני של "תודעה כוזבת".

המעלל האינטלקטואלי הזה זכה לכינוי "תיאוריה ביקורתית". כפי שציין ויליאם לינד, הכינוי הזה בהחלט הולם, משום שהוגי אסכולת פרנקפורט התרכזו אך ורק בביקורת, וסירבו לומר איך תיראה החברה המתוקנת שאליה הם עורגים. "הסדר הקיים" דכאני כל כך, לדבריהם, עד שאיננו מסוגלים בכלל לדמיין איך תיראה החברה בלעדיו. ובינתיים יש להרוס הכול.10

באחד מחיבוריהם המשפיעים ביותר תיארו אדורנו והורקהיימר את "חרושת התרבות", כלומר: את האופן שבו התרבות והבידור מגויסים לשימור הסדר הקפיטליסטי הקיים. הבידור מסמם את ההמונים ומבטיח את שלוותם וציותם. מסריו הגלויים והסמויים נועדו להשקיט כל מחאה, למחוק כל הרהור אפשרי על סדר חיים אחר. בקפיטליזם המאוחר - שהוא לכאורה כה נוח - גם התרבות היא בסך הכול עוד סורג בכלא הגדול של המציאות הדכאנית:

...בהכפיפה את כל ענפי הייצור הרוחני באותו אופן למטרה אחת ויחידה: להעסיק את חושיהם של בני האדם, למן צאתם משערי המפעל לעת ערב ועד לשיבה אל שעון הרישום למחרת בבוקר - עם חומר הנושא עליו את החותם של אותו תהליך עבודה, שהם אנוסים לקיימו במשך היום... בידור הוא הארכת העבודה בעידן הקפיטליזם המאוחר.11

אפילו תופעה תמימה כביכול כמו סרט מצויר היא למעשה תעמולה דכאנית מתוחכמת:

דונאלד דאק בסרטים המצוירים, כמוהו כמו האומללים במציאות, מקבל את המכות שלו למען יתרגלו הצופים לאלו שנוחתות עליהם.12

כשכתב הורקהיימר על המשפחה, הוא עמד על הבעיה הבסיסית של החברה הליברלית בנוגע למשפחה המסורתית: החשיבה הליברלית פונה ליחידים חופשיים, בעוד היגיון היסוד של משפחה הוא קיבוצי. המשפחה אינה מתאחדת סביב הסכמה חוזית חופשית, אלא סביב קשרי דם. זה, כמובן, אינו חידוש של הורקהיימר; עמד עליו כבר ג'ון לוֹק, מההוגים הליברלים הראשונים. אלא שלוק לא ראה בזה בעיה שאין ליישבה, אלא עובדה פשוטה: "שני כוחות הסמכות הללו, המדיני והאבהותי, נבדלים ונפרדים זה מזה במידה כה שלמה".13 צריך פשוט להכיר בכך שהאינדיבידואליזם הבסיסי של החברה המערבית אינו מקיף את כל תחומי החיים. הורקהיימר ראה בזה סתירה חריפה, ולדעתו אין עוד סיכוי אמיתי למשפחה המסורתית בחברה העכשווית. המשפחה נפול תיפול, ויחד איתה כל מוסדות החברה הקפיטליסטית הכרוכים סביבה:

כיבוד חוק וסדר במדינה נראה קשור לבלי הפרד ביחס הכבול של הילדים כלפי הקשישים מהם. רגשות, גישות ואמונות, ששורשם במשפחה, אחראיים לליכוד המערכת התרבותית שלנו... רעיון האומה איננו מסוגל למלא את תפקודי המשפחה מבחינה זו.14

עד כמה המשפחה המסורתית חיונית לסדר הקיים? "זוהי שאלה של חיים ומוות לציוויליזציה בצורתה הקיימת", הבהיר שם הורקהיימר. ונראה די ברור שהוא לא רק מנבא את מותה של הציוויליזציה שלנו, אלא גם מבכר את מותה על פני חייה.

בשנות השישים הפך הרברט מרקוזה למעין אליל של השמאל החדש בקמפוסים באמריקה. מזלם של חלק מעמיתיו פחות שפר עליהם. תיאודור אדורנו חזר לגרמניה, ושם הותקף בידי תלמידיו-שלו בטענה שאינו קיצוני מספיק. בשנת 1969 נאלץ אדורנו לקטוע את סדרת שיעוריו אחרי התנהגות אלימה של הסטודנטים. אדורנו הזעיק את המשטרה. לאחר שהפסיק את שיעוריו באוניברסיטה נסע לחופשה בשווייץ, ושם מת מהתקף לב. התיאוריות שלו, לצערי, לא מתו.

במקביל, כאמור, זכה עמיתו הרברט מרקוזה להערצה גורפת. ולא רק באמריקה: בזמן מרד הסטודנטים בצרפת ב-1968 הכריזו כתובות גרפיטי על קירות פריז: "מרקס, מאו, מרקוזה". מרקוזה טען שנורמות האיפוק המיני של שנות החמישים הן חלק מהמזימה הקפיטליסטית: החברה הבורגנית מדכאת את יצר המין של ההמונים, כך שימצאו פורקן רק בעוד קנייה ובעוד צריכה, וימשיכו לתחזק את הקפיטליזם הצרכני.

במפגן מרהיב של לוליינות אינטלקטואלית שילב מרקוזה את הטענות החברתיות של מרקס עם התובנות הפסיכולוגיות של פרויד לגבי המיניות ומקומה באישיות האנושית. לשם כך הוא נאלץ להפוך את פרויד על ראשו. פרויד טען שכדי לקיים חברה יציבה ומפותחת אין מנוס מריסון היצר המיני ומהדחקתו החלקית; מרקוזה טען שבעידן המודרני צריך לשחרר את המיניות מ"דיכוי עודף", כדי להגיע לחברה חופשית ובריאה. לטענתו, בתנאי השפע של הטכנולוגיה המודרנית, מרבית המוסדות החברתיים המרסנים את המיניות אינם נחוצים באמת לשרידה חברתית, אלא משמשים רק להעצמת הדיכוי של המוחלשים בידי החזקים. לדבריו, העשירים רוצים להרגיל את העניים להיות עבדים ממושמעים, ולכן מאלפים אותם לצייתנות שפלה ולאיפוק מיותר. הטיעון הזה שימח מאוד את מחוללי "המהפכה המינית" של שנות השישים. ההרגלים המיניים המתירניים שלהם תוארו כשחרור האנושות כולה מכבלי הדיכוי הבורגני.15

כשניתח מרקוזה את הסובלנות המערבית, טען שהיא מקדמת את הדיכוי. כל עוד הסדר החברתי כולו מבוסס על דיכוי ומשרת את בעלי הכוח, הסובלנות רק משמרת את הדיכוי הזה. כל עוד ההמונים שבויים בתודעתם הכוזבת, הסובלנות האדישה היא כלי שמעמיק את דיכויָם. השפה עצמה מעוצבת בידי בעלי הכוח, ואינה מאפשרת חשיבה אחרת. אם העיתון מפרסם זה בצד זה טור דעה בשבח ה-FBI וטור ובו דעה ביקורתית על הבולשת, הציבור יזדהה עם הראשון ויתעלם מהשני, כי מוחו כבר נשטף מזמן בדברי אהדה לארגון הזה. סובלנות אובייקטיבית משרתת את הסדר הקיים הדכאני. כדי לשחרר באמת את תודעתם של ההמונים, צריך להביא להם רק מידע שעוין את הסדר הקיים הזה:

כדי לשקם את חירות המחשבה ייתכן שיידרשו מגבלות חדשות וחמורות על ההוראה והנהלים במערכת החינוך... וכן כלפי מחקר מדעי.16

היות שהשפה עצמה הפכה לכלא, אין מנוס ממחיקת הסובלנות וחופש הדיבור הבורגניים. וכל זה, כמובן, "כדי לשקם את חירות המחשבה". מסקנתו המוצהרת של מרקוזה היא שהחברה המערבית צריכה להיות סובלנית רק כלפי השמאל, אך בשום אופן לא כלפי הימין:

סובלנות מפלָה היא כלי שיוכל לשנות את האיזון שבין ימין לשמאל, שיגביל את החירות של הימין... וכך יחזק את המדוכאים כנגד המדכאים. יש להגביל את הסובלנות כאשר מדובר בתנועות שהן תוקפניות או הרסניות (הרסניות בנוגע לסיכוי לשלום, לצדק ולחירות לכולם). אפליה כזו יש ליישם גם לגבי תנועות המתנגדות להרחבת החקיקה החברתית לטובת העני, החלש והמוגבל.17

אין כאן רק מסר של זהירות מול הימין הקיצוני, אלא קריאה נוקשה לרדיפת כל דובר שאינו איש שמאל מובהק, כולל כל מי שמתנגד להרחבת מדינת הרווחה. מרקוזה, אלילו של "השמאל החדש" בשנות השישים, עודד אלימות מצד "המיעוטים המדוכאים" והתנגד לחופש הביטוי. לדבריו, אין משמעות לחופש הדיבור בחברה שבה יש דיכוי מעמדי. את יהבו תלה מרקוזה לא במעמד הפועלים, אלא בקבוצות מדוכאות, כגון השחורים בארצות הברית. מלחמת המעמדות זוהתה אצלו גם כמלחמת גזעים. הקביעות הללו, בתוספת הדגש החדש של התקופה על עולם הלשון והשיח, סללו את הדרך לעריצות הפוליטיקלי-קורקט.