לאהוב אותך

פרק 1

צ'רלי

אני חושבת שאני עומדת לרצוח את אחותי. אלוהים אדירים! מה, לעזאזל, חשבתי לעצמי כשהשתכנעתי לצאת לפגישה העיוורת הזאת?

אני ניגשת אל הדלת, נושמת נשימה עמוקה ונושפת את האוויר באיטיות. ג'ורג'יה התעקשה, וכבר עייפתי מהניסיונות הבלתי פוסקים שלה ושל אימא להכיר לי כל מיני גברים, והמשפטים הנדושים שלהן כבר החלו מהדהדים לי בראש; 'את חייבת לאפשר לעצמך להכיר, צ'רלי', או 'אני לא רוצה לחשוב אילו קורי עכביש כבר יש לך שם למטה', וגם 'עוד כמה זמן את מתכוונת להסתגר?', והגרוע מכולם הוא 'גם שון לא היה רוצה לראות אותך בודדה כל־כך'.

אני מגלגלת את עיניי ונאנחת. גם אם הייתי מנסה לשקר לה ולהגיד שאני יוצאת עם מישהו, הילדים ואני עדיין גרים אצלה, כך שהיא הייתה מגלה את האמת מייד.

תמיד ידעתי ששון הוא האחד שלי, ומעולם לא יצאתי עם אחר. אני חייבת להודות שגם לא רציתי אפילו לנסות, אבל לאחר תחנונים ואיומים, וגם הבטחות מצד ג'ורג'יה לשמור על הילדים, נשברתי והסכמתי.

לא התרגשתי ולא ציפיתי לפגישה, הרגשתי כמו חייל שיוצא לאיזו משימה סודית שהוטלה עליו, כזאת שרק הוא יכול לבצע למרות הסיכונים הכרוכים בכך, וכשהגעתי לפגישה כמעט נחנקתי כי מי, לעזאזל, מביא איתו את ההורים שלו לדייט?

ארוחת הערב המשותפת הייתה לא פחות מגיהינום צרוף. השתדלתי מאוד להיות מנומסת ולשרוד אותה עד סופה, מעמידה פנים שאני נהנית, ובסיומה נפרדתי ממנו בחניה בנשיקה קטנה על הלחי ונופפתי לשלום להורים שלו, שעמדו בפינה וצפו בנו, מרוצים ומדושני עונג.

אני נועלת מאחוריי את דלת דירתה של ג'ורג'יה ומוצאת אותה ישנה על הספה, נוחרת וממלמלת, על פניה נסוכה הבעה שלווה ורגועה, ופתאום כבר לא ממש מתחשק לי לרצוח אותה.

טוב, אולי רק קצת.

ורק אם יובטח לי שחבר המושבעים יתחשב בנסיבות ויבין שהיא שיקרה לי כדי לאלץ אותי לצאת לדייט ההזוי הזה.

אני נאנחת וניגשת לוודא שהילדים בסדר, ולאחר שאני מהדקת סביבם את השמיכות ומוודאת שנעים ונוח להם, אני מתלבטת אם לחזור לסלון כדי להעיר אותה ולשלוח אותה לישון בחדרה, אך לבסוף מחליטה שהיא בהחלט יכולה להמשיך לישון על הספה.

כן, כאבי הגב שיהיו לה בבוקר מגיעים לה. היא הרוויחה אותם ביושר.

אני אוהבת את אחותי, ויודעת שהיא תמיד רוצה בטובתי, בדיוק כפי שאני רוצה בטובתה, ואפילו שהדייט הזה היה יכול להיכתב ב'ספר השיאים של גינס' בתור הדייט ההזוי בהיסטוריה, אני נרדמת תוך שאני מחליטה להניח לעניין ולסלוח לה.

"אימא, קומי. אני רעב." דרו מנער אותי.

אני פוקחת את עיניי, וכאב הראש מאלץ אותי לסגור אותן שוב.

"נו, אימא."

אני שבה ופוקחת את עיניי, משפשפת אותן עד שדמותו המטושטשת הופכת ברורה יותר. הוא דומה לשון כמו שתי טיפות מים, וגם תלתליו השחורים והרכים הם כמו אלו שהיו לאביו, וכשאני מתקרבת אליו ומושיטה לו את ידי, הוא רוכן לעברי, מניח לי ללטף אותם.

"אני יודעת. אני קמה." חיוך קטן עולה על שפתיי כשהוא נושק על לחיי, ואני מנסה להבין אם קרה משהו כי הוא כבר בן שתים־עשרה, ולא מזמן הוא אסר עליי לחבק או לנשק אותו ליד החברים שלו, וגם כשהם לא בסביבה הוא מחמיץ פנים כשאני עושה זאת, אבל הוא נראה רגוע לגמרי.

"גם שיילו כבר מוכנה. היא משחקת בסלון," הוא אומר ויוצא מהחדר.

דרו ושיילו הם המתנות שהשאיר לי הגבר שתמיד אהבתי, זה שככל הנראה תמיד אוהב, שאותו איבדתי בבוקרו של אחד־עשר בספטמבר הנורא. האובדן שלו ריסק את כל עולמי, ונראה שמישהו שם למעלה חשב שזה לא מספיק כי גם ג'ייקוב אחי נהרג איתו.

שון וג'ייקוב נמנים עם הכבאים שנספו באסון ומקום קבורתם לא נודע, כך שאין לנו אפילו קבר לפקוד, אלא רק את האנדרטה שהקימו לזכרם כאן, במרשפילד שבמחוז פלימות', מסצ'וסטס, המקום שבו נולדנו וגדלנו.

שון ואני נהיינו זוג כבר בשנת הלימודים הראשונה של התיכון, ושנינו ידענו תמיד במה נרצה לעסוק לאחר הלימודים. חלומו הגדול של שון היה לקבל קידום ולעבור מתחנת הכיבוי הקטנה בעיירה שלנו לתחנה גדולה בניו יורק. הוא טען שבעיירה החיים שקטים למדי, שאין בה מקרים מסובכים או מאתגרים, וכשהוא קיבל את התפקיד והוזמן לעבור לניו יורק לא חשבתי עליי ועל העבודה שלי, אלא רק עליו, והייתי גאה בו כשהמפקד שלו חיבק אותו, טפח על כתפו ואמר, "יום אחד אתה עוד תפקד על תחנה גדולה, ואני אהיה גאה בכך שהייתי המפקד הראשון שלך, זה שזיהה את כל היכולות שלך. תצליח, בן."

דמעות עומדות בעיניי. החיים שלנו נהרסו בגלל שנאת חינם. קיוויתי ששון יזכה להגשים את כל החלומות שלו משום שפשוט הגיע לו. הגבר שלי היה אדם שהחיים התאכזרו אליו פעם אחר פעם, אבל הוא לא נשבר, לא כשאימו עזבה את הבית עוד בטרם מלאו לו שבע ומאז לא נודעו עקבותיה, ולא כשאביו השוטר נהרג מכדור שירה בו איזה מסומם שפרץ לחנות משקאות. הוא היה לוחם, ונלחם כדי לשרוד לבדו את החיים האלה ולא ויתר לעצמו גם כשנותר לבדו עוד בטרם מלאו לו שש־עשרה.

ההורים שלי אימצו את שון כאילו היה בנם. הוא התמודד והתבגר, והפך גבר משכמו ומעלה. שום דבר לא יכול היה לעצור אותו, ואף אחד גם לא ניסה.

כולנו תמכנו בו למרות הסכנות הטמונות בעיסוק שבחר לעצמו. לא היו לי חששות כשארזנו את חפצינו ועברנו לניו יורק. ידעתי שגם ללא עזרת הוריי אצליח להסתדר עם דרו וגם למצוא עבודה באיזה גן או בית ספר, והייתי להוטה לאפשר לשון להגשים את עצמו משום שהייתה זו הזדמנות של פעם בחיים.

לקח לנו קצת זמן, אבל בסופו של דבר רכשנו את ביתו של אחד החברים לתחנה שעבר לסן פרנסיסקו. היה זה בית ישן ויפה ובו שלושה חדרי שינה. גדר ירוקה הקיפה את הבית ואת החצר הקטנה, שבה פרחו פרחים עונתיים, שדאגתי להחליף, ולבלבו שלושה עצי פרי.

ההורים שלי עזרו לנו, וגם לווינו קצת כסף מהבנק, ולא חששנו לרגע מהצעד הגדול מפני שהיינו בטוחים שהכול יהיה מושלם, שלא משנה מה יקרה, אנחנו יחד, ויחד נצליח.

כשגילינו שאני בהיריון שוב, אחרי תקופה ארוכה שניסינו, ידענו שאכן המזל לצידנו והרגשנו על גג העולם. היינו מאושרים.

ליבי התרחב אפילו יותר כשאחי הקטן סיים את ההסמכה והפך לוחם אש. כבר ביום שלמחרת טקס הסיום הוא בא בעקבותינו לניו יורק, והתמקם ביחידת דיור קטנה ששכרנו עבורו, שהייתה במרחק הליכה קצרצר מביתנו.

אחי ובעלי עבדו יחד באותה תחנת כיבוי. הם היו חברים טובים למרות פער הגילים, ואהבו לתאם את המשמרות שלהם ולצאת יחד למשימות, כמו שקרה באותו בוקר נורא שבו קרסו מגדלי התאומים.

אני מוחה דמעה. חשבתי שאצליח להמשיך לחיות בניו יורק, אבל כל דבר קטן הזכיר לי אותם, כך שעד מהרה מצאתי את עצמי חוזרת למרשפילד ומנסה להתחיל מחדש.

"בוקר טוב." אחותי מושיטה לי כוס קפה ומטה את ראשה, סקרנית לשמוע איך היה בדייט, אבל אני לא מתכוונת לשתף אותה. לא עכשיו לפחות.

"בוקר." אני לוגמת לגימה קטנה ונאנחת. "ותודה על הקפה."

"בוקר טוב, אימא." שיילו ניגשת אליי ומחבקת אותי, ידיה דביקות מדגני הבוקר.

"בוקר טוב, אהובה שלי." אני מחבקת אותה ביד אחת, מניחה את הקפה על הדלפק ואז מרימה אותה בזרועותיי וניגשת לשטוף את ידיה בכיור.

"אז איך היה אתמול?" ג'ורג'יה מעולם לא הצטיינה ביכולת האיפוק שלה.

אני מסתובבת אליה ורואה שהיא לוגמת מהקפה שלה ומביטה בי, חיוך ערמומי על שפתיה. "אל תתחילי איתי עכשיו, ג'ורג'יה," אני רוטנת לעברה.

"עד כדי כך גרוע?"

"גרוע בלשון המעטה. סיוט היא המילה הנכונה, אם את מתעקשת להגדיר את מה שזה היה, ועכשיו תגידי לי מה, לעזאזל, חשבת לעצמך? מה עבר לך בראש?"

"אני מבטיחה לסדר לך דייט עם מישהו אחר, והפעם אני — "

"שלא תעזי! הספיק לי, ולתמיד." אני מכווצת את עיניי באיום, והיא צוחקת.

"היי, דודה ג'ורג'י, בוקר טוב," דרו קורא מהספה ואז הוא ממהר להפנות את מבטו ולהרים את האוזניות, מניח את הקשת סביב ראשו ומתעלם מאיתנו.

"בוקר טוב, חתיך שלי," היא אומרת, אפילו שברור לה שהוא כבר לא שומע אותה, פונה אליי בגבה מורמת ומנסה למשוך אותי לשיחה על אירועי אתמול בלילה, אבל המחשבות שלי נודדות אל הבית החדש שקניתי.

יכולתי להמשיך לגור עם אחותי, אבל רציתי מקום משלי. החלטתי לא לחזור בינתיים לעבוד בהוראה, אפילו שמנהלת בית הספר שבו דרו לומד הציעה לי עבודה, אבל בכל אופן, הבטחתי לעצמי להחליט לקראת שנת הלימודים הבאה.

כספי הפיצויים מאפשרים לי לחיות ברווחה ובלי שאצטרך לעבוד ולו יום אחד, אבל מהרגע הראשון היה לי ברור שלא אוכל לעשות זאת בלי להשתגע. אני פשוט צריכה עוד זמן מה לעצמי, להתרגל למצב, לעכל את השגרה החדשה שנכפתה עליי.

לעזאזל, הייתי מוכנה לוותר על כל הפיצויים שבעולם ולעבוד לילות כימים רק כדי ששון יהיה פה איתי. ששניהם יהיו פה איתנו.

"אני צריכה לסדר כמה עניינים לגבי הבית," אני נאנחת ומנגבת את ידיי בנייר מגבת.

"את יודעת שאת יכולה להישאר אצלי." היא מחבקת אותי. "את לא חייבת למהר."

"אני יודעת, ג'ורג'י, אבל אני זקוקה למקום משלי כדי להתחיל מחדש. אני לא יכולה להמשיך לחיות אצלך גם אם נוח ונעים לי, וגם דרו ושיילו זקוקים למקום משלהם. אגב, אני בטוחה שגם את זקוקה לפרטיות שלך. אנחנו מונעים ממך את החופש לעשות מה שמתחשק לך."

"כבר אמרתי לך, צ'רלי. טוב לי ככה. לבד. אני לא צריכה גבר שישלים אותי. זו הבחירה שלי, ואני דבקה בה. אני אישה בוגרת, בטוחה בעצמה ושלמה." היא לוגמת מהקפה שלה ומוציאה קופסה של עוגיות חמאה, תוחבת אחת לפיה ומציעה לי אחת, אך אני מנידה בראשי.

ג'ורג'יה היא אישה יפהפייה, בעלת שיער מתולתל ושחור. יש לה עיניים חומות וגדולות, וגוף שכל בחורה הייתה חולמת שיהיה לה.

היא תמיד הייתה חביבת הגברים, מחוזרת ונאהבת, והיא החזירה אהבה רק לגבר אחד, נתנה לו את ליבה ואת נשמתה, אבל הוא נטש אותה שבועות ספורים לפני החתונה. הוא ריסק אותה ואת האמון שלה בגברים, ומאז היא לא אפשרה לאף אחד לחדור את חומות ההגנה שבנתה סביב ליבה.

"גם את צריכה להתקדם, ג'ורג'י. כמה זמן תמשיכי להתבודד? כמה זמן תאפשרי לעבר להכתיב עבורך את ההווה ואת העתיד? אני בטוחה שאיפשהו שם יש גבר שמתאים לך כמו כפפה ליד, שירצה לחיות איתך לנצח, אז תניחי את היד מעל הלב ותעני לי בכנות. את לא רוצה למצוא זוגיות?"

"אחיות לפני בחורים." היא מושכת בכתפה ולוגמת שוב מהקפה שלה.

ההורים שלי אימצו את ג'ורג'יה לאחר חמש שנים של טיפולי פוריות שלא צלחו. היא הייתה תינוקת בת יומה. שנה ושלושה חודשים לאחר מכן אימא שלי נכנסה להיריון, וזאת הייתה הפתעה גדולה. כשנולדתי לשמחתם של הוריי לא היו גבולות, וכשג'ייקוב נולד, בערך כשמלאו לי עשר, זה בכלל היה כנגד כל הסיכויים. היינו משפחה מאושרת.

ג'ורג'י תמיד ידעה שהיא מאומצת, וכשהתבגרנו שאלתי אותה אם היא מתכוונת לפתוח את תיק האימוץ, והיא אמרה שאין צורך לנבור בעבר, שהיא מעדיפה להסתכל תמיד קדימה, וכשהקשיתי עליה ושאלתי אם היא לא סקרנית לדעת אם יש לה אחים בשר ודם, היא אמרה שגם אם אין בינינו קשר דם, אנחנו המשפחה היחידה שלה וזה מה שחשוב.

והיא צדקה. היא תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי, האחות הכי טובה שאי־פעם יכולתי לייחל לה.

"שמעת מההורים?" אני שואלת בעודי אורזת לדרו את הכריך שהיא כבר הספיקה להכין לו.

"כן. אתמול בערב הם יצרו קשר ב'סקייפ'. הם כרגע נמצאים בלאס וגאס."

אובדנם של ג'ייקוב ושל שון שבר את הוריי, אך הם נאחזו זה בזה וחיזקו זה את זה, לא מניחים לאבל הכבד להרחיק ביניהם או להרוס אותם. בכל פעם שמישהו מהם התפרק, האחר מיהר לתמוך בו. הם נעו בין שאול תחתיות לשגרה עצובה, אך לאחר מאמצים רבים הם הצליחו למצוא את האיזון העדין והשברירי שאפשר להם להמשיך בחייהם בצל הצער.

היום אפשר אפילו להגיד שהמוות הנורא קירב ביניהם, אם כי אין ספק שהם היו מוותרים על התענוג המפוקפק.

אני זוכרת את אותו בוקר שהם קראו לג'ורג'יה ולי והודיעו לנו שהחיים ממשיכים. שהם החליטו למכור את הבית שלהם, לקנות קרוון ולצאת להרפתקה ברחבי ארצות הברית. ג'ייקוב ושון אהבו לטייל, ואולי הוריי הרגישו שזו דרכם להגשים את חלומותיהם של אלו שכבר לא איתנו.

"דרו," אני צועקת, יודעת שהוא לא שומע אותי כשאוזניות מכסות את אוזניו. הבחור הצעיר שלי אוהב לשמוע מוזיקה בדיוק כפי שאחי ג'ייקוב אהב, ומאחר שהוא אוהב רוק כבד, מוזיקה שרועשת מדי לטעמי, קניתי לו אוזניות איכותיות, שהרעשים בקושי בוקעים מהן.

ג'ורג'י נעמדת לידי, מחליקה את ידה במעלה זרועי ואז לוחצת קלות את כתפי. "אני מתגעגעת אליהם. אני מתגעגעת לכל אחד ואחד מהם, למה שהיינו פעם." היא מוחה דמעה מלחייה.

"גם אני, ג'ורג'י. גם אני..." אני נושקת על קצה אפה. "אני מרגישה שבאיזשהו מקום איבדנו גם את ההורים. תסתכלי עלינו, נשארנו לבד, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. תודה."

"תפסיקי לדבר שטויות. את חשובה לי. את אחותי. ודרו ושיילו הם האחיינים המועדפים עליי. אומנם אין לי אחרים מלבדם, אבל עדיין. נכון, דרו?" היא קוראת לעברו וכשהוא לא עונה היא מחייכת אל שיילו ורוכנת לעברה כדי לנשק אותה.

ג'ייקוב רצה להתחתן עם מנדי. אילולא הפיגוע, הם כבר היו נשואים, ואולי אפילו הורים לילדים. הוא עמד להציע לה נישואים ביום השנה העשירי שלנו. ביום שבו נהרג.

אני נושפת בחדות ומנערת את ראשי, חייבת להתעשת. "דרו." אני ניגשת אליו ומסירה את האוזניות מאוזניו. הוא נבהל לרגע, אבל מייד חוזר לעצמו ומזעיף פנים. "קדימה, ילד. אחרת נאחר." אני תוחבת את קופסאות האוכל לתיקים שלהם ומזרזת אותם לצאת.

"נתראה עוד מעט." אני נושקת על לחייה של אחותי, ששואלת, "צ'רלי, ככה את יוצאת?"

"נו, באמת. כאילו אכפת לי." אני מושכת בכתפי, אוחזת בידה של שיילו ומתחילה לצעוד לכיוון המכונית בעוד אחותי ממהרת אחריי ותוחבת לידיי קופסה שבתוכה דונאטס.

בדרך כלל דרו נוסע בהסעות הייעודיות מטעם בית הספר ואני צועדת עם שיילו לגן משום שהוא קרוב, אבל לא באחד־עשר בחודש. ביום הזה, מדי חודש, יש לנו טקס קבוע, ליד האנדרטה, ולאחריו אני מורידה את דרו בכניסה לבית הספר ומשם ממשיכה במכונית לגן, יודעת שעוזרת הגננת תחכה לי ליד המדרכה כדי לעזור לי עם שיילו, ומאחר שרוב הסיכויים שאף אחד לא יראה אותי, לא אכפת לי לצאת בחולצת טריקו גדולה ומוכתמת באקונומיקה ובמכנסי פיג'מה עם הדפס של חתולים שחורים.

לאחר שאני מורידה את דרו בסמוך לשער בית הספר אני מתקדמת במעלה הכביש, וכשאני מאותתת כדי לפנות ימינה, הרכב משתנק ועשן מתחיל לצאת ממכסה המנוע.

"לעזאזל," אני ממלמלת ויוצאת מהמכונית, מתלבטת מה לעשות, אבל אז הבת שלי מתחילה לבכות, דורשת את תשומת ליבי.

אני פותחת את דלת המושב האחורי ומוציאה אותה מכיסא הבטיחות, שרה לה ומדברת איתה כדי להסיח את דעתה מהעשן הסמיך.

אני מביטה ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מישהו שיוכל לעזור לי, אבל אין נפש חיה ברחוב, ולכן אני מתקדמת מעט אל הצומת הקרוב, מקווה שאיזו מכונית תחלוף על פניי, אבל עד מהרה אני מגלה שהכביש ריק.

גיחוך מריר נפלט מפי כשאני נזכרת בדייט של אתמול, תוהה מה יקרה אם גלוריה וודס, אימו של הבחור מהדייט הנוראי, תעבור פה עכשיו ותראה אותי כפי שאני, פרועה ולבושה ברישול כשבתי בזרועותיי.

"אימא, תראי, המכונית עושה פיפי." שיילו מצביעה לעבר המכונית.

"אלוהים אדירים. רק זה היה חסר לי..." אני נאנחת למראה הנוזל הנאגר לכדי שלולית תחת המכונית. "למה לא הקשבתי לסבא שלך כשאמר לי לקנות מכונית חדשה?"

לא יכולתי למכור את ה'מוסטנג' שאיתה שון ואני הגענו לניו יורק. לא שהייתי זקוקה למשהו שיזכיר לי אותו כי הוא היה חלק ממני ותמיד יהיה, אבל משום מה נאחזתי במכונית הזאת, וכמה שניסיתי להבין למה, לא הייתה לי תשובה.

"למי אני יכולה לצלצל בשעה כזאת?" אני מתלבטת עם עצמי בקול.

"לג'ורג'י," שיילו מפתיעה אותי, נועצת בי את עיניה החומות, העגולות והיפות. אני מנשקת ומחבקת אותה, מתעלמת מהקרם שמרוח על פניה ומידיה הדביקות, ואז מעמידה אותה על המדרכה לצידי ומתקשרת לג'ורג'יה, יודעת שהיא לעולם לא תגיד לי 'לא'.