בראשית
״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָאָרֶץ, וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל־חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ” (בראשית א, כו–כח).
האמת? לא חשבתי שיהיה לי האומץ להתמודד עם הפרשה הזו. כבר כתבתי בשבוע שעבר שמראש ברור לי שלעולם לא אמצה אותה בשום כיוון ודרך, והינה, בכל זאת אני אוזרת עוז. בכל מעגל ובכל שנה עולות ומתגלות בפנינו פנים חדשות בתורה. עניינים שלא האירו לנו בשנים קודמות, מתעוררים עכשיו לחיים ובקול רך ואוהב מבקשים להתגלות.
ידוע בלימוד פנימיות שכל עניין הראשית אינו התחלה. הבריאה כולה היא יש מאין, אך האין אינו הכלום, אלא מציאות של בורא המוציא מן הכוח אל הפועל את רצונותיו, משתעשע ביכולותיו האין־סופיות לברוא גוונים, צורות ואפשרויות בלתי נתפסות של חיים. אם כן, מהי הראשית המדוברת?
רבי שמעון בר יוחאי כתב שבעים פירושים על המילה בראשית. בתיקוני זוהר ישנן הרחבות מופלאות על כל אחד מהם. קטונתי מלהבינם ולהביאם בפניכן, אך כן ארצה להרחיב בתפיסה ייחודית ומעניינת, שמציבה את האדם במרכז הבריאה ומסבירה לו דרך ששת ימי הבריאה והשבת את מהותו ואת תפקידיו בעולמו.
שמיים וארץ נבראו בראשי, בנבכי תודעתי. עולמי המודע מיוסד על ברכי ימי הבריאה, והראשון שבהם הוא היום שבו נבראו שמיים וארץ. זוהי השכבה התפיסתית הבסיסית, הראשונית, על הקנבס של חיי. משמעות הדבר היא שכל אדם ואדם – מתקיים בו עולם! עולם שלם, נפרד מעולמו של חברו (לכן בסוף נאמר “הלך לעולמו” – לזה שבנה בחייו). כל אחד זוכה לבועת תודעה ייחודית לו, עם מידע מוצפן ומערך של פוטנציאל שגלום רק בו וחליפה פיזית שאין כמותה בעולם כולו, ולא היה ולא יהיה עוד לעולם צירוף כמותו! פלא גדול.
יום אחר יום, שכבה ועוד שכבה, נוסף רובד בתודעה שמגדיר את “עולמי”. כל השכבות כולן עסוקות ועוסקות במהלכים מתחדשים בכל יום ויום; שמש ולבנה, מחזור המים בטבע, פריה ורבייה, צמיחה וקמילה, חיים ומוות. “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. בכל יום ניתנת בבריאה הקריאה לחיים, והיא מכילה בתוכה גם את הפסקתם הפתאומית בלבוש אחד והפיכתם לחיים בלבוש אחר. מה זה מאפשר לנו כיצורים תבוניים ובחיריים?
ראשית, ניתנה גם לנו היכולת להתעורר בבוקר ליום חדש! את ההבנה שבכל יום ישנה אפשרות לגאולת הדעת ברחמים, לגאולת הנפש מייסוריה, טרם הפנמנו, אף שהדבר נגיש ומצוי ממש כאן, בראשנו. היום השביעי, שבת קודש, הוא היום שמכיל בתוכו את הדעת, את הגאולה ואת המפתח הרוחני המובטח מאליו עם כניסתו בדמדומיו של יום השישי. שם נשתל זרע תודעת המשיח, שאליו מייחלים כל בני האדם, בין שהם מודעים לכך ובין שלא.
בסופו של היום, בקריאת שמע, ניתנת לנו האפשרות לברר ולהתברר עם היום שהיה, מה שיאפשר את ההתחדשות ביום שלמוחרת, וכשאנו מתעוררים, מתגלה לפנינו עניין קסום נוסף:
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.
בורא עולם, מלך מלכי המלכים, מאמין בטוב שבי, בחלק שלו הגלום בחליפה הייחודית שברא עבורי, ונותן לי יום נוסף, עולם ומלואו שלם, ובו בראשי קיימים שמיים – חלק אלוקי ממעל, וארץ – גוף גשמי שניתן לי על מנת להוציא אל הפועל את פעולותיו, את שמותיו ואת כינוייו בכל עת ועת.
אמונתו של הבורא יתברך בנו היא פלא עצום כשלעצמו. כותב על כך הרב יונתן זקס ז”ל בספרו “שיג ושיח”:
אלוהים ברא את האדם מפני שהוא מאמין באדם. יותר משאנחנו מאמינים באלוהים, מאמין אלוהים בָּנו. אנחנו כושלים ונופלים, אבל בכל פעם שזה קורה לנו הוא אומר, “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שִׂיבָה אֲנִי אֶסְבּל”. לעולם לא אוותר על האנושות. לעולם לא אאבד את אמוני בה. אחכה ככל הנדרש עד שבני האדם ילמדו לא לדכא בני אדם אחרים, לא לשעבד אותם ולא להפעיל נגדם אלימות. זהו, רומז המדרש שקראנו: “אמר רב יהודה א”ר בשעה שבקש הקב”ה לבראות את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו אמרו לפניו רבש”ע מה מעשיו אמר להן כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבש”ע (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם וכן כת שניה כת שלישית אמרו לפניו רבש”ע ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כל העולם כולו שלך הוא כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין אמרו לפניו רבש”ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך אמר להן (ישעיהו מו, ד) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול” (סנהדרין לח, ע”ב). ההסבר היחיד והמתקבל על הדעת להחלטתו של אלוהים הטוב, החכם, הכול רואה והכול יכול, לברוא יצורים כמונו המסוגלים לכישלונות ולהרס. יש לו סבלנות ויש לו אמונה. אלוהים סובל. אלוהים מוחל. אלוהים חומל. אלוהים אוהב. זה מאות בשנים בוחנים הפילוסופים והתיאולוגים את תופעת הדת מן הכיוון הלא נכון, כאותו אדם המתבונן בעולם כשהוא עומד על הראש. התופעה האמיתית המצויה בלב ליבה של הדת, המסתורין שבה והנס שבה, איננה האמונה של האדם באלוהים. הלב, הנס, והמסתורין, הם אמונתו של אלוהים באדם.
לסיכום, מילותיו של שאול טשרנחובסקי, שכאילו נתעברה בו אמונת הבורא באדם כשכתב את השיר “אני מאמין”:
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי־הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי־עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן־בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי־רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.