לב פרפר

"יופי הוא מסוכן, אבל אינטליגנציה... הו אינטליגנציה היא קטלנית"

מחבר לא ידוע

כשראיתי את המעיל הצבאי מרחוק ידעתי שאני חייבת לעקוב אחריו. חייבת לעקוב אחרי הזר שלבש אותו. כן, חייבת. יכול להיות שזה יישמע דרמטי למי שיצליח לקרוא את המחשבות שלי אבל אף אחד מעולם לא חי בעור שאני חיה בו. אף אחד מעולם לא יבין איך זה לחיות שלוש שנים כשהחבר היחיד שלך בעולם הזה הוא מעיל צבאי שירשת מגופה של הומלס שספק היה מטריד אותך, ספק היה היחיד בעולם הזה ששם עלייך זין. הייתי ילדה קטנטנה שרצה ברחובות במעיל ענקי, הסתבכה בצרות וברחה בעור שיניה יותר פעמים משהגיע לה.

כשג׳יה, החברה הכי טובה שלי, הציעה לי לצאת לבר הזה, היססתי. המקום לא חור גמור אבל הוא גם לא מהמקומות שאנחנו רגילות לבלות בהם. קהל החוגגים כאן מסתפק בג׳ינס וטי־שירט או שמלה לא מתאמצת במיוחד. לאף אחד אין שעון יקר או חולצה של ראלף לורן שעלתה כמה אלפים טובים.

המקום הזה הוא מסוג המקומות שמגיש בירה וכמה סוגים של וודקה וטקילה זולים. לא שיש לי בעיה עם בירה זולה, אבל היא כבר לא באה לי בקלות אחרי שהתרגלתי לטעם המתוק והתוסס של שמפניה דום פריניון או לטעם של ויסקי משובח ומלא בארומה של חביות האלון שבו התיישן במשך שנים.

ג׳יה היא הסיבה היחידה שאנחנו כאן. השבוע הייתה ההופעה הראשונה שלה עם להקת הבלט המלכותי של ניו יורק. במשך חודשים היא התאמנה כמו מטורפת, הייתה תחת משמעת ברזל ובקושי היה לה זמן לנשום. המקום הזה קרוב לדירה שלה ומחר יש לה תרגול שיתחיל בשעה מוקדמת מדי. היא רצתה לדפוק את הראש ואז לזחול חזרה למיטה שלה. מעולם לא ראיתי כושר התאוששות מדהים כמו של ג׳יה. היא יכולה להיכנס למיטה בשלוש לפנות בוקר, שפוכה לחלוטין, ולהתעורר בשש בבוקר, נראית כמו בלרינה נסיכותית מושלמת. זה כמו קסם. אני לעומתה, כדי להיות ייצוגית במידה מסוימת, זקוקה לכמה שעות שינה טובות, שני כדורי אדוויל, איפור פנים מלא ומשקפי שמש ענקיים.

ג'יה הייתה צריכה ללכת לשירותים אז אני נשארתי בתא הפינתי שתפסנו ושמרתי על הארנקים שלנו. הבירה שטעמתי הייתה קרה ומרירה ועוררה בי געגוע ליין לבן חצי יבש. הטלפון שלי זמזם על השולחן אבל התעלמתי ממנו. רק שלושה אנשים יכולים לחפש אותי בשעות כאלה ולא רציתי לדבר עם אף אחד מהם. הם יחכו למחר.

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב על כיסא בקצה הבר עם הגב אליי, לבוש במעיל צבאי. הוא והברמנית המחומצנת עם פנים עמוסות פירסינג נראו קרובים כשהיא לחשה באוזנו. הוא לגם את מה שנותר לו בכוס, הניח שטר על הבר המיושן והכהה ואז נישק את ידה כאילו הייתה מינימום ליידי משנות העשרים ולא ברמנית מצועצעת בפאב הממוצע הזה.

הידיים שלי עקצצו כשדמיינתי את השפתיים שלו עליהן. הוא קם ופנה ליציאה. לא חשבתי הרבה לפני שזינקתי מהתא שלי ועקבתי אחרי גבו המתרחק. הרוח הכתה בפניי ופנס יחיד האיר את המדרכה הסדוקה. הוא נעצר והוציא מכיס המעיל הפנימי שלו חפיסת סיגריות. אני שונאת סיגריות. הוא הצית את קצה הסיגריה ושאף לריאות שלו. כך שמתי לב שיש לו יד ענקית. הוא ענק. בקושי בלעתי את הרוק שלי.

״רוצה תמונה?״ הקול המשועשע שלו תפס אותי בהפתעה.

נמוך, עמוק וחם כמו בליבת מדורה.

״אה...״ המילים נתקעו לי בגרון ולא הצליחו להסתנן דרך שפתיי.

הפנס האיר עליו כאילו הוא כוכב המופע ופניו נגלו אליי. לסת מסותתת עטורה זיפים ושיער כהה ופרוע על ראשו. תווי הפנים שלו נראו כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו התערב בבריאה הזאת כדי שיהיה הדבר הכי קרוב שיש לשלמות. הבטתי בגופו ותהיתי אולי זה היה רק המעיל שלו שגרם לו להיראות מושלם כל כך בעיניי.

אימא שלי תמיד אמרה לי שיופי הוא בעיני המתבונן ושמשקפיים ורודים הם בחירה אישית. אז או שהוא יפה בטירוף או שבחרתי במשקפיים אקסטרה ורודים.

״הבנתי, את יותר מסוג הבחורות שפשוט עוקבות אחרי אנשים בשביל הכיף, או שלא לקחת את הכדורים שלך היום?״ הוא גיחך ברשעות.

רשעות הפכה אותו לקצת פחות יפה. קצת.

״אני לא משוגעת!״ נבחתי עליו כמו משוגעת.

״ברור.״ הוא גלגל עיניים.

״המעיל שלך מוצא חן בעיניי.״ המשכתי להביך את עצמי.

הוא משך בכנף המעיל שלו, הביט בבד השחוק ואז עליי. זהו. זה היה הרגע שבו הוא באופן רשמי חשב שאני מקרה שצריך לשלוח להסתכלות באופן דחוף. רציתי להגיד לו שאני לא צריכה פסיכולוג כי אימא שלי פסיכולוגית ויש לי טיפול חינם בכל רגע נתון, אבל למזלי סתמתי את הפה.

״את רוצה אותו?״ הוא שאל בחצי חיוך כזה, כאילו הוא בכלל לא דיבר על המעיל.

״מה?״ הרגשתי כאילו הוא בעט בבטן שלי.

הוא הוריד את המעיל ונשאר בג'ינס ובחולצה ארוכה בצבע שחור. הפה שלי התייבש. מה... מה, לעזאזל?

החולצה השחורה נצמדה לשרירים העצומים שלו. ניסיתי לעבד את כל המראה הזה. לא ראיתי גבר כזה מאז... מאז ומעולם. ברחוב כל הבנים נראו לי גדולים, מאיימים ומכוערים, ובבית כל הגברים שהקיפו אותי כל חיי היו מטופחים יתר על המידה או פשוט ניסו לפצות על המגרעות שלהם בבגדים צעקניים ובמחוות גדולות.

״את רוצה אותו?״ הוא חזר על השאלה.

״הוא שלך.״ הנדתי בראשי מצד לצד.

״שום דבר לא שלי, כמו ששום דבר לא שלך. טרחת לרדוף אחריי רק בגלל המעיל הזה, לא? אז קחי אותו.״

אף פעם לא רדפתי אחרי אף אחד. לפחות לא מיום שקלי וטימותי פרוסט לקחו אותי אליהם הביתה ואימצו אותי. הם תמיד רדפו אחריי, פינקו אותי וקראו לי נסיכה. אבל באותו הלילה אני זו שרדפתי אחריו.

״אני לא צריכה את המעיל שלך.״ הנדתי בראשי, הפעם בחדות, ידיי על החזה שלי כמנגנון הגנה אפילו שלא היה לי ממה להתגונן.

״לא, אבל את רוצה אותו. אני מאמין שאת לא נמנית עם הבחורות שחושבות שיש באמת דברים שמספיק חשוב לרדוף אחריהם, ועדיין את עומדת כאן עם זר גמור בגלל המעיל הזה. יהיה טיפשי מצידך לסרב לקחת אותו. טיפשות היא תכונה לא מוערכת במיוחד.״ הוא נשף ענן לבן אחרון מבין שפתיו ואז מעך את הסיגריה תחת מגף שחור וכבד.

עקבתי אחרי כל תנועה שלו, היה משהו מהפנט בגבר הזה, משהו שיש במעט מאוד אנשים. הוא חד־הבחנה, באופן כמעט מפחיד. נדמה שהוא ידע עליי הכול מבלי להכיר אותי בזמן שאני לא ידעתי עליו שום דבר. זה הרגיז אותי וסקרן אותי כמעט באותה מידה.

״אתה יודע שאתה מוזר לגמרי ?מי נותן את המעיל שלו לזרה גמורה, שהוא די בטוח שהיא משוגעת וטיפשה?״ לא הצלחתי להימנע מלהישמע כמו ילדה קטנה שנעלבת ואחר כך מתחננת להתנצלות.

הזר הגבוה והנאה העביר יד בשערו ופרע אותו אפילו יותר. הוא בחן אותי בעיניו ושריר הלסת שלו ננעל. הרגשתי כאילו עמדתי מולו עירומה. זה לא מצא חן בעיניי בכלל.

הוא גירד את הזיפים שעל פניו במין תנועה אוטומטית ואז הושיט לי את המעיל שלו בלי לדבר. הבטתי בידו המושטת ולוסי בת החמש צרחה מבפנים ׳שלי!!!׳ חטפתי את המעיל מידו כפי שחטפתי את חצאי הכריכים הנגוסים מחסר הבית ההוא, שבמותו הוריש לי את המעיל הצבאי שליווה אותי שנים ארוכות לאחר מכן.

״כל כך מעט כדי לספק אותך. זה כמעט עצוב.״ מילות הפרידה שלו דקרו אותי.

הוא הרים את ידו ומונית צהובה נעצרה ליד המדרכה. הוא נכנס בלי לומר לי עוד דבר, בלי להביט לאחור ובלי לבקש חזרה את המעיל שלו. הוא פשוט נעלם מחיי כפי שנכנס אליהם – במהירות מסחררת.

אחזתי במעיל שלו, בבד הקשוח והשחוק, כאילו הייתה זו מתנה יקרת ערך. הוא בטח לבש את המעיל עשרות פעמים לאורך לא מעט זמן. באותו ערב הוא ויתר עליו למען זרה גמורה שהעבר שלה הגיח לפעמים והחזיר אותה לאותה ילדה חסרת כול. ילדה שפשוט רצתה שיהיה לה מה שיש לכל ילד אחר.

עמדתי על המדרכה המתפוררת דקות ארוכות. הפנס נראה חסר ערך כשלא האיר עליו.

״לוסי! מה את עושה כאן? חיפשתי אותך כמו משוגעת. חשבתי ש...״ המילים הנוקשות של ג׳יה ריחפו סביבי.

רציתי להסביר לה אבל לא ידעתי איך, אז נתתי לה לנזוף בי. היא צדקה, לא הייתי צריכה לרדוף אחרי המעיל הצבאי הזה. לא הייתי צריכה לרדוף אחריו.

הוא יהיה זה שבסופו של דבר ירדוף אחריי.