לב רעב – עניין של זמן

עירית עמדה מחוץ לחדר שלהם והשקיפה על חומות העיר העתיקה. טיפה של זרע זלגה במורד הירכיים שלה. לא היה לה כוח להיכנס שוב לחדר בשביל לקחת טישו לנגב אותה, אז היא נתנה לטיפה להמשיך לזלוג. בועז התקלח בינתיים. המים עשו צליל מסוים, נפלו בצורה מסוימת, כשהוא התקלח. ולמשך כמה שניות היא הקשיבה לזה. אחר כך לגמה מכוס התה. לתה היה טעם של ליצ'י. כנראה שהיא התבלבלה ומזגה את המים על השקית הלא נכונה. היא התיישבה והניחה את הכוס על הרצפה. מי שותה את הדברים האלה.

מגיא בן הינום עלתה נהמה של אוטובוסים ומכוניות. כשעזבה את ירושלים בכיתה י', עשתה סדרה של טיולי פרידה מהעיר עם החברות שלה. האחרון היה כאן, בימין משה, עם אביגיל. הן הלכו בסמטאות עם ספר של יהודה עמיחי וקיוו שאולי במקרה הוא בדיוק יֵצא מהבית שלו לטיול בין ערביים, כששמאל אהובתו בידו.

עמיחי מת בינתיים. אביגיל בעמק הסיליקון. והיא שוב כאן, אחרי עשרים ושתיים שנה.

כנראה הזיזה את הרגל כי טיפת הזרע חידשה את זליגתה ועשתה את דרכה עכשיו מטה, אל השקע שמאחורי הברך.

ירושלים? בועז התפלא כשהציעה בתחילת השבוע.

כן, מה יש, נגוון קצת, היא אמרה.

שמו את הבנים אצל ההורים שלו. הסצנה הקבועה. עילי רץ אחריהם בזעקות שבר. עומר מסובב את הגב. יצאו בסביבות ארבע. לקראת לטרון גילו שמד הדלק מתקרב לאזור האדום. היא רצתה שיסטה מיד במחלף. הוא אמר שהדלק יספיק להם עד אילת. הוויכוח הרגיל. הפעם ויתר לה. בכל זאת, יום נישואים. הוא סטה במחלף ומילא דלק בשירות עצמי, וביציאה מהתחנה אמר, נו, נרגעת?

הוא סיים להתקלח עכשיו. היא קיוותה שיישאר בחדר. היה לה נעים לשבת ככה, לבד, באוויר הזה. בעיר הזאת. היא עקבה אחרי הצלילים שנשמעו מאחוריה: הוא התנגב. הוא פתח את המזוודה. הוא סגר את המזוודה. הוא הדליק את הטלוויזיה.

יש.