לב רעב – פעמונים

המוות של אימא שלי היה מהיר ואלים וההלם היה כל כך עמוק, שלא הצלחתי לבכות, לא בהלוויה ולא בשבעה. הרבה אנשים שאהבו אותה הגיעו לדירה של ההורים שלי בחיפה. והלכו אחרי שעה בממוצע. זה היה נחמד בהתחלה, אבל אז מתיש. ואז בלתי נסבל.

שלא לדבר על האחים שלי, ואבא שלי. נדמה שברגע שאימא שלי, עם היכולת שלה לרכך ולתווך, לא בתמונה, כולם הופכים להיות יותר אגואיסטים. או יותר נכון, האגוצנטריות שלהם נחשפת בצורה בוטה יותר.

גם האגוצנטריות שלי נחשפה כנראה. עובדה שאני כאן.

חיכיתי עד השלושים. וכשחזרנו מבית הקברות, אמרתי לאחים שלי שאני חייב להתרחק קצת. לשאוף אוויר. לזכור את אימא בשקט, עם עצמי.

הם לא קיבלו את זה טוב.

הם שאלו: מי יהיה עם אבא? אתה יודע שהוא לא מסוגל להסתדר בלעדיה. אפילו חביתה הוא לא יודע להכין.

שיתבגר, עניתי להם.

ושלחתי אימייל לכל החברים שלי באיטליה.

הכותרת היתה: looking desperately for an apartment

ובפנים הסברתי את המצב. פתחתי בסיפור קטן על אימא שלי כדי שיבינו איזו אישה היא היתה.

איך היא שיכנעה, למשל, את עוזרת הבית הערבייה שהיתה לנו, נור, שהיא חכמה ומוכשרת וצריכה ללכת ללמוד מקצוע כדי שלא תנקה בתים כל החיים, ואז גם שילמה לה את דמי ההרשמה לאוניברסיטה ובסוף נתקעה בלי עוזרת. ואיך נור הגיעה לשבעה עם "הממולאים שאימא שלך אהבה", והתחילה לדמוע ואמרה שהיא שינתה לה את החיים, ועוד שלוש נשים שישבו במעגל, ששתיים מהן לא הכרתי בכלל, הינהנו בעוז, ואחת מהן התחילה לספר את הסיפור שלה על אימא שלי, אבל הריח של הממולאים היה כל כך חזק והזכיר לי את הבית הישן, האמיתי, ברחוב הנטקה, שהייתי חייב לקחת את קופסת הפלסטיק למטבח ולפתוח אותה ולטרוף את כל מה שהיה שם.

אני מוכן לטפל בחתולים, כתבתי לחברים האיטלקים שלי. להוציא כלבים לטיול. אני מוכן כמובן גם לשלם. אני פשוט לא יכול להיות פה יותר. הכול מעציב אותי נורא.

*