לגמרי שפוטה

פרק 1

ניו יורק

"שאני אמות," נובה לחשה ורכנה לעברי. "בן האצולה כחול הדם גדל יפה!"

גלגלתי עיניים. "את מבינה שהוא מבוגר ממך רק בשנה אחת, נכון?"

"ראיתי אותו רק בתצלומים, פיית'. שלא כמו אנשים אחרים, לא התכבדתי בנוכחותו של הדוכס הצעיר עד לפני הרגע הזה. תני לי להתענג על נוכחותו האדירה."

"הוא עוד לא דוכס. זה יקרה רק כשהזקן שלו יתפגר והוא יירש את תואר האצולה. ואף אחד לא מתכבד מהנוכחות של הזין הזה. הוא יהיר ועשיר כל־כך שזה הפך אותו ליותר מטומטם ממטומטם, והוא הולך כאילו תקוע לו מקל בתחת. להוד רוממותו אין שום תכונות מפצות," אמרתי בזעף ושילבתי ידיים על חזי כדי להדגיש את דבריי.

מושא השיחה שלנו השתהה ליד דלת חדר הישיבות. הוא שוחח עם סאלי, העורכת שלנו, ועם הנרי סינקלייר השני, אביו. או כפי שנודע בכינויו – קינג סינקלייר.

כנראה זה היה כינוי חיבה משעשע ביותר בקרב האליטה הבריטית. הו, הם בוודאי צחקקו כהוגן בגלל הרפרור ה"חצוף" לדמויות המלכותיות המפורסמות שלהן. אבל בשבילנו, הנמלים העמלניות ממעמד הפועלים האמריקני, העובדה שהוא קרא לעצמו קינג סינקלייר פשוט גרמה לו להישמע כמו דוּש מפונק, נפוח מחשיבות עצמית.

"לי, בכל מקרה, לא אכפת לצלול לתוך מכנסי החאקי האלה, שנראים כל־כך טוב על הדוכס לעתיד ולחפש את המקל האמור בישבן הקטן והשרירי שלו, אם את יודעת למה אני מתכוונת."

אחזתי בזרועה של נובה והבטתי בעיניה בהבעה הכי רצינית שלי. "המקל בלתי ניתן להוצאה, נובה. הוא תקוע עמוק. עמוק כמו אסדת קידוח גז. תצטרכי פאקינג מנוף כדי לחלץ אותו. מנוף, נובה."

נובה נופפה בידה לפני פניה. "אלוהים, פיית'. אפילו הדימוי הזה גורם לי להצמיד ירכיים." היא שרקה בשקט. "אני בחיים לא אוכל להיות קרובה כל־כך לתחת האפרסקי שלו. אני אמצא את עצמי נושכת את פלחי ישבנו, המוצקים, השריריים, ממשחק פולו. אני יודעת שזה מה שאני אעשה. או לפחות אתן להם ליקוק מהיר. עדיף לי לשמור מרחק כדי שלא יעצרו אותי."

"את חולה," חייכתי בזחיחות כשהיא שילבה רגליים בחוזקה.

"אף פעם לא טענתי אחרת."

"אוקיי, עבדים!" סאלי צעקה ועמדה בקדמת החדר. צוות העובדים השתתק. העורכת שלנו מחאה כפיים במהירות מרשימה. היא חייכה חיוך מאולץ שלא נראה טוב עליה. בכל פעם שניסתה להיראות "ידידותית", היא נראתה כאילו היא סובלת מעצירות, או כאילו היא נלחמת במקרה קל עד בינוני של טחורים. "היום הוא יום גדול בוויסאג'."

עצרתי את נשימתי וחיכיתי שתמשיך, כשאימה מחלחלת עד לשד עצמותיי. עורי עקצץ מעצבים כשראיתי את הנרי "הארי" ס­ינקלייר השלישי מופיע מאחורי אביו. לא, התפללתי וידיי לפתו את ידיות הכיסא באחיזת מוות. הרמתי מבט למעלה. אלוהים, אני יודעת שאנחנו לא תמיד ביחסים הכי טובים. אני שותה, מקללת ולדעתך אני גם יותר מדי נהנית מניאוף, אבל בבקשה, בבקשה, בבקשה, אל תגיד שהוא פה כדי–

“כפי שאולי שמעתם, מר קינג סינקלייר יפנה בהדרגה את מקומו כמנהל קבוצת HCS מדיה ויתמקד באופן בלעדי בהשקעות שלו באנגליה. הוא עדיין יישאר מאוד 'אחראי' ברמה הגלובלית, אבל הוא החליט להתחיל להעביר לבנו, הנרי סינקלייר ג'וניור, את האחריות על העסקים האמריקנים."

עצמתי עיניים וחשתי את ידה של נובה אוחזת בירכי נוכח הגילוי הזה. "אז היום יש לנו העונג לקבל את פניו של הנרי סינקלייר השלישי, המנכ"ל החדש של מגזין ויסאג' והניו יורק ג'ורנל וכל מה שנמצא תחת המטרייה המרשימה הזאת." האנשים בחדר הישיבות פרצו בתשואות נלהבות למדי ופקחתי את עיניי בחוסר רצון. קיוויתי שאם אשאיר אותן עצומות, כל מה שקורה כאן יהפוך לחלום רע. אבל ברגע שפקחתי אותן, מבטי נמשך היישר למבטו של הנרי, או כפי שאהבתי לכנות אותו – שק אשכים מפונק באופן בלתי הפיך.

זין על החיים שלי. במה חטאנו אנו, בני התמותה, שאנחנו צריכים לסבול שלושה הנרי סינקליירים מטומטמים על פני כדור הארץ הזה? אבא שלו היה אידיוט מהמעלה הראשונה, ושמעתי שהסבא, שהקים את האימפריה, היה בן אדם מהסוג הגרוע ביותר. כנראה הנכד שלו הלך בעקבותיו.

הנרי לא חייך אליי. הוא ניפח את נחיריו והידק את שפתיו. לא הייתי בטוחה אם הוא שחרר נאד דומם, או חשף את העובדה שהוא מתעב אותי בדיוק כפי שתיעבתי אותו.

קינג סינקלייר דחף קלות את בנו כדי לנער אותו ממחשבותיו הזדוניות. הנרי הוציא את ידיו מכיסיו, הנהן קצרות ומייד הפך להיות המנהיג שייעדו אותו להיות, אני בטוחה, מרגע לידתו. "בוקר טוב, אני הנרי סינקלייר, אבל בבקשה קִראו לי הארי. רק המורים שלי קראו לי הנרי." זה גרם לו לחייך קצת בציניות. מצמצתי באיטיות בתחושת בלבול. מעולם לא ראיתי אותו מחייך. אומנם היה זה חיוך בלתי נראה כמעט שחלף במהירות, אבל זה הראה לי שהארי לא תמיד היה מניאק קודר.

“אני יודע שרובכם מעולם לא פגשתם אותי, אבל חייתי בניו יורק ובאנגליה בשנים האחרונות. אני שמח מאוד לקחת עליי את הניהול פה, בניו יורק ג'ורנל, ועל כן, כמובן גם בוויסאג'." ויסאג' היה מוסף הסטיילינג שיצא בכל יום ראשון יחד עם שאר המוספים. המוספים של העיתונים היוקרתיים תמיד נחשבו לאחיות החורגות והמכוערות של עולם ההוצאה לאור של העיתונים, אבל אהבתי את העבודה שלי כאן. תמיד אהבתי... עד – אני חוששת – לרגע זה.

"בשנים האחרונות אני מנהל באופן חלקי את קבוצת HCS מדיה, פה במנהטן. מיניתי מישהו אחר למלא את התפקיד הזה ומעכשיו אני אשב במשרדים האלה. אני אעבור מאנגליה למנהטן בזמן שאבא שלי לוקח צעד אחורה מ־HCS מדיה, ואני מצפה להפוך הוצאה לאור מצוינת זו למצוינת עוד יותר."

לא ידעתי שמבטא יכול להישמע צורם כל־כך. כשהנרי סינקלייר השלישי דיבר, המבטא הבריטי מדי, האלגנטי מדי שלו, דמה לציפורניים שמגרדות לוח באיטיות מענה. ניסיתי לשווא לשלוט בעוויתות העין שלי כדי לא להיראות כמו משוגעת.

“אני תכף גומרת,“ נובה לחשה ומשכה את תשומת ליבי משק האשכים המפונק. היא נשכה את שפתה בדרמטיות. "את חושבת שהוא שומר על המבטא הזה גם במיטה?" היא כחכחה בגרונה ופצחה במבטא אנגלי מזעזע. "אנא ממך, רכני קדימה, יקירתי, ואני אשחרר את כלי השיט המלכותי הענקי שלי לתוך הפיר הווגינלי הצר והנפלא שלך."

נחרה קולנית נפלטה ממני כשניסיתי להחניק את צחוקי. הצליל הדהד כמו רעם בחדר הקטן. סאלי זקרה לכיווני את גבותיה הדקיקות והשחורות והתבייתה עליי כמו טיל גרעיני נעול על מטרה. התכווצתי תחת מבטה הבוחן והקשוח, ואז חשתי זוג עיניים נוספות חורכות אותי. הארי סינקלייר נעץ מבט לעברי, לחייו סמוקות מעט – מכעס, כך הנחתי. מייד זקפתי את כתפיי. לא היה לי מושג מה היה באיש הזה, אבל נראה היה כאילו גופי ממש שגשג למראה אי־שביעות רצונו, השתוקק לדחייה ממנו, התגאה ביכולת להרגיז אותו. לא הייתי בטוחה אם מדובר בפֶטִישׁ חדש שפיתחתי, אבל בכל מקרה, לא הצלחתי להילחם במרדנות שעוררו בי העיניים הכחולות והמצומצמות האלה.

חיכיתי לגינוי פומבי מהדוכס לעתיד, אבל הארי פשוט הנהן אל החדר, חייך חיוך מאולץ ונוקשה, ואמר, “בכל מקרה, אני בטוח שנדבר בקרוב. אני שמח להיות פה.“ הוא הביט באביו וסימן לו בתנועת יד שהפגישה הסתיימה. "יש לנו פגישות עם מחלקות נוספות לגבי השינויים בהנהלת החברה, אז אני אתן לכם להמשיך לעבוד."

הארי וקינג סינקלייר עזבו את החדר באלגנטיות של בני מלוכה שעוזבים את הנתינים שלהם. פלטתי נשיפה קולנית וסובבתי במהירות את ראשי לנובה. "כלי שיט מלכותי, נוב? באמת? פיר וגינלי?"

היא עדיין צחקה ומחתה את הדמעות מעיניה, כך שלא הייתה מסוגלת לדבר. קמתי וניגשתי לדלת. סאלי נעמדה בדרכי. “את ילדה קטנה, פיית‘?“

נאנחתי בתבוסה. “לא, סאלי. אני בת עשרים וחמש.“

סאלי הסתובבה על עקבי הסטילטו שלה והפנתה לי את גבה. “טוב, אז לי את נשמעת כמו ילדה קטנה. זה מצחיק, כי מעולם לא נתתי ולא אתן לילדים לכתוב כתבות למגזין.“ עם מילות הפרידה הארסיות האלה, היא עזבה לכיוון המעלית. וזאת הייתה הבוסית שלי. בת כלאיים מפחידה של מירנדה פריסטלי מהשטן לובשת פראדה ו... אני לא רוצה להגיד היטלר, אבל אולי דיקטטור קטן יותר. אולי מוסוליני?

"סליחה, פיית'." נובה עיוותה את פניה בחרטה.

"זה בסדר." חשתי שבבטני נפער בור של חשש, שלא נבע מהנזיפות ומהאיומים הרגילים של סאלי, אלא מהידיעה שמעתה ואילך הנרי סינקלייר השלישי יהיה נוכח במשרדים האלה, וירחף סביבי כמו ריח רע. הנרי סינקלייר, הדוכס לעתיד המפורסם והיורש של שושלת HCS מדיה. מיליארדר, בריטי, בן עשרים ושמונה, ואחד הרווקים המבוקשים ביותר בעולם, אם לא ה-רווק, אם כי זה היה נתון לוויכוח. מטר תשעים ואחד, שיער חום כהה גלי, סתור בדיוק במידה הנכונה כך שייראה סקסי כאילו הוא הרגע יצא מהמיטה, עיניים כחולות בוהקות ותשעים קילו של שרירים ארוכים ומסותתים – כולנו ראינו את תמונות הפפראצי שלו בלי חולצה בווילה שלו במונקו. הארי היה דוגמן מהלך מהמגזינים, תאווה לעיניים להמונים... עד שהוא פתח את הפה וקלקל את יצירת האומנות האלוהית שהייתה חזותו המרהיבה.

למען האמת, הנרי סינקלייר השלישי היה האיש היהיר, המרוחק והקר ביותר שאי־פעם פגשתי. הוא הפיץ כזאת הילה של עליונות, שאפילו לעמוד לידו גרם לך להרגיש כמו משרתת מימי הביניים שמקרצפת את רצפות האבן בטירה של הוד מלכותו. ומשום מה, ידעתי שבטירה יהיו לפחות שישה צריחים, וללא ספק, חפיר בעל רוחב מרשים.

"את חושבת שהוא יזכיר את ה'אירוע'?" נובה שאלה בשקט כשחלפנו על פני התאים של העיתונאים בדרכנו אל המחלקה הקטנה של ויסאג', בירכתי הבניין. ברגע שהיינו בטוחות בתא העבודה הפרטי שלנו, שהכיל רק את שתינו, נובה התיישבה לידי וחיכתה לתשובה שלי. נובה ג'ונס הייתה פצצה ג'ינג'ית עם קימורים שכמו נלקחו מכל הפוסטרים של שנות החמישים, ופרצוף שהיה יכול לגרום לכומר לזרוק את הצווארון הלבן ולהשתחוות לרגליה כשהוא מתחנן להצלפות בישבן. היא הייתה לא רק עמיתה לעבודה, אלא גם אחת מחברותיי הטובות ביותר. היא הייתה עורכת היופי של ויסאג' והתואר התאים לה. לא היה דבר אחד שהאישה הזאת לא ידעה על איפור וטיפוח העור.

“אני לא יודעת אם הוא יזכור את זה. זה היה לפני שלוש שנים.“ נשענתי אחורה בכיסאי ובהיתי בתקרת האריחים הלבנה הגנרית. “הוא אף פעם לא עשה את זה לפני כן. מצד שני, ראיתי אותו רק פעם אחת מאז, ובחטף. חטף מביך מאוד."

"אבל הוא מעולם לא היה הבוס הישיר שלך לפני כן. לא היה לו כוח רשמי עלייך." נובה רכנה מעליי. היא לקחה שפתון חדש מהשולחן שלה, קרעה את העטיפה והתחילה לצבוע את השפתיים שלי. "הוא היה הבן של הבוס שלך ודרכיכם פשוט הצטלבו כמה פעמים. עכשיו זה לגמרי שונה. עכשיו את הכלבה שלו."

היא חייכה חיוך רחב נוכח שפתיי הצבועות. "אוי, ידעתי שהגוון האדום הזה יהיה מושלם בשבילך. יותר כתום ופחות גוונים כחולים נסתרים."

נובה פסעה אחורה והרימה מראה מול פניי. "עם העור השזוף שלך, השיער הכהה והעיניים בצבע קפה, ידעתי שהצבע הזה יגרום לשפתיים המלאות האלה לבלוט, חתיכת כלבה שזופה ויפהפייה!" חיככתי את שפתיי זו בזו. השפתון היה נעים, לא יבש מדי, ואהבתי שפתון אדום טוב.

"אני מתה על זה," אמרתי בהיסח הדעת, ואז שמטתי בדרמטיות את ראשי על השולחן בחבטה שאי־אפשר היה שלא לשמוע. נאנחתי בייסורים כשזיכרון פלש למוחי. "קראתי לו פרצוף זין מפונק, נובה. פרצוף זין מפונק שצריך שיצליפו לו בתחת ויזיינו לו את הצורה. והוא שמע כל מילה שלי. ועכשיו הוא הבוס שלי," הצצתי הצידה. "תעזרי לי!" קראתי בפתטיות, כשנובה התיישבה על קצה שולחנה.

"אני לא יכולה, יפהפייה," היא אמרה והתיישבה בכיסאה. "את הכנסת את עצמך לבור הזה ותצטרכי להוציא את עצמך ממנו לבד. או שאולי הכנסת את עצמך למערה? ואת יודעת שאני קלסטרופובית."

נובה ליטפה את ראשי כמו שמלטפים גור, ניגשה למחשב שלה והתחילה לכתוב את הטור השבועי שלה למהדורת השבוע. אני בהיתי בסיבי העץ שבשולחן שלי וחשבתי על השנה שעברה ועל הרגע שדחפתי חיקוי של נעל ג'ימי צ'ו אדומה, מידה 37, לתוך פי הגדול והמטומטם.

קיץ אחד, כשהייתי בת עשרים ושתיים, עשיתי התמחות בניו יורק ג'ורנל. הכול הלך מעולה, עד שפגשתי גבר עם עיניים כחולות בוהקות ושיער משי כהה. ואז הכול התחרבן. לגמרי.